מתי כספי, שנפטר ביום ראשון השבוע בגיל 76, הלחין, ביצע והפיק למעלה מאלף שירים שעיצבו את התרבות הישראלית. אבל מה שהשאיר אחריו גדול מכל גוף יצירה. כספי השאיר אחריו דרך של להיות יוצר: מודל של אותנטיות אמנותית שנמצא כעת, דווקא כשהוא נחוץ ביותר, בסכנת היעלמות.

כספי מעולם לא כתב על פי הזמנה. הוא סירב להתאים את יצירתו לציפיות חיצוניות. "אדם יוצר לא תלוי בשום תוכנית מתאר", אמר פעם. "אני חייב להיות נאמן לעצמי".

אבל זו לא הייתה נסיגה מהעולם – רחוק מכך. ב-1973, כשלאונרד כהן טס לישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, כספי הצטרף אליו בגיטרה ויחד הם הופיעו בפני חיילים ליד מסלול נחיתה בסיני בזמן שכוחות ירדו ממטוסי C-130 בדרכם לתעלת סואץ. בסוף אותו יום, שני המוזיקאים עזרו לשאת חיילים פצועים למסוקים.

כשלאונרד כהן טס לישראל במלחמת יום כיפור, כספי הצטרף אליו בגיטרה ויחד הופיעו בפני חיילים ליד מסלול נחיתה בסיני כשכוחות ירדו ממטוסים בדרכם לתעלת סואץ. בסוף אותו יום, שניהם עזרו לשאת חיילים פצועים למסוקים

ב-2014, במהלך מבצע צוק איתן, הוא נסע דרומה ביוזמתו שלו כדי להופיע בפני קהילות קיבוציות שנתקעו בחדרים מוגנים. ב-2021, הוא מתח ביקורת פומבית על התנהלות הממשלה במגפה. ב-2023, הוא ושלום חנוך הקדישו אלבום לגיא אילוז, שנחטף ב-7 באוקטובר.

שום דבר מכל זה לא הוכתב על ידי ועדה, משרד או מחנה פוליטי. כל מעשה היה בחירה: הבחירה שלו. זה ההבדל שחשוב. השאלה מעולם לא הייתה האם כספי התעסק עם המציאות הפוליטית. הוא עשה זאת, שוב ושוב ובעוצמה. השאלה היא מי החליט מתי ואיך. והתשובה, בכל פעם, הייתה כספי עצמו.

הפילוסוף סרן קירקגור טען שאותנטיות אינה עניין של תוכן הבחירה אלא של היחס אליה – מחויבות שמגיעה מבפנים, לא מתוך קונפורמיות או ציות. לפי אמת מידה זו, כספי היה אחד האמנים האותנטיים ביותר שישראל הצמיחה. לא בגלל שהמוזיקה שלו נמנעה מפוליטיקה, אלא מפני שכל החלטה יצירתית שקיבל נבעה ממקום של אמונה פנימית אמיתית. זה דבר נדיר ושביר.

וזה גם בדיוק מה שנמצא כעת תחת איום.

מחוץ לישראל, גל הולך וגובר של ביטולים תרבותיים מפשיט מאמנים את היכולת לבחור בעצמם. כאשר הסופר הצרפתי עמנואל קארר ביטל פגישה מתוכננת עם קוראים ישראלים בתל אביב, לא בגלל מה שייאמר אלא מפני שהאירוע עצמו "מעורר מחלוקת", המסר היה ברור: השתתפות בחיים התרבותיים של ישראל כבר אינה החלטה אישית או אמנותית. היא פסק דין פוליטי שניתן מראש.

