מזרח תיכון ישן-חדש? התסריט מוכר, התפאורה מתחלפת

לפני שמכריזים שוב על "מזרח תיכון חדש", צריך לזכור שהיינו ברגעים שנראו כמו נקודת אל-חזור, ובפועל שינו פחות ממה שהובטח. על רקע התקיפות האמריקאיות-ישראליות באיראן והתגובה האיראנית, המהלכים האחרונים אכן מסמלים הסלמה משמעותית, אולי מהחמורות שנראו בשנים האחרונות.

הכותרות מדברות על "רעידת אדמה אזורית", הפרשנים מזהים "שינוי טקטוני", והתחושה הציבורית היא שהפעם, באמת, הכללים נשברו. אבל זו לא בהכרח המציאות.

המזרח התיכון כבר חווה רגעים שהוצגו כתחילתו של סדר אזורי חדש. המהפכה האיראנית ב-1979 הוצגה כהולדת משטר שיטלטל את המערכת המזרח-תיכונית מן היסוד. 

המהלכים האחרונים מסמלים הסלמה מהחמורות שנראו בשנים האחרונות. מדברים על "רעידת אדמה אזורית", שינוי טקטוני", והתחושה הציבורית היא שהפעם הכללים באמת נשברו. אך זו לא בהכרח המציאות

הסכמי אוסלו עוררו ציפייה לסיום עידן העימות הישיר בין ישראל לפלסטינים, ולבנייה מדורגת של ישות פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה. ה"אביב הערבי" הוצג כמהפכה שתשנה את מבנה הכוח בעולם הערבי. בכל אחד מהמקרים הבטיחו ש"שום דבר לא יהיה כפי שהיה".

בפועל, גם כשהתרחשו שינויים אמיתיים, המערכת האזורית נטתה לחזור שוב ושוב לאותם דפוסים: מאבקי השפעה דרך שליחים, הרתעה הדדית שמגבילה את רף ההסלמה, ועימותים מוגבלים שנועדו לשפר עמדות – לא לפרק את כללי המשחק.

איראן, למשל, משתמשת זה עשרות שנים ברשת של ארגונים ושחקנים לא-מדינתיים, הכוללת את חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בעיראק וסוריה, חמאס בעזה והחות'ים בתימן, כדי להרחיב את השפעתה ולשחוק את יכולת ההרתעה של יריבותיה, ובראשן ישראל וארה"ב. זו אינה גחמה של מנהיג מסוים, אלא היגיון אסטרטגי עמוק שנבנה והוטמע לאורך עשורים.

גם היום אי-הוודאות אמיתית. חיסולם של מנהיגים, זעזוע פנימי או הקמת הנהגה חלופית אינם רק אירוע סמלי, אלא יוצרים מאבקי ירושה, מתחים בתוך מנגנוני הכוח, והזדמנות לשינויי כיוון. בזירה הבינלאומית עולות הערכות על הקשחת קו איראנית ועל הנהגה שתהיה אולי לוחמנית יותר כלפי חוץ כדי לבסס לגיטימציה פנימית.

בפועל, גם בעת שינויים אמיתיים, המערכת האזורית נטתה לחזור לאותם דפוסים: מאבקי השפעה דרך שליחים, הרתעה הדדית שמגבילה את רף ההסלמה, ועימותים מוגבלים לשיפור עמדות – לא לפירוק כללי המשחק

אך גם אם זה יתרחש, אין סיבה להניח שהאסטרטגיה האזורית האיראנית תתהפך בן-לילה. רשת ה"ציר": חזבאללה, חמאס, החות'ים ואחרים, מעניקה לטהרן עומק אסטרטגי, יכולת הרתעה מול ישראל וארה"ב, ויכולת לפעול באופן עקיף תוך צמצום הסיכון למלחמה ישירה ומלאה. שינוי אדם בראש הפירמידה אינו מוחק דפוס פעולה שבנוי על אינטרסים מוסדיים, צבאיים ואידאולוגיים.

הזירה הפלסטינית ממחישה זאת היטב. כמעט כל סבב אלימות, מעימותים מוגבלים ועד מערכות רחבות היקף, מוצג כרגע מכריע, כ"מלחמה שתשנה את חוקי המשחק". בכל פעם נטען שהגענו לנקודת אל-חזור. ובכל זאת, התבנית חוזרת: הסלמה, בלימה, תיווך, רגיעה וחוזר חלילה. העוצמה משתנה, אך המבנה נשמר.

עזה והגדה הן לא רק זירה של סכסוך לאומי; לעיתים הן משמשות גם מרחב שבו מועברים מסרים אזוריים – בין איראן לישראל, בין טהרן לוושינגטון, בין מחנות יריבים בעולם הערבי, בלי לפרק את המערכת כולה.

אין פירוש הדבר שהכול קפוא. מערכות נשק משתכללות, דוקטרינות צבאיות מתעדכנות, וארגונים לא-מדינתיים מחזיקים כיום ביכולות צבאיות וטכנולוגיות שבעבר היו שמורות רק למדינות. במקביל, תהליכי נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב נמשכים בגלים – לעיתים מואטים, לעיתים מואצים – ומשנים בהדרגה את מארג הבריתות באזור.

אך לצד השינויים הללו מתקיימת גם המשכיות ברורה: זהירות יחסית בין מדינות, העדפה לשימוש בזירות עקיפות, והימנעות כמעט בכל מחיר, ממלחמות ישירות רחבות היקף בין צבאות סדירים.

אין סיבה להניח שהאסטרטגיה האזורית האיראנית תתהפך בן-לילה. רשת ה"ציר" משרתת את טהרן. שינוי אדם בראש הפירמידה לא מוחק דפוס פעולה שבנוי על אינטרסים מוסדיים, צבאיים ואידאולוגיים

לכן השאלה איננה אם יש שינוי, אלא איזה שינוי. האם מדובר בשינוי בשחקנים ובטקטיקות, או בשינוי עמוק במבנה עצמו = בכללי המשחק, בדפוסי ההרתעה, במבנה הבריתות ובאופן שבו מתקבלות החלטות על מלחמה ושלום. לעתים, התסריט נשאר דומה, גם כשהתפאורה מתחלפת. 

מיי שלו היא חוקרת טרור ויחסים בינלאומיים ודוקטורנטית במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. מחקריה והרצאותיה מתמקדים בסכסוך הישראלי־ערבי־פלסטיני, והיא חברה בפורום דבורה – נשים במדיניות חוץ וביטחון לאומי.