ילד. ראש חודש אדר מגיע, כולי נרגש, מחכה לרגע שמזוודת התחפושות תישלף מהבוידעם. המזוודה החומה מלאה אבק ומריחה ריח שריגש אותי תמיד, ריח של חופש, מסיבות, שמחה.

חודש אדר הוא החודש ההפוך ביותר מחודש אלול, הקרוי "הימים הנוראים" – שהם ממש נוראים ומלאי התייסרות ווידוי של "אשמנו בגדנו" לקראת היום הנורא ביותר, יום כיפור. חודש אדר, לעומת זאת, הוא השמח ביותר בחודשי השנה. החודש בו הכל מותר, ולא רק מותר, אלא זו כאילו חובה – "ונהפוך הוא", נאמר במגילה; הכל הפוך.

חודש אדר הוא החודש ההפוך ביותר מחודש אלול, הקרוי "הימים הנוראים". חודש אדר הוא השמח ביותר בחודשי השנה. החודש בו הכל מותר, ולא רק מותר, אלא זו כאילו חובה – "ונהפוך הוא", נאמר במגילה; הכל הפוך

לא סתם אסתר נקראה בשם "אסתר" ושם האלוהים לא מוזכר במגילה, כי כמו בסיפור המגילה שהיה ניסי אך בהסתרה, כך ביום יום האלוהים קיים ומלווה אותנו והכל מידו. ואיך נזכור ונביע זאת? נקיים את "ונהפוך הוא". מה שאסור – מותר.

כך פורים הפך בעצם להיות החג שאלוהים בדמות הרבנים לא מפריע לנו עם חוקים ונוקשות, אפשר קצת לפרוק עול, להשתכר, להתחפש לחייל, שוטר, אפילו לבת ועוד היד נטויה. ביטוי עצמי פעם אחת בשנה.

כבר מכיתה ג' היינו כמובן מכינים מצבור של פאנלים וקפצונים ודינמיט ומה לא, והכי חשוב היו הסיגריות. כן, בפורים הייתי מעשן סיגריות עם החברים ברחוב בהתרסה. זה היה החופש, מי יגיד לא, בפורים. ואגב, זה לא מפתיע שכשהייתי תלמיד ישיבה בגיל 14, בזמן המועט שהיה לי עם עצמי, הייתי חומק לעמק ומעשן בסתר סיגריה, איזה חופש הרגשתי אז.

בפורים יש חובה הלכתית לשתות אלכוהול ולהתבסם, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

בפורים השתכרתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. היה זה בגיל 12, חבר לכיתה הביא בקבוק עראק ממנו לגמתי כמו מים. את מה שקרה לי אחר כך לא אשכח כל חיי ומאז לשמחתי הגוף שלי דוחה אלכוהול.

חובה נוספת לתת צדקה, "מתנות לאביונים", וזה זמנם של כל הישיבות לעשות שנור רציני – ומי שלא ראה קבוצות של בחורי ישיבה נוהגים ברכב כשהם מסטולים עם מוזיקה בקולי קולות ומגיייסים כספים, לא ראה גיוס כספים חינני שכזה.

פורים הוא החג היחידי שמאפשר להתחפש למה שאני ביום יום – לא. תחפושת קוראים לזה. היום אני רואה את זה כתלבושת שמבטאת את האני המודחק. היום, במבט לאחור, אני מבין שמימשתי כמעט את כולם.

פורים הוא החג היחידי שמאפשר להתחפש למה שאני ביום יום – לא. תחפושת קוראים לזה. היום אני רואה את זה כתלבושת שמבטאת את האני המודחק. היום, במבט לאחור, אני מבין שמימשתי כמעט את כולם

הנה רשימת התחפושות: מלכת אסתר, אדמו"ר, שאמאן אינדיאני מרוח בקאקאו, כהן גדול, חייל סקוטי (כמובן עם חצאית) וחייל. מימשתי והתחברתי לצד הנשי שבי, שירתתי בצבא, והשתתפתי בטקסים שמאניים.

