הרגע שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו יואשם וייאלץ לרדת מכס השלטון עשוי להיות רגע של post-nut clarity (פיכחון שאחרי שגעון) בקרב מעריציו המושבעים, אלו שמכונים לא אחת "כת".

המונח, שנולד בשיח אינטרנטי גברי, מתאר את תחושת הצלילות שמגיעה לאחר התפרצות יצרית, אותו רגע שבו התשוקה מתפוגגת והאדם רואה לפתע את המציאות בבהירות חדשה, לעיתים מלווה בבושה, בריקנות או בהבנה מפוכחת. במובן הסוציולוגי, זהו רגע שבו גוף ששועבד לדחף, משתחרר וחוזר לתודעה. במובן הפוליטי, זהו הרגע שבו קהילה שלמה עלולה להתעורר מן האקסטזה הכריזמטית ולפגוש את עצמה עירומה ממנהיגותה.

במובן הסוציולוגי, post-nut clarity זהו רגע בו גוף ששועבד לדחף, משתחרר וחוזר לתודעה. במובן הפוליטי – הרגע בו קהילה עלולה להתעורר מן האקסטזה הכריזמטית ולפגוש את עצמה עירומה ממנהיגותה

ההקבלה אינה מקרית. במשך שנים נבנה סביב נתניהו מרחב פעולה, שבו ההיגיון הפוליטי של תומכיו הותאם בקפדנות למציאות שהוא עצמו הִינדֵס. מערכת היחסים בין המנהיג לבין תומכיו לא נשענה רק על רעיונות, אלא על סגנון גופני, טון דיבור, קצב תגובה ותחושת שייכות שנחקקה בגוף האישי והקולקטיבי של תומכיו.

בעזרת מניפולציות ורבליות, הגוף הזה (תומכיו המושבעים) חווה את כוחו של המנהיג ככוחו שלו. כל נאום, כל עימות, כל תקשורת עוינת, שימשו חיזוק לדחף הקולקטיבי הזה. נתניהו הפך לדמות שסביבה התארגנו לא רק זהויות פוליטיות אלא גם מערכות של גאווה, כבוד, סולידריות ועונג.

צריך לחזור ולהדגיש שהתשוקה הפוליטית הזו היא לא רק יצר גולמי, אלא תוצר של סוציאליזציה עקבית ואינטנסיבית ארוכת שנים שבה הגוף למד לאהוב, להעריץ ולהתמסר בשמחה למבנה הכוח שבראשו בנימין נתניהו.

התשוקה הפנימית של תומכיו, ההתרגשות מנאומיו, ההזדהות עם מאבקיו, וההתקפה על מי שמערער עליו, על פי הטענה כאן, הם אפוא יצר נִלמַד, יצר שבו הגיונו הפוליטי של נתניהו נבנה בצורה אגרסיבית, לכאורה בכוונת מכוון על ידי נתניהו עצמו, שריו ודובריו בתקשורת.

עם זאת, כמו בכל תהליך של עונג ממושך, גם כאן יבוא ככל הנראה רגע ההתפכחות. ברגע שנתניהו יאבד את כוחו (וזה יקרה באחד הימים), וההיגיון הפוליטי שטווה יקרוס, תומכיו ימצאו את עצמם במצב של post-nut clarity קולקטיבי, מצב שבו הגוף החברתי שהורגל לפעול בתוך מערכת של כריזמה, נאמנות והכחשה, נאלץ לפתע לפעול במרחב שבו השפה והנאמנות העיוורת איבדו תוקף.

גוף תומכיו חווה את כוח המנהיג ככוחו שלו. כל נאום, עימות, תקשורת עוינת, שימשו חיזוק לדחף הקולקטיבי. נתניהו הפך לדמות שסביבה התארגנו לא רק זהויות פוליטיות אלא גם מערכות גאווה, כבוד, סולידריות ועונג

הרגע שלאחר נתניהו עלול להיות טעון בבושה, בזעם, ואף באבל. אני מאוד מקווה שכמו אחרי עונג חטוף, תבוא התובנה שהפורקן לא שינה דבר, שהעולם נותר כשהיה, וכי מה שנראה כגאולה היה בסך הכול עוד מנגנון של כוח. אלו שנעו בשיכרון פוליטי יישארו לפתע ללא קצב, ללא כיוון, וללא עונג.

כמו ב-post-nut clarity הפוליטי, יתכן שזה לא יהיה רק רגע של בושה או של ריק, אלא גם של פיכחון (clarity) שלאחר פריקת התשוקה לעונג. רגע נטול קסם, רגע של שקט, שבו יובן גם לתומכיו שהמנהיג שהיה להם הוא לא הגוף שלו, אלא סימפטום של תשוקותיו האישיות לעשות היסטוריה, להותיר חותם, להיזכר כמי שלקח את מדינת ישראל למחוזות של כוח, גאווה, תפישה עצמית מנופחת, אבל למעשה הוביל אותה לפחד ולהסתגרות.

ויובן גם, שכמו בכל שינוי היסטורי עמוק, גם שינוי זה ילוּוֵה בכאב הדומה לזה שמתעורר בתהליכים של גמילה; גמילה מהתמכרות למנהיג יחיד, מהתניה של כוח עם אישיות, ומהרגל של נאמנות עיוורת. ועוד יובן שרק כאב ההתפכחות יאפשר לשוב ולראות את העולם כפי שהוא; עולם אנושי וגיאוגרפי מורכב שזקוק להיגיון רציונלי ומפוכח ולא לגואל.

וצריך להדגיש, אני צופה שהיעלמותו של העונג הפוליטי בקרב ההולכים אחריו לא יהיה רק אישי אלא גם קולקטיבי. מי שהפנימו את ההיגיון הפוליטי של נתניהו, זה שהעניק להם ודאות, יגלו לפתע שההשקעה בנאמנות כמעט עיוורת איבדה את ערכה. זה יהיה ככל הנראה רגע של ריק ובלבול ואולי אף של חשבון נפש שיתרחשו ברמה האישית והמבנית/מוסדית בדמות התכווצותו של הליכוד, כפי שקרה עם בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה בשנת 1999.

הרגע שבו יתחיל השינוי מתשוקה לכריזמה לטובת שגרה מפוכחת, הוא אפוא אותו רגע שבו ההולכים אחריו יוכלו להתחיל לבנות היגיון פוליטי החדש; פחות מיני במובנו הסמלי, פחות תלוי בכריזמה של המנהיג, ויותר רפלקסיבי ומודע לעצמו.

הרגע שלאחר נתניהו עלול להיות טעון בבושה, בזעם ואף באבל. תובנה שהפורקן לא שינה דבר, וכי מה שנראה כגאולה היה עוד מנגנון של כוח. אלו שנעו בשיכרון פוליטי יישארו לפתע ללא קצב, ללא כיוון וללא עונג

אני רוצה להאמין שבמקום החיבור הפיזי והרגשי אל המנהיג, עשוי להתפתח חיבור לרעיונות של אחריות אזרחית, שוויון והגבלת כוח. החברה הישראלית על שדותיה המפוצלים, עשויה לגלות כי דווקא מתוך הפער בין העולם הישן לעולם החדש מתהווה צורה חדשה של תודעה אזרחית.

וככל שההתפתחות תתרחש, יוכלו מאמיניו של נתניהו להביט במראה מתוך תודעה ולא מתוך תשוקה, מתוך אחריות אזרחית ולא מתוך פעולותיו של גואל, ומתוך קהילה אנושית המחפשת מידה של אמת ולא מתוך אמונה יוקדת בהיותה אומה נבחרת.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.