הנה זה קורה. אחרי שנים של התעסקות עם טכנולוגיות מיושנות כמו "גדרות חכמות", "חיישנים אלקטרואופטיים" ו"מערכות התרעה", הגיע השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, עם הפתרון האולטימטיבי: תנינים.

לא זוג משקפות ליליות משודרגות, לא עוד מכשור חשאי, אלא טורפים עתיקים עם שיניים כפי שהיו במשחקי הכס. כלומר, הם באמת רצו דרקונים, אבל נאלצו להכיר בעובדה שהם לא קיימים. התגובה החד-משמעית לכל טרוריסט שחושב שהוא יכול לברוח מכלא ביטחוני היא להיות ארוחת בוקר.

באותה ישיבה מקצועית, כזו שנראית כמו שילוב בין מצגת פאוור פוינט לפגישה של מעריצי אינדיאנה ג'ונס, עלה הרעיון להקים מתקן כליאה שיוקף בחפיר מלא תנינים. לפי חדשות 13, שב"ס עצמו כבר החל בבדיקות היתכנות (אני מניח שהם בודקים מה רוחב החפיר האופטימלי ומה המרקם המועדף על הזוחל הממוצע). הרעיון, כידוע, הוא להביא את התנינים במיוחד מחמת הגדר, או את עצירי חמאס לחמת הגדר (לא בדיוק הבנתי מי יגיע למי). 

הפתרון של בן גביר: תנינים. לא זוג משקפות ליליות משודרגות, לא עוד מכשור חשאי, אלא טורפים עתיקים עם שיניים כפי שהיו במשחקי הכס. כלומר, הם באמת רצו דרקונים, אבל נאלצו להכיר בעובדה שהם לא קיימים

עכשיו, אני יודע מה אתם חושבים. זה נשמע כמו משהו ששמור לטירה אירופאית בימי הביניים: חפיר, גשר מתרומם ושליט מרושע במגדל שמתגלח עם להב כהה. אבל בבקשה, אנחנו בישראל. אנחנו חייבים להמציא את הגלגל.

צריך לזכור שחפיר הוא בסך הכול תעלה סביב ביצורים, שלרוב הייתה מלאה במים כדי להקשות על כוחות אויב. לפעמים זו הייתה סתם תעלה יבשה ועמוקה, כי באותה תקופה, לשאוב ולמלא אלפי קוב של מים היה אתגר לוגיסטי לא פשוט. אז הרעיון עצמו לא חדש. מה שחדש זה השומרים.

ומה לגבי החלק החשוב באמת: האם תנינים הם בכלל שומרים טובים על כלא? כאן המדע מפזר קצת מהקסם הקולנועי. תנינים (ושאר משפחת התנינאים) הם בעלי דם קר, כלומר, במילים פחות רומנטיות, הם לא חייבים לאכול כל יום. לפי מידע מדעי מבוסס (גם אני יודע לפתוח ויקיפדיה), תנינים בוגרים אוכלים בערך כ־50 ארוחות בשנה (כלומר בערך אחת לשבוע), ובכלל מסוגלים לשרוד תקופות ארוכות בין ארוחות. כשהם כבר אוכלים, הם יכולים לאכול כמות מאוד גדולה בבת אחת.

בישיבה שנראית כמו שילוב בין מצגת פאוור פוינט לפגישת מעריצי אינדיאנה ג'ונס, עלה הרעיון שנשמע לקוח מטירה אירופאית בימי הביניים: חפיר עם תנינים, גשר מתרומם ושליט מרושע במגדל שמתגלח עם להב כהה

זה דווקא עושה אותם כביכול מתאימים לבלוע אסיר נמלט. כלומר: אם התוכנית היא "השומר טורף את הבורח", צריך קודם לוודא שהשומר במצב רוח נשכני, ולא בשלב בו הוא עושה אמבטיית שמש על שפת החפיר. ואם מאכילים אותם באופן קבוע כדי שיישארו בריאים ומאוזנים, אנחנו עלולים לגלות שתנין שבע הוא לא בדיוק מערכת אזעקה עם מוטיבציה, הוא יותר דקורציה עם קשקשים.

נתחיל מכמות: בחמת גדר עצמה יש חווה עם כ-250 תנינים. אז נניח לרגע שצריך סדר גודל כזה של כוח אדם (סליחה, כוח קשקש) בשביל טבעת הגנה סביב מתקן הכליאה המתוכנן. כמה זה עולה? אנו כנראה מדברים על סדר גודל של 1.25 טון מזון לשבוע עבור 250 תנינים. עכשיו לכו לרמי לוי או לחצי חינם, גשו לקצבייה, בדקו כמה עולה חצי קילו בשר לחמין (לא נתפרע עם אנטריקוט) והכפילו את זה במספר התנינים ובמספר השבועות בשנה. 

