השבוע כתב השר למורשת יהודית עמיחי אליהו מכתב לתושבים בכפר עזה ובו אמר כי יפעל לכך ששכונת הצעירים בקיבוץ, שבתיה ההרוסים הם עדות לטבח השבעה באוקטובר שהתרחש תחת ממשלת החורבן, לא תיבנה מחדש.

מבחינת השר הבתים ההרוסים בלב הקיבוץ יישארו שם כדי להזכיר לכולם את שאירע במקום.

את המכתב הזה שלח השר לאחר שחברי הקיבוץ החליטו באספת חברים ברוב של 70% על שיקום השכונה ובנייתה מחדש.

מבחינת שר המורשת, הבתים ההרוסים בלב הקיבוץ יישארו שם כדי להזכיר לכולם את שאירע במקום. מכתבו נשלח לאחר שחברי הקיבוץ החליטו באספת חברים ברוב של 70% על שיקום השכונה ובנייתה מחדש

הקרב על הזיכרון החל כבר בשבועות הראשונים אחרי השבעה באוקטובר. באותם ימים ליקק הקיבוץ את פצעיו במלונות המפונים. באותו זמן היו חלק מבניו בראשיתו של הסיוט במנהרות החמאס בעזה, ואחרים היו בראשית מאבק ארוך שמילא את ידיהם כשנתיים.

באותו זמן דובר על כניסתם של גרעיני התיישבות חרד"ליים ליישובי העוטף, והשר אליהו עשה צעדים ראשונים כדי להשתלט על עיצוב הזיכרון.

ההחלטה של חברי הקיבוץ להרוס את הבתים ולבנות את השכונה מחדש היא אקט מודע של החברים על האופן בו הם הולכים להתמודד עם הטראומה שחוו. זהו אקט של התמודדות גם ושל עיצוב הזיכרון של הקהילה – עיצוב המורשת שלה. אליהו מבקש להפקיע ממנה גם את זה ומתכוון להעביר את הזכות שלהם לעצב את סיפורם לידי המדינה.

מבחינת השר, מורשת אינה הסיפור. השימוש התעמולתי בשרידי הטבח, כפי שהסביר במכתבו, הוא חלק מהסיפור אבל לא כולו. הסוגייה המרכזית בסיפור הזה היא מי שולט בזיכרון, ומה אפשר לעשות באמצעותו. אותה ממשלה טרם לקחה אחריות על האסון שאירע במשמרת שלה. היא הפקירה אמנם את אזרחיה, אבל היא אינה מתכוונת להפקיר את הזירה החשובה באמת – מה יסופר לדורות הבאים. אם ישאלו את חברי הממשלה, ממשלת החורבן וההפקרה לא תהיה חלק מאותו סיפור.

לפני כמה חודשים פורסם כי בכוונת אליהו להשתמש בסעיף שכמעט לא נעשה בו שימוש, המקנה לו את הסמכות להכריז על אתר שאינו עתיק כאתר לשימור. 

החלטת הקיבוץ היא אקט של התמודדות גם ושל עיצוב הזיכרון של הקהילה – עיצוב המורשת שלה. אליהו מבקש להפקיע ממנה גם את זה ומתכוון להעביר את הזכות שלהם לעצב את סיפורם – לידי המדינה

הפעם השר אליהו ניסה לתת לכך צידוק כשהוא נשען על אמנת ונציה לשימור מבנים, המתייחסת למבנים היסטוריים שמשמרים מסורות עתיקות יומין לטובת כלל האנושות. עם כל הכבוד לשכונת דור צעיר בכפר עזה, זהו אינו המקרה, ובכלל אף אחד לא חושד באליהו שהוא דואג לכלל האנושות.

אחת הדרכים המשמעותיות ביותר בהן עושה ישראל שימוש בארכיאולוגיה בשטחים הכבושים היא הפיכת האתרים הארכיאולוגיים לנשק נגד התושבים. ישראל משתלטת על אתרי המורשת של האוכלוסייה המקומית ומשתמשת בהם כדי לדחוק ולהשתלט על השטח.

המדיניות הזו יוצרת גם ניכור של האוכלוסייה המקומית כלפי אתרי המורשת שלה עצמה, ובכך גם מחלישה את הקהילות שמאבדות חלק משמעותי בזהות שלהן וחלק ממנגנון הליכוד הקהילתי. כעת משתמש המשרד למורשת יהודית באותו נשק גם נגד קהילות בישראל ונגד אזרחי מדינת ישראל.

בניגוד לגדה, שם הניכור לאתר נוצר כשהקהילה מנותקת ממנו והוא הופך לאמצעי לנישול, בכפר עזה נכפה "האתר לשימור" על התושבים בניגוד לרצונם ומייצר "מורסה" פיזית בלב הקיבוץ. אתר שהקהילה לא בחרה בו והופך למטרד כואב, פצע פתוח שכפו עליו להישאר מדמם.   

קהילת כפר עזה חוותה אסון ממנו היא מתאוששת בכוחות אדירים. חלק מההתמודדות היא גם ההחלטה מה נשאר על כנו ומה הופך לאפר.

בניגוד לגדה, שם הניכור לאתר נוצר כשהקהילה מנותקת ממנו והוא הופך אמצעי לנישול – בכפר עזה נכפה "האתר לשימור" על התושבים בניגוד לרצונם ומייצר "מורסה" פיזית בלב הקיבוץ, פצע פתוח שכפו עליו להישאר מדמם

התערבות השר אינה רק חוסר כבוד לקהילה עצמה, היא מעידה על תפיסה מעוותת ופשיסטית שבה המדינה היא הבעלים של הזיכרון, ומקהילות נמנעת היכולת לבנות זהות משל עצמן.

ובאשר לסיפור – כולנו יודעים מה הסיפור שרוצה לספר ממשלת החורבן.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".