הרבנות הראשית לישראל שכחה ממחלוקות לשם שמיים. מבחינתה, כל מחלוקת היא לשם שררה והשגת כוח פוליטי. הרי כל מחלוקת שבאה לפתחה נזרקת מהחלון ומוקעת מיד.

לא ניתן להתעלם מהעובדה שההיסטוריה- חוזרת על עצמה. אם נסתכל על הרבנות הראשית לישראל אשר משמשת כמרכז הלכתי בתקופתנו ליהדות ישראל וליהדות אשר נמצאת בתפוצות, לא נוכל להמנע מההשוואה לתקופת יבנה.

לאחר החורבן וביטול הסנהדרין היה חשש שתהיה התורה כשתי תורות, ולא תהיה אחידות בשמירת המצוות. כדי למנוע מצב כזה החלו חכמי יבנה ורבן גמליאל בראשם, לפסוק הלכות במחלוקות, ולהכריח את הכול לציית להלכות שקבעו. להשלטת מרות זו של ההלכות הייתה מטרה ברורה, להביא לאחידות בשמירת המצוות. אך מתברר שכמו היום, לא כל האמצעים מקדשים את המטרה. מרותם של חכמי יבנה בראשותו של רבן גמליאל דומה למרותה של הרבנות הראשית לישראל וסופם- אותו סוף.

מועצת הרבנות הוקמה לפני הקמתה של מדינת ישראל, בתקופת השלטון המנדטורי. המועצה הייתה בת ששה חברים, שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים. ולצדה נבחרו שלושה יועצים חילוניים, שסמכותם הייתה לא מוגדרת, אך ביטאה את דרישות הציבור להתאמת ההלכה לתנאי הזמן.

מאה שנה לאחר מכן, גלגולה של מועצת הרבנות הינה הרבנות הראשית בישראל המשמשת כהנהגה הדתית וההלכתית וכקובעת מדיניות באשר לשירותי דת במדינה הכוללים גיור, נישואין וגירושין, כשרות קבורה ועוד. אך במקום להוות גורם מאחד ולשמר את היהדות במדינת ישראל, היא מפלגת את העם, מקרבת את חורבננו ומרחיקה יהודים מהיהדות.

כך, דינה של הרבנות הראשית תהיה כדין רבן גמליאל. הרבנות מונעת מכוח, שררה שחיתות ושאיפה להשגת כוח פוליטי ומדיני. רבנות שמפלגת, מרחיקה יהודים, מושחתת ולא רלוונטית- סופה להיכחד. אותה רבנות שלא מאשרת נישואים ליושבי ארצה אשר צריכים להגלות ממנה על מנת למממש את נישואיהם ולחזור אליה בסטטוס "נשואים", אותה רבנות אשר מחלקת ונוטלת כשרויות כראות עיניה, ואותה רבנות אשר גורמת למדינה היחידה בעולם לא להכיר ביהדותם של יהודים, איננה הרבנות שלי ואינה המוסד ההלכתי העליון מבחינתי.

רבנות זו, סופה כסופו של רבן גמליאל, להיות מוקעת מהעם. לא רחוק הוא היום בו לא נוכל לסבול את הצער שהרבנות גורמת לנו ולאנשים סביבנו, ונעשה מעשה. כמו העם אשר חדל את חוצפית המתורגמן מדברו, גם אנחנו נחדול את הרבנות ונעביר אותם מתפקידם. במעשיה ובמדיניותה, הרבנות הפכה את עצמה ללא רלוונטית וזרזה את הפרטת שירותי הדת והגברת האיבה כלפיה. היהודים בישראל, לא מאסו ביהדות. הם מאסו ברבנות הראשית לישראל, אשר משמשת כעריץ ומנכסת את היהדות והחלטותיה למען השגת כוח לעצמה בלבד.

אם ישנו מסר אחד שאנחנו יכולים ללמוד מהמחלוקות של רבן גמליאל ורבי יהושוע, הרי הוא הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מחלוקת. ה'איך', הרבה יותר חשוב מה'מה'. וברגע שהרבנות תשכיל להבין זאת, ייתכן שכבר יהיה מאוחר מידי.

סטודנטית לתואר שני בחינוך יהודי פלורליסטי מטעם האוניברסיטה העברית והיברו יוניון קולג'

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.