קשה לחשוב על הרבה אזורים המשלבים פסגות של יופי והדר עם תהומות של אופל ורוע בהיסטוריה האנושית כמו האלפים הבוואריים בדרום גרמניה.

הפסגות המושלגות האלה והארמונות שבנה המלך לודוויג השני ודאי הילכו קסם על הרבה מלחינים וציירים ונטעו בהם השראה לכמה מיצירות האומנות הנשגבות ביותר – חלקם, כמו וגנר ושטראוס, באופן רשמי, ואחרים, כמו בטהובן (שנולד בבון ופעל בעיקר בווינה), רק במחשבה.

אבל למרגלותיהם, במרתפי הבירה של מינכן, גם נבטו הזרעים לפשעים האנושיים המחרידים ביותר. כאן מצא היטלר את משכנו (בברכטסגאדן הסמוכה), וכאן הוצאו לפועל הרעיונות המפלצתיים ביותר שמוחו של אדם אי פעם הגה.

אולי בגלל הפופולריות של האלפים האוסטריים והשווייצריים נדמה שאצל הישראלים חלקים מהאלפים הגרמניים פחות מוכרים מאשר אתרים כמו ברלין או היער השחור

אולי בגלל הפופולריות של האלפים האוסטריים והשווייצריים נדמה שאצל הישראלים חלקים מהאלפים הגרמניים פחות מוכרים מאשר אתרים גרמניים אחרים, כמו ברלין או היער השחור.

כבר בתחנת הרכבת בכניסה לגרמיש־פרטנקירכן אפשר להתרשם משפע השפות של "ברוכים הבאים" ללא הגרסה בעברית – מחזה די נדיר באתרי תיירות בחו"ל. ואכן, הסיכוי לשמוע כאן עברית קטן יותר מאשר בזלצבורג, אינטרלאקן או טירול.

<span class="mw-page-title-main">לנדסברג על הלך</span>, עיירה בדרום־מערב בוואריה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

חינה של גרמיש־פרטנקירכן – הלחמה בין שתי ערים היסטוריות שהיטלר חיבר לצורך אולימפיאדת החורף שהתקיימה ב־1936 (זאת תהיה הפעם האחרונה בכתבה שבה יוזכר שמה המלא) – שווה ערך לקושי בהגיית שמה.

לאחר שורה ארוכה של עיוותים החלטנו להסתפק ב"גרמיש", שנשמע כמו שם של שעון דיגיטלי תוצרת "אפל". הדבר הראשון שבו מבחינים בסיור היכרות הוא האיורים והתבליטים שמעטרים כמעט כל בית בעיירה, מהמגורים הכי פשוטים ועד הכנסיות והמוסדות הרשמיים.

הציורים, בסגנון סיפורי אגדות בוואריים, כוללים סצנות מהתנ"ך והברית החדשה או דימויים מחיי הכפריים, ומשווים לעיירה אווירה של מעין דיסנילנד תנ"כית או תערוכת רנסנס חינמית.

אבל עיקר כוחה של גרמיש הוא בהיותה תחנת יציאה מצוינת לשורה ארוכה של טיולים בפסגות האלפים המרהיבים שמקיפים אותה, ובעיקר ליהלום שבכתר: הצוגשפיצה

אבל עיקר כוחה של גרמיש הוא בהיותה תחנת יציאה מצוינת לשורה ארוכה של טיולים בפסגות האלפים המרהיבים שמקיפים אותה, ובעיקר ליהלום שבכתר: הצוגשפיצה, שמתנשא לגובה של כ־3,000 מטר, ואליו עוד נחזור בהמשך.

בקתה בגרמיש פרטנקירכן, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

יורש העצר הפרטי שלי – נקרא לו ילד"ז (ילד זהב) – בחר בגרמיש כיעד מרכזי לטיול אב ובן בבוואריה הגרמנית במהלך חופשת הלימודים בטכניון, וכך מצאנו את עצמנו במשך עשרה ימים זוללים נקניקיות ושותים אפרול שפריץ בשעות לא חוקיות (שכן כידוע, "זה חמש אחר־הצוהריים איפשהו").

