ילד. ראש חודש אדר מגיע, כולי נרגש, מחכה לרגע שמזוודת התחפושות תישלף מהבוידעם. המזוודה החומה מלאה אבק ומריחה ריח שריגש אותי תמיד, ריח של חופש, מסיבות, שמחה.

חודש אדר הוא החודש ההפוך ביותר מחודש אלול, הקרוי "הימים הנוראים" – שהם ממש נוראים ומלאי התייסרות ווידוי של "אשמנו בגדנו" לקראת היום הנורא ביותר, יום כיפור. חודש אדר, לעומת זאת, הוא השמח ביותר בחודשי השנה. החודש בו הכל מותר, ולא רק מותר, אלא זו כאילו חובה – "ונהפוך הוא", נאמר במגילה; הכל הפוך.

חודש אדר הוא החודש ההפוך ביותר מחודש אלול, הקרוי "הימים הנוראים". חודש אדר הוא השמח ביותר בחודשי השנה. החודש בו הכל מותר, ולא רק מותר, אלא זו כאילו חובה – "ונהפוך הוא", נאמר במגילה; הכל הפוך

לא סתם אסתר נקראה בשם "אסתר" ושם האלוהים לא מוזכר במגילה, כי כמו בסיפור המגילה שהיה ניסי אך בהסתרה, כך ביום יום האלוהים קיים ומלווה אותנו והכל מידו. ואיך נזכור ונביע זאת? נקיים את "ונהפוך הוא". מה שאסור – מותר.

כך פורים הפך בעצם להיות החג שאלוהים בדמות הרבנים לא מפריע לנו עם חוקים ונוקשות, אפשר קצת לפרוק עול, להשתכר, להתחפש לחייל, שוטר, אפילו לבת ועוד היד נטויה. ביטוי עצמי פעם אחת בשנה.

כבר מכיתה ג' היינו כמובן מכינים מצבור של פאנלים וקפצונים ודינמיט ומה לא, והכי חשוב היו הסיגריות. כן, בפורים הייתי מעשן סיגריות עם החברים ברחוב בהתרסה. זה היה החופש, מי יגיד לא, בפורים. ואגב, זה לא מפתיע שכשהייתי תלמיד ישיבה בגיל 14, בזמן המועט שהיה לי עם עצמי, הייתי חומק לעמק ומעשן בסתר סיגריה, איזה חופש הרגשתי אז.

בפורים יש חובה הלכתית לשתות אלכוהול ולהתבסם, "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

בפורים השתכרתי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. היה זה בגיל 12, חבר לכיתה הביא בקבוק עראק ממנו לגמתי כמו מים. את מה שקרה לי אחר כך לא אשכח כל חיי ומאז לשמחתי הגוף שלי דוחה אלכוהול.

חובה נוספת לתת צדקה, "מתנות לאביונים", וזה זמנם של כל הישיבות לעשות שנור רציני – ומי שלא ראה קבוצות של בחורי ישיבה נוהגים ברכב כשהם מסטולים עם מוזיקה בקולי קולות ומגיייסים כספים, לא ראה גיוס כספים חינני שכזה.

פורים הוא החג היחידי שמאפשר להתחפש למה שאני ביום יום – לא. תחפושת קוראים לזה. היום אני רואה את זה כתלבושת שמבטאת את האני המודחק. היום, במבט לאחור, אני מבין שמימשתי כמעט את כולם.

פורים הוא החג היחידי שמאפשר להתחפש למה שאני ביום יום – לא. תחפושת קוראים לזה. היום אני רואה את זה כתלבושת שמבטאת את האני המודחק. היום, במבט לאחור, אני מבין שמימשתי כמעט את כולם

הנה רשימת התחפושות: מלכת אסתר, אדמו"ר, שאמאן אינדיאני מרוח בקאקאו, כהן גדול, חייל סקוטי (כמובן עם חצאית) וחייל. מימשתי והתחברתי לצד הנשי שבי, שירתתי בצבא, והשתתפתי בטקסים שמאניים.

יצחק הראל בפורים

ואגב, בכל הפעמים שהשתתפתי באירועי הברנינג מן לא התחפשתי, התלבשתי למה שהתחשק לי להיות באותו רגע, ביום יום אנחנו מתחפשים.

פורים מבטא בעיני את זיקוק תפיסת היהדות מלפני התלמוד והחוקים והגזירות וההלכות של חז"ל. להיות יהודי זו התפיסה שיש כוח עליון נסתר והוא הסיבה לכל דבר. אין מקריות, ולא משנה אם אהיה חובש כיפה או לובש שמלה, או בכלל לשכב עם המלך אחשוורוש שהוא בכלל גוי. האמונה בנסתר, בסדר קוסמי ובסיבה ומסובב.

עד היום עולה בי צמרמורת כשאני קורא את דברי מרדכי לאסתר כשחששה לגשת לאחשוורוש: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדי, ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות".

האמונה שהכל צריך לקרות כמו שקרה ואין מקריות סתם.

יהודי, בוגר החינוך החרדי ליטאי / חסידי, תלמיד חכם בהווה, עורך דין ויועץ לחיים, חופר עמוק, תשוקה לחיים, מוזיקה, אוכל טעים, לאלוהים ולמורכבות האנושית

כל העדויות מלמדות כי נתניהו איבד עשתונות ולא תיפקד בימים הראשונים שלאחר המתקפה הרצחנית של חמאס ביישובי העוטף ומחנות צה"ל.

מי שהיה בקרבתו מעיד שהוא היה מנותק, חסר ביטחון ולא ממש ניהל את האירוע. הוא לא הנהיג את המדינה ולא את זרועות הביטחון שהיו אמורות להוביל למתקפת נגד בעזה.

עיתונאי, מפיק ועורך משדרי טלוויזיה. בימים אלה, מתמקד בהפקת סרטי תעודה.

בשנה שעברה מאז יום המחדל וההפקרה של אזור הנגב המערבי במדינת ישראל נעשו ניסיונות שונים להגדיר את מה שהתרחש בנגב המערבי ביום שבת הארור של ה-7.10.2023.

יש כאלו המגדירים זאת כטיהור אתני, יש המדגישים את הפשעים נגד האנושות וחלק מצביעים על כך שמדובר על אירוע אשר במשפט הבינלאומי מתקרב להגדרה של רצח עם.

ד"ר אמיר פלג הוא חבר מועצת "יד ושם", ההיסטוריון הראשי בישראל של ועידת התביעות נגד הגרמנים, ותושב מושב עין הבשור במועצה האזורית אשכול