"העתיד לא ידוע, ההווה לא ברור, ורק העבר משתנה בלי הרף" (אמירה המיוחסת לפרופ' מיכאל הרסגור ז"ל)

ביקורו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בירושלים בינואר, לרגל "פורום השואה" הבינלאומי, שנועד לציין 75 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, עורר גל של ביקורת ציבורית ובינלאומית על ישראל ועל "יד ושם" בכל הנוגע לשיתוף הפעולה עם הנרטיב הרוסי אודות מלחמת העולם השנייה.

נשיא פולין אנדז'יי דודה סירב להשתתף בפורום, לאחר שנמנעה ממנו זכות הדיבור, ואילו נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שכן הגיע לירושלים סירב במפתיע להיכנס לפורום ב"יד ושם", בטענה שהוא מפנה מקום לניצולי המחנות, אך בפועל, במטרה שלא לנכוח באולם בזמן נאום פוטין.

ביקור פוטין בירושלים בינואר, לרגל "פורום השואה" הבינלאומי, לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ, עורר גל ביקורת ציבורית ובינלאומית על ישראל ועל "יד ושם" בכל הנוגע לשיתוף הפעולה עם הנרטיב הרוסי אודות מלה"ע ה-2

הפורום ב"יד ושם" וטקס חנוכת האנדרטה לניצולי המצור על לנינגראד שקדם לו, ע"י נשיאי רוסיה וישראל וראש הממשלה נתניהו, אורגנו על ידי אנשי עסקים יהודיים מרוסיה ומישראל, הנחשבים מקורבים לקרמלין.

במהלך "פורום השואה" הוקרנו קטעי וידיאו אודות מלחמת העולם השניה והשואה, שהופקו על ידי המארגנים (כנראה מחוץ ל"יד ושם"), וכללו טעויות והחסרת פרטים היסטוריים. הביקורת הציבורית אודותיהם הביאה את "יד ושם" לפרסם מכתב התנצלות פומבי ביחס אליהם.

כל אלה, ותשומת הלב הניכרת שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו לפוטין, והעיסוק התקשורתי הכפייתי בפרשת נעמה יששכר סביב הביקור, הובילו לטענות בתקשורת, כי "פורום השואה" הפך לאירוע פוליטי שמשמש את נשיא רוסיה, וכי ממשלת ישראל ו"יד ושם" טופללו על ידי מוסקבה.

במהלך "פורום השואה" הוקרנו קטעי וידיאו אודות מלה"ע ה-2 והשואה שכללו טעויות והחסרת פרטים היסטוריים. הביקורת הציבורית אודותיהם הביאה את "יד ושם" לפרסם מכתב התנצלות פומבי ביחס אליהם

רוסיה של פוטין אכן רואה את טיפוח הנרטיב ניצחון "הצבא האדום" ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה" ותפקידו בשחרור מזרח אירופה – כיעד מרכזי  בביטחונה.

ההיסטוריוגרפיה הרוסית הרשמית, שנשענת על זו הסובייטית, מדגישה את הקורבן חסר התקדים של ברית המועצות בדמות 27 מיליון אזרחים הרוגים, את ההרואיות של "הצבא האדום" בקרבות כנגד גרמניה הנאצית, ורואה בהסדרים המדיניים שסיימו את מלחמת העולם השנייה כרגע מכונן ביחסים הבינלאומיים.

בראייה הרוסית, ברית המועצות (ורוסיה כיורשתה) לצד בעלות הברית האחרות נושאות בזכויות משפטיות ייחודיות בתור "המעצמות המנצחות". זכויות אלו באות לידי ביטוי במעמדן כחברות קבועות במועצת הביטחון. לדידה, מעמד זה הוא מאבני היסוד של הסדר הבינלאומי גם בימינו. בשל חשיבות הענין עלתה בימים האחרונים יוזמה לקבע מעמד זה ואת הניצחון ב-1945 במסגרת החוקה הרוסית, העוברת עדכון ביוזמת פוטין מלפני כחודש.

