יש מספר אחד שמספר את הסיפור הישראלי בלי צורך בנאומים: 1.2%. זהו שיעור כתבי האישום שהוגשו נגד שוטרים מכלל התיקים שטופלו במח"ש בשנים האחרונות. פחות משניים מכל מאה.

במדינה דמוקרטית זה היה נשמע כמו כשל. בישראל זה נשמע כמו מדיניות. כי משטרה שמקבלת גיבוי פוליטי לכל חריגה מבינה שהיא לא משרתת ציבור ולא אחראית בפניו. היא משרתת את השלטון.

במדינה דמוקרטית, 1.2% כתבי אישום בתיקים נגד שוטרים במח"ש היה נשמע כמו כשל. בישראל זה נשמע כמו מדיניות. כי משטרה שמקבלת גיבוי פוליטי לכל חריגה מבינה שהיא לא משרתת ציבור ולא אחראית בפניו

הבסיס למציאות הזו הונח לפני 76 שנים, כשהמדינה קמה והחליטה לא לאמץ חוק משטרה חדש, אלא להישען על פקודה של המנדט הבריטי שנועדה לשלוט בנתינים. במקום לבנות אתוס של שיטור אזרחי – אימצנו את אתוס הכוח הקולוניאלי. ומאז, כל ממשלות ישראל לדורותיהן, מצאו לעצמן נוחיות באותם מנגנוני כוח, דחו פעם אחר פעם את הצורך לנסח מחדש את החוזה בין המשטרה לבין האזרחים.

התוצאה: משטרה שתופסת את עצמה כזרוע השלטון, לא כחלק מהחברה האזרחית. ולכן היא מפעילה שיטור יתר כלפי מי שמבחינת הפוליטיקה הישראלית הוא "בעייתי" – ערבים, בדואים, יוצאי אתיופיה, מפגינים.
ומנגד, שיטור חֶסֶר כלפי מי שזוכה להגנה פוליטית – מתנחלים אלימים, חמולות חמושות, פשיעה חקלאית.

אירוע אום אל-חיראן היה הרגע שבו כל זה נחשף מול המצלמה: מורה למתמטיקה, יעקוב אבו אל-קיעאן, נורה על-ידי שוטרים, הופקר לדמם למוות, והוגדר "מחבל" תוך דקות, כדי להגן על הנרטיב הממסדי. כשהאמת התבררה – איש לא נדרש לתת דין וחשבון. לא המפכ"ל, לא השר, לא היורה. זה לא היה כישלון; זו הייתה דוגמה חינוכית לשוטרים: כשפועלים בשם הנרטיב של השלטון – אי-אפשר ליפול.

אותו לקח הונח גם על שולחנם של הקצינים ניסו גואטה ועמית פולק. הראשון היכה מפגינים מול מצלמות, הורשע – ואז זוכה, ושורת קידומים נפתחה בפניו.
השני מואשם בחניקת מפגין ובהשמדת ראיות, אבל במקום השעיה מלאה קיבל "תפקיד רוחב". המסר לשוטרים ברור: מי שמפנים את רוח הכוחנות – יזכה להגנה, לא לסנקציה.

כשהאמת על הריגת אבו אל-קיעאן התבררה – איש לא נדרש לתת דין וחשבון. לא המפכ"ל, לא השר, לא היורה. זה לא היה כישלון; זו הייתה דוגמה חינוכית לשוטרים: כשפועלים בשם הנרטיב של השלטון – אי-אפשר ליפול

בשטח פועל מנגנון שאפשר להגדירו בלי להתבייש: שיבוש חקירה ממוסד. "טבעת החיפוי" שהפכה חלק מהשגרה: ברגע שמתחיל שימוש בכוח חריג – מכות, גרירת מפגינים, הטחת ראש בקיר – פתאום עוד כמה שוטרים "נכנסים לתוך הזירה". דוחפים את מי שמצלם. עומדים עם הגב למצלמה. יוצרים מעגל אנושי שמסתיר.

הגשת תלונות נגד על "תקיפת שוטר" כדי להפוך את הקורבן לחשוד – גם זו שיטה. אין כמעט עבירה שסיכויי האכיפה שלה נמוכים יותר מאלימות משטרתית.

אבל בשנים האחרונות חלה החמרה, לא כתהליך איטי, אלא כזינוק חד ומדיד.
הנקודה שבה המדרון הפך למפולת הייתה הכניסה של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בינואר 2023. בתוך חודשים ספורים הוא יצר את המהפך המשטרתי הגדול ביותר מאז קום המדינה:

הוא פיזר חסמים בירוקרטיים, מינה מקורבים בעמדות מפתח, הקים "חטיבת משמר לאומי" תחת פיקודו הפוליטי הישיר, קידם שוטרים וקצינים בעלי פרופיל כוחני, והפך כל חריגה מבצעית כמעט למדליה.

היקף הכוח שהועבר לשר אחד, על חשבון המפכ"ל, אינו עניין סמלי: עד 2022 כמעט לא היו מקרים שפורסמו בפומבי של מעורבות פוליטית ישירה במינויים בדרגות הבכירות, ואילו מאז 2023 נרשמו למעלה מעשרה מינויים פוליטיים ישירים או עקיפים בצמרת המשטרה, כולל עקיפות של מנגנוני מקצוע.

תלונות על אלימות, שבעבר לפחות עוררו מבוכה, הפכו תחת בן גביר לשורת קידום.

בשנים האחרונות חלה החמרה, לא כתהליך איטי, אלא כזינוק חד ומדיד. הנקודה בה המדרון הפך למפולת הייתה כניסת בן גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי, בינואר 2023. בתוך חודשים ספורים הוא יצר מהפך

ובמקביל, זינוק של עשרות אחוזים במעצרים של מפגינים ללא עילה, הפעלה רחבה וחריגה של יס"מ ומג"ב בתוך תחומי הקו הירוק, ושימוש באמצעים שנחשבו עד אז "אמצעי קצה" כעניין שגרתי.

ידיעה על מעצר של מפגין שקרא קריאות נגד השר איתמר בן גביר

וכשב־2024 נוספה גם מעורבותו של נציב שב"ס במינויים של קצינים בכירים במשטרה, המערכת הפכה באופן גלוי לרצועת כוח פוליטית ולא לארגון אכיפה מקצועי.

המשטרה לא רק מגנה על עצמה – היא הפכה לכלי פוליטי של ממש. השר לביטחון לאומי ממנה מקורבים, עומד מאחורי קצינים כוחניים, מוריד תנאי סף לגיוס, ומקצר את ההכשרה משבעה חודשים לשבעה שבועות. שוטרים צעירים יוצאים לרחוב עם סמכות עצומה ועם הבנה דלה בזכויות אדם ובשיטור מקצועי.

ולכל זה נוסף מהלך שממחיש את עומק הבעיה: מעורבותו החריגה של נציב שירות בתי הסוהר במינויים בכירים במשטרה. מערכת הכליאה מעולם לא הייתה אמורה לעצב את הפיקוד של מערכת האכיפה. כשזה קורה – זה סימן מובהק לאיחוד מערכות סביב אינטרס פוליטי, לא סביב החוק.

זהו דפוס שמאפיין משטרים שבהם הגוף שאמור להיות מבוקר – הופך כלי של המפקחים הפוליטיים עליו.

וכאן צריך לומר את הדברים בפה מלא: המשטרה איננה "אויב" במובן הצבאי – אך היא כבר איננה המשטרה של הציבור. היא נאמנה לממשלה שממנה אותה, לא לאזרחים שבשמם היא פועלת. היא רואה במחאה איום על הסדר, לא מנוף דמוקרטי. ובמבחן הרחוב – היא ניצבת מול הציבור, לא לצדו.

מערכת המשפט, למרבה הצער, משתלבת גם היא בהיגיון הזה. שופטי מעצרים שמטפלים ב-70 תיקים ביום הופכים למנגנון אישור אוטומטי לבקשות המשטרה.
פרקטיקות לא-חוקיות זוכות לעיתים ללגיטימציה, ושוטרים שמשקרים בעדותם אינם עומדים לדין. ומעל הכול – מח"ש, הכפופה לפרקליטות שתלויה במשטרה, לא יכולה לתפקד כגוף בקרה אמיתי.

כך נראית מערכת פיקוח שתוכננה מראש להיכשל.

אבל יש כאן גורם נוסף – הציבור עצמו. החברה הישראלית התרגלה לאלימות משטרתית כמו שמתרגלים לרעש רקע. הזעזוע התחלף באדישות. כל עוד הציבור שותק – המנגנון הפוליטי שמעדיף משטרה כוחנית ימשיך לקבל בדיוק את מה שהוא מבקש.

החברה הישראלית התרגלה לאלימות משטרתית כמו שמתרגלים לרעש רקע. הזעזוע התחלף באדישות. כל עוד הציבור שותק – המנגנון הפוליטי שמעדיף משטרה כוחנית ימשיך לקבל את מבקשו

וכאן צריך לעצור ולהגיד את האמת: הפתרונות ידועים – אבל אינם אפשריים תחת הממשלה הנוכחית.

אי-אפשר לדבר על הפרדת מח"ש, על חוק שיטור אזרחי או על מנגנוני בקרה עצמאיים, בזמן שהשלטון עושה בדיוק את ההפך: ממנה מקורבים, מעודד כוחנות, מערער מקצועיות ומערבב בין שב"ס למשטרה מתוך אינטרס פוליטי ישיר.
כל עוד הממשלה הזו בשלטון, כל רפורמה שתפקידה להחזיר את המשטרה לציבור תיעצר עוד לפני שתתחיל.

ועדיין, חשוב לשרטט את הכיוון – לא כדי לטפח אשליות, אלא כדי שיהיה ברור מה מחכה ביום שאחרי: משטרה חייבת לשאת אחריות אישית אמיתית – פלילית, משמעתית וציבורית. מח"ש חייבת להפוך לגוף חיצוני ועצמאי שאיננו תלוי במשטרה ובפרקליטות. ולבסוף – ישראל זקוקה לחוק שיטור אזרחי שמחליף את הפקודה המנדטורית, ומגדיר את המשטרה מחדש כשירות של הציבור, לא של השר.

1.2% זה לא מספר. זה תמרור אזהרה. ורק ביום שבו הציבור יפיל ממשלה שמקדשת כוחנות – יהיה אפשר להתחיל לבנות משטרה שנאמנה לאזרחים ולא לעצמה.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.