למי שתהה – לא נתקלנו בשום גילויי אנטישמיות או שנאה, לא שחיפשנו חזק במיוחד. איכשהו נדמה לי ששוכני האלפים הגרמניים שפגשנו נחמדים ואדיבים יותר משכניהם האוסטרים או השוויצרים

למי שתהה – לא נתקלנו בשום גילויי אנטישמיות או שנאה, לא שחיפשנו חזק במיוחד. איכשהו נדמה לי ששוכני האלפים הגרמניים שפגשנו נחמדים ואדיבים יותר משכניהם האוסטרים או השוויצרים, שנדמים לי חמוצים לעיתים – אבל אולי זאת סתם עוד קונספציה שיש להישמר מפניה.

כך או כך, גרמיש היא ממש גן עדן להולכי הרגל. צריך רק לבחור מסלול, ורובם מסומנים היטב, נוחים להליכה ומתאימים לכל סוגי ההולכים על שניים – מסוחבי הרגליים ועד מטפסי ההרים המקצועיים. גם משפחות ימצאו שפע של מסלולים מתאימים; אחד כזה הוא הטיפוס לפסגת Tannenhütte ("בקתת האשוחית").

יואב ואבנר הופשטיין על אופניים בדרך לברגנץ בין גרמניה לאוסטריה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

לוקח מעט יותר משעה להעפיל למעלה, ואז מתגלה תצפית מרהיבה על העיירה ועל העמק כולו – מקום מצוין לחגוג את השקיעה עם כוס בירה מקומית מהבקתה (אין מקום בבוואריה שבו אי אפשר לקנות בירה, יהיה הגובה, כמות השלג או הריחוק מציוויליזציה גדולים ככל שיהיו).

בפסגה פגשנו חבורה של צעירים מקומיים, שבורים במקצת, שכבר כנראה היו בכוס הרביעית או החמישית של הבירה והחלו להתנדנד ולשיר נעימות בגרמנית שעלולות טיפה להקריפ ומזמנות בדיחות שחורות.

"את מה אתם חוגגים?" שאלנו. "את החיים!" הם ענו, וכשגילו שאנחנו מישראל תרמו "בוקר טוב" ו"מזל טוב" בעברית. מה שכן, לרדת אחרי חצי ליטר בירה את ההר – כדאי בזהירות

"את מה אתם חוגגים?" שאלנו. "את החיים!" הם ענו, וכשגילו שאנחנו מישראל תרמו "בוקר טוב" ו"מזל טוב" בעברית. טוב, היינו חייבים להצטלם איתם. מה שכן, לרדת אחרי חצי ליטר בירה את ההר – כדאי בזהירות.

יואב ואבנר הופשטיין חוגגים עם צעירים מקומיים בפסגת "בקתת האשוחית", אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

ערוצים נסתרים, טיפוס לילי וסטייק בשישה אירו

אטרקציה מומלצת נוספת הדורשת צעידה מתונה היא ה־Partnach Gorge (ערוץ פרטנאך), מדרום־מזרח לעיירה. מרגע שנכנסים לערוץ הצר נדחסים למעין נקיק, ממנו נגלים מראות מרהיבים של מפלונים, מפרצונים וזרימה מדהימה של נהר פרטנאך התכלכל.

בכניסה לערוץ מיקמו, באוויר הצח ובנקודה מושלמת על הנהר, גריל מקומי עם שולחנות פיקניק במחירים מצחיקים (סטייק לבן בשישה אירו, נקניקיות בקר בשבעה).

ה"גורג'" הוא גם נקודת מפתח להרפתקנים המעוניינים לעלות אל פסגת הצוגשפיצה – ההר הגבוה באזור – באמצעים אנלוגיים במקום באמצעות הרכבל

ה"גורג'" הוא גם נקודת מפתח להרפתקנים המעוניינים לעלות אל פסגת הצוגשפיצה – ההר הגבוה באזור – באמצעים אנלוגיים במקום באמצעות הרכבל. יש אומנם מסלולים רגליים קצרים יותר שמגיעים להר מנקודות קרובות יותר, אך אלה דורשים ציוד טיפוס מיוחד על סלעים או על קרח, ובעונת הסתיו נדמה שעלולים להיות גם מסוכנים יותר.

