בעקבות ההשתתפות של אראל סגל בתעמולת הבחירות של נתניהו והליכוד, כתב דרוקר מאמר בהארץ. כותרתו: "לא סתם 'תומכים' יש עיתונאים שחייבים לנתניהו את פרנסתם".

כותרת המאמר הזה היתה צריכה להיות משפט אחר, שכתב דרוקר בסופו, בו הוא מודה: "מי שזילזל (כמוני) באובססיה התקשורתית של ראש הממשלה, נאלץ כיום להודות שהיא מכשיר קריטי לשרידותו בשלטון."

כותרת המאמר היתה צריכה להיות משפט אחר, שכתב דרוקר בסופו, בו הוא מודה: "מי שזילזל (כמוני) באובססיה התקשורתית של ראש הממשלה, נאלץ כיום להודות שהיא מכשיר קריטי לשרידותו בשלטון"

התובנה הזו, שמחברת בפשטות כמו קו ישר שתי נקודות, בין התשתית התקשורתית לזירה הפוליטית בישראל, היא הבסיס לשיעורי האזרחות שצריכים לעבור מחדש כל אזרחי ישראל.

מאז נכנס לפוליטיקה, ועל ניטריק-אוקסיד מאז הפסיד בבחירות לאהוד ברק, נתניהו עבד בדבר אחד – לדאוג שלשמאל – מרעיונותיו עד אנשיו – לא תהיינה פלטפורמות הוגנות באמצעותן יתאפשר לו להגיע לציבור, כלומר להעביר מסרים קוהרנטיים מעוררי השראה, שתתבטא בהצבעה.

אנחנו ב2020, וסוף סוף נשמע עיתונאי בישראל מודה שהתשתית התקשורתית שנתניהו החדיר אליה את אנשיו, היא הסיבה שהימין בשלטון. ככה פשוט.
הזלזול באובססיה של נתניהו לכבוש את התשתית התקשורתית שדרוקר מודה שהיה טעות, הפכה ברורה כשמש מאז 2015, אבל התהליך החל הרבה לפני.

התובנה הזו, שמחברת בפשטות כמו קו ישר שתי נקודות, בין התשתית התקשורתית לזירה הפוליטית בישראל, היא הבסיס לשיעורי האזרחות שצריכים לעבור מחדש כל אזרחי ישראל

הזלזול בשנים האחרונות הוא אותו זלזול שהיה כלפי השלכות החדרת לישראל "ישראל-היום" ב-2006. הקמתו בישראל של גוף תקשורת פרטי, בשירות מפלגתי, שלא רק מוצע בחינם, אף מעסיק קשי-יום שידחפו אותו בכוח לידיים במדרכות ובכבישים זו נקודה שמנמנה ובולטת שעוברת בתוך הקו הישר שמתחנו בין התקשורת לפוליטיקה.

"ישראל היום" לא היה האקדח שמביאים לקרב סכינים בקלישאה החבוטה, אלא יותר כמו לטמון חומר-נפץ בעמודים התומכים של האיצטדיון כולו, עם טיימר שסופר לאחור.

"ישראל היום" לא היה האקדח שמביאים לקרב סכינים בקלישאה החבוטה, אלא יותר כמו לטמון חומר-נפץ בעמודים התומכים של האיצטדיון כולו, עם טיימר שסופר לאחור

לא עברו ארבע שנים מהקמת "ישראל היום" והליכוד זכה בבחירות, אבל מה שמעניין יותר הוא מה שקרה ליריבה דאז "קדימה" שנכחדה. איך מפלגה של 30 מנדטים נכחדת? באותו אופן בו חיות נכחדות כשסביבות המחיה שלהן נהרסות, ו"ישראל-היום" הוא שהדליק את השריפה ששינתה לבלי הכר את היער.

