"וַיֹּאמַר אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ" (בראשית יט, ז)

המסורת היהודית מלאה הפתעות ותובנות שבכוחן לעזור לנו להשיג התנהגות ראויה ומוצדקת. והנה אבחנה מעניינת בין המילה "ויאמר" והמילה "וידבר".

"ותדבר מרים ואהרן במשה, אין דיבר בכל מקום אלא לשון קשה", "וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא ה), ואין אמירה בכל מקום אלא תחנונים, וכן הוא אומר "ויאמר אל נא אחי תרעו" (בראשית יט ז), [ספרי במדבר פיסקא צט]

מדרש זה קובע שני מושגים: "דיבור" ו"אמירה". ההבדל הוא במטרה של האדם כשמוציא מפיו מילים לעולם. מה המניע האמיתי שלו בהיגדים האלו? ניתן להבין את ההבדל לא במה שנאמר בלבד, אלא בכוונת המדבר, מה הוא רוצה להשיג בדבריו? "דיבור" הוא היגד שמיועד לשלוט על אחרים או להניע אותם בכוון מסוים. ו"אמירה" היא היגד שמיועד להיטיב עם אנשים, לעזור להם לחיות יותר טוב.

ההבדל הוא לא במה שנאמר בלבד אלא בכוונת המדבר. "דיבור" הוא היגד שמיועד לשלוט על אחרים או להניע אותם בכוון מסוים. "אמירה" היא היגד שמיועד להיטיב עם אנשים, לעזור להם לחיות יותר טוב

האבחנה הזאת היא הכרחית ומרכזית כשאנו באים לשפוט היגדים לציבור. האם ההיגד נאמר למטרה לגרום נזק, לחולל קטטה או מריבה, או האם ההיגד נאמר למטרה של ביקורת עניינית, במטרה למנוע קטטה או מריבה.

ההיסטוריה של האנושות בכלל, ושל עם ישראל בפרט, רוויה בדוגמאות של היגדים שהובילו למריבות. מי שחושש מפריצת "מלחמת אזרחים" של ממש במדינת ישראל, צריך לבחון את דברי המנהיגים שלנו ביחס להשפעה הרעה האפשרית של מילים אלו לכלל הצבור במדינה. דהיינו לקחת בחשבון הנזק האפשרי לכל אזרחיה!

ברור כשמש שאבחון כזה יכול לעזור להוציא היגדים מזיקים לרקמה העדינה של החברה מן התמונה. ודבר זה מתבקש עוד יותר אצלנו כי החברה שלנו כוללת קשת רחבה של דעות ומגוון רחב מאוד של תרבויות.

אולי צריך להקים מדד ארצי להיגדים ציבוריים שמודד איפה דבר מסוים נמצא על הקשת בין "דיבור" ובין "אמירה". למשל, לבדוק בקפדנות האם קיימות עדויות נוספות חוץ מן המקור עצמו, עדויות קונקרטיות וספציפיות לגבי אמיתותו של היגד זה או אחר?

חייבים לבדוק אם קיימות דעות אחרות על העניין שדנים בו אצל מקורות מהימנים וידועים אחרים בתחום של ההיגד שמתפרסם. לדוגמא, הרבנות הראשית מפרסמת תדיר הודעות לציבור הפוסלות דרך כזו או אחרת ביהדות. למרות שמדובר בדרך שקיימת בהלכה ובהיסטוריה כדרך יהודית אמיתית. האופן שבו הם פוסלים את הדרך הזו על הסף – נוגדת את הכלל הידוע של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם". פרסומי הרבנות הראשית הם לפיכך בבחינת "וידבר".

מי שחושש מפריצת "מלחמת אזרחים" ממש במדינת ישראל, צריך לבחון את דברי המנהיגים שלנו ביחס להשפעה הרעה האפשרית של מילים אלו לכלל הצבור במדינה. דהיינו לקחת בחשבון את הנזק האפשרי לכל אזרחיה!

הרף של עדויות שתומכות בדיבור הציבורי חייב להיות גבוה ביותר כדי שהציבור יכול לשפוט יותר טוב את האמיתות של ההיגד. האבחנה הזאת היא גם האבחנה בין שלטון החוק ובין שלטון של רודנות. אם כל האזרחים מודעים לקשת הזאת ולומדים לשפוט בין דיבור ואמירה הסיכוי שלנו לשרוד כחברה דמוקרטית גדול בהרבה. וזה יעד שכולם חייבים לרצות במציאות באמת.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.