יצחק הראל בפורים

ואגב, בכל הפעמים שהשתתפתי באירועי הברנינג מן לא התחפשתי, התלבשתי למה שהתחשק לי להיות באותו רגע, ביום יום אנחנו מתחפשים.

פורים מבטא בעיני את זיקוק תפיסת היהדות מלפני התלמוד והחוקים והגזירות וההלכות של חז"ל. להיות יהודי זו התפיסה שיש כוח עליון נסתר והוא הסיבה לכל דבר. אין מקריות, ולא משנה אם אהיה חובש כיפה או לובש שמלה, או בכלל לשכב עם המלך אחשוורוש שהוא בכלל גוי. האמונה בנסתר, בסדר קוסמי ובסיבה ומסובב.

עד היום עולה בי צמרמורת כשאני קורא את דברי מרדכי לאסתר כשחששה לגשת לאחשוורוש: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדי, ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות".

האמונה שהכל צריך לקרות כמו שקרה ואין מקריות סתם.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית

מערכת החינוך בישראל ובעולם מתמודדת דרך קבע עם אתגרים הנובעים משינויים דמוגרפיים, תרבותיים וטכנולוגיים. אולם, בעתות משבר בינלאומי כמו מגפת הקורונה, או משבר לאומי כמלחמת "חרבות ברזל", אתגרים אלו מתעצמים ומחייבים תגובה יוצאת דופן.

בפוסט זה אתייחס להבחנה שבין מושגי היזמות החינוכית והחלוציות החינוכית, הבחנה בין  מאפייניהם הייחודיים והדגמתם באמצעות אירועים ממערכת החינוך בישראל במצבי חירום, בדגש על מלחמת "חרבות ברזל".

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

האירועים הטרגיים שהתרחשו במתחם בז"ן בעקבות התקפת הטילים האיראנית, אשר גבו אובדן חייהם של שלושה עובדים מסורים, הם בראש ובראשונה טרגדיה אנושית שהותירה את כולנו אבלים וכואבים.

מבצע "עם כלביא", במסגרת מלחמת חרבות ברזל, הרחיב את הסיכונים הביטחוניים בכלל המדינה, ובתוך כך בערים כמו בת ים, ראשון לציון, בני ברק, תל אביב, באר שבע וחיפה. עם זאת, אין לגזור ממשבר ביטחוני זה מסקנות פזיזות באשר לעתידו של משק האנרגיה בישראל, כפי שמובאות בכתבתו של אביב לביא שפורסמה לאחרונה ב"זמן ישראל". למרבה האירוניה, העובדות המובאות בכתבה מובילות דווקא למסקנה הפוכה מזו שהכותב מציע – והן מחייבות חיזוק התעשייה המקומית, בוודאי שלא פירוקה.

ניר קנטור הוא מנהל איגוד הכימיה, פרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים.

"אני לא מספיק רזה", "לא מספיק שרירי", "רחוקה מהאידיאל" – אלו רק חלק מהאמירות הנפוצות שמהדהדות בקרב רבים בקהילה הלהט"בית, המשקפות את הלחץ החברתי הנרחב בנושא דימוי הגוף. חודש הגאווה השנה היה אמור להביא איתו צבעוניות, שמחה וחגיגה של נראות – אך המלחמה השאירה את כולם במרחבים המוגנים מאימת הטילים האיראניים.

גם בימים כתיקונם, ללא ההסתגרות במקלטים ובממ"דים שחווינו במלחמה מול איראן, ישנם רבדים פנימיים עמוקים של התמודדות עם דימוי גוף ומשקל, המשפיעים באופן משמעותי על הבריאות הנפשית והפיזית של הקהילה.

ד״ר אסנת רזיאל היא מומחית בכירורגיה, מנהלת המרכז הרב-תחומי לטיפול בהשמנת יתר, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל.