השאלה שמעסיקה היום יותר מכל את ישראל לא נוגעת לתוצאות הבחירות. התוצאות ידועות. השאלה היא האם מערכת הבחירות השלישית הרצופה, תהיה גם האחרונה בסדרה הזאת, או שמא ניגרר למערכת בחירות רביעית.

להערכתי אנו במערכת הבחירות האחרונה בסבב הזה. ולא, לא בגלל שתהיה הכרעה, לא בגלל שביבי או גנץ יצליחו להקים ממשלת ימין או שמאל, אלא בגלל שהגענו לרגע האמת של הדמוקרטיה הישראלית.

הבחירות האלה הן ההזדמנות האחרונה שהציבור נותן לשלטון ולשיטת המשטר הנוהגת בישראל. אחריהן יש חשש שתפקע הסבלנות ותתפורר המדינה.

להערכתי, הגענו לרגע האמת של הדמוקרטיה הישראלית. הבחירות האלה הן ההזדמנות האחרונה שהציבור נותן לשלטון ולשיטת המשטר הנוהגת בישראל. אחריהן יש חשש שתפקע הסבלנות ותתפורר המדינה

נראה כי הנתק בין הממשלה והפוליטיקאים לבין הציבור מעולם לא היה גדול יותר. אנחנו למעשה נמצאים בתהליך מואץ של התפוררות של אמון הציבור במשטר עצמו, בשיטה, בשלטון החוק, ביכולת של הפוליטיקאים והמוסדות שלהם להמשיך להוביל את החברה ואת העם הזה.

ההתפוררות הזאת ניכרת גם בחוסר העניין שהציבור מגלה בבחירות, וגם ביחס הכללי למוסדות השלטון. היחס הוא של בוז ושל זלזול, מהול בחוסר אמון. למעשה, יש כאן כמעט אבדן מוחלט של הסדר הציבורי ושל הלגיטימיות של השלטון שמאפשרים קיומה של חברה ושל מדינה.

את היחס הזה של הציבור אפשר להרגיש בכל תחום: היאוש בנוגע לרקטות ולטילים מעזה, ולהפקרת הדרום, ביחס של הציבור להוראות משרד הבריאות לגבי נגיף הקורונה, ביחס לשוטרי משטרת ישראל, או לחוקרי מח"ש, וגם בהתנהגות של הישראלים בכבישים וברשתות החברתיות.

איש לנפשו, איש לגורלו, אין יותר שלטון שדואג לציבור. השלטון עסוק בעצמו, הממשלה בגורלה, הפוליטיקאים בעצמם, הפקידים במעמדם ובקידומם או בהתנערות מאחריותם. אנחנו מופקרים. אין דין ואין דיין.

איש לנפשו, איש לגורלו, אין יותר שלטון שדואג לציבור. השלטון עסוק בעצמו, הממשלה בגורלה, הפוליטיקאים בעצמם, הפקידים במעמדם ובקידומם או בהתנערות מאחריותם. אנחנו מופקרים. אין דין ואין דיין

הממשלה לא מתייחסת יותר להכרעות של היועץ המשפטי לממשלה, ושוכרת לעצמה פרקליטים אחרים שייצגו אותה בבגץ. שרי הממשלה מתנהלים מול ונגד הגופים עליהם הם ממונים ולא יחד איתם. שר הבטחון נגד הצבא, שר בטחון פנים נגד המשטרה, שרת התרבות נגד התרבות, שר הבריאות נגד החולים ושר התקשורת נגד התקשורת.

ברגע שהנורמות נשברות גם עיתונאים מפירים בגלוי את כללי האתיקה הבסיסיים ביותר, וגם מועמדים לשפיטה מחפשים דרכים חדשות כדי להתמנות לשיפוט. השיטה עקומה, המערכת לא פועלת, והציבור לא פראייר.

כל מי שעיניו בראשו מבין שאי אפשר להתנהל כך לאורך זמן, והיציבות של המדינה בסכנה של ממש. לכן, לאחר הבחירות, כל האנשים שמרכיבים היום את האליטה הפוליטית של המשטר הנוכחי, גם הממשלה, וגם האופוזיציה, גם הליכוד וגם כחול לבן, יבינו כי המשך הזלזול שלהם ברצון של הציבור ביציבות ובממשלה, והליכה לסיבוב נוסף של בחירות משולים להתאבדות קולקטיבית, ופתיחת פתח לסכנה אמיתית של הפיכה שלטונית, כאוס כללי או מלחמת אזרחים.

להערכתי, יצר ההישרדות שלהם יוביל להקמה של ממשלה. כל ממשלה.

גם אם יש מי שמעוניין במשבר המשטרי הזה, ואולי ראש הממשלה ומקורביו רוצים את הכאוס הכללי כדי להימלט מאימת הדין, שאר החברים הבכירים במנגנון השלטוני לא יתנו לכך יד. לא במחיר אבדן של מעמדם וכוחם.

סיבוב נוסף של בחירות משול להתאבדות קולקטיבית, ופתח לסכנת הפיכה שלטונית, כאוס כללי או מלחמת אזרחים. גם אם יש הרוצים במשבר המשטרי הזה, כדי להימלט מאימת הדין, בכירים אחרים לא יתנו לכך יד

המשמעות היא שיהיה צורך חיוני להקים ממשלה, גם במחיר של הפרת הבטחות, ואפילו פירוק מסגרות מפלגתיות. נראה כי עיקר הנטל והאחריות יפלו שוב על כתפי אלה הלוקחים את האחריות, ושמים (או לפחות כך הם טוענים) את ישראל מעל הכל, כלומר כחול לבן. הם יאלצו לקפל את כל הדגלים, להפר את ההבטחות, וככל הנראה להקים ממשלת אחדות עם נתניהו, שימשיך להנות מתמיכת הגוש שמוכן להקריב את הדמוקרטיה הישראלית על מזבח עגל הזהב.

ממשלת אחדות עם נתניהו תהיה כנראה האופציה היחידה שתמנע בחירות, וגם תאפשר משילות כלשהי וחזרה, לפחות זמנית של הסדר המשטרי והשלטוני.

יתכן שממשלה שישבו בה רמטכ"לים כמו גנץ, אשכנזי, יעלון וחברים נוספים של כחול לבן ומפלגת העבודה, תצליח להחזיר למדינה מעט ממלכתיות, גם במחיר השגעון של ראש ממשלה או מ"מ ראש ממשלה ויו"ר הליכוד, שהוא נאשם בפלילים המנהל את משפטו במקביל.

נכון, זוהי אופציה עצובה ועלובה, כואב להבין שהגענו אליה, אך היא עדיפה על פני סופה של הרפובליקה הישראלית הראשונה והחלפתה במדינה אחרת שהיא אולי יהודית אבל כבר אינה דמוקרטיה.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

השערורייה הפוליטית התורנית בימים אלה לקוחה מן העולם התורני: יעקב ליצמן, האמון על ניהול משבר הקורונה מתוקף היותו שר הבריאות, הפר את הנחיות המשרד אותן השית על כלל הציבור, וכן העדיף את רווחתם של החרדים באופן בוטה על חשבון כלל הציבור בישראל. ליצמן התנהג כמו אותו דייג שסיכם עם כל חבריו שלא ידוגו עוד באגם כדי שלא ייגמר מלאי הדגים בו, אך אמר לעצמו ש״אם רק אני אפר את האיסור, לא יקרה שום נזק״.

ליצמן לא מתפטר מתפקידו נכון לשעה זו כשר הבריאות. למה שיתפטר? מה שמעניין את ליצמן הוא לא לפתור את משבר הקורונה עבור מדינת ישראל. כל שמעניין את ליצמן, היא השררה שמגיעה עם התפקיד: לסדר ג׳ובים, להעדיף מקורבים בטיפולים, לשבת קרוב לצלחת. כל זה לא השתנה בעקבות הקורונה, ולא ישתנה גם הרבה אחריה.

