בשנת 2006 דן בג"ץ בעתירות שדרשו מבית המשפט להורות לממשלת אולמרט להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר מלחמת לבנון השנייה, ולא להסתפק בוועדת בדיקה ממשלתית, שהממשלה החליטה להקים.
באוקטובר 2006, זמן קצר לאחר תום המלחמה, הוציא הרכב של שלושה שופטים צו על-תנאי נגד הממשלה, שחייב אותה לנמק מדוע לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית. קרוב לחודשיים לאחר מכן ניתן פסק דין, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, שהחליט לדחות את העתירות על חודו של קול, ארבעה שופטים נגד שלושה.
שלשום (שני) החליט הרכב של שלושה שופטי בג"ץ – דוד מינץ, אלכס שטיין ויחיאל כשר – להורות על הרחבת ההרכב שידון בשלוש העתירות התלויות ועומדות נגד הממשלה בעניין הקמת ועדת חקירה ממלכתית, לחקר מלחמת עזה.
באופן שמתכתב בגלוי עם העתירות ההן משנת 2006, השופטים החליטו כי ההרכב יורחב לשבעה שופטים, שזהותם תיקבע על ידי הנשיא יצחק עמית. צו על-תנאי בעתירות הללו הוצא כבר לפני חודשיים.
אין ספק שבית המשפט מכין את הקרקע לדיון מהותי בעתירות המונחות לפניו, בנושא המפלג את החברה הישראלית, או לפחות את הציבור מצד אחד והממשלה מצד שני
אין ספק שבית המשפט מכין את הקרקע לדיון מהותי בעתירות המונחות לפניו, בנושא המפלג את החברה הישראלית, או לפחות את הציבור מצד אחד והממשלה מצד שני.
בתצהיר התשובה לצו על-תנאי שהממשלה הגישה בתחילת השבוע, נטען כי לבית המשפט אין כל סמכות להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, וכי מתן פסק דין שיחייב את הממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית יפגע בהפרדת הרשויות וב"איזון שקבע המחוקק".
טענות הממשלה אינן מתכתבות עם פסיקתו של בג"ץ. אף שמעולם לא ניתן פסק דין שבמסגרתו הכריח בית המשפט את הממשלה לכונן ועדת חקירה ממלכתית, הרי שהדיון בשאלת סמכותו של בית המשפט לעשות כן, מוצה כבר מזמן.
בפסק הדין משנת 2006 בעניין ועדת וינוגרד, בית המשפט דחה את העתירות לגופן, ברוב זעום, אך עצם העובדה שהוצא בעתירות ההן צו על-תנאי, פירושו שהדיון בשאלת סמכותו של בית המשפט לדון בעתירות ולהכריע בהן, הוכרע. כך גם הפעם, בצו על-תנאי שהרכב שלושת השופטים הוציא לפני חודשיים.
בפסק הדין משנת 2006 בעניין ועדת וינוגרד, בית המשפט דחה את העתירות לגופן, אך עצם העובדה שהוצא בעתירות ההן צו על-תנאי, פירושו שהדיון בשאלת סמכותו של בית המשפט לדון בעתירות ולהכריע בהן, הוכרע
הממשלה טוענת כי פסק דין כזה יהווה פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. זו אחיזת עיניים.
בחוק ועדות חקירה נקבע כי מצד אחד הסמכות להחליט על הקמת ועדת חקירה ממלכתית נתונה לממשלה (וכן לוועדה לביקורת המדינה בכנסת); ומצד שני – הסמכות לקבוע מי יכהנו בוועדה נתונה על פי חוק לנשיא בית המשפט העליון.
לכן, הטענה של הממשלה היא שאם בג"ץ יהיה זה שיורה לממשלה להקים ועדה, יוצא לכאורה שכל הסמכות נתונה לבית המשפט, ואינה מבוזרת על פני הרשויות. הסמכות היא של הממשלה, ולכן – לטענת הממשלה – היא רשאית לעשות או לא לעשות בה שימוש כראות עיניה, ללא כל בקרה.
תמוה שכאשר הממשלה הנוכחית מותקפת בבג"ץ על פעולותיה ומחדליה, היא נסוגה לקו הגנה אחד ויחיד – סוגיית הסמכות. כאילו בכך מתמצה הדיון המשפטי כולו, כאילו המשפט המנהלי כולו נעלם ואיננו.
כך היה בעתירות בעניין מינוי נשיא העליון, כך היה בעניין מנגנון מינוי נציב שירות המדינה, כך היה בעתירות לביטול הדחתה של היועצת המשפטית לממשלה. וכך כעת.