אבל זה כסף קטן, המים הם הכסף הגדול. כי חפיר מלא בתנינים צריך גם להיות מלא במים, אחרת זה פשוט בור עם לטאות עצבניות. תעריפי רשות המים בישראל (נכון ל־1 בינואר 2025) מציינים תעריף נמוך של 8.314 ₪ למ"ק ותעריף גבוה של 15.260 ₪ למ"ק. אז אם אנחנו, נגיד, ממלאים חפיר בנפח צנוע של 10,000 מ"ק, זה בערך 83,140 ₪ עד 152,600 ₪ רק על המים, תלוי באיזה תעריף אתם נמצאים. וזה עוד לפני אידוי, תחזוקה, סינון, בטיחות, משכורת לשני וטרינרים המתמחים בזוחלים, צוות עובדים, וכמובן ועדת אתיקה.

בשלב הזה קשה להתחמק מהמסקנה המתבקשת: התוכנית הזאת נשמעת כאילו מקומה הטבעי הוא בקולנוע בין "אינדיאנה ג'ונס" ל"משימה בלתי אפשרית" ולא במסמך הנדסי של שירות בתי הסוהר.

יש לוודא שהשומר במצב רוח נשכני ולא באמבטיית שמש על שפת החפיר. אם מאכילים אותו בקביעות כדי שיישאר בריאי ומאוזן, מגלים שתנין שבע הוא לא מערכת אזעקה עם מוטיבציה הוא יותר דקורציה עם קשקשים

ואז מגיע הטוויסט העלילתי שמחבר הכול: בשבוע שעבר, בטקס משטרתי, בן גביר עלה לבמה לצלילי מוזיקת הנושא של מלחמת הכוכבים. וכאן אנחנו מבינים: אין פה סתם תנינים. יש פה יקום קולנועי מתפתח. כי אם כבר אתה נכנס עם מוזיקה של ג'ון ויליאמס בביצוע תזמורת משטרת ישראל, מתבקש שהאבטחה תעבור לסטנדרט אימפריאלי: חפיר, גשר, תזמורת, ואיזה קצין שבוי קונספציה שמכריז: "המתקן הזה מוגן היטב. אף אחד לא ימלט. יש לנו זוחלים".

בעולם כזה, מתבקש למצוא דמות להשוואה. אבל במקום דארת' ויידר (כי צריך לתת כבוד לנבלים מקצועיים), אולי הדימוי היותר מתאים הוא דווקא ג'אר-ג'אר בינקס: דמות שמצליחה להכניס כאוס גם לסצנה שאמורה להיות רצינית, ומייצרת תחושה שכולם בסביבה עובדים קשה כדי להסביר שזו בעצם אסטרטגיה. או אולי ג'ווה דה-האט הנופל בעצמו אל שיני המפלצת באחד הסרטים.

ואם כבר בתנינים אנו עוסקים, יש עוד נושא שבן גביר מקדם ברוב מרץ: עונש מוות למחבלים. כמובן, במדינה אמיתית, עונש מוות הוא דיון משפטי־מוסרי כבד, לא משחקי הדיונון בנטפליקס. אבל ביקום מקביל שבו מתכננים חפיר תנינים ומנגנים "סטאר וורס" בטקס, הרי זה מתבקש שבה במקום זריקת רעל או כיתת יורים, הנידונים ליאור שורץ התנינים יושלכו.

לאור זאת, אני מציע שלהבא יגיעו חברי עוצמה יהודית לכנסת בבגדי קציני האימפריה ובמקום סיכת חבל תלייה, סיכת קרוקודיל מוזהבת. להשלמת הלוק, אפשר להוסיף מגפיים מעור תנין.

ואז מגיע הטוויסט העלילתי שמחבר הכול: בשבוע שעבר, בטקס משטרתי, בן גביר עלה לבמה לצלילי מוזיקת הנושא של מלחמת הכוכבים. וכאן אנחנו מבינים: אין פה סתם תנינים. יש פה יקום קולנועי מתפתח

בקיצור: אם כבר מקימים אימפריה, בואו לפחות נודה שזה לא משרד לביטחון לאומי. זה משהו בין אולפן קולנוע לאוהל קרקס.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.