השאלה שמעסיקה היום יותר מכל את ישראל לא נוגעת לתוצאות הבחירות. התוצאות ידועות. השאלה היא האם מערכת הבחירות השלישית הרצופה, תהיה גם האחרונה בסדרה הזאת, או שמא ניגרר למערכת בחירות רביעית.

להערכתי אנו במערכת הבחירות האחרונה בסבב הזה. ולא, לא בגלל שתהיה הכרעה, לא בגלל שביבי או גנץ יצליחו להקים ממשלת ימין או שמאל, אלא בגלל שהגענו לרגע האמת של הדמוקרטיה הישראלית.

הבחירות האלה הן ההזדמנות האחרונה שהציבור נותן לשלטון ולשיטת המשטר הנוהגת בישראל. אחריהן יש חשש שתפקע הסבלנות ותתפורר המדינה.

להערכתי, הגענו לרגע האמת של הדמוקרטיה הישראלית. הבחירות האלה הן ההזדמנות האחרונה שהציבור נותן לשלטון ולשיטת המשטר הנוהגת בישראל. אחריהן יש חשש שתפקע הסבלנות ותתפורר המדינה

נראה כי הנתק בין הממשלה והפוליטיקאים לבין הציבור מעולם לא היה גדול יותר. אנחנו למעשה נמצאים בתהליך מואץ של התפוררות של אמון הציבור במשטר עצמו, בשיטה, בשלטון החוק, ביכולת של הפוליטיקאים והמוסדות שלהם להמשיך להוביל את החברה ואת העם הזה.

ההתפוררות הזאת ניכרת גם בחוסר העניין שהציבור מגלה בבחירות, וגם ביחס הכללי למוסדות השלטון. היחס הוא של בוז ושל זלזול, מהול בחוסר אמון. למעשה, יש כאן כמעט אבדן מוחלט של הסדר הציבורי ושל הלגיטימיות של השלטון שמאפשרים קיומה של חברה ושל מדינה.

את היחס הזה של הציבור אפשר להרגיש בכל תחום: היאוש בנוגע לרקטות ולטילים מעזה, ולהפקרת הדרום, ביחס של הציבור להוראות משרד הבריאות לגבי נגיף הקורונה, ביחס לשוטרי משטרת ישראל, או לחוקרי מח"ש, וגם בהתנהגות של הישראלים בכבישים וברשתות החברתיות.

איש לנפשו, איש לגורלו, אין יותר שלטון שדואג לציבור. השלטון עסוק בעצמו, הממשלה בגורלה, הפוליטיקאים בעצמם, הפקידים במעמדם ובקידומם או בהתנערות מאחריותם. אנחנו מופקרים. אין דין ואין דיין.

איש לנפשו, איש לגורלו, אין יותר שלטון שדואג לציבור. השלטון עסוק בעצמו, הממשלה בגורלה, הפוליטיקאים בעצמם, הפקידים במעמדם ובקידומם או בהתנערות מאחריותם. אנחנו מופקרים. אין דין ואין דיין

הממשלה לא מתייחסת יותר להכרעות של היועץ המשפטי לממשלה, ושוכרת לעצמה פרקליטים אחרים שייצגו אותה בבגץ. שרי הממשלה מתנהלים מול ונגד הגופים עליהם הם ממונים ולא יחד איתם. שר הבטחון נגד הצבא, שר בטחון פנים נגד המשטרה, שרת התרבות נגד התרבות, שר הבריאות נגד החולים ושר התקשורת נגד התקשורת.

ברגע שהנורמות נשברות גם עיתונאים מפירים בגלוי את כללי האתיקה הבסיסיים ביותר, וגם מועמדים לשפיטה מחפשים דרכים חדשות כדי להתמנות לשיפוט. השיטה עקומה, המערכת לא פועלת, והציבור לא פראייר.

כל מי שעיניו בראשו מבין שאי אפשר להתנהל כך לאורך זמן, והיציבות של המדינה בסכנה של ממש. לכן, לאחר הבחירות, כל האנשים שמרכיבים היום את האליטה הפוליטית של המשטר הנוכחי, גם הממשלה, וגם האופוזיציה, גם הליכוד וגם כחול לבן, יבינו כי המשך הזלזול שלהם ברצון של הציבור ביציבות ובממשלה, והליכה לסיבוב נוסף של בחירות משולים להתאבדות קולקטיבית, ופתיחת פתח לסכנה אמיתית של הפיכה שלטונית, כאוס כללי או מלחמת אזרחים.