ליצמן לא מתפטר מתפקידו כשר הבריאות. למה שיתפטר? מה שמעניין אותו זה לא לפתור את משבר הקורונה עבור מדינת ישראל. כל שמעניין את ליצמן היא השררה שמגיעה עם התפקיד

נכון, יש כלפי ליצמן ביקורת ציבורית בימים אלו, אולם עם הזמן היא תישכח, והשררה תישאר. שרי ממשלה וחברי כנסת יודעים שהם לא צריכים להתאמץ לעשות היטב את התפקיד שלהם כדי להיבחר. להיפך, מילוי התפקיד כהלכה, מתנגש לא אחת עם מה שבאמת צריך לעשות כדי לשמור על הכוח הפוליטי: ריצוי המקורבים, חנופה רטורית לבייס, והסתה. יעקב ליצמן הוא עוד דוגמה עצובה לכך שהמציאות שלנו השתנתה: נבחרי הציבור בישראל, אפילו לא מעמידים פנים שהם עובדים לשיפור איכות החיים של הציבור שבחר בהם.

הייאוש נעשה המוצא היחיד

הנורמה הבסיסית הזאת של הפוליטיקה בישראל מגיעה קודם כל מראש הממשלה. נתניהו ברא עבורו מציאות שבה אין אף אחד שמגביל את כוחו. נתניהו השתלט ומינה דמויות הפועלות מטעמו בכל הבלמים והאיזונים הקיימים במערכת: מבקר המדינה, יו״ר הכנסת, היועץ המשפטי לממשלה. כולם סרים למרותו. מישהו לא מציית? נשסה בו את הציבור. המפכ״ל לא מתיישר? לא צריך מפכ״ל, לבוחרים לא אכפת מזה. פרקליט המדינה מעז לתבוע אותנו ואת אנשי שלומנו? אפשר גם בלי פרקליט מדינה. יש קורונה בלאו הכי, אז אפשר להסתדר גם בלי מערכת המשפט.

כולם סרים למרותו. מישהו לא מציית? נשסה בו את הציבור. המפכ״ל לא מתיישר? לא צריך מפכ״ל, לבוחרים לא אכפת מזה. פרקליט המדינה מעז לתבוע אותנו ואת אנשי שלומנו? אפשר גם בלי פרקליט מדינה

בדמוקרטיה, האידיאל הוא הפרדה בין שלוש הרשויות. בישראל, בפועל, בכל הנוגע לרשות המחוקקת, הממשלה בלעה את הכנסת וירקה את השאריות.

מי שהיו אמורים להוות אופוזיציה לנתניהו, גנץ ועמיר פרץ, מבינים שבאופוזיציה בישראל אי אפשר להשיג הישגים נוצצים, לכל היותר להגיש כמה שאילתות. משום כך, במקום להילחם עבור העקרונות בשמם נבחרו, הלכו ועשו את הדבר הקל, ונכנסו לממשלה.

נכון, הם ייספגו קצת ביקורות ציבורית, ולפחות לגבי פרץ, מדובר במהלך הפוליטי האחרון שיעשה בקריירה (לגנץ יש עוד סיכוי תיאורטי למהלכים נוספים, אם נתניהו ייפנה את כסאו עוד שנה וחצי, או אם יצבור פופולריות בקרב בוחרי הליכוד). אבל נוצר מצב שנתניהו יעשה בכנסת הבאה מה שהוא רוצה: מפסקת ההתגברות, ועד עיגון חקיקתי של טובות הנאה מחברים מיליארדרים.

ושלא תגידו שגנץ עשה את הדבר האחראי בהתאם לנסיבות: גנץ הביא שלושים ושלושה מנדטים, לא משום שהוא הביא בשורה אידיאולוגית גדולה. אחרי הכל, בין גנץ ונתניהו יש שותפות מבחינת תפיסת העולם: אין להם כזאת. רק פרגמטיזם וניצול הזדמנויות. הציבור של גנץ, מעל מיליון מצביעים, היה מודע לכך. אותו ציבור בחר בו כדי להחליף את נתניהו, משום השחיתות הגדולה שנתניהו השליט בשדרת הניהול של המדינה, והמתקפה שלו על שלטון החוק.

שלא תגידו שגנץ עשה את הדבר האחראי בנסיבות: גנץ הביא 33 מנדטים, לא משום שהביא בשורה אידיאולוגית גדולה. אחרי הכל, בין גנץ ונתניהו יש שותפות מבחינת תפיסת העולם: אין להם כזאת

מה עשה גנץ? מכר את הקולות הללו מתוך אינטרס אישי. היוזמה כעת כולה של נתניהו, והיוזמה לביטול הלכת פנחסי-דרעי בחקיקה כבר הועלתה כברווז עיתונאי (שלא תבינו לא נכון: הלכת פנחסי-דרעי בעייתית מאד, משום שהיא היוותה פרשנות מרחיבה מדי של החוק הקיים. אולם הדבר הנכון היה לעגן אותה בחקיקה ראשית, לא לבטל אותה בחקיקה!).

כמו הטור דה פראנס

המעוז האחרון של ההתנגדות לנתניהו הוא בית המשפט העליון, אולם המלחמה כנגד המוסד הוותיק הזה כבר נמשכת שנים ארוכות, וללא תמיכה ציבורית. זהו רק עניין של זמן עד שישתנה לגמרי מאזן הכוחות בין בית המשפט לממשלה-כנסת, עד כדי ריסוק השיניים של בית המשפט לחלוטין, מבחינת היכולת שלו לבקר את הרשויות הנוספות. או אז, נתקרב יותר לרוסיה של פוטין מאשר לדמוקרטיות ראויות המהוות דוגמה לחיקוי.

ההצלחה של נתניהו נמדדת בשקט שבו מעשיו מתקבלים בציבור. מידת הסבילות של החברה בישראל להתנהגותו הפראית גבוהה, גבוהה מדי. נתניהו הפגין נדיבות גדולה כלפי בני גנץ בחלוקת התיקים, עד כדי כך שבנט ושקד שוקלים לבלות את כהונת הכנסת הזאת מספסלי האופוזיציה.

בימינה אף איימו על הליכוד שאם לא יקבלו מספיק אתנן במו״מ הקואליציוני, בכוונתם ״להילחם בשחיתות״. שחיתות שלטונית ירדה לתחתית סדר העדיפויות הציבורית בחברה, ומעוררת עניין ציבורי בערך כמו הטור דה פראנס. מדובר בהישג גדול לנתניהו: אם מספיק אנשים יחשבו שמי שמושחת הם בעצם המוסדות הציבוריים, אזי תמיד ישנו הרושם שעצם הדיון בשחיתות שלו הוא פוליטי, ולכן לא דנים בזה.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

"אין זה נכון להגיב על משבר על ידי אלתור בלבד, שכן אלתור ללא בסיסי חשיבה ותכנון מוקדמים, עלול למנוע הסתמכות מושכלת על בסיסי הידע והתובנות, שלאורם נכון לנהל את המשבר. כך במיוחד כאשר המשבר נוצר בשל אירוע טראומטי הגורר רצון לתגובה מיידית וחזקה, על מנת למנוע תחושה של חוסר אונים ותסכול. דווקא במקרים כאלה יש לצאת מבסיס התכנון, הכולל תובנות החשובות לעניין – המסתמכות גם על תרגול תרחישים ומשחקי מחשבה – ולבצע את האלתור הנדרש על אותו בסיס".

הציטוט הנ"ל לקוח מתוך דו"ח וינוגרד ("הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006", דיון וחשבון סופי, כרך א', 2008, עמ' 55).

בימים אלה אנו שומעים יותר ויותר דימויים צבאיים בהקשר של ההתמודדות עם משבר וירוס הקורונה. ישנם יתרונות בדימויים אלה, שיוצרים אחדות מטרה וסולידריות חשובות, אך לא תמיד ניתן ו/או כדאי להתייחס לכל איום דרך כוונות הרובה.

בימים אלה אנו שומעים יותר ויותר דימויים צבאיים בנוגע להתמודדות עם משבר הקורונה. ישנם יתרונות בדימויים אלה, שיוצרים אחדות מטרה וסולידריות חשובות, אך לא תמיד ניתן או כדאי להתייחס לאיום דרך כוונות הרובה

ישראל נתפסת כמדינה שהגיבה בצורה די טובה למשבר ביחס למדינות שונות בעולם. סגירת הגבולות, בידוד המגיעים מחו"ל וסגר חלקי ברחובות ובמשק איפשרו התמודדות סבירה עם התרחיש המתגלגל.