אך זוהי איננה שיטת המשפט הישראלית. המחוקק, שחוקק את חוק ועדות חקירה, חוקק גם את חוק יסוד השפיטה, המעניק לבג"ץ סמכות לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות הרשויות האחרות, ובוודאי על החלטות הרשות המבצעת. ולכן, השאלה איננה שאלה של סמכות, אלא אימתי צריך בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו זו, ולהתערב בהחלטות.
המחוקק, שחוקק את חוק ועדות חקירה, חוקק גם את חוק יסוד השפיטה, המעניק לבג"ץ סמכות לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות הרשויות האחרות, ובוודאי על החלטות הרשות המבצעת
ובמילים אחרות – האם הימנעותה של ממשלת ישראל, שנתיים ויותר לאחר מתקפת 7 באוקטובר, מלהורות על הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, לאחר חודשים רבים שבהם אמרה לבג"ץ ש"העת לא בשלה", ותוך שבמקביל היא מקדמת מאמצי חקיקה של חוק אחר, עוקף חוק ועדות חקירה, כדי לשלוט על זהות חברי ועדת החקירה שימונו, נגועה באי-סבירות קיצונית, המצדיקה התערבות שיפוטית.
כעת, משההרכב הורחב לשבעה שופטים, מוטל על הנשיא עמית לקבוע מי השופטים שיישבו בו. הדעה הרווחת היא שהוא יימנע מלשבץ בהרכב הן את עצמו והן את המשנה שלו, השופט נעם סולברג.
בכל הנוגע להימנעותו של עמית מלשבת בהרכב המורחב בעצמו, זוהי מסקנה הגיונית ומתבקשת. אם העתירות יתקבלו, יהיה זה עמית עצמו שיצטרך להחליט מי ימונו לחברי ועדת החקירה הממלכתית.
שונים הם פני הדברים ביחס לשאלת שיבוצו של השופט סולברג בהרכב. לסולברג אין כל מעמד רשמי בהליכי מינויה של ועדת חקירה ממלכתית. מתקיים אמנם שיח בזירה הפוליטית, המדבר על כך שאולי עמית ישתף פעולה עם סולברג בקביעת זהות חברי הוועדה, אם וכאשר, וזאת במטרה להניח את דעתם של פוליטיקאים מן הימין.
השיח הפוליטי אינו יכול להוות נימוק להחלטות שיפוטיות שיתקבלו כעת, בדיוק כפי שמהלכי החקיקה המתנהלים בכנסת במטרה לאפשר לממשלה להקים ועדה פוליטית, אינם יכולים להוות שיקול בפסיקה כעת
אך השיח הפוליטי הזה אינו יכול להוות נימוק להחלטות שיפוטיות שיתקבלו כעת, בדיוק כפי שמהלכי החקיקה המתנהלים בכנסת במטרה לאפשר לממשלה להקים ועדה פוליטית, אינם יכולים להוות שיקול בפסיקה כעת. מה שמכריע הוא המצב המשפטי הנוכחי, והוא בלבד.
המסקנה היא שאין כל מניעה לשבץ את ארבעת השופטים הוותיקים שבעליון, מלבד עמית – סולברג, דפנה ברק-ארז, יעל וילנר ועופר גרוסקופף – שיצטרפו לשלושת השופטים שבתיק.
המסקנה היא שאין כל מניעה לשבץ את ארבעת השופטים הוותיקים שבעליון, מלבד עמית – סולברג, דפנה ברק-ארז, יעל וילנר ועופר גרוסקופף – שיצטרפו לשלושת השופטים שבתיק
בין אם זה יהיה ההרכב שידון בעתירות, ובין אם יהיה זה הרכב אחר – לא ניתן לדעת מראש מה תהיה התוצאה, והאם בית המשפט אכן יחייב את הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר מלחמת עזה. זהו מצב אופטימלי לדיון ענייני ולפסק דין משמעותי, מבחינה משפטית וציבורית.








































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוזו אינה טענה משפטית. לא את בית המשפט הם רוצים לשכנע. תקדימים וטיעונים משפטיים אינם שייכים לכאן, הם ארוכים ומפולפלים ומתחכמים וליברל דמוקרטיים. הם שייכים ליקום אחר. אנחנו מדברים על יקום 'ביביבסטי' יש שיאמרו, 'בבוניסטי'. יש שיקבעו.