להערכתי, יצר ההישרדות שלהם יוביל להקמה של ממשלה. כל ממשלה.

גם אם יש מי שמעוניין במשבר המשטרי הזה, ואולי ראש הממשלה ומקורביו רוצים את הכאוס הכללי כדי להימלט מאימת הדין, שאר החברים הבכירים במנגנון השלטוני לא יתנו לכך יד. לא במחיר אבדן של מעמדם וכוחם.

סיבוב נוסף של בחירות משול להתאבדות קולקטיבית, ופתח לסכנת הפיכה שלטונית, כאוס כללי או מלחמת אזרחים. גם אם יש הרוצים במשבר המשטרי הזה, כדי להימלט מאימת הדין, בכירים אחרים לא יתנו לכך יד

המשמעות היא שיהיה צורך חיוני להקים ממשלה, גם במחיר של הפרת הבטחות, ואפילו פירוק מסגרות מפלגתיות. נראה כי עיקר הנטל והאחריות יפלו שוב על כתפי אלה הלוקחים את האחריות, ושמים (או לפחות כך הם טוענים) את ישראל מעל הכל, כלומר כחול לבן. הם יאלצו לקפל את כל הדגלים, להפר את ההבטחות, וככל הנראה להקים ממשלת אחדות עם נתניהו, שימשיך להנות מתמיכת הגוש שמוכן להקריב את הדמוקרטיה הישראלית על מזבח עגל הזהב.

ממשלת אחדות עם נתניהו תהיה כנראה האופציה היחידה שתמנע בחירות, וגם תאפשר משילות כלשהי וחזרה, לפחות זמנית של הסדר המשטרי והשלטוני.

יתכן שממשלה שישבו בה רמטכ"לים כמו גנץ, אשכנזי, יעלון וחברים נוספים של כחול לבן ומפלגת העבודה, תצליח להחזיר למדינה מעט ממלכתיות, גם במחיר השגעון של ראש ממשלה או מ"מ ראש ממשלה ויו"ר הליכוד, שהוא נאשם בפלילים המנהל את משפטו במקביל.

נכון, זוהי אופציה עצובה ועלובה, כואב להבין שהגענו אליה, אך היא עדיפה על פני סופה של הרפובליקה הישראלית הראשונה והחלפתה במדינה אחרת שהיא אולי יהודית אבל כבר אינה דמוקרטיה.

ד"ר יובל קרניאל, משפטן וחוקר תקשורת תרבות וטכנולוגיה. רקטור בצלאל לשעבר, ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

הפוליטיקה הישראלית רוויה דמויות שטניות ודמויות סתמיות. יש סיכוי לא רע שגדי איזנקוט אינו כזה. טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה.

האם טוב שהצטרף לבני גנץ ולא ליאיר לפיד? זה כבר יותר מסובך.

טוב שהרמטכ"ל בדימוס החביב לכאורה מצטרף לפוליטיקה, כי כל קול בולט נגד הימין מגדיל את הסיכוי להציל את המדינה. האם טוב שהצטרף לגנץ ולא ללפיד? זה כבר יותר מסובך

לגנץ שאיפות להיות ראש ממשלה, ואלה מפריעות מאוד ליצירת מומנטום מאחורי ראש הממשלה לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד של הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית ביום הבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים ליצחק רבין, גנץ מלהק עצמו כאן כחתרן סטייל שמעון פרס דווקא. זה לא עושה חסד עם הזיכרון של אף אחד מהם.

מצד שני, יש לגנץ (ושותפו גדעון סער) כרגע יותר סיכויים למשוך קולות מהימין השפוי. רק אלוהים יודע מדוע שפויים אלה רואים עצמם כימין (לא רוצים מדינה דו-לאומית; לא רוצים תאוקרטיה; לא רוצים אוטוקרטיה; אבל ימין, רק ימין – כוחו של מיתוג, אולי). אופטימלית שלישיית ה"מחנה הממלכתי" תוכל להביא מספר משמעותי של קולות ימין מבלי לגרוע מלפיד, ובזאת להגדיל את הגוש.

ההתפתחות גם עשוייה להזיק לאיילת שקד – סליחה, ל"רוח הציונית" – ולהורידה שאולה אל מתחת לאחוז החסימה. זה כמעט חשוב כמו שמרצ כן תעבור, כי הרי ברור שאם שקד בפנים היא חוברת לבנימין נתניהו ולפי הסקרים דהיום מביאה אותו לרוב. הכחשותיה זוכות בצדק לאפס התייחסות.

איילת שקד אומרת כי הרוח הציונית בעד הקמת ממשלת אחדות רחבה אבל בשיחות שניהלה עם חבר מפלגתה מתן כהנא היא סרבה להתחייב שלא תהיה חלק בממשלה צרה בראשות נתניהו ותשלים לו ל-61 מנדטים, אם יידרש לכך. כעת הפרטים במלואם באתר וואלהhttps://t.co/9qYLconYmp

— יקי אדמקר (@YakiAdamker) August 14, 2022

לקינוח – וזה ממש סופלה שוקולד – אם שקד תיעלם היא תיקח אתה גם את כייס הבחירות המיוסר, שותפה יועז הנדל, האיש שמנע מגנץ להקים ממשלה ב-2020. יהיה בזה צדק פואטי.

לגנץ שאיפות להיות רה"מ, שמפריעות ליצירת מומנטום מאחורי רה"מ לפיד. היעדר מומנטום מאחורי מועמד הגוש  עלול להשאיר אנשים בבית בבחירות. על אף דמיונו הפיזי המסוים לרבין, גנץ מלהק עצמו כחתרן סטייל פרס

עם זאת, יש כאן עניין גדול אפילו יותר מחסימת נתניהו והחזרת הפוליטיקה למידת זוהמה נסבלת.

בראיון ל"מעריב" מינואר הבהיר איזנקוט כי הוא מבין את ההתאבדות הדמוגרפית הגלומה בהמשך התמזגות ישראל עם הפלסטינים בגדה המערבית. הוא חזר על זה השבוע כאשר הודיע על הצטרפותו לגנץ. עוד כרמטכ"ל בזמן אינתיפאדת הסכינים הוא התריע נגד אצבע קלה על ההדק והפגין את הגועל הראוי מפסטיבל אלאור אזריה (החייל שהוציא להורג תוקף פלסטיני פצוע, והוריו זכו לטלפונים פופוליסטיים מנתניהו).

נראה ש"שמאלנות" זו היא המניע העיקרי של איזנקוט לכניסה לפוליטיקה.

חשוב שזה מגיע מגנרל, ועוד אחד שנראה יותר מיושב מיאיר גולן. תמיד הרגשתי שהציבור לא מבין באמת את המידה המדהימה שבה האנשים המופקדים על ביטחונו אינם אוהבים את הכיבוש. עמדתם זו נובעת בעיקר מהנימוקים האסטרטגיים-דמוגרפיים לעיל – וגם, לפעמים, כסוגיה משנית, במודל של אהוד ברק, גם על רקע מוסרי.

הייתם חושבים שהנקודה הזו הובהרה היטב כבר ב-2012 על ידי הסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל. ריבונו של עולם – ראשי השב"כ, הממונה על שמירת אותו כיבוש!

הדבר חל במידה רבה, כמובן, על רוב ה"ביטחוניסטים" הבכירים, גם כמוסד ואפילו במשטרה.

הייתם חושבים שהנקודה הובהרה כבר ב-2012 בסרט "שומרי הסף", שבו כל ששת (!) ראשי השב"כ החיים – כולל אחד מבולבל שכעת הוא בליכוד – חשפו את עמדתם שהכיבוש מהווה סכנה לישראל

זה שהמרכז-שמאל לא עשה מזה שימוש יעיל, מול ציבור די מיליטריסטי, זה פשוט מטורף. מדובר במקרה קלאסי של בזבוז משאב יקר. זה צריך להופיע בכל ספר לימוד על פוליטיקה שלומיאלית.

