סבא שלי היה מסתכל כל יום בחדשות בערבית.

אני מדבר על ישראל של שנות השבעים, ערוץ אחד שחור לבן, בתשע מבט לחדשות עם חיים יבין ובשש חדשות בערבית.
 שלא יהיו אי הבנות, אשכנזי לגמרי הוא היה הסבא שלי, עלה מפינסק בתחילת שנות השלושים לקיבוץ גבת ואחרי הפילוג הגדול עבר ליפעת.

סבתא שלי היתה מקטרת, בלי הפסקה היא היתה מקטרת, אבל שום דבר לא מנע מסבא שלי לצפות בחדשות בערבית. למעלה משישים שנה הם חיו ביחד בסימביוזה מוחלטת, היא מקטרת והוא שותק. סבא שלי תמיד שתק, סבתא שלי אף פעם לא.

כשהקיבוץ החליט לא לאשר לאבא שלי ללכת לקורס טייס סבתא שלי הטריחה את עצמה לאסיפת החברים וגם שם היא לא שתקה, או הו איך שהיא לא שתקה, נתנה להם באבי אביהם. אסיפת החברים נכנעה ללא תנאי לפני סבתא שלי, ואישרה את יציאתו של אבא לקורס טייס. למרות שכבר היו שני פרחי טייס בשנתון, למרות שלאבא שלי בקושי היה את המשקל המינימלי שמאפשר גיוס לצבא ושאף אחד לא האמין שיש לו סיכוי לגמור את הקורס.

כמה שהיא התחרטה הסבתא שלי על הנצחון הזה באסיפה, כמה רגשות אשמה שהיא סחבה איתה. עשר שנים אחרי אסיפת החברים הזו, ולאחר שאבא שלי היה היחיד מבני המשק באותו שנתון שסיים את קורס הטייס כטייס קרבי, הוא נהרג. ולמרות שסבתא שלי האשימה את כל העולם במותו, את הרוח המערבית שסחבה את המצנח שלו לעומק שטח ירדן, את מכשיר הקשר שלא עבד, את הטייס שהוצמד אליו כדי לשמור עליו והתברבר בלי לראות שהמטוס שלו נפגע מתותחי הנ"מ, את הערבים ימח שמם, אפילו את אמא שלי שלטענתה של סבתא לא אהבה את הרעיון שאבא יפרוש מחיל האוויר ויעבור לאל על.

אבל למרות שכולם היו אשמים, כולנו הרגשנו שסבתא יודעת ובטוחה בכל ליבה שהאשמה כולה שלה, בגלל אסיפת החברים ההיא בה היא לא שתקה.
כמעט שלושים שנה חיה סבתא שלי עם האשמה הזו, מאז שנהרג אבא ועד שנפטרה בשיבה טובה. שלושים שנה כמעט היא שרדה את המוות של בנה הצעיר, אבל פחות משנה אחרי שהלך סבא היא וויתרה והלכה אחריו.

את סבא שלי הרג הקיבוץ.

את המפעל למכונות חקלאיות בו עבד רוב חייו החליטו לסגור כדי "להתיעל".
לסבא היה ברור שלא התיעלות  חיפשו בקיבוץ אלא איך להפטר ממנו ומשאר הזקנים העקשנים שהמשיכו ללכת לעבודה יום יום בגיל שמונים ושמונה, למפעל בו סבא פיתח פטנטים שהועתקו אחר כך בעולם כולו.

סבא היה נגר, אבל אף מהנדס לא היה מתכנן טוב יותר את הסליקים של ההגנה אותם הוא תכנן ובנה בסגנון המערה החשמלית של חסמב"ה, מאחורי תנור אפיה בקיבוץ או מתחת לארגז החול בגן הילדים.

כשלא היו יותר אנגלים בארץ, ולא צריך היה לבנות סליקים, העביר סבא את כל היצירתיות והחריצות למפעל למכונות חקלאיות, שם המשיך לתכנן ולבנות את המכונות המופלאות שלו עד שאמרו לו די.

את השבץ המוחי הראשון שלו הוא קיבל זמן קצר אחרי שהבין שאין בשביל מה להוציא את הבגדים הכחולים מהארון. בגדי העבודה הכחולים עם העטים בכיס החולצה המגוהצת, העטים ששימשו אותנו הנכדים כדי לקשקש על שולחן השרטוט המשופע במפעל ועל הדף הלבן המהודק שהיה פרוש עליו.

כשהמפעל הפך למגרש גרוטאות, הזקנים נשלחו הביתה, אבל הקיבוץ דואג יפה לזקניו ומציע להם שלל של עיסוקים יצירתיים כדי להעביר את היום, עבודות יד למיניהן. רק המחשבה לראות את סבא שלי קולע סלים מקש מעבירה בי צמרמורת, אצלו הצמרמורת  הפכה לשבץ, אחד ואחריו עוד אחד ודי.

סבתא לא יכלה לסבול את החדר הריק, פתאום לא היה למי לקטר, על מי להתלונן. לעלות לבית הקברות כדי להשקות את העציצים על הקבר של אבא נהיתה מטלה קשה מדי עבורה. בכל זאת שלושים שנה כמעט, להשקות עציצים ולחשוב על אסיפת החברים ההיא.

כמו סטריאוטיפ של פולניה זקנה, ולמרות שהיתה בכלל מרוסיה, התלוננה סבתא שלי במשך כל החיים על מכאובים מכל הסוגים. סבא לעומת זאת היה בריא וזקוף גם בגיל שמונים ושמונה. בחמש בבוקר היה מתעורר בכל יום לשגרת תרגילי ההתעמלות היומית שלו.

סבא היה מתרגל יוגה שלמד בעצמו מספר שמצא, השד יודע איפה, כשבארץ עוד בכלל לא ידעו מה זה יוגה.
בקיץ היה מחליף את ההתעמלות בשחיה בבריכת הקיבוץ.

כל החיים שמר על בריאותו באגוצנטריות ונרקיסיזם כל כך לא קיבוצי.
רק לאחר מות אבא הפסיק לחלוטין את הפעילות הגופנית למשך שנה, ואז חזר זקוף  ושתקן  יותר מתמיד.

בריא כשור אבל כבד שמיעה היה, ללא מכשיר השמיעה שלו לא היה שומע מאומה כמעט, ובדרך כלל היה צריך להזכיר לו להדליק אותו. סבא שתק ורצה שהעולם ישתוק אליו בחזרה.

בערב הוא היה יושב בכורסא בפינה, צופה בחדשות בערבית בעוד סבתא מסתובבת בחדר ללא הפסקה. מקטרת, מדברת, מתלוננת שואלת  שאלות רטוריות ועונה לעצמה: שישים שנה אנחנו ביחד ואתה עוד לא יודע שכשעורכים את השולחן צריך לשים מפית ליד כל צלחת? יצחק? יצחק?? יצחק??? הוא לא יודע, נו טוב…

רק שנים אחר כך הבנתי איך החזיקו הנישואין שלהם מעמד כל כך הרבה זמן, ולמה סבא היה צופה בחדשות בערבית.

כדי לצפות במבט לחדשות הוא היה צריך להדליק את מכשיר השמיעה שלו, בחדשות בערבית היה צופה עם מכשיר השמיעה כבוי, וקורא את התרגום.
זה היה המתכון לזוגיות מושלמת.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

החובה המוסרית הנעלה שלנו כחברה היא השבת כל החטופים והחטופות בכל מחיר. מאמר זה מתייחס לקרע הפנימי בתוך העם ונכתב מתוך חרדה עמוקה לעתיד החברה הישראלית לאור הקיטוב השורר בתוך החברה.

* * *

כאזרח חצוי זהותית בין זהות ערבית לא פלסטינית וישראלית לא יהודית, אך גאה באזרחות הישראלית-ערבית שלו. אני חרד ממה שעובר על החברה הישראלית – הן ברחובות, הן ברשתות החברתיות והן במסדרונות הכנסת.

עירן קייס הוא חוקר עצמאי

כמה מעלות טובות לבנימין נתניהו עבורנו:

אילו טיפח את החמאס אך לא מימן את פעילותו – דיינו.
אילו מימן את פעילותו ולא איפשר את התחמשותו – דיינו.
אילו איפשר את התחמשותו ובניית מנהרותיו אך לא התעלם מכוונותיו – דיינו.
אילו התעלם מכוונותיו ולא העלים מעמו את תוכניותיו – דיינו.
אילו רמס ליהודים את ביטחונם אך הותיר בידיהם את משטרם – דיינו.
אילו החריב את משטרם ולא קרע להם את העם – דיינו.
אילו קרע להם את העם אך לא השניא אותם על כל העולם – דיינו.
אילו השניא אותם על העולם ולא הדביר את יחסיהם עם בנות בריתם – דיינו.
אילו בודדם מכל בנות בריתם אך הותיר את ארצות הברית לצידם – דיינו.
אילו רמס את משענתם ולא הפקיר את חטופיהם לגורלם – דיינו.
אילו הפקיר את צפונם ואת דרומם ולא חילל את עברם –  דיינו.
אילו חילל את עברם ולא גזל את עתידם – דיינו.
אילו אפשר לנו לפתח את הפצצה ולא הפך אותה לבלתי נחוצה – דיינו.
אילו פטר אותנו מכל דאגה ולא עשה בעמו וידוא הריגה – דיינו!

ד"ר גל לברטוב, עו"ד, מרצה למשפטים וסופר. לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל והפקולטה למשפטים של אונ' בר-אילן, מוסמך הפקולטה למשפטים של אונ' תל-אביב והפקולטה למדעי החברה של אונ' חיפה ובעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם הפקולטה למשפטים והסנט של האוניברסיטה העברית. מאז הצהרת יריב לוין בינואר 2023 על תוכניותיו לריסוק הדמוקרטיה הישראלית מקדיש גל את מרב זמנו, לצד אלפי אזרחים מודאגים כמוהו, להגנה על ישראל ואזרחיה מפני ממשלתם.

לאחרונה פורסם על ידי מרכז מנור ממשק המפלח את חברי הכנסת והשרים לפי מקומות מגורים ומצביע על מגמה מדאיגה: רובם (כשני שליש) גרים בין חדרה לגדרה (לרבות ירושלים), ואף חבר כנסת או שר לא גר דרומית לירוחם.

יתרה מזאת, הנתונים חושפים פער משמעותי בייצוג: על כל חבר כנסת או שר הגר בצפון הארץ גרים כ-107 אלף תושבים, לעומת פחות מ-39 אלף תושבים ביהודה ושומרון ופחות מ-45 אלף תושבים בגוש דן.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.