למי שטלטלות היום יום מונעות מהם את הבקיאות החיונית להבין מדוע גוף תקשורת אחד שהתווסף היה יום הדין עבור השמאל, צריך לזכור שעד "ישראל-היום" עיתונים ישראלים היו עצמאיים, עם מודל כלכלי רווחי, על בסיס שני מקורות הכנסה:

1. עיתון עלה לצרכן כסף.
   כש"ישראל היום" מוצע בחינם הוא מעביר אליו אחוזים מהקוראים הקונים של שאר העיתונים, אבל כשהוא שולח צי עובדים, דבר ראשון בבוקר, לדחוף אותו לידיים של העוברים ושבים, הוא מנסה לגנוב מהאזרחים את שיקול הדעת וחופש הבחירה, כי כמה עיתונים אנשים קוראים ביום? מרגע שקיבלו אחד השאר מיותרים.
2. פרסומות.
   בהקמתו לא רק נגס "ישראל-היום" בעוגת הפרסום הקבועה, גם חתך את מחירי הפרסומות, דבר שאילץ שאר העיתונים להוריד מחירי הפרסום בהם. פחות פרסומות ובמחיר נמוך = מודל כלכלי מפסיד.

לא עברו 4 שנים מהקמת "ישראל היום" והליכוד זכה בבחירות, אבל מה שמעניין יותר הוא מה שקרה ליריבה דאז "קדימה" שנכחדה. איך מפלגת 30 מנדטים נכחדת? כפי שחיות נכחדות כשסביבת המחיה שלהן נהרסת

אבל לאדלסון הכנסות של מיליארדים מהקזינואים בארה"ב. הוא לחלוטין אינו תלוי לא בעיתון, ולא במצב של כלכלת ישראל (אותה הוא הורס עבור מעמד הביניים). מאה מיליון ש"ח מפסיד אדלסון בשנה על "ישראל היום". כל שנה.

אלו מאה מיליון ש"ח שנלקחו בכל שנה משאר המערכות. כך הורידו אדלסון ונתניהו את המו"לים על הברכיים, וזה היה מספיק כדי שפוליטיקאי חבוט כמוהו בשעתו (הליכוד קיבל 12 מנדטים בלבד) יגיע שוב לסמכויות המדינה כראש ממשלה, ויישם את שלב ב' – עיצוב תשתיות תקשורתיות אחרות.

את התשתית הטלויזיונית – הוכיח נתניהו – המחזיק בסמכויות המדינה יכול לעצב כרצונו. ברצונו יסגור את "רשות השידור", וברצונו ישלול מ"ערוץ 10" זכיונו החוקי. ברצונו יקח מעיתונאי הגון ברשת ב' זמן אויר ויפתח בו מיקרופון לחבר רשימה ממפלגתו וכו'. נתניהו גם השקיע אנרגיה רבה בהעברת השליטה על הערוצים המסחריים לידי שליטי הון מקורבים אליו, כפי שפירט דרוקר במאמר שלו.

את התשתית הטלויזיונית – הוכיח נתניהו -המחזיק בסמכויות יכול לעצב כרצונו. ברצונו יסגור את רשות השידור, וברצונו ישלול מערוץ-10 את זכיונו החוקי. ברצונו יקח מעיתונאי הגון ברשת ב' זמן אויר ויפתח בו מיקרופון לחבר רשימה ממפלגתו

אז כבר עשור שכל הפלטפורמות התקשורתיות בישראל מקדמות את האינטרסים של הימין. אבל מה הם?

לאינטרסים של הימין מכנה משותף אנטי-שוויוני ושאיפה לחלוקת החברה למעמדות:

1. התפיסה הקפיטליסטית תחלק את החברה למעמדות כלכליים, היררכיה שתאפשר לעשירים ומקורביהם החזקים לנצל את מעמד העובדים.
2. התפיסה הלאומנית תחלק את העם על בסיס אתני. חיזוק של הדת ע"ח החילוניות תביא לחלוקה מגדרית ברורה הן בבית והן ברחוב. לחלק לחלק לחלק, זה מה שימין באשר הוא מבקש.

מנגד, אלו תפיסות העולם עליהן לא נשמע בתקשורת, ואם נשמע זה לא יהיה עם חיבור למפלגות השמאל של היום כדי שלא תתפסנה כחלופה:

1. סוציאליזם – שואף לשוויון הזדמנויות בין כולם, בניגוד לממסד קפיטליסטי שמעודד יתרונות אינהרנטים לעשירים.
2. מדינה חילונית – מעניקה יחס שוויוני לדתות וזרמים שונים, בניגוד לחוק הלאום שמתיר יחס סוג ב' לקבוצות שאינן הקבוצה השלטת.
   היחס העוין של התקשורת כלפי ערכי שמאל בסיסיים משתקף בכנסת, כשהמפלגות השמאל שהקימו, בנו והובילו את המדינה, לא מצליחות לגרד את פוטנציאל ההשראה שבהן, והאחרונות שנותרו היום הן שביעית(!) מגודלן בעבר.