זה נבע מפחד לומר דברים ברורים, מחלה של המרכז-שמאל ברוב העולם. כיוון שעמדותיו לרוב דורשות תחכום והעמקה, הבנת היסטוריה, וראיה קדימה, הוא מפחד מהציבור (ודי לקורא ברמיזא). גם ה"בטחוניסטים" עצמם כאלה (מלבד אולי אהוד ברק ואותו יאיר גולן). גם גיבורים גדולים בורחים מהמונח "שמאלני".

זה מביא אותנו לניסוי 2019 עם מפלגת "כחול לבן", ששיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות. גנץ ניסה אף להדוף את הסכנה באמצאות תשדירים המתהדרים בכלל בהרג מחבלים, משל היה רפול איתן או אפי איתם. כך כחול לבן גם לא הציגה חזון, וגם ספגה בוז על היותה "מפלגת גנרלים" מהגוורדיה של המופת האזרחי בימין.

זה עבד בערך כמו שהקמפיין של בוז'י הרצוג הלא-גנרל עבד ב-2015. רק באמצאות עריקת אביגדור ליברמן לשמאל (כי נזכר שאינו רוצה תאוקרטיה) השיג גנץ תיקו, וההמשך ידוע. איכשהו החבורה הזאת חושבת שהגיעה להישגים אדירים בכך שירשה את האלקטורט השבוי של מפלגת העבודה, ולא הרבה יותר. אנשים הרי אוהבים להתהדר.

בניסוי 2019 מפלגת "כחול לבן" שיקפה באור זרקורים את האמת הנסתרת של היורים והבוכים עם הפלאפלים. אבל במקום להיות מה שהיא, כחול לבן פחדה לומר דבר מחשש השמאלנות

אפשר לקוות שאיזנקוט רציני מעט יותר. אם כך, אולי סוף סוף היתרון הבטחוניסטי – שפשוט חייב להיות קיים פוטנציאלית – יתממש.

אני מבין שכרגע הוא מרוכז כמו קרן לייזר בסילוק נתניהו, ולכן גם הוא יהסס להתבטא בכל נושא אחר. זה לא חכם לדעתי, אבל גם לא מופרך לחלוטין.

השאלה היא מה יהיה אחר כך. נאמר שביבי נכשל בפעם החמישית ברציפות, אולי עושה עסקת טיעון, אולי זוכה בחבילת חינון, ואז נחזה בליכוד נטול נתניהו, מראה אחרית הימים. האם הליכוד הזה יהיה פרטנר לממשלה הרחבה שאיזנקוט מנסה לקדם, אולי כדי לעשות שלום?

פעם הייתה תקווה שליכוד שפוי יותר יכול להיות חלק ממהלך להציל את ישראל – בגדה המערבית, ביחס לחרדים, כל הסיפור. התקווה הזו תמיד הייתה קלושה – אבל היא הייתה קיימת. הרי היו שם פעם דן תיכון ומשה ניסים ודומיהם – אלה לא משוגעים. היו לליכוד כמה בעיות (הקבעון בלבנון, אינפלציה של 400 אחוזים, מניעת הסכם לונדון שהיה מעביר את הבעיה הפלסטינית לירדן, ועוד) – אבל זו לא היתה מפלגה אוטוריטרית לפחות. היא ידעה שיש שופטים בירושלים.

רשימת הכנסת שנבחרה לאחרונה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של דונלד טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני הזה, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא היה מטורף.

הכנופיה החדשה – אפשר לקרוא לה אולי "הליכודניקים החדשים" – תלך עם הראש בקיר ותשמח לשרוף את המועדון. היא גם לא תנטוש את נתניהו כל כך מהר. היא אינה שותפה סבירה לקואליציה "ממלכתית" עתידית. היא גם לא שותפה לגדי איזנקוט כפי שהוא מציג את עצמו.

היא לא ממלכתית.

רשימת הכנסת שנבחרה בפריימריז בליכוד היא סימן רע מאוד, תאום סיאמי לרפובליקאים של טראמפ. אם לשפוט לפי העשיריה הראשונה, אין זכר לליכוד הישן והבינוני, שאולי לא היה גאון גדול אבל גם לא מטורף

האם איזנקוט מתעתע, כמו חלק מקודמיו? העת עת צרה. אין זמן לבזבז. איזנקוט יצטרך להחליט בהקדם מי הוא באמת.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan