ביום שני האחרון, נבחרת הנשים של איראן בכדורגל עמדה על המגרש באוסטרליה. הן הפסידו 0:3 לדרום קוריאה. זה היה הפרט הכי שולי מהערב הזה.
כשההמנון הלאומי הושמע, השחקניות עמדו בשורה, ידיים מאחורי הגב, ושתקו. אף אחת לא שרה. אף אחת לא הניחה יד על הלב. קומץ אוהדים איראנים הניפו את דגל איראן, זה של לפני 1979, עם האריה והשמש.
שלושה ימים קודם לכן, ב-28 בפברואר, ארצות הברית וישראל פתחו בתקיפה משולבת על איראן. במכת הפתיחה חוסל האייתוללה עלי ח'אמינאי, המנהיג העליון.
כשההמנון הלאומי הושמע, השחקניות עמדו בשורה, ידיים מאחורי הגב, ושתקו. אף אחת לא שרה. אף אחת לא הניחה יד על הלב. קומץ אוהדים איראנים הניפו את דגל איראן, זה של לפני 1979, עם האריה והשמש
הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פנו כל אחד בתורו אל העם האיראני וקראו לו לקחת את גורלו בידיו. כוח צבאי יכול להפיל משטר, אך אינו יכול ליצור חברה.
הניסיון האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן הראה עד כמה בנייה פוליטית תלויה בכוחות שכבר קיימים בתוך החברה עצמה. השאלה שתכריע את גורלה של איראן היא לא צבאית. היא שאלה תרבותית. והתשובה לשאלה הזו עוברת, כבר דורות, דרך גופן של נשים.
הגוף הנשי באיראן מעולם לא היה עניין פרטי. בשנות השלושים של המאה העשרים, רזא שאה פהלווי אסר על נשים לחבוש חיג'אב כחלק מפרויקט חילון בכפייה. נשים שסירבו להוריד את הכיסוי הותקפו ונכלאו.
בשנותיו האחרונות של בנו, סטודנטיות החלו דווקא לחבוש חיג'אב כמעשה התנגדות למלוכה. ואז הגיעה המהפכה. האייתוללה רוחאללה חומייני הפך את הכיסוי לחובה.
כמה שבועות אחרי המהפכה, עשרות אלפי נשים יצאו לרחובות טהרן במחאה נגד כפיית החיג'אב, והצליחו לדחות את החוק בשלוש שנים. ב-1983 הוא נכנס לחוק העונשין: נשים שייראו במרחב הציבורי ללא כיסוי ראש יוענשו בעד 74 מלקות.
שבועות אחרי המהפכה, עשרות אלפי נשים יצאו לרחובות טהרן במחאה נגד כפיית החיג'אב, והחוק נדחה ב-3 שנים. ב-1983 הוא נכנס לחוק העונשין: נשים שייראו במרחב הציבורי ללא כיסוי ראש יוענשו בעד 74 מלקות
כל משטר שעלה לשלטון באיראן עיצב מחדש את הגוף הנשי לפי האידיאולוגיה שלו. מה שמייחד את הרפובליקה האסלאמית הוא שהיא הפכה את השליטה בגוף הנשי לפרויקט המרכזי של המדינה.
זו לא הייתה מדיניות צניעות גרידא. זו הייתה פוליטיקה של זהות. המשטר קבע כיצד נשים יתלבשו, כיצד ייראו במרחב הציבורי, ואיזה דימוי של "איראניות" ייחשב לגיטימי. הוא אסר על נשים לשיר בפומבי. הוא הגביל את תנועתן, את לבושן, את קולן. הגוף הנשי הפך לשטח שבו המדינה כותבת את עצמה. אבל נשים איראניות מעולם לא הפסיקו לכתוב בחזרה. הן דחפו את הגבולות בכל דור מחדש.
בשנות התשעים נשים עברו מהצ'אדור השחור למעיל צמוד יותר ולצעיף שחושף יותר שיער. בסוף 2017 החלו "בנות רחוב המהפכה" לעמוד על עמודי חשמל בטהרן ולהניף את החיג'אב כדגל מחאה. ואז, בספטמבר 2022, מהסה אמיני, צעירה כורדית בת 22, מתה לאחר שנעצרה על ידי משטרת המוסר בגלל לבוש "לא הולם". מותה של אמיני הצית מחאה ארצית. נשים שרפו חיג'אבים ברחובות, גזרו שיער בפומבי, עמדו מול כוחות הביטחון. הסיסמה "אישה. חיים. חירות" הפכה לקריאת הקרב של דור שלם.
