שבוע שלישי למלחמה, ובעת כתיבת השורות הללו הסוף לא נראה באופק. מתבקשת השוואה לסיבוב הקודם של המלחמה עם איראן. הוא נקטע כזכור לקראת סוף חודש יוני 2025, אחרי 12 ימים.
ביום העשירי הופיעה כתובית בשידורי ערוץ כאן 11, בתחתית המסך: "מטחי הטילים מאיראן: יכול להיות שזה נגמר?" אשר ביטאה תקווה כי קרב סופם של המטחים ההרסניים.
אלא שהשימוש בשירו של יונתן גפן, אשר הלחין שם טוב לוי ושר אריק איינשטיין, לא תאם בכלל את רוח המקור.
ביום העשירי בסבב הראשון של המלחמה עם איראן הופיעה כתובית בשידורי ערוץ כאן 11, בתחתית המסך: "מטחי הטילים מאיראן: יכול להיות שזה נגמר?" אשר ביטאה תקווה כי קרב סופם של המטחים ההרסניים
השיר נשמע לראשונה כחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים וביטא את תחושות התסכול של בני הדור השני, ממשיכי המייסדים החלוצים. תחושות הבנים מעורבות: נוסטלגיה לצד החמצה, וכן רגשי נחיתות לעומת דור המייסדים. ויש גם תהיות בנוגע לרלוונטיות של המשך המפעל החלוצי.
* * *
משהו על ליל הסדר שבפתחנו. הפעם הוא יהיה ודאי עגום. משפחות לא יוכלו להתכנס יחדיו, סבים בצוותא עם בנים ובני בנים. יאלצו מן הסתם להסתפק במפגש באמצעות זום, אותה טכנולוגיה פורצת גבולות ומרחבים מוגנים. אבל אילוצי המצב הנוכחי כופים על עם ישראל דווקא שתי נקודות חיוביות, לפחות לעניות דעתי.
ראשית, טרפת ההכנות המסורתיות, האובססיביות לקראת ליל הסדר לא כובשת הפעם את המרחב הישראלי כולו. לא סוחפת גם חילוניים גמורים הנשטפים בבולמוס ההכנות. דומה שהפעם לא מתחדשות חגיגות הייעוץ המעשי וגם הפסיכולוגי לקראת האירוע הגדול, הנתפס כנפיץ ורצוף מוקשים. בכל אופן התקשורת הכתובה והמשודרת לא גדושה כמדי שנה ב"דברי חכמה" של
פסיכולוגים, המנדבים לנו עצות בנאליות-טריוויאליות המובנות מאליהן לכל בעל שכל ישר, וכך מנצלים את המצב ואת הבהלה הגדולה, מבזים את מקצועם וגם אותנו ואף מפיקים רווחים נאים.
התופעה הנפסדת הגיעה לשיאה בימי הסקאדים ששילחה בנו עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, לפני 35 שנים. יתכן שברשתות מתפרסמות גם הפעם עצות פסיכולוגיסטיות, אלא שאני בעוונותיי לא עוקבת אחרי הרשתות.
ליל הסדר יהיה ודאי עגום ומשפחות לא יוכלו להתכנס יחדיו. אחת הנקודות החיוביות היא שטרפת ההכנות האובססיביות לקראתו לא כובשת הפעם את המרחב הישראלי, ולא סוחפת גם חילונים גמורים לבולמוס
יתרון נוסף לטעמי שכופה עלינו המצב הנוכחי: הפעם אין מקום לשאלה: "איפה אתם ב"סדר" המושמעת באופן כמעט אוטומטי בימים כתיקונם, בדומה לאמירת "שלום". כמצוות אנשים מלומדה, כאילו הנימוס מחייב.
לעתים השואל בקושי יודע משהו על הנשאל, על מצבו המשפחתי, על חייו. ובעצם, מה זה בכלל עניינו איפה האיש/ה ב"סדר"? בשאלה הזאת יש לעתים פלישה גסה לפרטיות, ומתבקשת תשובה מתריסה שתביך את השואל האוטומטי. משהו בנוסח "אני כרגיל, נשאר/ת בבית עם עצמי".
העיתונאית ענת לב-אדלר ביטאה באופן נוגע ללב את כאב הניתוק הפיזי מההורים המזדקנים ברשימתה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות". הניתוק הזה, כדבריה, הוא בין מחירי המלחמה המאמירים, וכך כתבה:
"מה אגיד לאבא, שגילו מעל 80, כאשר אפגוש את עיניו בזום המשפחתי של ליל-הסדר הקרוב, כאשר נשיר שירי חירות במציאות שבה החירות שלנו היא תוכנית בהקפאה עמוקה…מבעד לקולם הרפה של הורינו בשיחות הטלפון, או דמותם השחה בשיחות הווידיאו היומיות, אלה הם ההורים המזדקנים שלנו שהולכים ומזדקנים עוד יותר, מסוגרים בביתם הרחק מאתנו, כשהימים שעוד נותרו לנו להיות במחיצתם הולכים ונחמסים, הולכים ומתקצרים כמו האביב".
והמלחמה כופה עלינו גם את החמצת האביב. הפעם אי אפשר לאמץ את המלצותיה של נעמי שמר (מילים ומנגינה) בשיר "מצעד האביב" בביצועיהן של אורה זיטנר ורחל אטאס:
"כי כאן האביב
הוא בן יומיים
כאן האביב ימות צעיר.
כל מי ש/עוד יושב בבית
הוא פיסח או נזיר.
כן, הוא פיסח או נזיר".
המראות הנשקפים ממרקע הטלוויזיה מורטי עצבים, אבל ברקע נצפית פריחה אביבית מסחררת. הפריחה נראית כהתרסה, נוצר מעין אוקסימורון. שוב חוזר הניגוד שבין פריחת הטבע למצוקה האנושית.
"אלה הם ההורים המזדקנים שלנו שהולכים ומזדקנים עוד יותר", כתבה לב-אדלר, "מסוגרים בביתם הרחק מאתנו, כשהימים שעוד נותרו לנו להיות במחיצתם הולכים ונחמסים, הולכים ומתקצרים כמו האביב"
וכאן, בלב תל אביב, רואים פיסות אביב על מרקע הטלוויזיה בלבד. אצלנו האביב לא נשקף מהחלון ולא מציף את הרחובות כמו במחוזות כפריים או בערים מפולשות לנוף כגון ירושלים או חיפה. כדי לחוות את "חיק הטבע" עלי להרחיק צפונה, עד לגדות הירקון.
האביב כאן קצרצר וחמקמק, תיכף יתחלף בקיץ צהוב. שירו של דוד גרוסמן המצוטט להלן בחלקו פורש כמטפורה על חיי בנו שנגדעו בגיל 20, ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה. אבל אפשר גם לקרוא את השיר העוצמתי כפשוטו:
"יש רגע אחד בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכל פה
נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות
עוד רגע יבול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת
קצר פה כל-כך האביב".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו