אני באמת מחבבת את בני האדם שלי. רוב השנה הם נותנים לי אוכל, חטיפים, משחקים איתי כשאני רוצה ונותנים לי להתכרבל איתם, כלומר כשזה מתאים לי. בסך הכל, משפחה סבירה בהחלט לכלבה קטנה, פחדנית וקצת עצבנית כמוני.

הם מוציאים אותי שלוש פעמים ביום, לפעמים אפילו בזמן, ודואגים שאוכל לנבוח על חתולים וכלבים ממרחק בטוח בשבילי. אילפתי אותם במשך השנים לתת לי שוחד קבוע בצורת פיסת גבינה צהובה קטנה כדי שאסכים לצאת מהבית. אני ממש אוהבת גבינה צהובה, ובינינו, הם לגמרי שבויים בזה.

הם מוציאים אותי 3 פעמים ביום, לפעמים אפילו בזמן, ודואגים שאוכל לנבוח על חתולים וכלבים ממרחק בטוח בשבילי. אילפתי אותם במשך השנים לתת לי שוחד קבוע – פיסת גבינה צהובה, כדי שאסכים לצאת מהבית

כבר שמונה שנים אני מנהלת את הבית ביד רמה, או ליתר דיוק בכף רגל קטנה, וכל בני האדם למדו את תפקידם בצורה מכובדת למדי. יש עוד מה לשפר, אבל אי אפשר לצפות לשלמות מבני אדם.

אבל כמה פעמים בשנה מגיעים החגים ושלוות הנפש שלי מופרעת לכמה ימים, לפעמים גם ליותר. בדיוק נגמר חג החנוכה ואני צריכה כמה ימים טובים על הכרית שלי כדי להתאושש נפשית, פיזית ורוחנית.

בחגים מחליטים בני האדם שלי, משום מה, שהם צריכים לארח בני אדם אחרים. שישאר בינינו, אני לא ממש אוהבת אורחים. בני האדם שלי מרחיקים מהסלון את כל הדברים שלי, הצעצועים, השמיכה, הריח שלי, ולמשך כמה שעות ארוכות אני לא מקבלת את היחס המגיע לי על פי חוקי הבית.

לכן אני מקדמת כל אורח בדלת ומסבירה לו באריכות, בקול רם וברור, שאני לא מרוצה מהמצב. לאחר קבלת הפנים הרשמית אני נסוגה לעמדה האסטרטגית שלי על הכורסה וממשיכה לסנן קללות חלשות מתחת לאפי, בתקווה שמישהו יבין רמז.

ברוב המקרים אני מוכנה להכיל את האורחים אם הם יושבים על הספות או ליד שולחן האוכל ולא זזים בכלל. ברגע שהם קפואים במקום, אני נשארת על הכורסה. מסכן האורח שצריך לקום לשירותים. מייד, כאותו רס"ר משמעת עם אפס סבלנות, אני מודיעה על החריגה מתנאי האירוח. מה קמתם? שבו! לא סיימנו עדיין.

רוב האורחים של בני האדם שלי הם בני אדם כמוהם, שבאים לשתות קפה ולאכול עוגה, להתלונן שעות על המצב במדינה, על מזג האוויר, על הפקקים, ולהתפאר בצאצאיהם כאילו המציאו מחדש את האנושות.

אני מקדמת כל אורח בדלת ומסבירה לו באריכות, בקול רם וברור, שאני לא מרוצה מהמצב. לאחר קבלת הפנים הרשמית אני נסוגה לעמדה האסטרטגית שלי על הכורסה וממשיכה לסנן קללות חלשות מתחת לאפי

המצב מסתבך כאשר ביחד עם בני האדם מגיעים גם הגורים שלהם. מצד אחד הם זזים כל הזמן, עושים רעש, קופצים, ואני רצה אחריהם כדי לטפל בבעיה באופן מקצועי. מצד שני, כאשר סוף סוף מושיבים אותם לאכול ליד השולחן, הם הופכים למקור מזון מעולה, כמעט בלתי נדלה.

לכל גור כזה נופלות הרבה פיסות מזון מסביבו ואני מתרוצצת מתחת לשולחן וחוגגת כאילו זה חג בפני עצמו. אני מודה שאין לי ממש סבלנות לחכות שהאוכל ינשור מגור האדם לרצפה. הרבה יותר יעיל להתרומם ולחמוס פיסת מזון ישירות מהילד.

אני ממש לא מבינה מה רוצים ממני, גורי האדם לא שומרים על המזון שלהם מספיק טוב ואני רק מנצלת הזדמנות. כאשר, לפני כמה ביקורים, החליט אחד מגורי האדם לאכול את האוכל שלי מהקערה שלי, הסברתי לו מייד שזו טעות חמורה. מאז התחילו לסגור אותי בממ"ד כשיש גורי אדם בסביבה. בושה שכזו. גם לי יש רגשות, וגם לי מגיע חופש תנועה בבית שלי.

בכלל, אני חושבת שאני ממש בוגרת ומכילה, הרבה יותר מרוב בני האדם שנכנסו אלי הביתה. לא אמרתי כלום כאשר גורי האדם נגסו בכל הפירות שהיו, עקב קונספציה שגוייה, על שולחן נמוך והשאירו בכולם סימני שיניים כאילו עבר שם מכרסם. לא הערתי כאשר שמו גור אדם בחיתול מלוכלך על שולחן האוכל כדי שתהייה לו גישה טובה לסלט הפירות.

המצב מסתבך כאשר עם בני האדם מגיעים גם הגורים שלהם. מצד אחד הם זזים כל הזמן, עושים רעש, קופצים, ואני רצה אחריהם כדי לטפל בבעיה באופן מקצועי. מצד שני, ליד השולחן, הם הופכים למקור מזון מעולה

רק לי מותר לעלות על השולחן ולתחוב את פרצופי לכוס הקפה. אני כמובן עושה זאת כאשר בני האנוש הולכים לישון, כי יש לי קוד אתי. אבל למה הם משאירים כוס קפה חצי ריקה על השולחן? אי אפשר להאשים אותי בשום פשע. ואיך בכלל משווים את זה לגור אנוש הצולל לקערת סלט פירות בעוד הוריו מתמוגגים והמארחים מעמידים פנים שהם לא רואים כלום?

יש הרבה בעיות עם גורי האדם. אחד מהם הכניס את רגלו, עם הנעל והגרב, לקערת המים שלי והציף את כל הסביבה. איך אני, כלבה קטנה ונוירוטית, אמורה להמשיך לשתות מים בטעם גרב?

גור אחר נגס בסופגניות באופן סלקטיבי במיוחד. הוא חורר כמה חורים בסופגנייה אחר סופגנייה ואז החזיר את יצירות האומנות למגש המרכזי כדי שכל השולחן יוכל להתפעל ממעשה שיניו.

גור אחר ביצע פיגוע אקולוגי בשירותי האורחים. בשלב זה פתחו בני האנוש את כל חלונות הבית למרות הקור ושני בני אנוש עמלו עם כלי ניקוי ואקונומיקה כיד המלך כדי לטפל במפגע.

בצעד אמפתי עם המשלשל הלאומי, הוריד אחיו הקטן חבילה איכותית לתוך החיתול. ושוב נפתחו לרווחה כל חלונות הבית ונשלפו המגבונים. כל הזמן הזה התכרבלתי על הכורסה שלי וצפיתי במתרחש בעניין אקדמי, כמו חוקרת בכירה הבוחנת ניסוי כושל במיוחד.

לאחר שהלכו האורחים ולקחו את גוריהם איתם, הוציאו בני האנוש אותי לטיול ופשפוש אחרון ואז התמוטטו מול סרט בנטפליקס. השקט חזר למעוני, הריחות נרגעו, והסדר הושב על כנו.

רק לי מותר לעלות על השולחן ולתחוב את פרצופי לכוס הקפה. אני כמובן עושה זאת כשבני האנוש הולכים לישון, כי יש לי קוד אתי. אבל למה הם משאירים כוס קפה חצי ריקה על השולחן? אי אפשר להאשים אותי בשום פשע

חג החנוכה נגמר. אני כבר מתרגשת לקראת פסח. אני ממש אוהבת את הקציצות האפורות והמתוקות האלו שנופלות מהשולחן. נו, משהו פולני. אני רק מתפללת לאלוהי הכלבים שעד אז כולם ישכחו איפה אנחנו גרים.

(טופי קורנגרין הכתיבה ואלון קורנגרין הדפיס).

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.