ערוץ פרטנאך, בוואריה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

הדיוטות שכמותנו, עם רגליים חזקות והרבה סבלנות, יכולים לטפס עד למעלה בכוחות עצמם, במסלול הארוך אך המתון יותר מבחינת השיפוע – 20 קילומטרים שלוקחים בין 10 ל־11 שעות. Piece of snow.

זה נשמע הרבה ועונש לא קל לרגליים, אבל יקשה עליכם למצוא טיול יפה מזה, שבו בכל תפנית רואים משהו אחר יפה מקודמו, וכל שעה ביממה מאירה את הטבע באופן מיוחד. ועם כל הכבוד לרכבלים – אין תחליף לגילוי הנופים דרך הרגליים.

אחרי כשעה וחצי של טיפוס והליכה זהירה על פני גשרים חוזרים לנהר מעברו השני של הנקיק, ואט־אט עולה השמש וחושפת טפח אחר טפח מראה מטורף ממש של פסגות מושלגות, מפלים ויערות

אופציה אחרת היא לחלק את ההליכה במסלול לכמה ימים ולישון בבקתות המפוזרות בדרך. ויתרנו על האפשרות הזאת, בעיקר כי לא רצינו לסחוב ציוד לכמה ימים על הגב. אז אני יצאתי בחמש… בבוקר, כן? זאת הדרך היחידה להגיע לפסגה ביום אחד ולהספיק בזמן לרכבל או לרכבת האחרונים שיורדים מן ההר.

בחושך הטבע דומם, והמסלול שעוקף את "גורג'" בדרך למעלה נראה מעט מאיים וקר. הרומנטיקנים מקבלים הזדמנות נדירה לזהות את הדובה הגדולה, את כוכב הצפון ועוד כמה כוכבים שכנראה המצאנו. אנחנו בעיקר עסקנו בניסיון מתמיד (וכושל) למצוא את עצמנו על האפליקציה המתוחכמת שנרשמנו אליה בהמלצת משרד התיירות המקומי.

הייטק־שמייטק – כנראה שאין תחליף לאינטואיציה. נרשמה אומנם התברברות אחת עם פוטנציאל הרסני לדילוג בין מסלולים, שנמנעה בסוף בזכות התבונה האנושית. של האב, כמובן – אלא מה.

יואב ואבנר הופשטיין על רקע הר צוגשפיצה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

אחרי כשעה וחצי של טיפוס והליכה זהירה על פני גשרים חוזרים לנהר מעברו השני של הנקיק, ואט־אט עולה השמש וחושפת טפח אחר טפח מראה מטורף ממש של פסגות מושלגות, מפלים ויערות. שעת הבוקר המוקדמת מאפשרת משחקים נדירים של אור וצל על ההרים.

חלקים מהעלייה, שכאמור נפרשת על פני 20 קילומטרים, מתונים למדי ומתבצעים על פני שבילים רחבים שחוצים עמקים וגעיות, אך חלקים אחרים דורשים מאמץ ויגררו גם מפי האצן הטיפוסי קללות עסיסיות נגד בוראיו ובני ביתם.

הינה עוד דבר שלא משתנה בכל בוואריה – לא משנה אם אתה על פסגת הר, במעבה האסם או במצולות האגם – הבירה המקומית אף פעם לא תעלה יותר מ־25 שקלים

מרבית הגרמנים, בגילים שונים, שצעדו סביבנו נעזרו במקלות טיפוס, והעובדה ששמרנו על קצב בלעדיהם (ובלי גאדג'טים) זכתה לקריאות התפעלות. הראינו להם מה זה הצבא הישראלי.

לאורך המסלול פוגשים בכמה בקתות שבהן ניתן ללון, לאכול ארוחה קלה (המקומיים מזמינים מעין רביכה לארוחת בוקר – נראה לי פחות מומלץ כחומר בעירה לעלייה), לשתות קפה, וכמובן לתדלק בעוד כמה בירות.

