יש חוט מקשר בין מה שקורה בישראל לבין ההתפתחויות בלבנון ובאיראן – בשלוש המדינות הללו יש מאבק פנימי בין "המדינה" לבין "המהפכה".

בישראל – הממשלה היא "המהפכה" שרוצה להשתלט על "המדינה", בביירות המוסדות הממלכתיים רוצים לסלק את חזבאללה המייצג את "המהפכה", ובאיראן, שבה עד היום "המהפכה" שלטה ללא מצרים על "המדינה", מתחילים לנבוט ניצני התעוררות של "המדינה", אשר באמצעות המשא ומתן עם ארצות הברית רוצה להתחזק מול "המהפכה". 

בשורה התחתונה "מדינה" היא מסגרת שלאנשים טוב לחיות בה. היא דורשת מהם לשמור על החוק, למלא את חובותיהם האזרחיים, גם אם הן כוללות מיסים ושירות צבאי בכמה מדינות. בישראל השירות הצבאי הוא ממושך ותובעני יותר מסיבות מובנות.

אבל מסגרת  של "מהפכה" איננה מסגרת לחיים נורמליים, היא פלטפורמה לשליחות "נשגבת" של מימוש אידיאולוגיה כלשהי. בדרך כלל לאומנית או דתית. 

בישראל, הממשלה היא "המהפכה" שרוצה להשתלט על "המדינה", בביירות המוסדות הממלכתיים רוצים לסלק את חזבאללה המייצג את "המהפכה", ובאיראן, בה שלטה "המהפכה", מתחילים לנבוט ניצני התעוררות של "המדינה"

אולי אין זה מקרה שבשלוש המדינות, את "המהפכה" מייצגת הדת – בישראל ישנה "היהדות הפוליטית", שערך "המדינה" בה כפוף לערכי הדת. את ההשתמטות מן הגיוס החרדים מתרצים בכך שערך התפילה עולה על ערך השירות הצבאי.

החרדים מוכנים לקבל את "המדינה" כל עוד היא משרתת את הדת, אבל הם לא מוכנים לתת דבר למען חיזוק ערך "המדינה". המדינה היא כלי עבור הדת, ואם איננה כלי, אין לה ערך העומד בפני עצמו. לפיכך, החרדים מצטרפים בכל כוח שיש להם כדי לנגח ולערער את מוסדות המדינה, המאיימים לכאורה על ערך הדת, כמו בית המשפט העליון ומערכת המשפט בכלל שמחוץ למסגרת בתי הדין הרבניים. 

בעוד ההסתגרות החרדית מפני "הממלכתיות" וערך המדינה היא ברורה, הרי ש"הסרוגים" של השר בצלאל סמוטריץ' נראים כמי שתומכים ב"מדינה", וכאילו קו הקרע הראשי בינם לבין החרדים עובר בסוגיית הממלכתיות (יש לקרוא במלעיל, בהברה אשכנזית) מול החרדיות. אבל גם ערך הממלכתיות אצל הציונות הדתית טעון הבהרה: גם אצלם המדינה כפופה לדת, והם מייצגים את ערך המהפכה לא פחות מן החרדים.

גם מבחינת הציונות הדתית המדינה לא קיימת בפני עצמה, אלא יש לה שליחות דתית – החשת הגאולה וביאת המשיח. סמוטריץ' והחרדים מעמידים את המדינה מתחת לדת,  למרות שסמוטריץ' אומר אחרת, וההבדל הוא בהסבר התיאולוגי. 

גם מבחינת הציונות הדתית המדינה לא קיימת בפני עצמה, אלא יש לה שליחות דתית – החשת הגאולה והמשיח. סמוטריץ' והחרדים מעמידים את המדינה מתחת לדת, וההבדל ביניהם הוא בהסבר התיאולוגי

המבחן הגדול יהיה בבחירות. אם יהיו, איך יהיו, ואם "המהפכה" תכיר בחוקיות הבחירות. כלומר: המבחן הסופי של המדינה מול המהפכה יחרוץ את דמותה של ישראל. מדינה נורמלית הפועלת במסגרת ממסד וערכים ממלכתיים, או על פי ערכים "נשגבים" כלומר: הזויים, של "מהפכה". 

בלבנון, למרות שחזבאללה נכנס לפרלמנט ולממשלה, כאילו קיבל עליו את ערך המדינה הלבנונית – הרי בפועל, לפי מה שאנו רואים היום, חזבאללה רואה את ערך הדת כעולה על ערך המדינה, והוא מסרב לקבל עליו את החלטות המדינה בעניין סיום המלחמה וכניסה לשיחות שלום עם ישראל. חזבאללה טוען שעקרון המוקאוומה, ההתנגדות, עולה על ערכי הממלכתיות. אדרבה, לשיטתו המהפכה מגינה על המדינה.

עקרון המוקאוומה לא קושר את חיזבאללה עם לבנון אלא עם איראן, המעלה את ערך המוקאוומה מעל לערך המדינה. זה שהמוקאוומה של חיזבאללה הורסת את "מדינת" לבנון, הוא לא תוצאת לוואי. היא המטרה. ההשוואה עם ישראל מחוייבת המציאות. האם "המהפכה" היהודית לא הורסת את "המדינה הישראלית" כתוצר לוואי, אלא כמטרה.

אותם קווי שסע חלים גם על איראן, אבל בה ערך המדינה האיראנית חלש ביותר, ורק עכשיו הוא מבקש לבצבץ. השם "משמרות המהפכה" איננו מקרה. איראן אינה חשובה בגלל ערך הממלכתיות האיראנית, אלא בגלל שהיא כלי למהפכה החורגת מגבולות איראן. הם מעדיפים את ערכי השיעה והפצת השיעה על פני טובת המדינה האיראנית, וזה מה שאנו רואים לנגד עיננו בימים אלה. 

איראן אינה חשובה בגלל ערך הממלכתיות האיראנית, אלא ככלי למהפכה החורגת מגבולותיה. הם מעדיפים את ערכי השיעה והפצתם על פני טובת המדינה האיראנית, וזה מה שאנו רואים לנגד עיננו בימים אלה

הצלחת המשא ומתן לסיום המלחמה תלויה במידה רבה בשאלה אם בהנהגה האיראנית יגברו ערכי המדינה על ערכי המהפכה. "המדינה" תרצה לסיים את המלחמה כדי להשתקם, למהפכה זה פחות חשוב. אם ראשי המהפכה יעריכו שהפסקת המלחמה תסיים את חלום המהפכה השיעית, הם יקריבו את המדינה. כי בלי מהפכה למדינה אין ערך מבחינתם. 

אגב, היום ערך המהפכה בישראל, באיראן ובלבנון קשור בדת, אבל בהיסטוריה של המזרח התיכון ישנה גם הדוגמה של סוריה הבעתיסטית, שגם היא העדיפה את ערך המהפכה הלאומנית על ערך המדינה. מעטים זוכרים שחאפז אל-אסד ביטל את הגדרתה של סוריה כמדינה והתייחס אליה כ"מחוז", כביכול סוריה איננה מדינה לצורך ממלכתיות, אלא לצורך הפצת רעיון האימפריה הערבית הגדולה, שסוריה היא רק "מחוז בתוכה". 

בעקבות הסער הערבי שפקד בעיקר מדינות "מהפכה" והרס אותן, דעת הקהל הערבית התפכחה מן ההזיות האלה. כולם רואים את סוריה, לוב, עיראק, עזה וכעת איראן ההרוסות. כולם יודעים שמה שהרס אותן אלה האידאולוגיות של המהפכה, אשר הכפיפה את המדינה לחזיונות גבורה וגדולה ומשיחיות דתית. 

בואו נעצום עיניים ונפנטז שישראל היא מדינה מן הסוג "הממלכתי" ולא "המהפכני" – ונבחן אילו סיכויים נפתחו לנו במציאות החדשה במזרח התיכון. לבנון למשל. ממשלת לבנון רוצה לפתוח אתנו שיחות על שלום, וישראל מסרבת. מדוע? כי לבנון רוצה את עזרת ישראל כדי להיפטר מנטל "המהפכה" של חזבאללה. ישראל הממלכתית הייתה קופצת על זה בשתי ידיים. שלום עם לבנון פירושו שצה"ל וצבא לבנון ישתפו פעולה בחיסול חזבאללה.

באיראן, "המדינה" תרצה לסיים את המלחמה כדי להשתקם, למהפכה זה פחות חשוב. אם ראשיה יעריכו שהפסקת המלחמה תסיים את חלום המהפכה השיעית, הם יקריבו את המדינה. כי בלי מהפכה למדינה אין ערך

בעבר לבנון הזמינה את סוריה לסיים עבורה את מלחמת האזרחים ולהילחם עבורה באשף, שקדם לחזבאללה כמייצג הדגם "המהפכני" מול "הממלכתי". אחר כך המרונים, בדרכם לנשיאות לבנון, ביקשו את התערבות ישראל – תמורת הסכם שלום עם ישראל.

אז, הסכם שלום היה נגד הזרם. היום הוא הזרם. הסכם שלום עם לבנון יעניק לישראל את הלגיטימציה לחסל את חזבאללה תחת הכותרת של הממלכתיות הלבנונית.

ואם אנחנו כבר בפנטזיה – בואו נדמיין שיש לנו עכשיו זהות אינטרסים עם סעודיה – ששוקלת ברצינות להיכנס למלחמה נגד איראן. אבל היא מעדיפה את טורקיה ולא אותנו. מהרבה סיבות המהלך עם טורקיה לא יילך, והיא תעדיף אותנו, אבל אותנו "המדינה", לא אותנו "המהפכה". סעודיה לא מעוניינת בממשלה עם השר איתמר בן גביר ועם השר סמוטריץ'. 

לפני כמה ימים צלצל סגן הנשיא האמריקאי ג'יי.ד. ואנס לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ובירושלים דווח כי הם תיאמו עמדות לקראת השיחות עם איראן. אבל מקורות ערביים דיווחו כי סגן הנשיא ואנס גער בנתניהו על השתוללות נוער הגבעות בגדה. האם השיחה באה כתוצאה של לחץ סעודי?

בואו נפקח את העיניים ונחזור למציאות. ישראל "המהפכנית" צריכה לכבוש, לנתץ, לנקום, לכתוש. היא צריכה להגיע לליטני – לא כי זה חשוב – אלא מכיוון שכוח, גיבורים ואריות זה אתוס מהפכני.

לכיבוש הליטני יש ערך מוגבל של מתן שטח סטרילי עבור יישובי הצפון. הטילים מגיעים מבקעת הלבנון. אל הטילים האלה נוכל להגיע רק כאשר ממשלת לבנון תזמין אותנו. האירוניה – כאשר ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין רצה שלום עם לבנון, המרונים לא יכלו לתת לו זאת. כעת, כאשר לבנון מציעה זאת "- המהפכה היהודית" מעדיפה את הליטני.

בואו נפקח את העיניים מהפנטזיה ונחזור למציאות. ישראל "המהפכנית" צריכה לכבוש, לנתץ, לנקום, לכתוש. היא צריכה להגיע לליטני – לא כי זה חשוב – אלא מכיוון שכוח, גיבורים ואריות זה אתוס מהפכני

"המהפכה הערבית" הרסה את העולם הערבי. האם "המהפכה" היהודית מצעידה את ישראל באותו מסלול של חורבן? 

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.