חזבאללה לקח בלילה שעבר (שני) הימור גדול על עתידו. אחרי יותר משנה וחצי שבהן נצר את האש, נשך שפתיים וספר מאות הרוגים משורותיו מאז חתימת הסכם הפסקת האש, הוא ירה לעבר ישראל.
בדיוק כמו הפטרון האיראני שלו, מזכ"ל חזבאללה נעים קאסם קיבל החלטה שעלולה להתברר כטעות היסטורית. התגובה הישראלית לירי הייתה בבחינת רפלקס מותנה: תוכנית המגירה שזכתה לכינוי "המערכה להחלשת חזבאללה" יצאה לפועל באופן מיידי, פחות משעה אחרי השיגורים.
למעט דיוקים מודיעיניים לצורך סדרת סיכולים ממוקדים, כלל תיקי המטרות הנייחות היו מעודכנים עד לרמת הזנת נקודת הציון לפצצות של חיל האוויר.
המבצע הזה אמור היה לצאת לפועל כבר בסוף חודש דצמבר האחרון, אלא שאז התבקשה ישראל על ידי ארה"ב שלא לממש אותו, "כדי לתת לממשלת לבנון עוד זמן לאכיפת הסכם הפסקת האש"
המבצע הזה אמור היה לצאת לפועל כבר בסוף חודש דצמבר האחרון, אלא שאז התבקשה ישראל על ידי ארה"ב שלא לממש אותו, "כדי לתת לממשלת לבנון עוד זמן לאכיפת הסכם הפסקת האש". בפועל לא קרה הרבה בשטח. צבא לבנון המשיך לגרור רגליים, וישראל עברה לשייף את ההכנות למלחמה עם איראן, מהלך שהצריך היערכות מדוקדקת ותיאום עם ארה"ב.
אתמול בבוקר לבנון פגשה שוב תופעה מוכרת: פליטים בארצם. דובר צה"ל בערבית פרסם הודעת פינוי ליותר מ־50 כפרים ועיירות, מביירות ועד קו הגבול בדרום. הלבנונים כבר יודעים שישראל רצינית, וטורי מכוניות החלו להשתרך צפונה ומזרחה. איש מהם לא יודע מתי ישוב הביתה. חלקם ללא ספק מביטים בדאגה על תושבי הכפרים הסמוכים לגבול עם ישראל, שלא חזרו כבר יותר משנתיים לבתיהם – או ליתר דיוק, למה שנותר מהם.
ישראל משיגה כאן הישג כפול: בראש ובראשונה פגיעה בחזבאללה, ואולי חשוב מכך, צריבה תודעתית בזיכרון הלבנוני של מחיר היומרה של חזבאללה. בלבנון זוכרים היטב את מלחמת האזרחים ואת תוצאותיה ההרסניות, ומבינים את פוטנציאל הנזק שבעימות חוזר עם ישראל – קל וחומר כאשר היא מגיעה אליו חזקה ונועזת יותר.
זה לא סוד שבישראל חיכו לסיבה לחדש את הלחימה בלבנון. הדיון במערכת הביטחון נסב סביב השאלה אם חזבאללה יזנח לרגע את זהותו כארגון ג'יהאדיסטי לטובת פרגמטיות הישרדותית ולא יצטרף ללחימה. האם ייתן משקל יתר למעמדו המתערער בתוך לבנון, לשחיקה המשמעותית בכוחו הצבאי ולעובדה שהסביבה הבינלאומית השתנתה ברגע שארה"ב פתחה את הניצרה במזרח התיכון.
התשובה הייתה: לא. חזבאללה בחר להתעלם מכל הפרמטרים הללו. אולי מתוך הערכת חסר לנחישות וליכולת המבצעית הישראלית לנהל לחימה בעצימות גבוהה בשתי חזיתות, אולי משום שבחר לראות בחיסול המנהיג העליון של איראן מלחמת דת שמתירה כל רסן – ואולי שתי הסיבות גם יחד.
כשם שהיעד השאפתני של חילופי משטר באיראן לא יצלח ללא יציאת ההמונים לרחובות, כך גם בלבנון: חזבאללה לא יתפרק מנשקו עד שממשלת לבנון לא תיקח אחריות על המשימה
השאלה כעת היא עד כמה רחוק תלך ישראל במערכה הנוכחית מול הארגון. למרות היעד השאפתני שהציב אתמול הרמטכ"ל, "צה"ל יסיים את המערכה לפני שיוסר האיום מלבנון", לא בטוח שהמשימה הזו כולה בשליטה ישראלית או שהיא פונקציה בלעדית של עוצמת הפגיעה הצבאית.
כשם שהיעד השאפתני של חילופי משטר באיראן לא יצלח ללא יציאת ההמונים לרחובות, כך גם בלבנון: חזבאללה לא יתפרק מנשקו עד שממשלת לבנון לא תיקח אחריות על המשימה הזו. ללא מחויבות ומעורבות של המדינה הלבנונית, ספק אם ישראל תפסיק את מדיניות "האכיפה באש" שהיא נוקטת מאז נובמבר 2024.
ייתכן שאף להיפך: ככל שהמצב הסטגנטי הזה יימשך, המדיניות הישראלית רק תלך ותהיה אגרסיבית יותר – קל וחומר לנוכח החיבור הצבאי עם ארה"ב והברית הסונית החדשה שמתהווה מולה מול איראן, ובמשתמע גם מול חזבאללה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו