ההבדל בין מלחמה נגד איראן לבין מלחמה עולמית הוא בהצטרפות סין, ובמידה פחותה – פלישה כורדית לאיראן. האם התפתחויות כאלה יבשרו את סיום המלחמה מול איראן לפני שתתפתח למלחמה עולמית באמת?

מסוף השבוע שעבר, סין מגלה סימני עצבנות, מכיוון שהנפט של אחוואז בדרום איראן חיוני לכלכלה שלה. הסיבה שנמנעים מלפגוע בנפט הזה היא כדי להרחיק את סין מן המלחמה.

הקולות בישראל, כמו של מנהיג האופוזיציה, יאיר לפיד, לקצר את המלחמה בפגיעה בנכסים האסטרטגיים האלה של איראן – לא לוקחים בחשבון את האינטרס הסיני, והאינטרס הישראלי והאמריקאי הוא לקחת בחשבון את הרגישויות של סין.

הקולות בישראל לקצר את המלחמה בפגיעה בנכסים האסטרטגיים האלה של איראן – לא לוקחים בחשבון את האינטרס הסיני בהם. האינטרס הישראלי והאמריקאי הוא לקחת בחשבון את הרגישויות של סין

אולי הגיע הזמן להבטיח לסין כי גם בהפלת משטר האייתוללות יובטחו האינטרסים שלה בהמשך אספקת הנפט האיראני, אולי בתנאים חדשים של סיום הכיבוש הפרסי של הערבים באחוואז – אבל האינטרס העליון של שמירת סין הרחק מן המלחמה מחייב את הרגעת הדאגות שלה מן העתיד.

זה מביא אותנו למימוש המטרה העיקרית של המלחמה והיא הפלת משטר האייתוללות. בשבוע שעבר שמענו דיבורים על פלישת הכורדים לאיראן בכדי להביא לידי הכרעת המלחמה.

זה לא יקרה. ראשית, הכורדים לא רוצים את התפקיד הזה, ושנית הם לא יכולים. מדוע הם לא רוצים? כי האמון שלהם בארצות הברית ובישראל קרוב לאפס. האמריקאים בגדו בהם פעמיים – פעם ראשונה כאשר האוטונומיה הכורדית בעיראק הכריזה על עצמאות, ולמרבה הפתעתם הם גילו מדריכים אמריקאים בתוך המיליציות השיעיות שנשלחו לדכא את העצמאות שלהם. הם איבדו שטחים יקרים לממשלה המרכזית בבגדאד בגלל מה שהם תפסו כבגידה אמריקאית בהם.

ההתנסות השנייה טרייה יותר – הבגידה האמריקאית בכורדים של סוריה, אשר רק הודות להם ארצות הברית הצליחה לנצח את דאעש, והם – הכורדים – אלה שהחזיקו את אנשי דאעש במאסר לפני שיקימו את דאעש לתחייה.

והנה, שוב ארצות הברית תומכת בנשיא סוריה, אחמד א-שרע, נגדם, ומאפשרת לו לטבוח בהם ולשחרר את אסירי דאעש שבידיהם. אז מדוע שהכורדים עכשיו ימלאו תפקיד כלשהו בשירות ארצות הברית?

דובר על פלישת הכורדים לאיראן לשם הכרעת המלחמה. זה לא יקרה. ראשית, הכורדים לא רוצים את התפקיד הזה, ושנית הם לא יכולים. מדוע הם לא רוצים? כי האמון שלהם בארצות הברית ובישראל קרוב לאפס

פה אנו נוגעים במחדל הישראלי הגדול, כאשר ישראל לא ניצלה את המלחמה המדממת בסוריה כדי לרכוש בעלי ברית – את הכורדים והצבא הלאומי הסורי, אשר חיפשו את הקשר עם ישראל, אבל ישראל הייתה אדישה.

אילו ישראל הייתה בונה לעצמה מאז קשרי ברית עם הכורדים ועם הסונים החילונים, היא הייתה יכולה לחסום את ההשתלטות של טורקיה על סוריה, והיה לה היום בסיס מוצק להתערב גם באיראן בשעה מכרעת זאת. במקום זה, ישראל, בבלי דעת, נתנה את המפתחות לטורקיה.

ופה אנו מגיעים לקוו האדום של טורקיה. מבחינת רג'פ טאיפ ארדואן – מתן תפקיד כלשהו לכורדים במלחמה נגד איראן הוא בבחינת לא יעלה על הדעת. כשם שהנפט של אחוואז הוא קו אדום לסין, מתן תפקיד פעיל לכורדים במלחמה נגד איראן הוא בבחינת קו אדום לו, ויחייב אותו להתערב בעצמו במלחמה – שוב סכנת הרחבת המלחמה לממדים של מלחמה עולמית. ונשאלת השאלה, האם התקרבות המלחמה לסיפה של מעורבות בממדים גלובליים – לא מקרבת את סיום המלחמה?

יש סימנים שכן. יש לשים לב להודעה המפתיעה של נשיא איראן, מסעוד פזֶשכיאן, לפיה איראן מפסיקה את התקפותיה על מדינות המפרץ, שלוותה אפילו בהתנצלות על ההתקפות שכבר היו. אך התוצאה – מייד אחרי ההודעה חודשה ההתקפה על מדינות המפרץ.

איך אפשר להסביר זאת? שוב עדות ל"בוגדנות האיראנית"? העיתונות הערבית מצביעה על מחלוקת עמוקה בתוך איראן, כאשר אייתוללות קיצונים תקפו את דברי הנשיא וקבעו כי על ארצות הברית להתנצל בפני איראן, ולא איראן בפני אף אחד.

המחדל הישראלי – ישראל לא ניצלה את המלחמה המדממת בסוריה כדי לרכוש בעלי ברית – את הכורדים והצבא הלאומי הסורי, אשר חיפשו את הקשר עם ישראל, אבל ישראל הייתה אדישה

על מנת להבין את שורש המחלוקת בתוך איראן, יש להבין את לקחי איראן מן המלחמה הגדולה נגד עיראק. כל מדינות ערב, חוץ מסוריה, איחדו כוחות נגד איראן, ובמלחמה הגדולה של ארצות הברית לשחרר את כוויית מן הכיבוש העיראקי, גם סוריה הצטרפה למרכבה האמריקאית. חיבור כל מדינות ערב נגד אויב שאיננו ישראל – נגדה או נגד עיראק, נחשבה בטהראן כסכנה אסטרטגית.

הלקח של האייתוללות היה למנף את הסכנה מישראל, ואת שחרור ירושלים, כדי למנוע את התלכדות כל מדינות ערב נגדה, ולהפנות את המרץ שלהם מן המאבק בשיעה לכיוון המאבק בישראל.

מכאן, שהמהלך של הסכמי אברהם, וקידום הנורמליזציה בין סעודיה וישראל, עוררו באיראן את השדים מן המלחמה נגד עיראק והם פעלו בשני כיוונים מקבילים – המתקפה של חמאס נגד ישראל ב-7 באוקטובר, ומתקפת חיוכים כלפי סעודיה, ואיך לא – בתיווך סיני נמרץ – מאמץ לפוצץ את הנורמליזציה במלחמה בעזה מצד אחד, ובפיוס עם סעודיה מצד שני.

כל זה קרס במתקפות האיראניות על המפרץ, ששוב חידשו את המהלכים שמהם איראן חששה יותר מכל – התחברות המפרץ עם ישראל נגד איראן. מתקפת החיוכים של נשיא איראן נועדה לחדש את המדיניות הישנה. השאלה אם זה נעשה מאוחר מדי. 

הרבה תלוי מה יקרה באיראן עצמה. מתוך הדיווחים על הנעשה באיראן, הרי שמשמרות המהפכה רוצות לחתוך את המאבק הפנימי במינוי מהיר של ח'אמנאי ג'וניור, מוג'תבא, ולהוציא את המושכות מידי המועצה המשולשת הזמנית בראשות הנשיא מסעוד פזשכיאן. לצד נציג בית המשפט העליון ונציג הסמכות הדתית באיראן. כלומר: מדינת איראן נגד משמרות המהפכה, שמייצגות את האידאולוגיה החומייניסטית ולא את האינטרסים של המדינה.

הלקח של האייתוללות ממלחמת עיראק איראן היה למנף את הסכנה מישראל ואת סוגיית שחרור ירושלים, כדי למנוע את התלכדות כל מדינות ערב נגדה, ולהפנות את המרץ שלהם מן המאבק בשיעה לכיוון המאבק בישראל

ואכן, תחנת הטלוויזיה אל-חדת' דיווחה כי ח'אמנאי ג'וניור כבר נבחר למנהיג העליון, וישראל מיהרה להזהיר את איראן מן ההשלכות של הבחירה הזאת. כעת, יש לעקוב אם אכן הבחירה תתפרסם רשמית, או שתישאר בגדר ידיעות בעיתונות בלבד.

ככל שאפשר להתרשם מטיב המלחמה באיראן כרגע, הרי היא מתמקדת בחיסול הנכסים של משמרות המהפכה. השאלה היא, האם הכוונה היא לסייע למועצה המשולשת כדי שהיא תגבר על משמרות המהפכה ותסיים את המלחמה. זאת שאלה מקבילה למטרות המלחמה בלבנון – האם ישראל לוחמת בחזבאללה כדי לתת את היתרון בלבנון לממשלה המייצגת את המדינה מול "המהפכה"? האם בכלל ישראל קבעה מטרה, או שכמו בעזה היא בורחת מהחלטה כדי לשמור את אשליית ההתנחלויות בדרום בלבנון חי אצל בצלאל סמוטריץ' וחבריו?

אם הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ יחליט לסיים את המלחמה באיראן בהסכם עם המועצה המשולשת, הרי מבחינת ישראל זאת תהיה מפלה. לא מכיוון שזאת תהיה מפלה אמיתית, אלא מכיוון שכמו באיראן ובלבנון אין זהות מלאה בין המדינה לממשלה, ומבחינת ראש הממשלה בנימין נתניהו מטרות המלחמה לא חופפות לגמרי את מטרות המדינה, והוא רוצה תוצאה שמתאימה לסיסמאות הבחירות של ניצחון מוחלט וכיוצא בזה.

נתניהו חש כי המלחמה עלולה להסתיים ברוח אחרת מהסיסמאות שלו. הוא מגביר את קצב הפניות שלו לעם האיראני בפרסית לחזור לרחובות, אבל הם לא חוזרים.

מדוע? ראשית, לאיראנים יש כבוד עצמי. הם לא יישמעו למנהיג זר שייתן להם הוראות. שנית, האיראנים ברחו מטהרן בגלל המלחמה. מי ששולט ברחובות זה המשטר.

האירוניה היא, שהאיראנים יחזרו לרחובות רק אחרי שמלחמה תסתיים. ורק אם נתניהו יפסיק לנסות להנהיג את המחאות. חידוש המחאות – ודאי. לאיראנים נמאס מן המשטר. אבל במקום סיסמאות יש לקחת כבר מעכשיו את פרויקט הפלת המשטר ברצינות, ולסייע לאיראנים לארגן את הפלת המשטר ואת יסודות המשטר שיחליף את האייתוללות.

המשטר שולט ברחובות טהרן והאיראנים יחזרו לרחובות כשמלחמה תסתיים, ורק אם נתניהו יפסיק לנסות לחלק להם הוראות ולהנהיג את המחאות. לאיראנים יש כבוד עצמו והם לא יקשיבו להוראות מנהיג זר

ופה אנו צריכים לחזור לשאלה הכורדית. הכורדים בעיראק ובסוריה לא יירתמו למשימה, אבל יש לשקול את הנעת הכורדים באיראן עצמה. בהם עדיין לא בגדו, ואפשר לארגן אותם יחד עם המיעוטים האחרים. לא לדבר, לעשות.

מה שיכולנו לעשות בימי המלחמה בסוריה, ולא עשינו, יש לעשות עכשיו, לא כסיסמאות בחירות, אלא כמלאכה ממלכתית אמיתית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.