המלחמה הסתיימה. עכשיו מתחילה המלחמה על התודעה. המעגל לא נסגר. הוא רק נפתח. אנחנו עדיין בטראומה. אפילו לא בפוסט הטראומה.
שחרור החטופים לא סוגר שום מעגל, כמו שאני שומע מכל עבר, כולל מפי עיתונאים ופרשנים, ששבויים במעגלי קלישאות.
"לסגור מעגל" הפך לקלישאה. שחרור החטופים הוא אירוע משמח, מעודד, משחרר לחץ, מעצים ומרגש, שמוריד אבן מהלב, אבל לא משכיח את הסבל והכאב, ורק פותח מעגלים וכאבים חדשים.
"לסגור מעגל" הפך לקלישאה. שחרור החטופים הוא אירוע משמח, מעודד, משחרר לחץ, מעצים ומרגש, שמוריד אבן מהלב, אבל לא משכיח את הסבל והכאב, ורק פותח מעגלים וכאבים חדשים
זה גם מה שאומרים רבים מבני משפחות החטופים, בראיונות לתקשורת ובתשובה לשאלת המראיין/ת: "את/ה מרגישה שעכשיו נסגר המעגל?"
"לא, בכלל לא", משיב דני אלגרט, אחד הקולות החזקים והמזוהים במאבק המשפחות לשחרור החטופים, שאחיו, איציק, נחטף ונרצח בשבי. "המעגל לא נסגר ולא יכול להיסגר", הוא אומר בכאב, "אי אפשר לסיים את האסון הזה בלי לקבל אחריות ולשלם את המחיר". הוא לא היחיד שחושב כך.
הגדיל לעשות שר התרבות והספורט מיקי זוהר, שביום ההכרזה על הפסקת הלחימה, מצא סמליות בתאריך שחרור החטופים וכמעט יצא מגדרו בראיון ברדיו כשאמר, שעצם שחרור החטופים ביום שמחת תורה, בדיוק שנתיים אחרי שנחטפו באותו יום ממש, מסמל סגירת מעגל. מה נסגר אתך מר זוהר?
איך אפשר לסגור מעגל אחרי מלחמה בת שנתיים עקובה מדם, שבה הוקרבו חיילים וחטופים על מזבח שרידותה של הממשלה הגרועה והקיצונית בתולדות המדינה והעומד בראשה?
איך אפשר לסגור מעגל אחרי מחדל המחדלים, שהביא לאסון הגדול ביותר מאז קום המדינה ומאז השואה?
איך בכלל סוגרים מעגל אחרי כל מה שעברנו ואנחנו עוברים: כאב עמוק, דיכאון, ייאוש, עצב, אובדן דרך, חוסר ביטחון כלכלי, הפקרה של חטופים ושל תושבי הצפון והדרום, שנעקרו מבתיהם וחלקם עדיין לא שבו ולא ישובו.
"לא, בכלל לא, המעגל לא נסגר ולא יכול להיסגר", אומר בכאב דני אלגרט, שאחיו איציק נחטף ונרצח בשבי, "אי אפשר לסיים את האסון הזה בלי לקבל אחריות ולשלם את המחיר". הוא לא היחיד שחושב כך
אחרי שנתיים של חוסר אונים ודיכאון עמוק, מפחיד לשמוח. שכחנו איך זה לשמוח. את הרגש הטבעי הזה מלווים רגשות אשם כלפי אלה שלא יכולים עוד לשמוח כי העולם שלהם התרסק. גם אם בוחרים בחיים. השמחה היא בונוס.
מפחיד גם לשכוח. איך אפשר לשכוח. לסגור מעגל זה בעצם לנרמל את המצב. להשכיח מי גרם לאסון הזה.
הכרוז בתיאטרון הבימה אומר לפני כל הצגה: "חזרנו להציג, אבל לא חזרנו לשגרה". זה המצב. חזרנו לנשום עם שחרור החטופים, אבל רבים מאתנו לא חזרו לחיות. עוד לא.
הקולות והמראות יילכו אתנו תמיד. פנים ושמות, משפחות שלמות שהוכחדו, סיפורי גבורה בלתי נתפסים, הזוועות, גם אלה שעדיין לא סופרו.
איך אפשר לנשוםאני כבר לאתצילו אותם מעצמםתצילו אותנו מנפשנו הפצועהתעזרותהיו שם תקשיבו למילים שבין השורות תסתכלו…
Posted by Hannie Ricardo on Saturday, October 11, 2025
זה חזק מאתנו מכדי שנוכל להתנער מכך ו"לסגור מעגל". בטח לא עכשיו. אולי זה ייקח שנות דור עד שהמעגל ייסגר.
אחרי שנתיים של חוסר אונים ודיכאון עמוק, מפחיד לשמוח. שכחנו איך זה לשמוח. את הרגש הטבעי הזה מלווים רגשות אשם כלפי אלה שלא יכולים עוד לשמוח כי העולם שלהם התרסק. גם אם בוחרים בחיים
"סגירת מעגל" היא חלק מהנדסת התודעה המניפולטיבית של בנימין נתניהו, שעמל גם בשעות אלה להרחיק את עצמו מאחריותו הישירה והעיקרית למחדל ולטרפוד עסקאות החטופים. הוא כמובן רוצה לסגור מעגל. זה משרת אותו פוליטית. זה עוזר לו להשכיח את 7 באוקטובר.
סגירת מעגל אמורה גם להשכיח מאתנו את אטימותם של חברי ממשלת הדמים, שהתנכרו למשפחות החטופים והמשיכו לכייף בחו"ל ב"נסיעות עבודה", כשאין להם אלוהים. ואין להם.
ומה יהיה עכשיו? המלחמה הסתיימה, אבל המצב שברירי והעתיד לא ברור אחרי שהקרקע נשמטה מתחת לרגלנו.
שחרור החטופים מאפשר לנו לא לסגור מעגל, אלא לסגור חשבון עם ראש ממשלת המחדל, שמימן את הנשק לחמאס – הנשק שרצח וטבח ואנס נשים, גברים וילדים. הנשק שהרג אנשים תמימים ויפים, אוהבי המדינה, אופטימיים בלתי נלאים, אנשי ארץ ישראל העובדת ולא המשתמטת, שהאמינו בשלום, שהאמינו בטוב, שהאמינו בדו קיום, שהאמינו בהפרחת השממה ובחזון ארץ ישראל היפה ולא המזויפת, ההורגת והכובשת.
שחרור החטופים מאפשר לנו לסגור חשבון עם נתניהו, שחטף מדינה שלמה לצורך שרידותו הפוליטית והימלטותו ממשפט ומהכלא, ועדיין מחזיק בכיסא בשארית כוחותיו ובעזרת נתינים, נוכלים, שופרות ומתקרנפים.
הגיע הזמן להשתחרר מהקלישאה "סוגרים מעגל". המעגל רק נפתח ובעקבותיו ייפתחו הרבה מעגלים של שמחה ועצב, של תקווה וכאב, של חשבון נפש נוקב, של סילוק השלטון המושחת וההרסני, של חיסול מכונת הרעל, שהפכה למפלצת.
הגיע הזמן להשתחרר מהקלישאה "סוגרים מעגל". המעגל רק נפתח ובעקבותיו ייפתחו הרבה מעגלים של שמחה ועצב, של תקווה וכאב, של חשבון נפש נוקב, של סילוק השלטון המושחת וההרסני, של חיסול מכונת הרעל
שחרור החטופים לא סוגר שום מעגל. הוא רק מסמן התחלה של שיקום ההריסות. של בניה מחדש. רק התחלה של כל ההתחלות.
אסור לתת לשחרור החטופים לסגור לנו מעגלים דמיוניים, להכניס אותנו לאופוריה או להשכיח מאתנו את העיקר: עד שלא נשתחרר מהאשם העיקרי לאסון הנורא, לא נוכל לסגור שום מעגל.
ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומעניין,
ולמה ממש קשה להשתכנע מהכתוב כאן?
לו יצוייר שהאשם המרכזי בטבח ה7/10 הוא נתניהו כי הוא איפשר העברת כספים, וכי כל עניינו הוא לשלוט כי הוא אוהב לשלוט ועל הדרך לחסל את מדינת ישראל הד מ ו ק ר טי ת
אם היה מפסיק את זרימת הכסף
אם היה עוצר את כניסת אנשי עזה שמבקשים להתפרנס (ועל הדרך סגרו את כל הידע מבפנים)
אם היה נניח יודע שחמאס לגמרי לא מורתע
והיה
פתוח במלחמה
מעניין
מדמיינת מה היה אומר ירמיהו כוס קקאו
הלוואי ותעזוב ירמי עמיר את דרך השנאה
שום טוב לא יוצא ממנה
ההגדרה המדוייקת: מדינת ישראל הדמוקרטית, הציונית, החילונית והיהודית כלאום וחא כדת תסגור מעגל כאשר: תוקם וועדת חקירה ממלכתית, תהיינה בחירות ממוחשבות ותוקם ממשלה ישרה, הגונה, מתפקדת שפועלת למען כל אזרחי המדינה, יבוטלו מעט החוקים וייגנזו הרבה הצעות החוק של הנסיון להפיכה המשטרית הפאשיסטית, המשיחית והאנטי-דמוקרטית.