היחס העוין של התקשורת כלפי ערכי שמאל בסיסיים משתקף בכנסת, כשהמפלגות השמאל שהקימו, בנו והובילו את המדינה, לא מצליחות לגרד את פוטנציאל ההשראה בהן, והאחרונות שנותרו היום הן שביעית(!) מגודלן בעבר

שליטת הימין בתקשורת מאפשרת לימין להכחיד יריבויות אידאולוגיות – כך עשה עם "קדימה" וכך עודו מנסה לעשות עם "העבודה" (קדימה הקפיטליסטית שונה מהימין רק מדינית, העבודה גם מדינית וגם חברתית-כלכלית) – ולעצב מחדש את זהותה של מדינת ישראל בעיני הדורות הצעירים. אלו שלא ידעו אחרת וחושבים שאי-שוויון זה נורמלי. כך הפכה ישראל ממדינה סוציאליסטית שוויונית חילונית שוחרת שלום, למדינה קפיטליסטית מעמדית, דתית, מחרחרת מלחמות.

נשים לב שאת "כחול לבן" הליכוד לא מצליח "למחוק", מדוע? כי זו מפלגה שמתאמצת לא להיות שונה אידאולוגית בשום אספקט. ההבדל היחיד בין "כחול-לבן" לליכוד הוא היחס לשחיתות. כחול לבן מציעים ימין שאיננו מושחת (עדין).

כל זה מקופל בתוך ההודאה הזו של דרוקר. לתנועת השמאל בכללותה אין תשתית תקשורתית ממנה מנהיגיו יכולים לקבל יחס הראוי לחלופה השלטונית היחידה הקיימת (אם לא מספיק בשביל יחס מכבד להחזיק במגילת העצמאות שלנו כדגל וגם להיות ממשיכיהם הרעיוניים של מייסדי ובוני המדינה), ואין תשתית תקשורתית להעביר מסרים קוהרנטיים ולעורר השראה.

נשים לב שאת כחול לבן הליכוד לא מצליח למחוק, מדוע? כי זו מפלגה שמתאמצת לא להיות שונה אידאולוגית בשום אספקט. ההבדל היחיד בינה לליכוד הוא היחס לשחיתות. כחול לבן מציעים ימין שאיננו מושחת (עדיין)

הודאה של עיתונאי בכך שבגלל התקשורת הימין בשלטון מתמשך, לא תעזור לשנות את המצב העגום הזה, כי היא רק מאמר אחד בעיתון "הארץ", ובלוג אחד ב"זמן ישראל".

הדבר היחיד שיכול להביא בישראל מנהיג/ה שמאל אמיתי/ת הוא אם יקרה פה מה שקורה בארה"ב – התארגנות עממית שתקים חלופה תקשורתית-אזרחית לתשתית הממסדית השבויה בידי האוטוריטרים מקבוצת ההון-שלטון.

(כל עוד העינים הרואות והאזניים השומעות של אזרחים רבים תקועות עם עורכי חדשות שעובדים עבור שליטי הון בתקשורת המסחרית (עם דירקטוריון שיושבים בו טייקונים), ועבור פוליטיקאים בחורבות-רשות-השידור-המכונה-"תאגיד" (מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? שאלה מירי רגב), השמאל הפוליטי לא יגיע לרוב בכנסת.

הדבר היחיד שיכול להביא בישראל מנהיג/ה שמאל אמיתי/ת הוא אם יקרה פה מה שקורה בארה"ב – התארגנות עממית שתקים חלופה תקשורתית-אזרחית לתשתית הממסדית השבויה בידי האוטוריטרים מקבוצת ההון-שלטון

מנהיגי שמאל יכולים לנסות לומר את הדברים הכי מעוררי השראה בעולם – וגם אם באורח פלא יצא להם להשתתף באולפן נדיר שמאפשר להם להשלים משפט – בסוף הווליום שיזכו לו מוקיונים כאורן חזנים והמירי רגבים יבלע את החזון המכונן לעתיד טוב יותר.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

אז מה לא מספרים לנו בערוצי ה"חדשות" על ה"סקרים" שהם מפרסמים? בזכות הצייצן ניר קלקשטיין נברתי באתר של ועדת הבחירות המרכזית, שהערוצים מחויבים על פי חוק לדווח לה על הסקרים שלהם. הנה כמה ממצאים מעניינים שמשום מה לא תראו על המסכים שלכם:

אז מה לא מספרים לנו בערוצי ה"חדשות" על ה"סקרים" שהם מפרסמים? נברתי באתר ועדת הבחירות המרכזית, שהערוצים מחויבים עפ"י חוק לדווח לה על סקריהם. הנה כמה ממצאים מעניינים שמשום מה לא יראו לכם

סקר חדשות 12 בנושא מנדטים ואקטואליה

מה לגבי מתלבטים? ומה לגבי מידת הביטחון בהצבעה שהנשאל/ת מוסר לסוקר, אולי אפילו תחת לחץ מסוים לתת תשובה? ובכן, כל אלה "לא נלקחים בחשבון". הבנתם? האם סקר כזה יכול להיחשב מהימן? תענו לעצמכם.

סקר: לאיזו מפלגה היית מצביע

ומה לגבי מי שכאשר מציבים אותם בפני שאלה בינארית – נגיד נתניהו או לפיד – אומרים "נייט" לשניהם? יש הרבה כאלה. אבל גם את זה לא יספרו לנו.

סקר: מי מבין האישים הבאים הכי מתאים לראשות הממשלה

רוב מוחץ של ישראלים טורקים לסוקרים את הטלפון או מסרבים לענות לשאלה באמצעות סמס/מייל/אינטרנט. אילו מין אנשים כן מוכנים לענות? מה מאפיין אותם? האם הם יכולים להיחשב "מדגם מייצג"? תחשבו לבד

לכל השקשוקה הזו יש להוסיף את גודל המדגם. 500 איש זה מדגם קטן. סקרים רציניים דוגמים 1500 איש ומעלה. ואת הישענות מכוני הסקרים על "פאנלים" אינטרנטיים, כלומר אנשים שנרשמים לפאנלים במטרה לענות על סקרים מכל סוג *תמורת תשלום*. ולפי השמועות מפלגות "דואגות" לשלב אנשים שלהם בפאנלים כאלה.

אז עד כמה הסקרים הללו משקפים מציאות, או יוצרים מציאות? כדי לקבל בוחן-מציאות שווה לחזור לסקרים של הסבב הקודם, באותה נקודת זמן.
המספרים והפערים מדברים בעד עצמם.

ברור שככל שהדברים תלויים בכלי התקשורת או בסוקרים – ה"חגיגה" על חשבון הציבור תימשך.

בכנסת הבאה ראוי שהמחוקקים/ות יידרשו לנושא, ויצרו סטנדרט מקצועי ומחייב לסקרים פוליטיים, בפרט בתקופת בחירות.

זוכרים את הפינה השבועית שלי ????️איך נראו הסקרים באותה תקופה לפני הבחירות האחרונות?????️
אז קבלו את סקר אין12 שבוצע 75 יום לפני בחירות 2021 שזה בערך מקביל להיום מול הבחירות הקרובות בנובמבר.
ואם אתם תוהים איפה נעלמה מפלגת "העבודה" אז בשלב הזה היא הייתה במצב של מוות קליני עם 1.3% pic.twitter.com/lltBOXKVzB

— ???????????????????????? ???????????????????? ???? (@limor_moyal) August 15, 2022

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.

האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.

טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך

לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.

מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.

ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.

איילת שקד אומרת כי הרוח הציונית בעד הקמת ממשלת אחדות רחבה אבל בשיחות שניהלה עם חבר מפלגתה מתן כהנא היא סרבה להתחייב שלא תהיה חלק בממשלה צרה בראשות נתניהו ותשלים לו ל-61 מנדטים, אם יידרש לכך. כעת הפרטים במלואם באתר וואלהhttps://t.co/9qYLconYmp

— יקי אדמקר (@YakiAdamker) August 14, 2022

לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.

לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס

עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.

בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).

נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.

חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.

הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!

הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.

הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל

זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.

זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".

זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.

זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.

בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות

אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.

אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.

השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?

פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.

רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.

הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.

היא לא ממלכתית.

רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף

האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan