במרחב הציבורי הישראלי הולכת ומתקבעת בשנים האחרונות תופעה מוכרת מארגונים כושלים. הפיכת הסימפטום לבעיה. במקום לבחון את מקורות הכשל המבניים, הפוליטיים והניהוליים, מופנָה האצבע כלפי קבוצות או יחידים שנוח להאשים אותם. כך נוצר מנגנון שמסתיר את הסיבה האמיתית ואת האחריות הישירה של ההנהגה.

מנגנון ההסתרה הזה מאפיין חברות עסקיות, ארגוני ציבור וגם ממשלות. הוא מאפשר לדחות ביקורת, לדחוק הצדה אחריות ניהולית ולהמשיך להפעיל מערכת כושלת כאילו שום דבר מהותי לא קרה.

מנגנון הפניית האצבע המאשימה לאחרים מאפיין חברות עסקיות, ארגוני ציבור וגם ממשלות. הוא מאפשר לדחות ביקורת, לדחוק הצדה אחריות ניהולית ולהמשיך להפעיל מערכת כושלת כאילו לא קרה דבר מהותי

בישראל, תחת ממשלה שמתמחה בהסחת דעת וקשב, הפך מנגנון זה לדרך פעולה שלטונית שכולל, לשם דוגמה, הבטחות לעתיד משופר והאשמות שמוטחות כלפי אחרים.

הבטחות לעתיד והטחת אשמה הם לא פרקטיקות ספונטניות שאינן מודעות, אלא מנגנון הגנה שנועד להסוות את אחריות הממשלה ולאפשר לה להמשיך ולהתעלם מכישלונה בטבח השבעה באוקטובר ובמלחמה שבאה אחריו.

בהיעדר יכולת להודות בכשל מנהיגותי (למשל להסכים לוועדת חקירה ממלכתית), ההנהגה הופכת את הסימפטומים שמבטאים את הכשל לאויבים, בעוד שהיא עצמה והעומד בראשה נותרו עד היום מחוץ לביקורת.

נחזור לשבעה באוקטובר. יש מי שמספרים לציבור שהטייסים אשמים בעידוד חמאס לצאת למתקפה. הם הרי מחו, השביתו אימונים, יצרו איום על אחדות הצבא. זוהי מסקנה נוחה, אך שגויה לחלוטין. בחינה ארגונית מלמדת שהמחאה של הטייסים הייתה סימפטום למצוקה מערכתית שנוצרה מלמעלה.

המהפכה המשטרית החלישה את האיזונים בארגון הביטחוני, סילקה קווים אדומים של מקצועיות ועצמאות, פגעה באמון, והטילה פחד על קצינים בכירים. הארגון בסופו של דבר קרס – לא משום שחייליו מחו, אלא משום שההנהגה הפכה את המערכת לזירת הישרדות פוליטית. במקום לטפל בכשל הניהולי, הוטחה האשמה באלו שמחו עליו.

המהפכה המשטרית החלישה את הארגון הביטחוני עד שקרס – לא משום שחייליו מחו, אלא משום שההנהגה הפכה את המערכת לזירת הישרדות פוליטית. במקום לטפל בכשל הניהולי, הוטחה האשמה באלו שמחו עליו

אותו דפוס חוזר בפשיעה במגזר הערבי. לפי הנרטיב המקובל, החברה הערבית היא בעיה בפני עצמה. אולם, כפי שמראים מחקרים, אלימות עולה כאשר מנגנוני פיקוח, משילות וכוח מקצועי נחלשים.

תחת הנהגת נתניהו והשר לביטחון לאומי שמעדיף רשתות חברתיות על תכנון מערכתי, פורקו יחידות מקצועיות, הוזנחו תשתיות מודיעין, והופצה הסתה כלפי אזרחים ערביים שמואשמים בין היתר כמי שתרבותם אלימה.

עם זאת, דומה שהבעיה היא ההנהגה שנמנעת מפעולה. בתקופה הקצרה של ממשלת השינוי, שהקצתה משאבים למלחמה בפשיעה במגזר הערבי, היקף הפשעים ומספר ההרוגים הצטמצם. הבעיה היא אפוא המדיניות שסיכלה את הטיפול באלימות הזו עם עלייתה של ממשלת בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר.

יש הטוענים גם שהקיטוב בחברה הישראלית והשנאה התוססת נולדו מהסיסמה "רק לא ביבי". חשיבה כזו ממשיכה את הכשל החשיבתי שאני מצביע עליו כאן. ההתנגדות לראש הממשלה איננה גורם לפילוג, אלא תגובה לתהליך של שחיקה מתמשכת במוסדות המדינה, כתוצאה ישירה של מדיניותו; למשל, שחיתות ציבורית, עסקאות פוליטיות עם גורמים כהניסטים, התקפות על מערכת המשפט, עיוותי תקשורת והפיכת פרקליטי מדינה לשעירים לעזאזל, אלו הפעולות שהולידו את התגובות. הם הבעיה.

ספציפית, האמירה "רק לא ביבי" היא סימפטום של משבר מנהיגות, של היעדר אמון במנהיגות, של מחאה כלפי מבנה פוליטי שנתניהו עצמו יצר כדי לשרוד עוד קדנציה ועוד כתב אישום.

יש הטוענים שהקיטוב והשנאה בחברה הישראלית נולדו מהסיסמה "רק לא ביבי". אך היא סימפטום של היעדר אמון במנהיגות, של מחאה כלפי מבנה פוליטי שנתניהו עצמו יצר כדי לשרוד עוד קדנציה ועוד כתב אישום

סימפטומים מול בעיות בשלוש דוגמאות מרכזיות

בשלוש הדוגמאות, הסימפטום משמש הסחת דעת מן הבעיה. זוהי טכניקה ארגונית שנועדה להגן על ההנהגה. במקום לקחת אחריות על המבנה שייצר את המשבר, ההנהגה מייצרת אויב חלופי.

וכאשר מחפשים אשמים במקום סיבות, הלמידה נפסקת. במקום להבריא את הגוף, מנסים להוריד לו את החום. במקום לתקן את המערכת, מתקנים את המסר. ישראל של השנים האחרונות, ובעיקר תחת הנהגה שמשכללת את מנגנוני ההדחקה המודעים, הפכה את התגובה הזאת לכלי שלטוני.

חברה שאינה יודעת להבחין בין סימפטום לבעיה מאבדת אפוא את כושר התיקון שלה. היא מפנה זעם למקומות הלא נכונים, מבזבזת אנרגיה על מלחמות מִשנה ומונעת מעצמה את האפשרות להתחיל תהליך של תיקון. לעומת זאת, חברה שמסוגלת להישיר מבט אל המבנה, אל ההנהגה ואל המנגנונים שמייצרים את הכשל, מתחילה להפוך את המשבר להזדמנות. הבהירות שלאחר המשבר איננה רק תובנה ארגונית, אלא תובנה קיומית. העתיד תלוי ביכולת לזהות את המקור, לא את ההשתקפות שלו.

רק כאשר נבין שהטייסים אינם הבעיה, שהחברה הערבית אינה הבעיה, שהמחאה אינה הבעיה, יתפנה המקום לבחון את שאלת היסוד. מהו המבנה המדיני, הערכי והארגוני שנוצר כאן, וכיצד הוא הפך את המדינה לפגיעה כל כך.

רק כאשר נבין שהטייסים אינם הבעיה, גם לא החברה הערבית או המחאה – יתפנה המקום לבחון את שאלת היסוד. מהו המבנה המדיני, הערכי והארגוני שנוצר כאן, וכיצד הוא הפך את המדינה לפגיעה כל כך

התשובה אינה נעוצה בשטח, אלא בצמרת. ודווקא משום כך, האחריות לתיקון מתחילה במקום שבו היא תמיד מתחילה, בהנהגה שמסוגלת להביט פנימה, ולא רק להאשים החוצה.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.