בשירו של ברטולט ברכט "המלחמה שתבוא", שפורסם ערב מלחמת העולם השנייה, מוצעת ראייה בלתי נוחה למהותה של מלחמה. מלחמות מודרניות, רומז ברכט, אינן בהכרח מאבק בין טוב מוחלט לרע מוחלט, אלא בראש ובראשונה הן התנגשות בין מערכות שלטון יריבות – מערכות בעלות אינטרסים, שכל אחת מהן מציגה את מאבקהּ במונחים של הכרח מוסרי.

גם כאשר קיימים הבדלים מהותיים בין הצדדים, הרי שבמישור החברתי תוצאות המלחמה אינן משנות בהכרח את חייהם של אלה הנושאים בעיקר הנטל שלה.

מנצחים ומנוצחים מתחלפים; הסבל של האדם הפשוט נותר כשהיה: "בצד המנוצחים פשוטי העם רעבו ללחם; בצד המנצחים פשוטי העם רעבו גם הם".

גם כשקיימים הבדלים מהותיים בין הצדדים במלחמה, הרי שבמישור החברתי תוצאותיה אינן משנות בהכרח את חיי הנושאים בנטל שלה. מנצחים ומנוצחים מתחלפים; הסבל של האדם הפשוט נותר כשהיה

מלחמות אינן יכולות להתקיים לאורך זמן אם הן מוצגות כמאבק בין אינטרסים – כלכליים, טריטוריאליים או גיאו-פוליטיים. איש לא ייצא לקרב ויסכן את נפשו בשם "מאזן כוחות אזורי". הן זקוקות לשפה אחרת: שפה של צדק היסטורי, של שליחות, של גאולה. הן זקוקות למונחים מארגנים כמו "ציר הרשע", "ניצחון מוחלט" או "מאבק קיומי".

מונחים אלה אינם רק פרשנות למציאות; הם תנאי להפעלת הכוח. הם עורכים חלוקה מוסרית חדה וברורה שבתוכה כל ספק הופך לבגידה, וכל ביקורת – לפגיעה במורל הלאומי או אפילו ל"סיוע לאויב בשעת מלחמה".

המלחמה הנוכחית מתנהלת בדיוק בתוך שדה סמנטי כזה. השיח הציבורי ממיר סכסוך היסטורי מורכב לנרטיב של מאבק טוטאלי בין ציוויליזציה לברבריות, בין אור לחושך, בין טוב לרע.

כמובן, אין להמעיט באיומים הביטחוניים הנשקפים מאיראן או בזכותה של ישראל להגן על עצמה. אך דווקא משום כך יש לשים לב לרגע שבו שפת ההכרח הביטחוני מתמזגת עם שפת ההישרדות הפוליטית – ולעיתים גם עם אינטרס אישי.

עבור ראש הממשלה בנימין נתניהו, המלחמה איננה רק מציאות שיש להתמודד עמה; היא גם מסגרת שבתוכה ניתן להמיר כישלון מדיני ומוסרי בנחיצות היסטורית. הרטוריקה של "מלחמת קיום" איננה רק תיאור של מצב אובייקטיבי, אלא גם מנגנון לביסוס סמכות.

איש לא ייצא לקרב ויסכן את נפשו בשם "מאזן כוחות אזורי". מלחמות זקוקות לשפה אחרת: שפה של צדק היסטורי, של שליחות, של גאולה. הן זקוקות למונחים מארגנים כמו "ציר הרשע", "ניצחון מוחלט" או "מאבק קיומי"

ככל שמצב החירום מתארך, הוא משהה מנגנוני ביקורת, דוחה הכרעות דמוקרטיות, מסיט דיון בוועדות חקירה ובשאלת האחריות – ובעיקר מאפשר להחליף את שאלת האחריות בשאלת הנאמנות. לא עוד: "מי האחראי לכשל המדיני, החברתי והערכי?", אלא: "מי מעז לשאול שאלות ולעורר מחלוקת בזמן מלחמה?"

כאן מתרחש המעבר הקריטי: המלחמה חדלה להיות החלטה פוליטית הנתונה לבחינה, והופכת לחובה מוסרית שאין לערער עליה. ברגע ששאלת המשך המלחמה ("שתימשך ככל שיידרש", כדברי המצביא המהולל שר הביטחון ישראל כ"ץ) איננה מעוגנת באילוץ מדיני, במטרה ברורה או בסד זמנים, אלא מצטיירת כציווי מוסרי – חדלה הביקורת להיות עמדה פוליטית לגיטימית והופכת לבגידה. ועדות חקירה נדחות, בחירות מתרחקות, סדר היום האזרחי מצטמצם – לא מפני שאין זמן לשאול, אלא מפני שאין זה הזמן לשאול.

גם הצד האמריקאי איננו חף ממניעים החורגים מן ההכרח הביטחוני המיידי. עבור הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, המבקש לבסס את עצמו כניגוד מוחלט לקודמיו – ובעיקר לנשיאים ברק אובמה וג'ו ביידן – עימותים אזוריים אינם רק משברים שיש לנהל, אלא גם זירות של איתות.

תמיכה בלתי מסויגת בבעלות ברית, נכונות להסלמה עקיפה והפגנת כוח דרך זירות פריפריאליות משתלבות במהלך רחב יותר של ביסוס הנהגה גלובלית בעידן של תחרות מול סין. המלחמה הנוכחית נטמעת אפוא בתוך לוגיקה של יוקרה אישית והרתעה.

מנקודת מבט זו, השאלה איננה רק מי ינצח – אלא מהו ערכו של הניצחון עצמו. הניצחון הוא קטגוריה מדינית; הסבל הוא קטגוריה אנושית. בעוד שהנהגות מודדות הישגים במונחים של לגיטימציה פנימית או מאזן כוחות אזורי, אזרחים משני עברי הגבול נותרים עם כלכלה מדולדלת, תשתיות הרוסות ואובדן אנושי מתמשך.

כששאלת המשך המלחמה מצטיירת כציווי מוסרי – הביקורת אינה עמדה פוליטית לגיטימית והופכת לבגידה. ועדות חקירה נדחות, בחירות מתרחקות – לא מפני שאין זמן לשאול, אלא מפני שאין זה הזמן לשאול

הכרה בנחיצותו של מאבק להגנה עצמית היא הכרחית. אך היא איננה פוטרת אותנו מהחובה לבחון שמא מניעים נוספים מניעים אותו. דווקא כאשר המלחמה מוצגת כהתנגשות מוחלטת בין אור לחושך, יש מקום לחשוד כי מאחורי השפה המוסרית פועל גם אינטרס אישי ופוליטי.

מלחמות אינן מתנהלות רק בשדה הקרב – אלא גם בשדה המשמעות והסמנטיקה. והתפקיד האזרחי איננו רק לשאת בנטל, אלא לשאול מי מעצב את הסיפור שבשמו מוצדק הנטל הכרוך בהרס ואובדן.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.