בירה זה מצרך בסיסי. אבנר הופשטיין על רקע הר צוגשפיצה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

הינה עוד דבר שלא משתנה בכל בוואריה – לא משנה אם אתה על פסגת הר, במעבה האסם או במצולות האגם – הבירה המקומית אף פעם לא תעלה יותר מ־25 שקלים, לרוב אפילו פחות. המים – הם יכולים לעלות אירו או שניים או ארבעה, בהתאם ללוקיישן. אבל אל תיגע לנו בבירה. אם אין מים – תשתו כשות.

השעתיים האחרונות של הטיפוס מהבקתה האחרונה הן כנראה המסלול היפה ביותר שתעשו בחייכם, ואם לשפוט מדרגת הקושי, אולי גם האחרון. מדובר בהליכה על צלע הר, מוקף בפסגות מושלגות 360 מעלות, כשהאדמה תחת רגליך הולכת והופכת אט־אט יותר ויותר לבנה, עד שלקראת הסוף אתה פשוט שקוע בשלג, כמו ויקינג שמגלה ארצות חדשות.

השעתיים האחרונות של הטיפוס מהבקתה האחרונה הן כנראה המסלול היפה ביותר שתעשו בחייכם, ואם לשפוט מדרגת הקושי, אולי גם האחרון

ביום יפה וממוזל כזה (המקומיים סיפרו לנו על ימים באוגוסט שבהם אי אפשר היה לראות חמישה מטרים קדימה), קשה לך להחליט מה לעשות קודם: לעצור שוב ולצלם, לטבוע את ראשי התיבות של שמך בתוך השלג הלבן, או לשכנע את עצמך ש"זהו, מאחורי הפסגה הזאת מגיע הסוף" – רק בשביל לגלות שלמעלה מצפה טיפוס נוסף, קשוח כפליים.

שלט המורה לכיוון הר הצוגשפיצה – ההר הגבוה ביותר בגרמניה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

בשלב הזה אין כבר באמת דרך אחורה ואין זמן לבזבז. טרדות קטנות כמו קרסול שכואב ליורש העצר או שפשפת טורדנית של האב נדחקות למקום משני אל מול נזר הבריאה שנחשף לפנינו. במזג אוויר בהיר וטוב רואים פה לאלוהים בין הכוונות, ואפשר לדמיין את משפחת פון טראפ כולה צוהלת ומכריזה שהגבעות התעוררו לחיים למשמע המוזיקה.

אחרי שמגיעים למעלה אפשר לחזור למטה אל העיירה באחת משתי דרכים: רכבל שמתחלק לכמה מקטעים, או רכבת הררית תמוהה שמשתרכת באיטיות דרך מנהרה בהר.

אחרי שמגיעים למעלה אפשר לחזור למטה אל העיירה באחת משתי דרכים: רכבל שמתחלק לכמה מקטעים, או רכבת הררית תמוהה שמשתרכת באיטיות דרך מנהרה בהר

האופציה השנייה נשמעה לנו אקזוטית, אבל בפועל מומלץ לוותר עליה: מדובר באחת הרכבות האיטיות והמעיקות שעליתי עליהן – צפופה מאוד ונמשכת נצח. איפה היעילות הגרמנית המפורסמת? אחרי טיפוס של כמעט 11 שעות, הדבר האחרון שאתה רוצה הוא שרירים תפוסים מישיבה בקרון עמוס ומג'עג'ע, שמיטלטל שעה וחצי בתוך מנהרות ועוצר ללא סיבה להפסקות דווקא במקומות לא מעניינים.

יואב הופשטיין במעלה הצוגשפיצה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

ספריה מהמאה השמינית וארמון מוזהב

הטיפוס על הצוגשפיצה עורר בנו תיאבון בריא, והדבר הנבון ביותר לעשות הוא לנסות לתפוס מקום במסעדת "Zum Wildschütz" – שזה בתרגום חופשי: "הגנה על חיות הבר". שם אירוני בשביל מסעדה שמנות הדגל שלה כוללות בקר, חזיר, בשר צבי וקרובי משפחתם.

ארבעה ימים תמימים ניסינו למצוא מקום בשכיית החמדה הקולינרית הזאת, שמלאה תמיד במקומיים ובתיירים שנוהרים לכאן בזכות המחירים הסבירים (חצי ממה שהייתם משלמים במסעדה ממוצעת בתל אביב) והאוכל המעולה. כל ערב השיבה אותנו אלקה, בעלת הבית, ריקם: "גם היום אנחנו מלאים לגמרי, אבל תנסו מחר". בסוף הצלחנו להשתחל לשני המקומות האחרונים על הבר.

מנת הדגל – ברך החזיר המפורסמת (Schweinshaxe) – מוגשת בתוספת עור קריספי מתפצפץ, רוטב בירה עשיר וכהה, כופתאות תפוחי אדמה ומכשיר אקמו צמוד

מנת הדגל – ברך החזיר המפורסמת (Schweinshaxe) – מוגשת בתוספת עור קריספי מתפצפץ, רוטב בירה עשיר וכהה, כופתאות תפוחי אדמה ומכשיר אקמו צמוד. מי שמתקשה עם מנות מפלצתיות כאלה יכול ללכת על "טאפאס גרמניים" ולהרכיב ארוחה ממנות קטנות יותר.

קייזרשמרן בבוואריה, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

כדאי לזכור שכשאומרים אצל גרמנים "מנות קטנות" – זה לא כמו אצל הספרדים. מדובר במנות קצת פחות ענקיות ממנות התקף הלב בצלחת שבתפריט המרכזי, וגם הן כוללות אלפי אחוזי שומן ושפע חטאים (למשל צנצנת "לארד" – שהיא פשוט צנצנת של שומן חזיר טהור שמורחים על לחם. הזמנו שתיים). צמחונים וטבעונים שאינם חובבי כרוב לסוגיו יעשו בחוכמה אם יחפשו לעצמם מקום אחר.

לא דגמתי מקומות לינה שונים בעיירה, כך שאין לי בסיס להשוואה, אבל אני לא יכול להתאפק מלהמליץ על "Das Nordberg Guesthouse", במיוחד אם הגעתם לאזור לכמה ימים כדי לעשות טיולים בסביבה.

כדאי לזכור שכשאומרים אצל גרמנים "מנות קטנות" – זה לא כמו אצל הספרדים. מדובר במנות קצת פחות ענקיות ממנות התקף הלב בצלחת שבתפריט המרכזי, וגם הן כוללות אלפי אחוזי שומן ושפע חטאים

בגסטהאוס הזה – משהו בין מלון לדירה – חשבו פשוט על כל הפרטים הקטנים שיעזרו לכם: החל מארוחת בוקר שמחכה בתוך קופסה ליד הדלת בשעה המבוקשת עם הפריטים שסימנתם יום קודם, דרך תרמיל מטיילים מזווד היטב שניתן להשאיל להליכות ממושכות, ועד כרטיס חינם לאוטובוסים בעיר.

"טאפאס גרמניים" במסעדת "הגנה על חיות הבר", אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

ביקשנו לחם ללא גלוטן – וסיפקו. ביקשנו לקבל את ארוחת הבוקר יום לפני הטיפוס לצוגשפיצה בגלל שיצאנו מוקדם – והיא המתינה במקרר כבר אחרי־הצוהריים. גם המחיר – בערך 160 אירו ללילה עבור דירה עם שני חדרים וסלון – סביר לגמרי.

החוויה הבווארית שלנו המשיכה בלינדאו, שממוקמת על אי קטן באגם בודנזה, סמוך לנקודות הגבול עם שווייץ, אוסטריה ואפילו ליכטנשטיין.

בוואריה ידועה גם בארמונות שהקים המלך לודוויג השני, חובב הברבורים והאגדות. המפורסמת שבהם היא כמובן טירת נוישוונשטיין. אבל אנחנו העדפנו להתחמק מהאתר העמוס בתיירים

אפשר לקפוץ לברגנץ האוסטרית הסמוכה באופניים, או לנסוע חצי שעה לסנט גאלן השווייצרית ולבקר ב־Abbey Library – ספרייה מהממת שהוקמה על ידי נזיר במאה השמינית, הוכרה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, ומאגדת פחות או יותר את כל הידע האנושי מאותה תקופה בחלל עצום אחד, כולל גלובוס ענק ונדיר בן 500 שנה. זוהי אחת מקולקציות הספרים העתיקות ביותר בעולם.

Abbey Library – ספרייה ואתר מורשת עולמית, סנט גאלן, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)

בוואריה ידועה גם בארמונות שהקים המלך לודוויג השני, חובב הברבורים והאגדות. המפורסמת שבהם היא כמובן טירת נוישוונשטיין. אבל אנחנו העדפנו להתחמק מהאתר העמוס בתיירים, שגם דורש נסיעה של כמה שעות, ובמקומו דגמנו את הארמון הקטן יותר בלינדרהוף – החלטה משתלמת.

זהו הארמון היחיד ש"לודוויג המשוגע", כפי שרבים כינוהו, הספיק להשלים בחייו הקצרים, שהסתיימו בנסיבות טראגיות ומסתוריות, ואף התגורר בו במשך שמונה שנים.

אף שהמלך לודוויג השני העריץ (וכנראה גם היה מאוהב) בווגנר האנטישמי, הוא נחשב לידידם של היהודים, וסייע ליהודי מינכן לזכות באמנציפציה, שיפץ את בית הכנסת ואף תמך במנצח היהודי הרמן לוי

לודוויג, שהיה פציפיסט מתבודד ופדנטי, הלך והסתגר יותר ויותר, ועיצב את הארמון המוזהב והמצועצע בסגנון פנטסטי ובהשראת מלכי צרפת לואי ה־14 וה־15.

כדי להתחמק מחברתם של בני אדם, אפילו של המשרתים, תכנן מיני תחבולות ודלתות נסתרות כדי שיוכלו לספק את צרכיו מבלי שיצטרך לפגוש בהם, ואף שולחן אוכל מהפכני שיורד ועולה חליפות בין הקומות באמצעות מנוף, כדי שהמשרתים יוכלו להעמיס עליו מזון ולהיעלם חזרה.

מגדלור לינדאו (Lindau) ופסל האריה בכניסה לנמל העיר לינדאו, גרמניה, אוקטובר 2025

האם לודוויג באמת היה משוגע? לא בטוח. יש טענה שמדובר בתיק שתפרו לו כדי להורידו מכס המלוכה. העובדה שהתנגד לשתי המלחמות שנכפו עליו עומדת לזכותו. ויש עוד נקודה לטובתו.

אף שהעריץ (וכנראה גם היה מאוהב) בווגנר האנטישמי, הוא נחשב לידידם של היהודים, וסייע ליהודי מינכן לזכות באמנציפציה, שיפץ את בית הכנסת ואף תמך במנצח היהודי הרמן לוי, והתעקש שיאפשרו לו לנצח על האופרה פרסיפל של וגנר – בניגוד מפורש לעמדתו של המלחין.

ביום האחרון לחוויה הבווארית שלנו, בעודנו חוצים שדות ירוקים, הודיעו על הסכם מסתמן בין ישראל לחמאס שיאפשר את שחרור החטופים. בכל תחנות הרדיו ההסכם הזה פתח את המהדורות

ביום האחרון לחוויה הבווארית שלנו, בעודנו חוצים שדות ירוקים, הודיעו על הסכם מסתמן בין ישראל לחמאס שיאפשר את שחרור החטופים. בכל תחנות הרדיו ההסכם הזה פתח את המהדורות (בגרמנית, שבה מקובל לחבר הלחמים בין כמה מילים, זה נשמע משהו כמו "אִיזראל אונד חמאס אונטרזייצן ואפנשטילסטאנדסבקומן").

על רקע פרות ההרים הדשנות שלעסו בשלווה את העשב, קרני השמש על האגם ואבקת הסוכר המנצנצת על קייזרשמרן חם עם רסק תפוחים – החיים נראו די רגועים ומחייכים, ולו לרגע קט.

אגמון באזור סנט גאלן, אוקטובר 2025 (צילום: אבנר הופשטיין)