אולם, המצב הנוכחי מציב מספר סימני שאלה על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל ומוכנותה לתרחישים שונים, ומכך לא נוכל להתעלם כשנצא מן המצוקה הנוכחית. דו"ח מבקר המדינה הנוכחי מציף קשיים, מגבלות ואי-עמידה מובהקת במטרות והנחיות בכל הקשור לתפקוד ותפעול מערכת הבריאות בישראל בעתות מבחן.

המצוקה התקציבית בולטת לעין. הכתובת התקציבית והשלכותיה היו על הקיר כבר שנים ובאופן גלוי, שלא ניתן להתעלם ממנו (בדומה למשל למשבר הכבאות בתחילת העשור הקודם, שהגיע לנקודת שיא טרגית עם השריפה בכרמל). להבדיל מנושאים אחרים שעל סדר היום הלאומי, נושא הרפואה איננו משקף מאבק בין ימין ושמאל, חילונים וחרדים, יהודים וערבים וכו'. מדובר בנושא שמשפיע על חיי כל האזרחים והאזרחיות באופן שווה, ללא הבדל מגזרי כזה או אחר.

עם זאת, לסדרי עדיפות לאומיים-פוליטיים יש השלכה, שלא ניתן לזלזל בה, על היבטים אובייקטיביים יותר. כשמתעדפים פרויקטים שונים על בסיס שיקולים פוליטיים (שאפשר לדון ולהתווכח עליהם – כן/לא בניה בשטחים/יהודה ושומרון; כן/לא מימון של אוכלוסיות מסוימות ובאיזו מידה; כן/לא הפרטה של שירותים חיוניים ובאיזו מידה; הכבדת פנסיות תקציביות על תקציב המדינה ועוד), לא נותר כסף להיבטים שמשפיעים על החיים של כולנו – בריאות, חינוך, רווחה ועוד. וכשמגיעה שעת מבחן, לא ניתן להסתמך רק על אלתורים למציאת פתרונות רגעיים.

אציע מספר נקודות למחשבה בהסתכלות קדימה:

1

ראשית, תהליך קבלת ההחלטות אמור להיות מובנה מראש. בימים האחרונים ראינו חוסר יציבות משווע במבנה עצמו – משרד הבריאות בראש הפירמידה, המל"ל נותן את שלו, משרד הבטחון לוקח את המושכות, ועד הקמת חמ"ל לאומי בראשות המוסד (!). עצם העיסוק באיך יתנהל התהליך ומי יעמוד בראשו ויתן הנחיות, גורם לבלבול ולבזבוז זמן, אובייקטיבית. על המבנה הארגוני להקבע מבעוד מועד, כתכנית מגירה, לאור בחינת תרחישים אפשריים.

2

שנית, כל ניתוח סיכונים בסיסי מנתח תרחישים שונים, והמשאבים הם מוגבלים מטבעם. אין לאף מדינה יכולת להתמודד עם כל האיומים והתרחישים האפשריים שבפתחה. מה שחשוב הוא סדר העדיפויות. התרחיש הנוכחי הוא תרחיש קיצון, שסבירותו אינה גבוהה, אך השלכותיו חמורות אם מתרחש.

מעבר להערכת סיכונים טובה, לא פחות חשובה (ואף יותר) היא ההתנהלות בפועל. קהילת המודיעין האמריקנית מתריעה כבר (לפחות) שלוש שנים על תרחיש דומה למה שמתרחש כיום, אבל הנשיא טראמפ החליט דווקא לצמצם (לעתים משמעותית) סמכויות ותקציבים מרוב הסוכנויות שאמורות להתמודד עם תרחיש כזה.

קהילת המודיעין האמריקנית מתריעה כבר (לפחות) 3 שנים על תרחיש דומה למתרחש כיום, אבל טראמפ החליט דוקא לצמצם סמכויות ותקציבים מרוב הסוכנויות שאמורות להתמודד עם תרחיש כזה

למדינת ישראל יש לא מעט איומים להתמודד איתם, החל באיום האיראני וכלה בחזבאללה, חמאס וכו'. אבל תרחיש של סיכון בריאותי או אסון טבע כרעידת אדמה משמעותית ראויים לתעדוף שיקנה הקצאת משאבים ראויה – במיוחד בכל הנוגע להצטיידות והכנה מראש (ועל כך ראו את דו"ח מבקר המדינה בכל הנוגע להזנחה בציוד רפואי ודאגה למלאי בשנים האחרונות). תרחיש הקורונה מדליק נורות אדומות גם בכל הקשור להתמודדות עם האיום האיראני.

3

שלישית, קו ההגנה הראשון בתרחיש הנוכחי הוא צוותי הרפואה, העזרה הראשונה וכוחות הבטחון הרלוונטיים. לא נראה שאלה תועדפו מבחינת ציוד מגן. לא ניתן לדאוג לאזרחים, אם צוותי הרפואה מוגבלים פיסית במתן עזרה וטיפול.

על-פי דיווחים שונים, הן משרד החוץ והן המוסד עובדים ימים כלילות על מנת למלא את מלאי הציוד עד כמה שניתן (מסכות, מכונות הנשמה וכו'). עם זאת, התרחיש הנוכחי – שלא אמור להתפס כ"ברבור שחור" שלא ניתן לחזות אותו (שכן, כאמור, התרעות על כך היו בנמצא) – מגביל את יכולתה של מדינה להסתמך על עזרה מבחוץ באמצעות ייבוא, שכן כל המדינות "באותה הסירה" ורבות זקוקות לעזרה במקביל.

מעבר לכך שאחד הכשלים הגדולים והבולטים של המשבר הנוכחי הוא החוסר בתיאום עולמי של מאמצי ההתמודדות (בין היתר בשל החלשת חלק מן המוסדות העולמיים הרלוונטיים, דבר שמוביל לעתים למאבק בלתי נתפס בין מדינות על ציוד ומכאן על חיי אדם), עצם העובדה שמדינת ישראל החלה בשנים האחרונות לעבור להסתמכות כמעט מוחלטת על ייבוא של מוצרים שונים, וביטלה/צמצמה את יכולתם של מפעלים מקומיים (בתעשיה, חקלאות ועוד), מביאה לכך שישראל מתקשה להסתמך על עצמה בשעת מבחן מבחינה ייצור – אירוע שכמעט אין לו תקדים בהסטוריה הציונית, שבמרכזה אחריות העם היהודי לגורלו. מן הראוי בראיה קדימה למצוא איזון טוב יותר בין תעשיה מקומית לבין ייבוא מן הכפר הגלובלי.

לגבי קבלת ההחלטות בזמן אמת, עדיין קשה לקבוע ויתכן שמוקדם לשפוט (עם זאת, ראו דיווחים אודות ויתור על עזרה מהשוק הפרטי, הן ברכישת מכונות הנשמה והן בעזרה מצד מעבדות פרטיות בביצוע בדיקות. היום מפרסמת הועדה המיוחדת של הכנסת בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה את מסקנות הביניים שלה, אשר עוסקות בליקויים בטיפול במגזר החרדי, הצגת מידע סותר, היעדר מכונות הנשמה וקבלת החלטות בפורום מצומצם). עם זאת, ידרש כמובן תחקיר מעמיק ומקיף בהמשך, לאחר שנצלח את המשבר, ממנו נצטרך ללמוד ולהסיק מסקנות להבא.

המעבר של ישראל להסתמכות כמעט מוחלטת על ייבוא, מביאה לכך שישראל מתקשה להסתמך על עצמה בשעת מבחן – אירוע כמעט חסר תקדים בהסטוריה הציונית, שבמרכזה אחריות העם היהודי לגורלו

חלק מן המסקנות כבר למדנו על בשרנו במשברים קודמים. אסור לנו להתעלם מהן בעתיד, בעיקר בעתות שגרה. עלינו לנצל את המרחב הציבורי והפוליטי לדיונים משמעותיים אודות סדרי העדיפויות הלאומיים בראיה קדימה, ולא לסמוך על התעוזה הרגעית.

רכז התכנית הבינלאומית בממשל במרכז הבינתחומי הרצליה ודוקטורנט במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בתהליכי קבלת החלטות בישראל ובמזרח התיכון. יליד ראשון לציון, דור עשירי בארץ, אוהב ועוקב אחרי ספורט מכל הסוגים (כדורגל, כדורסל, טניס, פוטבול, בייסבול...).