רוסיה של פוטין אכן רואה את טיפוח הנרטיב ניצחון "הצבא האדום" ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה" ותפקידו בשחרור מזרח אירופה – כיעד מרכזי בביטחון הלאומי של הפדרציה הרוסית

בעצם, נרטיב רוסי זה נועד לבסס את מעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית מובילה, להצדיק אינטרסים במרחבים שמעבר לגבולותיה הריבוניים, ולהרתיע את מדינות מזרח אירופה מלבוא בתביעות טריטוריאליות ואחרות כלפי רוסיה. ערעור על הנרטיב ההיסטורי הרוסי הרשמי, מכונה ניסיון "לסלף את ההיסטוריה", ומוגדר כאיום לביטחונה של רוסיה, במסגרת מסמך "אסטרטגיית הביטחון הלאומי" הרשמי, עליו מתנוססת חתימתו של פוטין.

טיפוח זיכרון הניצחון זוכה להשקעה לאומית נרחבת ברוסיה,  במעורבותו הפומבית הישירה והמקיפה של פוטין, שמרבה לקרוא, לחקור ולדבר על הנושא, שקרוב לליבו, כנצר למשפחה ששרדה את המצור על לנינגרד, וחיה בצלו. המדיניות הממלכתית בתחום החינוך והתרבות נועדה להפוך את זיכרון ההקרבה וההרואיות במלחמה לחלק מהזהות הלאומית המלכדת של רוסיה המודרנית.

"חג הניצחון" (9 במאי) הפך בשנות שלטונו של פוטין לחג הלאומי החשוב ביותר, שגם נצבע בצבעים מיליטריסטיים – הוא משמש מפגן לעוצמתה הצבאית של רוסיה – "מצעד הניצחון". זאת, בשונה מלוח השנה הסובייטי, שבו יום השנה למהפכה הבולשביקית היה לחג העיקרי. ציון 75 שנה לניצחון על גרמניה הנאצית שיחול ב-9 במאי השנה, מלווה בתכנית לאומית ראוותנית. הקרמלינולוגים עוסקים כבר חודשים בשמועות, שפוטין ינסה למנף את החגיגות להישגים מדיניים מול המערב.

ערעור על הנרטיב ההיסטורי הרוסי הרשמי, מכונה ניסיון "לסלף את ההיסטוריה", ומוגדר כאיום לביטחונה של רוסיה, במסגרת מסמך "אסטרטגיית הביטחון הלאומי" הרשמי, עליו מתנוססת חתימתו של פוטין

מיטוט המשטר הסובייטי לווה בפתיחות ביחס לעברה של רוסיה, וחשיפת אמיתות היסטוריות שערערו את הנרטיבים הסובייטיים הרשמיים לגבי כל תולדות המדינה הסובייטית.

תנועת המטוטלת בכיוון ההפוך ברוסיה של פוטין וניסיון לכפות "קאנוניזציה" של הנרטיב הרשמי, תוך החסרת הפרקים הבעייתיים, או הימנעות מהוקעת עוולות סטלין, זוכה לביקורת האופוזיציה לפוטין, שאף מאשימה אותו ב"פולחן זיכרון המלחמה הפטריוטית הגדולה" כדת המודרנית של רוסיה.

המחלוקת על הנרטיבים ההיסטוריים היא אחת מזירות העימות החמות של רוסיה עם שכנותיה במזרח אירופה, אך גם מול המערב. מאז סיפוח קרים על ידי רוסיה (2014) טיפוח רוסי של זכרון הניצחון על הנאצים מתואר במערב כחלק מאסטרטגיה רוסית אגרסיבית, ומנהיגי המערב מדירים רגליהם מהטקסים ואירועים שהרוסים מארגנים בנושא.

טיפוח רוסי של זכרון הניצחון על הנאצים מתואר במערב כחלק מאסטרטגיה רוסית אגרסיבית, ומנהיגי המערב מדירים רגליהם מהטקסים ואירועים שהרוסים מארגנים בנושא

המדינות שהתפרקו מברית המועצות או מברית ורשה נדרשו להבנות זהות לאומית חדשה. בעשורים האחרונים ניכרת בהן עלייה בלאומיות ולאומנות, שמציגות נרטיבים היסטוריים לאומיים מתחרים לנרטיב הרוסי.

במסגרתם, ברית המועצות ו"הצבא האדום" מוצגים לא כ"צבא המשחרר", אלא כמדכא הלאומיות המקומית וכובש; ואילו גורמים לאומיים שהוצגו בתקופה הקומוניסטית באור שלילי, ובפרט הארגונים ששיתפו פעולה עם הנאצים, מוצגים כגיבורים הלאומיים החדשים.

נרטיבים אלה מבליטים את הסכם "מולוטוב-ריבנטרופ" (1939), שהוביל לכיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית וברית המועצות, לכיבוש סובייטי של לטביה, ליטא אסטוניה וחלקים מרומניה ולמתקפה סובייטית על פינלנד, שלא נכבשה בסופו של דבר.

במסגרת נרטיבים מתחרים לנרטיב הרוסי – בריה"מ ו"הצבא האדום" מוצגים לא כ"צבא המשחרר", אלא כמדכא הלאומיות המקומית וכובש; ואילו גורמים לאומיים שהוצגו באור שלילי, מוצגים כגיבורים הלאומיים החדשים

במספר הופעות פומביות בשלהי 2019 פרש פוטין "הוכחות היסטוריות", שהובאו מארכיונים רוסיים, ונועדו להציג את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ כמהלך-מנע שברית המועצות נדחקה אליו. זאת לאור בידודה על ידי מדינות מערב אירופה וסירובן להיענות להצעות הסובייטיות לפעול יחד צבאית נגד סיפוח צ'כוסלובקיה על ידי היטלר.

רוסיה מתייגת את הנרטיבים הלאומיים החדשים במזרח אירופה כביטוי לעלייה מחודשת של פשיזם ורוסופוביה, ונאבקת בחריפות כנגד כל מהלך שנוגד את הנרטיב הרוסי – העתקת אנדרטאות, כנסים ופרסומים היסטוריים, התבטאויות מנהיגים. תקיפת סייבר נרחבת באסטוניה ב-2007, המיוחסת לרוסיה, התרחשה בתגובה למהלכי טאלין להעתיק את האנדרטה לחייל הסובייטי במרכז העיר.

דבריו של פוטין בנאומיו בירושלים (23 בינואר) היו מאופקים ביחס להופעות פומביות אחרות שקיים בשבועות שקדמו לכך סביב נושא זכרון לקחי מלחמת העולם השנייה. הוא רמז לניסיונות לסלף את ההיסטוריה ולספרה בצורה סלקטיבית, ודיבר על ההיקף החריג של השמדת יהדות אוקראינה ולטביה; אך נמנע מהשתלחויות ישירות במדינות ספציפיות.

דבריו של פוטין בנאומיו בירושלים (23 בינואר) היו מאופקים ביחס להופעות פומביות אחרות שקיים בשבועות שקדמו לכך סביב נושא זכרון לקחי מלחמת העולם השנייה. הוא רמז לניסיונות לסלף את ההיסטוריה

מדינת ישראל, שגם עבורה זיכרון השואה הוא חלק מרכזי מהאתוס הלאומי, מצאה בנושא ההיסטוריה של השואה ומלחמת העולם השנייה כר נרחב לשיתוף פעולה עם רוסיה. הרי "הצבא האדום" באמת שחרר את רוב מחנות ההשמדה, לרבות אושוויץ, מאות אלפי יהודים נלחמו בשורותיו, ו-וטרנים רבים של "הצבא האדום" עברו להתגורר בישראל.

הן הצברים, והן העולים, שרובם התחנכו על ברכי ההיסטוריוגרפיה הסובייטית, התחברו בקלות לדימוי "הצבא המשחרר". הם גם התחברו בקלות לדימוי של הפולני או האוקראיני "יונק אנטישמיות מחלב אמו", כמאמר שר החוץ ישראל כץ. הרוסים ראו בסיפור שחרור המחנות אמת היסטורית, שמחזקת את הנרטיב הרוסי הרשמי.

לאורך שלושים השנים האחרונות – למורשת משותפת זו היה תפקיד חשוב בבניית התשתית הערכית של יחסי ישראל-רוסיה. ככל שהמחלוקות בין רוסיה לבין מדינות מזרח אירופה והמערב בכלל הלכו והידרדרו מדינת ישראל הפכה להיות אחד הקולות הבודדים במחנה המערבי, אם לא הבודד שבהם, שהדגישה באופן ברור וחד את הוקרתה לרוסיה, כיורשתה של ברית המועצות על הבסת מכונת הרצח הנאצית.

