בעקבות ההשתתפות של אראל סגל בתעמולת הבחירות של נתניהו והליכוד, כתב דרוקר מאמר בהארץ. כותרתו: "לא סתם 'תומכים' יש עיתונאים שחייבים לנתניהו את פרנסתם".

כותרת המאמר הזה היתה צריכה להיות משפט אחר, שכתב דרוקר בסופו, בו הוא מודה: "מי שזילזל (כמוני) באובססיה התקשורתית של ראש הממשלה, נאלץ כיום להודות שהיא מכשיר קריטי לשרידותו בשלטון."

כותרת המאמר היתה צריכה להיות משפט אחר, שכתב דרוקר בסופו, בו הוא מודה: "מי שזילזל (כמוני) באובססיה התקשורתית של ראש הממשלה, נאלץ כיום להודות שהיא מכשיר קריטי לשרידותו בשלטון"

התובנה הזו, שמחברת בפשטות כמו קו ישר שתי נקודות, בין התשתית התקשורתית לזירה הפוליטית בישראל, היא הבסיס לשיעורי האזרחות שצריכים לעבור מחדש כל אזרחי ישראל.

מאז נכנס לפוליטיקה, ועל ניטריק-אוקסיד מאז הפסיד בבחירות לאהוד ברק, נתניהו עבד בדבר אחד – לדאוג שלשמאל – מרעיונותיו עד אנשיו – לא תהיינה פלטפורמות הוגנות באמצעותן יתאפשר לו להגיע לציבור, כלומר להעביר מסרים קוהרנטיים מעוררי השראה, שתתבטא בהצבעה.

אנחנו ב2020, וסוף סוף נשמע עיתונאי בישראל מודה שהתשתית התקשורתית שנתניהו החדיר אליה את אנשיו, היא הסיבה שהימין בשלטון. ככה פשוט.
הזלזול באובססיה של נתניהו לכבוש את התשתית התקשורתית שדרוקר מודה שהיה טעות, הפכה ברורה כשמש מאז 2015, אבל התהליך החל הרבה לפני.

התובנה הזו, שמחברת בפשטות כמו קו ישר שתי נקודות, בין התשתית התקשורתית לזירה הפוליטית בישראל, היא הבסיס לשיעורי האזרחות שצריכים לעבור מחדש כל אזרחי ישראל

הזלזול בשנים האחרונות הוא אותו זלזול שהיה כלפי השלכות החדרת לישראל "ישראל-היום" ב-2006. הקמתו בישראל של גוף תקשורת פרטי, בשירות מפלגתי, שלא רק מוצע בחינם, אף מעסיק קשי-יום שידחפו אותו בכוח לידיים במדרכות ובכבישים זו נקודה שמנמנה ובולטת שעוברת בתוך הקו הישר שמתחנו בין התקשורת לפוליטיקה.

"ישראל היום" לא היה האקדח שמביאים לקרב סכינים בקלישאה החבוטה, אלא יותר כמו לטמון חומר-נפץ בעמודים התומכים של האיצטדיון כולו, עם טיימר שסופר לאחור.

"ישראל היום" לא היה האקדח שמביאים לקרב סכינים בקלישאה החבוטה, אלא יותר כמו לטמון חומר-נפץ בעמודים התומכים של האיצטדיון כולו, עם טיימר שסופר לאחור

לא עברו ארבע שנים מהקמת "ישראל היום" והליכוד זכה בבחירות, אבל מה שמעניין יותר הוא מה שקרה ליריבה דאז "קדימה" שנכחדה. איך מפלגה של 30 מנדטים נכחדת? באותו אופן בו חיות נכחדות כשסביבות המחיה שלהן נהרסות, ו"ישראל-היום" הוא שהדליק את השריפה ששינתה לבלי הכר את היער.

למי שטלטלות היום יום מונעות מהם את הבקיאות החיונית להבין מדוע גוף תקשורת אחד שהתווסף היה יום הדין עבור השמאל, צריך לזכור שעד "ישראל-היום" עיתונים ישראלים היו עצמאיים, עם מודל כלכלי רווחי, על בסיס שני מקורות הכנסה:

1. עיתון עלה לצרכן כסף.
   כש"ישראל היום" מוצע בחינם הוא מעביר אליו אחוזים מהקוראים הקונים של שאר העיתונים, אבל כשהוא שולח צי עובדים, דבר ראשון בבוקר, לדחוף אותו לידיים של העוברים ושבים, הוא מנסה לגנוב מהאזרחים את שיקול הדעת וחופש הבחירה, כי כמה עיתונים אנשים קוראים ביום? מרגע שקיבלו אחד השאר מיותרים.
2. פרסומות.
   בהקמתו לא רק נגס "ישראל-היום" בעוגת הפרסום הקבועה, גם חתך את מחירי הפרסומות, דבר שאילץ שאר העיתונים להוריד מחירי הפרסום בהם. פחות פרסומות ובמחיר נמוך = מודל כלכלי מפסיד.

לא עברו 4 שנים מהקמת "ישראל היום" והליכוד זכה בבחירות, אבל מה שמעניין יותר הוא מה שקרה ליריבה דאז "קדימה" שנכחדה. איך מפלגת 30 מנדטים נכחדת? כפי שחיות נכחדות כשסביבת המחיה שלהן נהרסת

אבל לאדלסון הכנסות של מיליארדים מהקזינואים בארה"ב. הוא לחלוטין אינו תלוי לא בעיתון, ולא במצב של כלכלת ישראל (אותה הוא הורס עבור מעמד הביניים). מאה מיליון ש"ח מפסיד אדלסון בשנה על "ישראל היום". כל שנה.

אלו מאה מיליון ש"ח שנלקחו בכל שנה משאר המערכות. כך הורידו אדלסון ונתניהו את המו"לים על הברכיים, וזה היה מספיק כדי שפוליטיקאי חבוט כמוהו בשעתו (הליכוד קיבל 12 מנדטים בלבד) יגיע שוב לסמכויות המדינה כראש ממשלה, ויישם את שלב ב' – עיצוב תשתיות תקשורתיות אחרות.

את התשתית הטלויזיונית – הוכיח נתניהו – המחזיק בסמכויות המדינה יכול לעצב כרצונו. ברצונו יסגור את "רשות השידור", וברצונו ישלול מ"ערוץ 10" זכיונו החוקי. ברצונו יקח מעיתונאי הגון ברשת ב' זמן אויר ויפתח בו מיקרופון לחבר רשימה ממפלגתו וכו'. נתניהו גם השקיע אנרגיה רבה בהעברת השליטה על הערוצים המסחריים לידי שליטי הון מקורבים אליו, כפי שפירט דרוקר במאמר שלו.

את התשתית הטלויזיונית – הוכיח נתניהו -המחזיק בסמכויות יכול לעצב כרצונו. ברצונו יסגור את רשות השידור, וברצונו ישלול מערוץ-10 את זכיונו החוקי. ברצונו יקח מעיתונאי הגון ברשת ב' זמן אויר ויפתח בו מיקרופון לחבר רשימה ממפלגתו

אז כבר עשור שכל הפלטפורמות התקשורתיות בישראל מקדמות את האינטרסים של הימין. אבל מה הם?

לאינטרסים של הימין מכנה משותף אנטי-שוויוני ושאיפה לחלוקת החברה למעמדות:

1. התפיסה הקפיטליסטית תחלק את החברה למעמדות כלכליים, היררכיה שתאפשר לעשירים ומקורביהם החזקים לנצל את מעמד העובדים.
2. התפיסה הלאומנית תחלק את העם על בסיס אתני. חיזוק של הדת ע"ח החילוניות תביא לחלוקה מגדרית ברורה הן בבית והן ברחוב. לחלק לחלק לחלק, זה מה שימין באשר הוא מבקש.

מנגד, אלו תפיסות העולם עליהן לא נשמע בתקשורת, ואם נשמע זה לא יהיה עם חיבור למפלגות השמאל של היום כדי שלא תתפסנה כחלופה:

1. סוציאליזם – שואף לשוויון הזדמנויות בין כולם, בניגוד לממסד קפיטליסטי שמעודד יתרונות אינהרנטים לעשירים.
2. מדינה חילונית – מעניקה יחס שוויוני לדתות וזרמים שונים, בניגוד לחוק הלאום שמתיר יחס סוג ב' לקבוצות שאינן הקבוצה השלטת.
   היחס העוין של התקשורת כלפי ערכי שמאל בסיסיים משתקף בכנסת, כשהמפלגות השמאל שהקימו, בנו והובילו את המדינה, לא מצליחות לגרד את פוטנציאל ההשראה שבהן, והאחרונות שנותרו היום הן שביעית(!) מגודלן בעבר.

היחס העוין של התקשורת כלפי ערכי שמאל בסיסיים משתקף בכנסת, כשהמפלגות השמאל שהקימו, בנו והובילו את המדינה, לא מצליחות לגרד את פוטנציאל ההשראה בהן, והאחרונות שנותרו היום הן שביעית(!) מגודלן בעבר

שליטת הימין בתקשורת מאפשרת לימין להכחיד יריבויות אידאולוגיות – כך עשה עם "קדימה" וכך עודו מנסה לעשות עם "העבודה" (קדימה הקפיטליסטית שונה מהימין רק מדינית, העבודה גם מדינית וגם חברתית-כלכלית) – ולעצב מחדש את זהותה של מדינת ישראל בעיני הדורות הצעירים. אלו שלא ידעו אחרת וחושבים שאי-שוויון זה נורמלי. כך הפכה ישראל ממדינה סוציאליסטית שוויונית חילונית שוחרת שלום, למדינה קפיטליסטית מעמדית, דתית, מחרחרת מלחמות.

נשים לב שאת "כחול לבן" הליכוד לא מצליח "למחוק", מדוע? כי זו מפלגה שמתאמצת לא להיות שונה אידאולוגית בשום אספקט. ההבדל היחיד בין "כחול-לבן" לליכוד הוא היחס לשחיתות. כחול לבן מציעים ימין שאיננו מושחת (עדין).

כל זה מקופל בתוך ההודאה הזו של דרוקר. לתנועת השמאל בכללותה אין תשתית תקשורתית ממנה מנהיגיו יכולים לקבל יחס הראוי לחלופה השלטונית היחידה הקיימת (אם לא מספיק בשביל יחס מכבד להחזיק במגילת העצמאות שלנו כדגל וגם להיות ממשיכיהם הרעיוניים של מייסדי ובוני המדינה), ואין תשתית תקשורתית להעביר מסרים קוהרנטיים ולעורר השראה.

נשים לב שאת כחול לבן הליכוד לא מצליח למחוק, מדוע? כי זו מפלגה שמתאמצת לא להיות שונה אידאולוגית בשום אספקט. ההבדל היחיד בינה לליכוד הוא היחס לשחיתות. כחול לבן מציעים ימין שאיננו מושחת (עדיין)

הודאה של עיתונאי בכך שבגלל התקשורת הימין בשלטון מתמשך, לא תעזור לשנות את המצב העגום הזה, כי היא רק מאמר אחד בעיתון "הארץ", ובלוג אחד ב"זמן ישראל".

הדבר היחיד שיכול להביא בישראל מנהיג/ה שמאל אמיתי/ת הוא אם יקרה פה מה שקורה בארה"ב – התארגנות עממית שתקים חלופה תקשורתית-אזרחית לתשתית הממסדית השבויה בידי האוטוריטרים מקבוצת ההון-שלטון.

(כל עוד העינים הרואות והאזניים השומעות של אזרחים רבים תקועות עם עורכי חדשות שעובדים עבור שליטי הון בתקשורת המסחרית (עם דירקטוריון שיושבים בו טייקונים), ועבור פוליטיקאים בחורבות-רשות-השידור-המכונה-"תאגיד" (מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? שאלה מירי רגב), השמאל הפוליטי לא יגיע לרוב בכנסת.

הדבר היחיד שיכול להביא בישראל מנהיג/ה שמאל אמיתי/ת הוא אם יקרה פה מה שקורה בארה"ב – התארגנות עממית שתקים חלופה תקשורתית-אזרחית לתשתית הממסדית השבויה בידי האוטוריטרים מקבוצת ההון-שלטון

מנהיגי שמאל יכולים לנסות לומר את הדברים הכי מעוררי השראה בעולם – וגם אם באורח פלא יצא להם להשתתף באולפן נדיר שמאפשר להם להשלים משפט – בסוף הווליום שיזכו לו מוקיונים כאורן חזנים והמירי רגבים יבלע את החזון המכונן לעתיד טוב יותר.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית