השיח הישראלי על מקומו של המיעוט הערבי נקלע בשנים האחרונות למבוי סתום ומסוכן. הוא מיטלטל בין שני קטבים שנדמים כמנוגדים, אך שניהם מובילים לאותה תוצאה עגומה.

בקוטב האחד עומד הימין הפופוליסטי, הדורש "שוויון בנטל" כסיסמה ריקה, ומציע סימטריה מזויפת של חובות ללא זכויות. בקוטב השני מתגבשת לאחרונה גישה חדשה, מסוכנת לא פחות, המציעה פשוט להרים ידיים.

גישת הייאוש הזו, שבוטאה לאחרונה בחדות במאמרה של נילי אושרוב ("עם יד על הלב, יש מקום לטייס בשם מוחמד בחזון של משה סעדה?"), מציעה לנו להסתפק במועט: "עזבו אותם במנוחה". לפי תפיסה זו, עצם ההשתתפות בשוק העבודה ותשלום המיסים הם ה"שירות הלאומי" של הערבים.

גישת הייאוש בעניין מקומו של המיעוט הערבי, מציעה לנו להסתפק במועט: "עזבו אותם במנוחה". לפי תפיסה זו, עצם ההשתתפות בשוק העבודה ותשלום המיסים הם ה"שירות הלאומי" של הערבים

לכאורה, זו הצעה ליברלית מפתה; בפועל, זוהי תפיסה המבקשת להנציח חיים מקבילים של זרים החולקים מרחב גיאוגרפי, אך נעדרים חזון משותף. עבודה היא אכן הכרח קיומי ומנוע צמיחה, אך היא אינה תחליף לתחושת שייכות, והיא אינה בונה חברה.

שתי הגישות הללו שגויות מהיסוד. הטעות של ח"כ משה סעדה היא היהירות לחשוב שניתן לכפות "נאמנות", ללא הבסיס האלמנטרי של שוויון וביטחון אישי. מנגד, הטעות של אושרוב היא טעות של ייאוש. היא מציעה לנו מודל של "דיירים" במקום מודל של "שותפים".

כדי להבטיח את עתידה של ישראל, אנו חייבים להשתחרר מהבחירה הבינארית שבין כפייה להיפרדות. אנו זקוקים ל"עסקה חדשה". במקום לבחור צד בשיח הקיים, יש לבנות משוואה חדשה ואמיצה: שוויון וגם שותפות.

במסגרת העסקה הזו, המדינה לא "תעזוב אותנו במנוחה". להיפך, היא תידרש לתיקון חוקתי היסטורי – עיגון ערך השוויון בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ותיקון חוק הלאום כך שיכיר במעמדם של המיעוטים בישראל.

כדי להבטיח את עתיד ישראל, יש להשתחרר מהבחירה הבינארית שבין כפייה להיפרדות. אנו זקוקים ל"עסקה חדשה". במקום לבחור צד בשיח הקיים, יש לבנות משוואה חדשה ואמיצה: שוויון וגם שותפות

במסגרת העסקה הזו, המדינה תיקח אחריות ריבונית אמיתית על מיגור הפשיעה המשתוללת בחברה הערבית, על פתרון מצוקת הדיור של הצעירים ועל תשתיות ביישובים הערביים – לא כטובה ולא כמחווה, אלא כחובה של מדינה לאזרחיה.

אבל גם אנחנו, החברה הערבית, לא יכולים להישאר בפוזיציית "עזבו אותנו". העסקה החדשה דורשת מאיתנו לצאת מאזור הנוחות של הקורבנות או ההסתגרות.

השותפות דורשת מאיתנו להיכנס תחת "האלונקה האזרחית". עלינו להוביל ולהסכים למתווה של שירות אזרחי-קהילתי משמעותי לצעירים הערבים. שירות כזה הוא לא "נטל" שנכפה עלינו, אלא כרטיס הכניסה למעגל ההשפעה, והדרך להפוך מדיירים הגרים בבית – לשותפים בבניינו ובעיצובו.

השאלה המהותית אינה השאלה הרטורית האם יש מקום ל"טייס בשם מוחמד", אלא האם החברה היהודית מוכנה לראות במוחמד שותף לדרך. המבחן האמיתי אינו הישיבה בקוקפיט הצבאי, אלא היכולת לאחוז בהגה ההובלה של החברה הישראלית.

בחזון החדש, האזרח הערבי לא חייב להטיס מטוס קרב כדי להיות ישראלי שלם; הוא צריך לדעת שהמדינה היא ביתו, והוא שותף מלא ומלא-זכויות בעיצוב עתידה.

השאלה המהותית אינה האם יש מקום ל"טייס בשם מוחמד", אלא האם החברה היהודית מוכנה לראות במוחמד שותף לדרך. המבחן האמיתי אינו הישיבה בקוקפיט הצבאי, אלא היכולת לאחוז בהגה החברה הישראלית

האופציה של "מנוחת הזרים" היא כניעה לייאוש, והאופציה של הכפייה היא מתכון לכישלון. אנחנו, שמאמינים בעתיד המקום הזה, בוחרים לעבוד קשה, יחד, כדי להפוך את השותפות האזרחית למציאות.

מוחמד פריג הוא יזם חברתי ומנהל תוכנית "צעד" - תקשורת בונה אמון.