בעוד שבעלות הברית נמנעו מלהזמין את רוסיה לטקס 75 שנה לפלישה לנורמנדי ב-2019, ראש ממשלת ישראל היה המנהיג המערבי היחיד שהשתתף (לצד הנשיא פוטין וראש ממשלת סרביה וויצ'יץ') במצעד הניצחון של ה-9 במאי ב-2018.

הן הצברים, והן העולים, שרובם התחנכו על ברכי ההיסטוריוגרפיה הסובייטית, התחברו בקלות לדימוי "הצבא המשחרר". הם גם התחברו בקלות לדימוי של הפולני או האוקראיני ה"יונק אנטישמיות מחלב אמו"

כל המנהיגים בישראל בשלושים השנים האחרונות השמיעו מסרים דומים למסרי ממשלת נתניהו בסוגייה. עם זאת, בעת הנוכחית, בראיית ההנהגה הרוסית, עלה מאד ערכה של הכרה ישראלית בתפקיד הצבא האדום בשואה, הן בהיותה מדינה מערבית והן כנציגת העם היהודי.

בישראל מבינים זאת היטב. לעמדה זו חשיבות רבה ליכולתן של מוסקבה וירושלים "להסכים שלא להסכים" ביחס לנעשה בסוריה או לגבי פעילותה של איראן.

עד כה התקיים קונסנזוס רחב למדי בישראל, כי שבחים למוסקבה ביחס לשחרור המחנות על ידי הסובייטים, אינם נושאים בחובם מחיר מדיני משמעותי. בהיסטוריוגרפיה של השואה בישראל – לרוסים, ככלל, דימוי חיובי – ולכן, מנהיגי ישראל "לא עשו שקר בנפשם", אלא מבטאים אמונה כנה בסוגיה.

בישראל מבינים היטב את ערך ההכרה הישראלית בתפקיד הצבא האדום בשואה. לעמדה זו חשיבות רבה ליכולתן של מוסקבה וירושלים "להסכים שלא להסכים" ביחס לנעשה בסוריה או לגבי פעילותה של איראן

בה בעת, פוטין ממנף את סוגיית השואה ואנטישמיות להפעלת לחץ על יריבותיה של רוסיה במסגרת קרב הנרטיבים. לעתים, האשמות של פוטין מוצדקות, אך לעתים גם הוא עושה שימוש ציני במניפולציות היסטוריות. רבים במדינות מזרח אירופה ובמערב מתחילים לראות את ישראל כמי שמסייעת לו בכך.

סיכום, משמעויות והמלצות לישראל

קנה המידה חסר התקדים, שבו אורגן בישראל פורום השואה, וכריכתו בסוגיות פוליטיות עכשוויות שחק את הקונצנזוס הישראלי בסוגיית "התפקיד הרוסי בשואה":

• במישור הפנים-ישראלי – עמדות ישראליות ותיקות ומבוססות, שניסוחן לא השתנה מהותית עשרות שנים, נתפסות בציבוריות בישראל כמחדשות וככניעה ללחצים פוליטיים רוסיים. ברקע לכך: קיום "פורום השואה" בעיצומה של מערכת הבחירות בישראל, בעוד החברה הישראלית מפולגת ומקוטבת כך שכל פעילות ראש הממשלה נצבעת בגוון פוליטי; הבלטת מגעי נתניהו-פוטין סביב שחרור נעמה יששכר – פרשיה שנתפסת בישראל כבריונות והפעלת לחץ בלתי הוגנת מצד רוסי; העלות הגבוהה של הטקסים, תיאורם כראוותניים, והמחלוקת ביחס לתפקיד "האוליגרכים היהודיים".
• במישור הבינלאומי – בראיית יריביה של רוסיה – וחלק מידידיה של ישראל במערב – החום הרב שבו התקבל פוטין בישראל אינו הולם את מעמדה של ישראל כבעלת הברית הקרובה ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון. עבור מנהיגים רבים, שהתארחו בפורום, סוגיית התפקיד הרוסי במלחמת העולם השנייה איננו פרשיה היסטורית אלא סוגיה פוליטית עכשווית בוערת, וישראל עלולה לשלם בשל כך מחירים מדיניים במישור התדמיתי (למשל בארצות הברית) וביחסים הדו-צדדיים (למשל, מול פולין). ההתנצלות של "יד ושם" זוכה לפרשנות מרחיבה בחו"ל, ונתפסת כהוכחה לשיתוף פעולה לא לגיטימי של ישראל עם המניפולציה הרוסית של ההיסטוריה.

סוגיית התפקיד הרוסי במלחמת העולם השנייה היא סוגייה פוליטית עכשווית בוערת. ההתנצלות של "יד ושם" זוכה לפרשנות מרחיבה בחו"ל, ונתפסת כהוכחה לשת"פ לא לגיטימי של ישראל עם המניפולציה הרוסית של ההיסטוריה

בזיכרון לאומי של אומות תמיד יש חלקים שרוצים להעצים, וחלקים שמעדיפים לשכוח. מעצם טבעם, הנרטיבים אינם מכוונים לחשוף את ההיסטוריה במלוא מורכבותה, אלא להציג עובדות סלקטיביות שלעתים נראים כמו סיפור של מאבק "בני אור" ב"בני חושך".

תולדות המלחמה ההיא והתהליכים הפוליטיים שקדמו לה או באו בעקבותיה, מותירים מעט עמים כ"נקיי כפיים". בעוד שגרמניה ויפן הצליחו להתמודד עם עברן, מנהיגי רוב המדינות האחרות מעדיפים לדבוק בנרטיבים היסטוריים, שמטשטשים את הפרקים האפלים בתולדות ארצותיהם.

הרוסים מקדשים את הניצחון והשחרור; כך גם האמריקנים, הצרפתים או הבריטים. מדינות מזרח אירופה מדגישות את הדיכוי הסובייטי. הבריטים אינם מדגישים את "הסכם מינכן". האמריקנים אינם מתגאים במדיניות "הבדלנות", והצרפתים מעדיפים לדבר על resistance, ולא על משטר וישי.

תולדות המלחמה ההיא מותירים מעט עמים כ"נקיי כפיים". בעוד שגרמניה ויפן התמודדו עם עברן, מנהיגי רוב המדינות מעדיפים לדבוק בנרטיבים היסטוריים, שמטשטשים את הפרקים האפלים בתולדות ארצותיהם

ראשי האיחוד האירופי ברכו את "כוחות הברית" על תפקידם בשחרור אושוויץ לפני 75 שנה, ושכחו לציין, שבעצם היו אלה רק הכוחות הסובייטיים. נשיא אוקראינה זלנסקי שיבח השבוע בטקס בפולין את פועלם של החיילים האוקראיניים בשחרור פולין מהנאצים, ו"שכח" לציין שאלה נלחמו במסגרת "הצבא האדום".

אירועי השבועות האחרונים ממחישים, כי הגם שיש לישראל ולרוסיה מרחב לשיתוף פעולה בסוגיה, על ירושלים להימנע לאמץ מרכיבים של פוליטיזציה והנשקה (weaponisation) של היסטוריה.

על ישראל: לגלות רגישות רבה בסוגיה הפוליטית המורכבת של זכרון מלחמת העולם השנייה; להתרחק ממצבים שמחייבים אותה לנקוט עמדה חד צדדית במלחמת הנרטיבים בין רוסיה ליריביה; לעצב את פעילות זכרון השואה, כך שיורחקו מחשד למוטיבציות פוליטיות. אם נדרשת הישענות על הון פרטי או זר, על גורמים ממלכתיים לקיים מנגנוני בקרה על תכנים.

בה בעת, מבלי לאמץ את הנרטיב הרוסי בכללותו, ישראל יכולה להוסיף ולדבוק באמת ההיסטורית הבלתי מעורערת, כי ל"צבא האדום" היה תפקיד מרכזי בעצירת ההשמדה ובתבוסת הנאצים, להזדהות עם הקורבנות הבלתי נתפסים שנספו ברוסיה במלחמה ההיא או להעלות על נס את פועלם של החיילים היהודיים במסגרת "הצבא האדום".

*תודה לד"ר ורה מישלין-שפיר על הערות לפוסט זה.

סאל (מיל.) דניאל ראקוב הינו עמית מחקר בכיר במכון הירושלמי לאסטרטגיה וביטחון (JISS) וחוקר בכיר במרכז אלרום לחקר מדיניות ואסטרטגית אוויר וחלל באוניברסיטת תל אביב. קודם לכן, הוא שרת בצהל 21 שנים, מרביתן באגף המודיעין. מתמחה במעורבות המעצמות במזרח התיכון, בדגש על האסטרטגיה הרוסית באזור ויחסי רוסיה-ישראל.