כספי היה אחד האמנים האותנטיים ביותר שישראל הצמיחה. לא מפני שהמוזיקה שלו נמנעה מפוליטיקה, אלא כי כל החלטה יצירתית שקיבל נבעה מאמונה פנימית אמיתית. זה דבר נדיר ושביר, ובדיוק מה שנמצא כעת תחת איום

במקרים אחרים נחסמו הופעות ושיתופי פעולה בין אמנים ישראלים לאמנים בינלאומיים בעקבות לחץ פוליטי, ובכללם גם במקרה של ג'וני גרינווד. גם כאן, עצם הבחירה נשללה מידיהם של האמנים. הזיקה של האמנים להחלטה שלהם עצמם הוצאה מן המשוואה. 

בתוך ישראל, אותה דינמיקה פועלת באמצעים אחרים. השנה, שר התרבות מיקי זוהר ביטל עשרות פרסי יצירה ותיקים והציע להחליפם בוועדה שתבטיח איזון אידיאולוגי. התרבות, הכריז, "שייכת לכל עם ישראל, לא רק לצד אחד של המפה הפוליטית".

בפועל, משמעות הדבר היא שההכרה כבר אינה עניין של היצירה. היא עניין של עמדתו הפוליטית של היוצר. היחס האותנטי של האמן ליצירה נדחק על ידי קריטריון חיצוני: לא מה יצרת, אלא לאיזה מחנה אתה שייך.

המנגנונים שונים בתכלית. כניעתו האישית של סופר זר ללחץ ציבורי והכוח המוסדי של שר בממשלה – אינם אותו דבר. אבל ההיגיון הבסיסי מתכנס לנקודה אחת: מישהו אחר מלבד האמן מחליט מה משמעותה של פעולה תרבותית. מבחוץ, נוכחות מוכרזת כתמיכה. מבפנים, הכרה מותנית בנאמנות. בשני המקרים, המרחב הקירקגורי של הבחירה האותנטית, המרחב שכספי חי בו כל חייו, הולך ונסגר.

וכאן טמונה האירוניה האכזרית ביותר. מדיניות תרבותית שמכפיפה הכרה אמנותית לזהות פוליטית לא רק בוגדת במורשתו של כספי בבית – היא מאשרת את ההיגיון של אלה שמחרימים מבחוץ.

אם הממשלה של ישראל עצמה מתייחסת לתרבות כענף של פוליטיקה, נהיה בלתי אפשרי לטעון שמפגש תרבותי עם ישראלים הוא משהו אחר מלבד מעשה פוליטי. המדיניות הפנימית והחרם החיצוני ניזונים זה מזה, כל אחד מאמת את הנחת היסוד של השני. המרחב לאותנטיות מצטמצם משני הכיוונים.

כספי הזהיר אותנו שבלי תרבות אין מדינה. הוא לא היה סנטימנטלי. תרבות ללא אותנטיות אינה תרבות. היא תעמולה, או בידור, או ייצוג, אבל לא הדבר האמיתי. וללא תרבות, חברה מאבדת משהו ששום מדיניות לא יכולה להחליף. כאשר גם חרמות חיצוניים וגם הנחיות פנימיות מפשיטים מאמנים את החופש לבחור בעצמם, מה שנותר עשוי עדיין להיראות כתרבות, אבל הוא איבד את האיכות שהופכת אותו למשמעותי.

כספי הזהיר אותנו שבלי תרבות אין מדינה. הוא לא היה סנטימנטלי. תרבות ללא אותנטיות אינה תרבות. היא תעמולה, או בידור, או ייצוג, אבל לא הדבר האמיתי. וללא תרבות, חברה מאבדת משהו ששום מדיניות לא יכולה להחליף

הדרך הטובה ביותר לכבד את מורשתו של כספי אינה רק להשמיע את שיריו, אלא להגן על המרחב שאיפשר אותם. משמעות הדבר היא לדחוף בחזרה בשני הכיוונים בו-זמנית: נגד אלה שמבטלים מבחוץ, ונגד אלה שמכתיבים מבפנים. כי ללא המרחב הזה, הכספי הבא לא יוכל לקרות.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.