המחאה של 2022 דוכאה, אבל ההתנגדות לא נעלמה. אלנז רקאבי, מטפסת סלעים, התחרתה באותה שנה בדרום קוריאה ללא חיג'אב. מיתרא חג'אזיפור, שחקנית שחמט, הודחה מנבחרת איראן לאחר שהתחרתה ללא חיג'אב.
המחאה של 2022 דוכאה, אבל ההתנגדות לא נעלמה. אלנז רקאבי, מטפסת סלעים, התחרתה באותה שנה בדרום קוריאה ללא חיג'אב. מיתרא חג'אזיפור, שחקנית שחמט, הודחה מנבחרת איראן לאחר שהתחרתה ללא חיג'אב
נרגס מוחמדי, עיתונאית ופעילה, קיבלה את פרס נובל לשלום מתוך הכלא. בדצמבר 2024, פרסטו אחמדי, זמרת בת 27, שידרה קונצרט מחצר של כרוואנסראי ללא חיג'אב, כתפיים חשופות, ואמרה: "אני פרסטו, בחורה שרוצה לשיר לאנשים שהיא אוהבת. זו זכות שלא יכולתי להתעלם ממנה".
באיראן אסור לנשים לא רק לגלות את ראשן אלא גם לשיר בפומבי. אחמדי עברה על שני האיסורים בבת אחת. כל אחת מהן, בזירה אחרת, אמרה את אותו הדבר: הגוף שלי לא שייך למשטר.
המשטר שלט בארכיון. הוא שכתב את ההיסטוריה הרשמית, החליף את כורש בחומייני, את האריה והשמש בסמלי המהפכה, את פרסיפוליס בנרטיב שיעי. שלט בתוכניות לימודים, בתקשורת, ובכל מה שאפשר להכתיב.
אבל חוקרת התרבות דיאנה טיילור הציעה להבחין בין ארכיון, זיכרון שנשמר בטקסטים ובמוסדות, לבין מה שהיא קוראת רפרטואר: ידע שמגולם בגוף, עובר דרך מחוות, דרך תנועה, דרך מה שאנשים עושים במרחב הציבורי. ארכיון אפשר לשכתב. רפרטואר דורש נוכחות, והוא קשה יותר למחיקה.
טיילור לא כתבה על איראן, ולא על התנגדות. אבל ההבחנה שלה מאפשרת לראות מה קורה כשמשטר לא מסתפק בשליטה בארכיון אלא מנסה לשלוט גם ברפרטואר, בגוף עצמו, ומתמקד ביתר שאת בגוף הנשי. התוצאה הפוכה ממה שהמשטר התכוון אליה. כל מעשה סירוב גופני של אישה, כמו הסרת חיג'אב, שירה או שתיקה מול המנון, הופך את הגוף שהמדינה ניסתה לכתוב עליו למקום של התנגדות למחיקה. כשמתבוננים בכדורגלניות עומדות ושותקות במלבורן באותו יום שני, רואים רפרטואר בפעולה; זיכרון תרבותי שמופיע דרך האקט הגופני.
ביום חמישי אחריו, לאחר שהשתיקה שלהן עשתה כותרות ברחבי העולם, הן שרו, ואף הצדיעו, בצורה מוגזמת, כולן יחד. ההנחה הרווחת, כמו עם ספורטאים איראנים לפניהן, היא שהוראה הגיעה מהבית. זה המאבק שלהן ושני האקטים הם חלק ממנו. גוף שנאלץ לשיר מדבר לא פחות מגוף שבחר לשתוק.
התוצאה הפוכה ממה שהמשטר התכוון אליה. כל מעשה סירוב גופני של אישה, כמו הסרת חיג'אב, שירה או שתיקה מול המנון, הופך את הגוף שהמדינה ניסתה לכתוב עליו למקום של התנגדות למחיקה
הפנייה הישירה של טראמפ ונתניהו אל העם האיראני אינה נופלת על קרקע ריקה. היא נופלת על חברה שנשותיה שמרו בגופן, דור אחר דור, את מה שהמשטר ניסה למחוק. ולא בזכות הפונים, אלא בזכותן.
שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו