אווירה חגיגית מורגשת בארץ עם כניסתנו אל סוף השבוע האחרון של חודש מרץ, שהוא גם סוף השבוע הרביעי של מבצע שאגת הארי. התחושה החגיגית נובעת מכך שתם שבוע מרכזי, שהוביל אותנו בסופו אל הרגע שבו ניר דבורי, הפרשן הצבאי של חדשות 12,  הבטיח לנו שתתחיל ההתלבטות כיצד להמשיך את הדרך.

צריך לומר ביושר: דבורי הרוויח ביושר את מבול הממים, העקיצות, הפאנצ'ים והבדיחות שנחתו על ראשו מכל עבר אחרי שמסר את התחזית הנלעגת הזו. כולל המערכון הבלתי נמנע ב"ארץ נהדרת", שם קעקעו לו את המילים האלה על זרועותיו. פרשנות המחץ של דבורי כבר הבטיחה את מקומה בפנתיאון הרגעים הטלוויזיוניים המביכים של המלחמה הזו, לצד דיווח הפייק שלו שהתבסס על קליפ ממשחק מחשב.

על גב הלעג הוויראלי הזה התלבש המרמור המתבקש של אלו שמשום מה ממשיכים להשחית שעות מול המסך ולבהות בדבורי ובשותפיו לפאנלים האינסופיים, ממתינים להתרעה הבאה ובינתיים משתעממים בחברת המומחים, הלשעברים, יודעי הסוד והמקורבים לצלחת.

אלה שלא מפסיקים לבלבל את המוח ולהפריח השערות ותחזיות, שרובן לא טובות בהרבה מכל תחזית שאפשר לקבל סביב שולחן פלסטיק דביק בפרלמנט שבמרכז המסחרי הקרוב למקום מגוריכם.

אלה שלא מפסיקים לבלבל את המוח ולהפריח השערות ותחזיות, שרובן לא טובות בהרבה מכל תחזית שאפשר לקבל סביב שולחן פלסטיק דביק בפרלמנט שבמרכז המסחרי הקרוב למקום מגוריכם

על הרקע הזה זכה השבוע לחיים חדשים קטע סאטירי מוצלח של התסריטאית נילי אושרוב. היא אמנם הקריאה אותו בגמר הפואטרי-סלאם של 2024, אבל הוא זכה השבוע לאלפי צפיות ומאות שיתופים, כי הוא נותר אקטואלי ורלבנטי מתמיד:

בזה אחר זה הם נקראים לדגל
אל האולפנים עולים לרגל
כולם חכמים, כולם יודעי דבר
אלופי המיל', בכירי הלשעבר

המפקד והסגן
האלוף והתת
הראש והמשנה
הרמ"ט והחרטט

ותמיד יש איזה סגן ראש מל"ל
מאלה יש מספר בלתי מוגבל

 נילי אושרוב ב"סלאם הגדול" – אירוע הגמר של הפואטרי סלאם, ינואר 2024 (מעמוד הפייסבוק של נילי אושרוב)

החבורה הגברית הזו, ממשיכה אשרוב ומתארת, חוזרת תמיד על אותו ריטואל דלוח. הלשעברים לעולם לא יגידו "לא" למפיקה. כי כשמזמנים אותך לאולפן, לסרבנות אין תירוץ ואין הצדקה. ובוודאי אין מצב שאי פעם ישחילו, ככה במיל'-מול חרישי, ברחימו ודחילו: לא, לא אבוא, מפיקה חביבה. באמת, מצטער, אבל אין לי תשובה.

הלשעברים לעולם לא יגידו "לא" למפיקה. כי כשמזמנים אותך לאולפן, לסרבנות אין תירוץ ואין הצדקה. ובוודאי אין מצב שאי פעם ישחילו, ככה במיל'-מול חרישי, ברחימו ודחילו: לא, לא אבוא, מפיקה חביבה. באמת, מצטער, אבל אין לי תשובה

כי יש להם תמיד תשובות. ותחזיות. והערכות. ותובנות. וגם כשהן מתהפכות להם על הראש – וזה קורה לא מעט לאחרונה – זה לא יגרום לאיש מהם לגלות מעט יותר ענווה בפעם הבאה שיונית או דני או רביב או ברוכי או רפי ישאלו: "נו… לאן ממשיכים מכאן?"

בימין כל זה נתפס כראייה נוספת לתופעה שינון מגל הדביק לה פעם את הכינוי הקליט "ערוצי התבהלה". ישי שנרב שכתב על כך השבוע ב"מקור ראשון" תיאר את הנוירוזה הזו כטקס קבוע שבו הרוב הגדול של אזרחי ישראל עומד ומשתאה מול רסס אינפנטילי המושפרץ לעברו כמעט בכל פתיחה של הטלוויזיה והרדיו, או גלילה בטוויטר. וכגודל ההישגים הצבאיים והמדיניים, מאבחן שנרב, גודל הנהי וההסברים הפתלתלים על כך שמדובר למעשה בכישלון נורא.

נכון שקצת קשה להתייחס ברצינות לטענות כאלה, רגע אחרי שראש הממשלה – הוא ולא שופר – הבטיח לנו שהשגנו הישג צבאי ומדיני כביר, והתברר שמדובר בנס פך שמן הפוך, כשהישג שהיה אמור "לעמוד לדורות" החזיק מעמד בקושי שמונה חודשים.

חלפו 249 ימים מאז הצהיר נתניהו על "ניצחון לדורות" אחרי מלחמת "עם כלביא" ועד לפתיחת מלחמת "שאגת הארי"@netanyahu pic.twitter.com/tmZtG1UjAP

— צדיק בסדום (@SdomsRighteous) March 18, 2026

וזה בתום שנתיים וחצי עגומות מאין כמותן של מלחמה שנפתחה בהפתעה גמורה, הותירה אותנו מבודדים מדינית יותר מאי פעם ותלויים כעת רק ברצונו הטוב של נשיא ארצות הברית. כשלמרות שמכרו לנו "ניצחון מוחלט", עדיין ניצבים מולנו אותם אויבים שעמדו מולנו ב-6 באוקטובר 2023 – שלטון האיתוללות באיראן, חזבאללה בלבנון, חמאס ברצועת עזה – גם אם היו שם כמה חילופים משמעותיים בצמרת ושובל ארוך של הרס וגופות.

ככה שלא חסרות לנו סיבות לחמיצות, עם כל הכבוד ל"גודל ההישגים הצבאיים והמדיניים".  

שנרב מספר איך נתקל במקרה באחד הממ"דים שנקלע אליהם בספרון "והיום עוטפים בזה דגים" שבו אורי אורבך וחגי סגל ריכזו שלל מאמרי פרשנות על אירועי עבר גדולים בתולדות ישראל, שמוכיחים לכאורה שאין חדש תחת השמש: חמוצים יחמיצו פנים. בעיקר אם ראש הממשלה מהימין.

"עלעול סתמי הביא אותי להפצצת הכור בעיראק בשנת 1981", כותב שנרב, "זו שחמוצי המלחמה הנוכחית מזכירים לחיוב כפעולה כירורגית יחידה שהובילה לזניחת תוכנית הגרעין של סדאם חוסיין, לא הסתבכות במלחמה ארוכה".

במאמר המערכת של "הניו יורק טיימס" נכתב אז: "ההתקפה היא מעשה אלים, חסר הצדקה ובעל הישגים לטווח קצר בלבד". מאיר פעיל קבע ב"מעריב" שמדובר ב"מעשה טירוף"

במאמר המערכת של "הניו יורק טיימס" נכתב אז: "ההתקפה היא מעשה אלים, חסר הצדקה ובעל הישגים לטווח קצר בלבד". מאיר פעיל קבע ב"מעריב" שמדובר ב"מעשה טירוף". ויקטור שם-טוב הגדיר את מנחם בגין "המהמר הלאומי של ישראל".

עמוס קינן על גג ביתו ב-1970 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

שנרב חוגג בעיקר על חשבון מאמר פרשנות שכתב עמוס קינן ל"ידיעות אחרונות". רק ישראלים מעל גיל מסוים עוד זוכרים היום את עמוס קינן, איש הלח"י המבריק שנדד אל קצה השמאל וצלף משם בכל מה שזז. קינן יקר לליבי במיוחד. ספריו תופסים מקום של כבוד בספרייתי וציור שלו תלוי מול עיני בסלון.

"הפצצת הכור האטומי בעיראק היא פשע לאומי", קינן כתב אז, "היא הימור פוחז וקליל על גורלו של עם ישראל, היא התגרות בנצח ישראל, היא מותירה אותנו לבדנו בעולם ללא בני ברית, והיא מתירה את דמנו והופכת אותו להפקר"

"הפצצת הכור האטומי בעיראק היא פשע לאומי", קינן כתב אז, "היא הימור פוחז וקליל על גורלו של עם ישראל, היא התגרות בנצח ישראל, היא מותירה אותנו לבדנו בעולם ללא בני ברית, והיא מתירה את דמנו והופכת אותו להפקר.

"אני מאשים את מנחם בגין שהוא חיפש מלחמה בכל מחיר לפני הבחירות. אני מאשים אותו בזה שלא אמר לעם את האמת. לא חיפש הסכמה לאומית למעלליו המפוקפקים, והרצון לשמור על כסאו היה והינו אצלו חזק יותר מהשיקול הלאומי של טובת עם ישראל".

האנלוגיה לימינו כותבת את עצמה. הזובור העיתונאי שקינן עורך לבגין אכן מזכיר לא מעט דברים שנכתבים היום על נתניהו. אולי אפילו כאן, בטור הצנוע הזה.

ראש הממשלה מנחם בגין וחברי ממשלה בביקור בבסיס חיל אויר, לרגל טקס הענקת אות גבורה למפקד היחידה שפיקד על הפצצת הכור בעיראק, 16 ביוני 1981 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

"הרי אנו כבר על סף דיקטטורה", המשיך קינן לקונן, "חונטה צבאית בת שלושה אנשים מחליטה. מפחידים את האופוזיציה ועורכים בה לינץ' המיועד לבוגדים. סותמים את פי אמצעי התקשורת. מתגרים במנהיגי כל האומות, מבזים ומשפילים אותם, ולא נחים עד שלא משפילים גם את ארצות הברית".

נכון שזה נראה כאילו נכתב הבוקר? ובכן זה עמוס קינן ב-12 ביוני 1981. 45 שנה חלפו ואנחנו עדיין כאן. קינן ובגין כבר לא.

"נותר רק להעתיק ולהדביק בעיתון של היום", מסכם שנרב בסרקזם, "ולהיחשב פרשן בכיר".

אחרי שגמרנו להשתכנע – כי זה אכן נשמע משכנע, אפילו ניר דבורי יודה ביושר – כדאי בכל זאת להזכיר שהתמונה מעט מורכבת יותר.

קודם כל, לא כדאי לשכוח שהפצצת הכור בעיראק סיפקה לסדאם חוסיין עילה להפציץ את ישראל בטילים בליסטיים כעבור עשר שנים, למרות שלא נטלנו אז חלק בקואליציה האמריקאית שגיבש ג'ורג' בוש האב.

לא כדאי לשכוח שהפצצת הכור בעיראק סיפקה לסדאם חוסיין עילה להפציץ את ישראל בטילים בליסטיים כעבור עשר שנים, למרות שלא נטלנו אז חלק בקואליציה האמריקאית שגיבש ג'ורג' בוש האב

משפחה ישראלית בחדר האטום, מלחמת המפרץ, 1991 (צילום: נתן אלפרט/לע"מ)

כדאי גם להזכיר את בנציון נתניהו, מגדולי המתנגדים לתוכנית החלוקה של דוד בן-גוריון, שהזהיר כי אם ישראל תקבל את תוכנית החלוקה זה יהיה סופו של החלום הציוני.

ואז להמשיך אל בנו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכבר חתום גם על הקדנציה הארוכה בתולדות המדינה, גם על המחדל הגדול בתולדות המדינה וגם על המלחמה הארוכה בתולדות המדינה. כשעל הדרך הוא לא רק דחק את בן-גוריון למקום שני, אלא גם מחק את הדוקטרינה שלו – לפיה על ישראל לנהל מלחמות קצרות ככל האפשר, להעביר אותן לשטח האויב, ולוודא שהן יובילו לתקופות רגיעה ארוכות ככל האפשר, כדי שהחברה הישראלית תוכל להמשיך להתפתח ולשגשג.

נתניהו הוביל אותנו אל מלחמה שסופה לא נראה באופק, שמתנהלת בעיקר בעורף, שנפגעים בה בעיקר אזרחים, כשבמקביל האגפים הליברלים והיצרניים של החברה האזרחית נאנקים על סף קריסה.

נתניהו הוביל אותנו אל מלחמה שסופה לא נראה באופק, שמתנהלת בעיקר בעורף, שנפגעים בה בעיקר אזרחים, כשבמקביל האגפים הליברלים והיצרניים של החברה האזרחית נאנקים על סף קריסה

ב-12 בספטמבר 2002, כמעט עשרים שנה אחרי שעמוס קינן כתב את הפרשנות ההיא שלו, נתניהו טען מול ועדה של הקונגרס האמריקאי ש"אין שום ספק שלסדאם חוסיין יש תוכנית גרעינית ושהוא דוהר לקראת נשק גרעיני. אין שום שאלה על כך". זה הוביל אותו למסקנה הבלתי נמנעת: "רק הפלת המשטר שלו תמנע את זה… אם תפילו את המשטר של סדאם, אני ערב לכם שזה יוביל להתפתחויות חיוביות ועצומות באזור".

האמריקאים הקשיבו לו. פלשו לעיראק. הפילו את סדאם חוסיין. החליפו את המשטר. גילו שלא הייתה לעיראק תוכנית גרעין פעילה. לא מצאו ראיות לנשק להשמדה המונית. הותירו אחריהם חברה מפורקת. ואנחנו? אנחנו עדיין ממתינים להתפתחויות החיוביות והעצומות באזור שנתניהו הבטיח אז. ובינתיים עושים את זה בממ"ד.

התחזית המופרכת ההיא של נתניהו קצת יותר משמעותית וחשובה מתחזית של פרשן או גנרל במיל' בערוצי התבהלה, ואפילו יותר ממאמר של עמוס קינן. מתנגדי ישראל בארה"ב חוזרים אל אותה תחזית בקונגרס שוב ושוב בשבועות האחרונים, כהוכחה לכך שמדובר במפעל חייו של ראש ממשלת ישראל: פיזור תחזיות אימים חסרות בסיס שלא מתממשות, וגרירת ארצות הברית למלחמות ארוכות ומיותרות, שזורעות הרס בל ישוער ולא מניבות שום תמורה מדינית או ביטחונית נראית לעין.

גם כאן האנלוגיה לימינו כותבת את עצמה.

ואם אנחנו כבר צוללים לפרשנויות שגויות מהעבר, כדאי להזכיר שהן ממש לא רק נחלת השמאלנים הפרוגרסיביים חמוצי הפנים. אפשר להצעיד פה את כל אנשי הימין שפרשו מהליכוד והקימו את "התחייה" אחרי שבגין חתם על הסכמי קמפ דיוויד, וטענו אז שמדובר בתרגיל הונאה מצרי.

אפשר להצעיד פה את כל אנשי הימין שפרשו מהליכוד והקימו את "התחייה" אחרי שבגין חתם על הסכמי קמפ דיוויד, וטענו אז שמדובר בתרגיל הונאה מצרי

השלום עם מצרים מחזיק מעמד יפה כבר כמעט 50 שנה. וגם אם הוא לא מושלם, הוא עמד במבחנים קשים, וכבר חסך לשני הצדדים אלפי הרוגים והוצאות של מיליארדי דולרים. השלום עם מצרים הוא אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים של מדינת ישראל (אלא אם כן קטאר משלמת כדי שלשכת ראש הממשלה תטען אחרת).

טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ארה"ב. בצילום, ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) לוחץ ידו של נשיא מצרים אנואר סאדת כשבמרכז מביט עליהם נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר. 26 במרץ 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

ובהזדמנות חגיגית זאת כדאי גם להזכיר שהיו לשמאל החמוץ גם הצלחות מרשימות בתחום הנבואה. למשל בעצומה ההיסטורית שעליה חתמו חבריו של עמוס קינן – בהם אורי ליפשיץ, דן עומר, חיים הנגבי, ראיף אליאס ושמעון צבר. היא התפרסמה בעתון "הארץ" ב-22 בספטמבר 1967, כשההיבריס המשיחי של הציונות הדתית שהצמיח את חגי סגל, אורי אורבך, ערוץ 14 ו"מקור ראשון" – רק החל לצבור תאוצה:

זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים.
כיבוש גורר אחריו שלטון זר.
שלטון זר גורר אחריו התנגדות.
התנגדות גוררת אחריה דיכוי.
דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.
קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.
החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים.

נצא מהשטחים הכבושים מייד.

לא יצאנו. בחרנו להתנחל. ולדכא. והדיכוי גרר אחריו טרור וטרור נגדי. הפכנו לעם של רוצחים ונרצחים. סיכלנו, פוצצנו. השמדנו. מוטטנו. ניצחון רדף ניצחון, עם כלביא שאג כארי, ואחרי מאות אלפי קורבנות חפים מפשע והרס בממדים בלתי נתפסים, אנחנו שוב כאן – בתחילתה של עוד התלבטות לאן ממשיכים מכאן.

סיכלנו, פוצצנו. השמדנו. מוטטנו. ניצחון רדף ניצחון, עם כלביא שאג כארי, ואחרי מאות אלפי קורבנות חפים מפשע והרס בממדים בלתי נתפסים, אנחנו שוב כאן – בתחילתה של עוד התלבטות לאן ממשיכים מכאן

מודעה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" בספטמבר 1967, שבועות ספורים אחרי מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה