המפלגה הדמוקרטית הכשילה את ברני

ברני סנדרס (צילום: AP-Photo-Patrick-Semansky)
AP-Photo-Patrick-Semansky
ברני סנדרס

הנשיאות כבר היתה בכיס של ברני סנדרס, והפוסט הזה יראה איך הכוחות הקפיטליסטים – המפלגה הדמוקרטית והתקשורת הממסדית – התגייסו יחד ברגע האחרון למנוע מעבר של סמכויות המדינה מידם של המחנה הניאוליברלי שמשרת את התאגידים הגדולים, לידיו של המחנה הסוציאל-דמוקרטי שמשרת את העם. ברני בסוף לא עמד למבחן מול טראמפ. הכשילה אותו המפלגה הדמוקרטית שמטעמה ביקש לרוץ בדיוק כמו ב-2016 אז נגד הילרי קלינטון, באותו שלב בפריימריס, המקום היחיד שהיה לקפיטליסטים סיכוי לעצור את חילופי השלטון.

נסיונות המפלגה הדמוקרטית לחבל לברני במומנטום החלו מהרגע הראשון שהגיש מועמדות לנשיאות – הילרי קלינטון הפסידה את בחירות 2016, וכבר מחוץ לחיים הפוליטיים, ובכל זאת ניסתה לשכנע במהלך הפריימריס האחרונים בראיונות ביוזמתה, שהפסדה לטראמפ היה באשמת ברני סנדרס מכל האנשים. העובדה שברני בן ה-78 התרוצץ לפני הבחירות ל-39 כנסי בחירות בכל רחבי ארה"ב למענה כדי לשכנע מצביעים לתת לה את קולם ולא לטראמפ, כלל לא הרשימה את הילרי. 39 אלו הרבה יותר כנסים משהיא עצמה השתתפה בהם למען אובמה.

ברני בסוף לא עמד למבחן מול טראמפ. הכשילה אותו המפלגה הדמוקרטית שמטעמה ביקש לרוץ בדיוק כמו ב-2016 נגד הילרי קלינטון, בפריימריס, המקום היחיד שהיה לקפיטליסטים סיכוי לעצור את חילופי השלטון

חוץ מהילרי שקמה לרגע מהקבר במיוחד כדי לנסות להכתים את ברני, גם צירי הועדה שמחליטים מי המנצח במקרה של סיבוב שני, הודיעו מראש לציבור באופן שלא משתמע לשתי פנים, שלא יתמכו בברני. כלומר ברני היה מפסיד גם אם היה זוכה ביותר קולות משאר המועמדים, אם לא היה משיג רוב מוחלט של מעל 50% כבר בסיבוב הראשון. על המהלך האנטי-דמוקרטי הנפשע הזה של המפלגה הדמוקרטית נגד בחירת הרוב, כתבתי כאן.

אבל החלק הכי קריטי בנסיונות אנשי המפלגה הדמוקרטית להכשיל את הקמפיין של סנדרס התרחש ימים ספורים לפני ה-Super-Tuesday, יום בו הבחירות לפריימריס מתקיימות ב-15 מדינות באותו זמן. עד לאותו יום, ברני קיבל מירב הקולות בשלושת המדינות הראשונות, הישג שאף מועמד בהיסטוריה לא הגיע אליו. הישג שהביא את הנשיא לשעבר אובמה להרים טלפונים ליתר המועמדים הממסדיים ולאיים עליהם שיפרשו כדי לחזק את המועמד האחר – ביידן.

זה נראה טריויאלי שאובמה יתמוך בביידן שהיה סגן הנשיא שלו, אבל צריך לזכור שאותו אובמה עודד את ביידן לא לרוץ לנשיאות (“you don’t have to do this, joe”), מאן לתמוך בביידן פומבית לפני כן, ואף גייס תרומות למועמדים אחרים עד לשלבים מאוחרים.

פרישתם המתוזמנת, יום אחר יום, של יתר המועמדים ותמיכתם המיידית בביידן איננה מקרית (סטאייר ב-29.02, פיט ב-01.03, קלובשר ב-02.03, ומידית לאחר הבחירות בלומברג ב-04.03) ורגע לפני ה-Super-Tuesday – מסגירה שמטרת הממסד לא היתה רק לאחד את קולות הניאוליברלים, אלא גם להשתלט על הסיקור התקשורתי בימים שלפני הבחירות.

פרישתם המתוזמנת של יתר המועמדים ותמיכתם המיידית בביידן איננה מקרית, ומסגירה שמטרת הממסד לא היתה רק לאחד את קולות הניאוליברלים, אלא גם להשתלט על הסיקור התקשורתי בימים שלפני הבחירות

זה גם לא מקרי שאליזבת וורן התעקשה כן לרוץ באותו יום גורלי אעפ"י שקיבלה רק 4% תמיכה עד אז, וכבר ברור היה שהיא מחוץ לתחרות – מטרתה של וורן היתה לפצל את קולות הפרוגרסיבים ולהחליש את ברני.

כך קרה, שתוך יומיים, ממצב שמיטיב עם סנדרס, של 2 מועמדים פרוגרסיבים (ברני ווורן) מול 5 מועמדים ניאוליברלים (ביידן, בוטיג'ג', בלומברג, קלובשר, סטאייר), התמונה התהפכה למצב שמרע עימו, של 2 מועמדים פרוגרסיבים שמפצלים ביניהם את סך קולות הגוש, מול מועמד ניאוליברלי אחד – שכל צמרת המפלגה מגבה אותו. אליזבת וורן פרשה רק אחרי הבחירות, ואפילו עד היום לא העניקה תמיכה לסנדרס + טולסי גאברד.

הסמיכות של הימים בהם בוצעו המהלכים לפני יום הבחירות לא השאיר לאנשי המטה של ברני זמן להתאים את הקמפיין למציאות החדשה – כשמולם מועמד יריב יחיד. כשהיו מספר מועמדים שחילקו ביניהם את קולות המחנה הממסדי, ברני נמנע לתקוף את ביידן, כיוון שסקרים לימדו שבקרב תומכיו של ביידן -המועמד השני המועדף עליהם היה ברני. אבל כשהמפה השתנתה כך, שההתלבטות עבור המצביעים המתנדנדים היא רק בין שניים, ביידן וסנדרס, המהלך הנכון היה דוקא כן שסנדרס ינהל קמפיין תקיף נגד ביידן. סנדרס נשאר ללא זמן תגובה ליום שני, ה-D-Day של המארב המאורגן והמתוכנן של המפלגה המבוהלת נגד סנדרס.

התוכנית של צמרת הדמוקרטית להחליש את סנדרס לא הסתיימה בכך. בעימות הטלויזיוני האחרון שלפני הSuper-Tuesday התרחשו אירועים שלא קרו בדיבייטים קודמים. הקהל שבאולפן – שנתפס ע"י קהל הצופים בבית כמדגם מייצג של עצמו, של הציבור – באופן פרדוקסלי התלהב ומחא כפיים למועמדים משרתי ההון כשהציגו רעיונות מנוגדים לאינטרס של מעמד העובדים, ומנגד גם קרא בוז לרעיונות פופולריים מאוד לפי כל הסקרים, שמיטיבים עם מעמד העובדים, אלה שהציג כמובן ברני.

לאנומליה הזו היה הסבר פשוט: המפלגה והערוץ המשדר קבעו שכרטיס יחיד לדיבייט יעלה כמעט אלפיים דולרים. בכזה מחיר מי לא יכולים להיות מיוצגים בקהל? נכון, מעמד העובדים, והעובדה שהקהל באולפן עבר סלקציה, משתייך למעמד העשיר ותומך במועמדים הניאוליברלים, הוסתרה מקהל הצופים בבתים.

לאנומליה הזו היה הסבר פשוט: המפלגה והערוץ המשדר קבעו שכרטיס יחיד לדיבייט יעלה כמעט אלפיים דולרים. בכזה מחיר מי לא יכולים להיות מיוצגים בקהל? נכון, מעמד העובדים

כשהמפלגה בוחרת בכאלו תרגילים כדי להשפיע על מצביעים, וכשהיא מדגימה שכסף פרטי הוא הדרך להתקרב לשליחי הציבור ומקבלי ההחלטות, מה הפלא שמעמד העובדים מרגיש כבר לא מיוצג בפוליטיקה, לא יוצא להצביע, ומועמדים ניאוליברלים של המפלגה הדמוקרטית (הילרי) מפסידים?

את הרכיב השני במלחמת ההתשה נגד ההשראה שהעניק סנדרס למעמד העובדים, השלימה התקשורת לכל אורך הפריימריס, כשפמפמה יום יום את המיתוס לפיו ביידן יכול לנצח את טראמפ (מיתוס – כיוון שכל הסקרים הראו שסנדרס מנצח בהפרש הגדול ביותר את טראמפ לעומת שאר המועמדים הדמוקרטים).

המיתוס תפס, וסנדרס בעצמו דיבר במסיבת עיתונאים בשלבים מאוחרים של הפריימריס על אינספור מצביעים שמספרים שהם תומכים ומסכימים עימו אידאולוגית, אבל בחרו להצביע לביידן, כי בתקשורת אומרים שרק ביידן יכול לנצח את טראמפ.

באותה מסיבת עיתונאים סנדרס פנה לביידן והעניק לו מתנה – את השאלות שישאל אותו מראש, בעימות הצפוי ביניהם שלושה ימים מאוחר יותר. כדאי להכנס לקישור ולהקשיב להן, ובסוף הפוסט כדאי להיזכר בפסקה הזאת, בהעדפתם של ערוצי התקשורת הממסדיים את ביידן ע"פ סנדרס כמועמד שיתחרה בטראמפ, חרף האידאולוגיה אותה ביידן מייצג, ובמיוחד חרף מצבו השכלי.

כך המפלגה הדמוקרטית וגופי התקשורת הממסדיים הפיקו את המקסימום מתוכניתם למנוע מסוציאל-דמוקרט לנצח, כשהכניסו את ברני ואנשי הקמפיין שלו לסערה מושלמת, והוכיחו שכשהאפשרות בין סוציאל-דמוקרט צלול, לניאוליברל דמנטי, המפלגה הדמוקרטית מעדיפה אפילו דמנטי. עוד נחזור לדמנציה של ביידן, שממחישה עד כמה בצע כסף ולא אחריות לאומית מניעים את האנשים בעמדות הכוח.

המפלגה הדמוקרטית וגופי התקשורת הממסדיים מנעו מסוציאל-דמוקרט לנצח, כשהכניסו את ברני ואנשיו לסערה מושלמת, והוכיחו שבין סוציאל-דמוקרט צלול לניאוליברל דמנטי, המפלגה הדמוקרטית מעדיפה דמנטי

מי יודע מה הבטיחה המפלגה הדמוקרטית למועמדים פיט קלובשר ובוטיג'ג' בעבודה מאחורי הקלעים, שהביאה לפרישתם הפתאומית ולתמיכה בביידן. אבל מאותו רגע השתנה המומנטום לטובתו של ביידן – כשמנגנון המפלגה מצליח להטמיע בבוחרים העתידיים שביידן הוא ברירת המחדל, למרות שאותו ביידן הפסיד לסנדרס בשלוש המדינות הראשונות, איבד תורמים, וכבר נחשב בר-מינן פוליטי.

עם כזו רוח נגדית, ומאמצים עילאיים שהפעילו נגד סנדרס הממסד והתקשורת משרתת הממסד, מדהים שהצליח לנצח בשלוש המדינות הראשונות, אבל ניצחונות אלו של ברני, כנראה זרעו את הפאניקה בקרב הממסד שהובילו למהלכים הגדולים בימים לפני ה-Super-Tuesday, בניגוד לאדישות המפלגה הרפובליקנית מול טראמפ בפריימריס 2016.

אפשר יופי להרוויח אם מהמרים שהאגו של פוליטיקאים יכריע צעדיהם, והדגימו זאת מועמדי המפלגה הרפובליקנית בפריימריס אצלם. טראמפ הפך למועמד המפלגה הרפובליקנית בגלל יוהרתם של המועמדים האחרים, שבחטאם דאגו לפצל קולות ולא מנעו מטראמפ רוב יחסי. ג'ב בוש, מרקו רוביו, טד קרוז, נשארו במירוץ עד הרגע האחרון ופיצלו את הקולות מספיק בשביל שיהיה לטראמפ רוב על כל אחד מהם.

לאחר נצחונות סנדרס בשלוש המדינות הראשונות, המפלגה הדמוקרטית הפנימה שמה שקרה אצל הרפובליקנים עומד לקרות אצלם, ואנשיה מיהרו להפיק לקחים ולכתוב תורת הלחימה במערכה נגד פוליטיקאים עצמאיים עם בייס תומכים נאמן כמו שיש לסנדרס ולטראמפ.

וכך, בניגוד לרפובליקנים, הדמוקרטים עשו כל שביכולתם עד שלא רק האגו של המועמדים הממסדיים נכנע לתכתיבי מנגנון המפלגה, אלא שפרשו אפילו שני  מיליארדרים מגלומנים, בלומברג וסטאייר, שרצו עצמאית בקמפיין ששמש נטו להאדרה עצמית.

גודל המהלכים נגד סנדרס הוא שיקוף לבהלה האידאולוגית של הממסד בשליטת העשירים מפני ערכי השוויון הסוציאל-דמוקרטים, אבל מה שמגלם הכי הרבה את עומק ידם של שליטי-ההון במנגנון המפלגה, הוא הבחירה של המפלגה הדמוקרטית את ג'ו ביידן במצבו המדרדר לייצג אותה מול טראמפ.

גודל המהלכים נגד סנדרס הוא שיקוף לבהלה האידאולוגית של הממסד בשליטת העשירים מפני ערכי השוויון הסוציאל-דמוקרטים, ובראשם הבחירה בביידן במצבו המדרדר – לייצג אותה מול טראמפ

רגע לפני שנביא ראיות להתדרדרות השכלית של ביידן, כמה דברים שצריך לדעת עליו ומדוע נבחר ע"י הממסדיים:

  • ביידן ניאוליברל מובהק שבשנות ה80-90 דחף להחמיר ענישה על סמים יותר מרייגן בוש ואפילו ג'וליאני.
  • עם בוש הוא תמך ברפורמה לקיצוץ בביטוח לאומי, בהסכם NAFTA (שייצא מקומות עבודה וסגר מפעלים), תמך מאוד במלחמת עיראק (חודש אחריה אמר שהיתה רעיון גרוע).
  • עם הקלינטונים תמך בגלאס-סטיגל, במדיניות קיצוצים של שירותי מדינה (הפרטה), ונגד נישואין של גאים
  • עם אובמה תמך בחילוץ תאגידים פרטיים ממשבר 2008 באמצעות מימונם מכסף ציבורי של משלמי מיסים, בהסכם ה-TPP (שייצא מקומות עבודה וסגר מפעלים), התנגד למיסוי על הון, לביטוח בריאות ממלכתי, להשכלה גבוהה בחינם ומחיקת חובות סטודנטים, לליגליזציה של קנאביס

בעוד עמדתו של ברני סנדרס בכל אחד מהנושאים הנ"ל הפוכה ועקבית, ג'ו ביידן הוא אולי הדבר הכי קרוב לרפובליקני שהמפלגה הדמוקרטית יכלה לייצר, שכן תמונת המפה הפוליטית בארה"ב היא זו שנעם חומסקי היטיב לתאר, לפיה אין שתי מפלגות, אלא שתי זרועות של אותה מפלגה ניאוליברלית.

תראו איך הגיבו המניות של חברות התרופות לתוצאות ה-Super Tuesday. בעליות חדות, מדוע? כי היכולת שלהן לסחוט את האזרחים החולים, תלויה בפוליטיקאים, ובעוד סנדרס ייטיב עם החולים ויאפשר טיפול איכותי לכולם ובחינם, ביידן ייטיב עם חברות התרופות ושורות הרווח שלהן ע"ח האמריקאים החולים והפצועים. כל אזרח/ית באמריקה צריכים לראות ולהבהל.

Dow surges more than 600 points at the open as Biden Super Tuesday victories boost health care stocks
Dow surges more than 600 points at the open as Biden Super Tuesday victories boost health care stocks

עם חמישים אלף מתים מהעדר ביטוח בריאות, וחצי מיליון פושטי רגל בגלל בעיות בריאות בכל שנה, בכל מדינה בארה"ב יש רוב מוחץ של תמיכה ברעיון הסוציאליסטי של ביטוח בריאות ממלכתי שמציע ברני סנדרס. העם האמריקאי אומר "די!" למאפית הביטוחים הפרטיים שרואה בפצועים ובחולים יעדים לסחיטה, ו"כן" ברור לביטוח בריאות ממלכתי, להשתתפויות העצמאיות, להסתייגויות מתנאים מקדימים, לטופסיאדה השנתית המתישה שאסור בשום פנים לטעות בה באות מפאת התנערות חברת הביטוח ברגע האמת, ועוד ועוד מרעין בישין שכולנו גם מכירים. עפ"י כל הסקרים, בכל מדינה בארה"ב יש רוב שרוצה ביטוח בריאות ממלכתי.ביידן הוא אולי הדבר הכי קרוב לרפובליקני שהמפלגה הדמוקרטית יכלה לייצר, שכן תמונת המפה הפוליטית בארה"ב היא זו שנעם חומסקי היטיב לתאר, כמצב בו אין 2 מפלגות, אלא 2 זרועות לאותה מפלגה ניאוליברלית

ביידן אינו פועל לבדו. הוא רק המייצג של קבוצת הפוליטיקאים הניאוליברלים במפלגה. חשוב לזכור את כל המועמדים האחרים שתמכו בביידן יום לפני ה-Super Tuesday: מלבד המועמדים האחרים, התגייסו נגד סנדרס גם קלינטון ואובמה. מה משמעות התמיכה שהעניקו לביידן? התגייסות מושחתת למען חברות התרופות. רק הביטו במניותיהן.

אידאולוגית ביידן איננו המועמד הנכון להעמיד מול טראמפ. הוא מבקש לייצג עמדה שאיננה פופולרית בציבור. ביידן הוא בעצם הילרי קלינטון גרסה ב'. גרסה שכבר הפסידה לטראמפ ב-2016. מול פופוליסט כמו טראמפ, יש להעמיד פופוליסט כמו ברני, שלרעיונותיו יש רוב תמיכה בציבור, ויתרון ברןר על טראמפ בהיבט האמינות.

תובנה קטנה: אחד ההבדלים הגדולים בין המפלגה הרפובליקנית לדמוקרטית, ובאופן כללי בין ימין לשמאל, הוא הדלק שהמפלגה הרפובליקנית מזרימה לתומכיה בעצרות ובערוצי התקשורת הימניים כמו פוקס – בעוד המפלגה הדמוקרטית פועלת נגד האינטרס הפופולרי של מצביעיה, נגד הגוש שלה עצמה, אפילו כשסקרים מוכיחים זאת כפי שהדגמנו.

המפלגה הדמוקרטית היא מיצג שוא, מטרתה לשוות מראית עין של חלופה שלטונית ע"מ למשוך אליה קולותיהם של מי שיכלו להתארגן לכדי כוח פוליטי ולחולל שינוי בסטטוס-קוו של הפוליטיקה. אני מקווה שלבד יזכרו הקוראים ב"כחול לבן", "יש עתיד", "כולנו" ושאר מפלגות ישראליות שהפתיעו בניאוליברליותן את מעמד העובדים כשהגיעו אל סמכויות המדינה.

המפלגה הדמוקרטית היא מיצג שוא, מראית עין של חלופה שלטונית שתמשוך את קולות מי אלה שהיו יכולים להתארגן לכדי כוח פוליטי שיחולל שינוי במבנה הכוח של הפוליטיקה. זוכרים את כחול לבן? יש עתיד? כולנו?

מלבד סקרים, אפשר להביא דוגמאות רבות ליתרונות של סנדרס כמועמד ודאי לניצחון על טראמפ, ולביידן כמועמד ודאי להפסד. בראש ובראשונה הודאה מוקלטת של טראמפ עצמו מודה בפני אנשי הקמפיין שלו שסנדרס הוא היחיד שיכול לנצח אותו, ושב-2016 ייחל שקלינטון לא תציע לברני את תפקיד סגן הנשיא מסיבה זו. אבל נסיים עם הטעם האידאולוגי בגינו ביידן אינו עדיף על סנדרס מול טראמפ, כי יש חלק יותר משפיע והרבה יותר מבהיל, תרחיש אימים משיקולים פוליטיים גרידא, הסיוט ברחוב אלם של הקמפיינרים – מועמד לנשיאות שסובל מדמנציה.

*  *  *

לג'ו ביידן יש התדרדרות קוגניטיבית. הוא מתעייף מאוד מהר (לא סתם טראמפ הבוטה הצמיד לו את כינוי הגנאי Sleepy Joe), הוא מתבלבל תחבירית תכופות, שוכח ביטויים ומטבעות לשון פשוטים, חסר סבלנות וממהר להתעמת עם מצביעים, ויש אפילו סימנים לאיבוד אוריינטציה. אבל במקום להרחיב במילים, והרי בלאו הכי צריך לראות כדי להאמין, להלן קישור ללקט עדויות למצבו החמור

הטקטיקה של אנשי הקמפיין של ג'ו ביידן היתה ועודנה פשוט להמעיט ולקצר ככל האפשר חשיפתו לקהל ולתקשורת. זו אחת הסיבות שג'ו ביידן כלל לא ניהל קמפיינים במדינות רבות, אנשיו יודעים את האמת – ביידן מזיק לעצמו. זו הסיבה שגם בשעת חירום עולמי ומשבר, מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות לא מופיע בפומבי ימים ממושכים. כשנשאלו אנשיו היכן הוא, ומדוע אינו מופיע בפומבי ומדבר לאומה, תשובתם היתה שהתקרות בביתו של ביידן אינן גבוהות, ומשכך התאורה אינה אופטימלית להופעה שלו.

הבית-של-ביידן
הבית-של-ביידן

בעצם, בצער המפלגה הדמוקרטית מוכיחה לנו, שהיא מעדיפה את המועמד הקפיטליסט אפילו כשהוא מהמפלגה היריבה, כי אין שום סיכוי לביידן במצבו (חייב לחדד שגם אם היה צלול היה מפסיד, כשם שקלינטון הפסידה) מול דמגוג חריף וחסר מעצורים כטראמפ. עם ביידן כמועמד היכונו לארבע שנות טראמפ נוספות, מראש חבל על הזמן והכסף של תהליך הבחירות, זה כמו להעמיד מתאגרף גידם מול מייק טייסון בגרסה טורפת האוזניים שלו.

אגב, גם ב-2004 המפלגה הדמוקרטית הדגימה ניתוק כששלחה מועמד לא בחיר על פני מועמד שהרפובליקנים באמת חששו ממנו (מפיו של מארק מקנן יועצו של בוש הבן). האוורד דין (פוליטיקאי מוורמונט כמו ברני) משך לעצרותיו קהל גדול הרבה יותר מג'ון קרי, כי להבדיל מקרי, דין התאפיין כניגוד יותר ברור לבוש הבן.

סקר שמודד התלהבות בקרב תומכים
סקר שמודד התלהבות בקרב תומכים

קישור לסקר מתוך הציוץ

המאמר הזה נכתב לפני העימות האחרון בין סנדרס לביידן (15.03.2020), זה שהתקיים ללא קהל בגלל וירוס הקורונה, או אז כתבתי:

"כאמור בין סנדרס לביידן יתקיים עימות אחרון בקרוב מאוד, ביום ראשון, אולי אחריו יקרה נס למנגנון המפלגה הקפיטלסטי השמרן, ואנשיו יפתחו אם לא מצפון אז שכל ישר, ויכריעו בסיבוב השני לטובת המועמד הצלול ולא ה-ד-מ-נ-ט-י, כמי שהם שולחים מטעמם לזירה מול טראמפ. או לכל הפחות, ישלבו (בניגוד לקלינטון) את ברני כגורם שינווט בממסד (ברני כבר הוכיח יותר מפעם שלא אכפת לו מתארים אישיים, אלא רק מיישום של המדיניות הסוציאל-דמוקרטית)".

מאז עבר חודש, ואם היתה רוצה המפלגה הדמוקרטית לקרב אליה את הבייס הפרוגרסיבי הנלהב של סנדרס, כלומר אם היתה באמת רוצה לנצח את המפלגה הרפובליקנית ואת טראמפ בבחירות – היה אמור ביידן להציע לסנדרס – שמופיע, מאחד, ומעביר מסרים והנחיות מדעיות לעם האמריקאי כפי שמצופה ממנהיג – את סגנות הנשיא (זה עדין לא קרה וגם לא יקרה).

אם נשאר לקוראים כוח לעוד חדשות רעות, בחודש שעבר מאז נכתב המאמר גם התפרסמה האשמה נגד ביידן באונס של עובדת לשעבר בצוות שלו בשנת 1993, טארה ריד שמה. ריד סיפרה בראיון שפנתה לפרוייקט Times-Up עם הסיפור וביקשה תמיכתם וטיפולם בנושא, אך הם סירבו לעזור לה. בהמשך נחשף שביידן תרם ל-SKD הגוף שמקיים את Times-Up סכום של 806,000 דולרים, אחרי שטארה פנתה אליהם. נוסיף את הראיה הזו (שהתפרסמה בעיתונאות העצמאית המתהווה במדיה הדיגיטלית כמובן) לכתב האישום שלנו נגד התקשורת הממסדית, שידעה לכל אורך הקמפיין שביידן אינו ראוי גם מטעמים אלו, אך בחרה שלא לפרסם ציוץ דיווח על טיפול בתלונה מינית נגד ביידן.

ציוץ דיווח על טיפול בתלונה מינית נגד ביידן

ורק נזכר איזו סערה תקשורתית חוללה התקשורת הממסדית דוקא נגד סנדרס, כשהתנפלה כמוצאת שלל רב על שמועות של הטרדות נשים (בקמפיין 2016), לא על ידי סנדרס חלילה, על תפוח רקוב בקרב הצוותים הרבים שעבדו למענו בקמפיין. סנדרס כזכור, אף שלא היה לו שום קשר, לא טייח ולא חיכה, פנה לנפגעת והתנצל בפניה, ובכך הפגין לא רק מנהיגות ואחריות כמי שעומד בראש הקמפיין, אף תחושת אבהות כלפיהן, שודאי חיזקה אמונה בו (ואמוננו). מיותר לציין שעמדותיו הפמניסטיות של ברני כלפי נשים מתועדות לכל אורך חייו הציבוריים. אז קל לפרש כוונות התקשורת כשבחרה לעסוק בסנדרס ולא בביידן תחת המסגור של ניצול נשים.

גם למטה של ברני אחריות למצבו כמובן. בימים טרופים אלו יפי הנפש והנימוסין של סנדרס מבלבלים אנשים שדי התרגלו לקרבות בוץ מלוכלכים (לביידן אין שום מעצור מלהשמיץ את סנדרס – סנדרס תמיד מתייחס לביידן בתואר "חברי"), והיה בהחלט אפשר לנסות להקשיח קצת את הקמפיין המנומס. והיו גם מהלכים פוליטיים אפשריים שלא נעשו, כמו גיוס תמיכה מהמועמדים היותר קרובים לסנדרס, וונג, וורן, טולסי, בכדי לעצור בתקשורת את דימוי ברירת-המחדל של ביידן בימים שלפני ה-Super-Tuesday. בדיעבד מרגיש שכל מחיר שהיו מבקשים בתמורה לתמיכתם היה עדיף על ארבע שנות טראמפ נוספות בטוחות.

לכל תומכי ברני שהצליחו להגיע עד כאן, יש לי מילים מעודדות. ברני בן 78, לקחו לו חמישים שנות קריירה להגיע הכי קרוב שאפשר לסמכויות הרשות המבצעת. חמישים שנים! כשבכל צומת הכרעה בחייו הוא תמיד בוחר בדרך הנכונה, הדרך הקשה (דוגמא לדרך קשה: ברני מהגינות וחמלה לא מוכן אפילו כשנשאל, לדבר על הדמנציה של ביידן. דוגמא לדרך קלה: נדמיין את הקמפיין שטראמפ יעשה סביב החולשות הפיסיות של ביידן) .

ניקח בחשבון שאם ברני היה מתמודד מול טראמפ, הוא היה מנצח אותו בהפרש גדול, כיוון שברני היחיד שמעביר אליו מצביעים מתוסכלי ממסד קפיטליסטי שהצביעו לטראמפ האנטי-ממסדי במחאה, ונזכיר שוב שטראמפ עצמו הודה בכך עבור מי שרוצים להתוכח על זה עימו.

אז מה לנו כי נלין על הזדמנות אחת שהתפספסה? ביידן ניצח בפריימריס האלו אך ורק בזכות אחוז תמיכה גבוה מקרב בני ה-65+, הבייבי בומרס שצורכים מידע מהתקשורת הממסדית שהציגה להם את ביידן כמנצח, כברירת המחדל של המפלגה הדמוקרטית.

גם אם בסיבוב הזה הסוציאל-דמוקרטיה תפסיד, המודעות הפוליטית שעורר ברני בקרב צעירי ארה"ב בני 45 ומטה, דור העתיד שצורכים את המידע מתקשורת עצמאית במדיה הדיגיטלית, תוביל בסופו של דבר למהפכה. חשוב מכך, ברני נתן מענה לבעיה הכי גדולה של השמאל באשר הוא – ההתארגנות.

השמאל שדוגל בשוויון פלורליזם וחופש דעה וביטוי, נמצא תמיד בנקודת פתיחה לרעתו מול הימין, כיוון שקואליצית הימין מטבעה מורכבת מאוסף של מבנים היררכיים ממושמעים וחד גוניים. זה נושא למאמר אחר, אבל קל להרגיש ביום יום שהימין מאורגן הרבה יותר מהשמאל, בטח בקמפיינים בתקופת בחירות. לכן, אחד ההישגים הכי גדולים של ברני הוא תנועת השטח שנבנתה סביב דמותו, וכינסה אזרחים עם זהויות שונות ומגוונות, תחת ההגנה שמציעה המטריה הסוציאל-דמוקרטית.

גם אם בסיבוב הזה הסוציאל-דמוקרטיה תפסיד, המודעות הפוליטית שעורר ברני בקרב צעירי ארה"ב בני 45 ומטה, דור העתיד שצורכים את המידע מתקשורת עצמאית במדיה הדיגיטלית, תוביל בסוף למהפכה

ברני שם סוף לשבטיות ולרעיון המדכא של פוליטיקת הזהויות עבור רבים מהמצטרפים לתנועה זו, וגם ייסד למעננו תנועת שטח עם ארגונים שמקלים מאוד את חרישת התלם הארוך. אז נביט קדימה ונרתם כולנו לבחירות 2024, עד אז "ימצא הזמן" את ממשיך/כת דרכו, שיסחפו את המדינה הכי משפיעה בעולם למאה עשרים ואחת מרחיבת שוויון, זכויות, חירויות, שלום, ואיכות סביבה.

נמרוד גז-חבר הוא איש שמאל פרוגרסיבי. סוציאל-דמוקרט. אתאיסט. רודף צדק אמת ושוויון בין בני האדם כולם. תובע אחריות על החלשים. ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו. נולד בעיר. גדל במושב. התחנך בעיקר בחינוכית

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
ארה"ב היא אכן דוגמא רעה, כיוון שהיא הפכה לאוליגרכיה, או תאגידיקרטיה, אבל אתה טועה אם אתה לא מחבר בין התהליך שעוברת ישראל למה שקורה בארה"ב, והרי זה אותו התהליך. האם זה מקרי בעיניך שבשתי ... המשך קריאה

ארה"ב היא אכן דוגמא רעה, כיוון שהיא הפכה לאוליגרכיה, או תאגידיקרטיה, אבל אתה טועה אם אתה לא מחבר בין התהליך שעוברת ישראל למה שקורה בארה"ב, והרי זה אותו התהליך. האם זה מקרי בעיניך שבשתי המדינות שליטי-ההון ובעלי המונופולים השתלטו על הגה הרשויות, באותם העשורים?

תהליך הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה ליברלית לאוליגרכיה אתנו-דתית, החל שנים ספורות אחרי שרייגן הניאוליברל (ביחד עם טאצ'ר) הצליח להכחיד את המורשת הסוציאל-דמוקרטית של FDR – מורשת שמבחן התוצאה שלה היה ה-"New Deal", חילוץ מהמיתון הגדול, ניצחון במלחמת העולם השניה, מחשב לכל ילד, אדם על הירח, ובקיצור שגשוג כלכלי של מעמד הביניים לאורך ארבעים שנים שהפכו את ארה"ב למעצמה שמובילה את העולם. באותן שנים.

בעיני יש קשר ברור בין כיוון הרוח שנושבת בארה"ב, לכיוון אליו נסחפת ישראל, והעולם המערבי כולו. לכן אני מייחס לברני סנדרס חשיבות כה גדולה, שכן ברני הוא ממשיך דרכו הישיר של FDR, והמנהיג המוביל של התנועה הסוציאל-דמוקרטית. משמעות של כזה נשיא היא שינוי של 180 מעלות בכיוון הרוח.

לגבי התומכים של ברני, צר לי אבל נפלת למלכודת. מאחורי ברני עומדים תומכים ותומכות מכל הסוגים, והפרופיילינג החפוז שעשית לתומכיו הוא דקלום של תעמולה זדונית יציר כפיהם של הנהנים מהסטטוס קוו הנוכחי. המכנה המשותף של תומכיו של סנדרס הוא מעמדם הסוציואקונומי, לא גזעם, לא מינם, לא דתם, לא מוצאם, לא מבטאם, לא נטיתם המינית… ברני מוכיח שפוליטיקת הזהויות היא פיקציה, ושעם רעיונות מיטיבים + רקורד עקבי כבסיס לאמון, בני-אדם שוכחים את ההבדלים ביניהם ומתארגנים יחד.

והתאוריה שלך על נשיאות יהודית שתדלק אנטישמים לדעתי מסגירה אצלך חוסר אמון בבריות ופחד אינהרנטי מהמחר שמנווט אותך. אני לא מסכים שעצם יהדותו של נשיא תקבע היחס אליו, אלא ביצועיו ותוצאות כהונתו. להאמין שהזהות שלנו, או התדמית שלנו, היא שקובעת מה אנשים חושבים עלינו בעיני זה שטחי ולא בוגר. נראה לי שהפוסטמודרניזם לפיו אין אמת והכל שאלה של שיווק אחז דוקא בך, והאין זה מה שכינית אותו "איוולת" ביחס לארה"ב? עדיף להאמין בביצועים ותוצאות, ולהאמין באדם, כלומר באנשים שידעו לזהות מי היטיב עימם ומי פגע בהם – האסימון נופל חזק כשהחיים מפסיקים להיות קשים פיננסית. וגם ההפך הוא הנכון, נתניהו הוא יהודי פאשיסט, ויחד עם הבן שלו שמגדים פאשיזם טהור, הם שמתדלקים אנטישמיות ואנטישמים (עשה חיפוש עם השם של הבן ו-Der Sturmer). לברני שהוא ההפך הגמור במדיניות, תהיה גם השפעה על אנטישמיות שהיא ההפך הגמור ממה שאתה חושש ממנו.

בוא רק נקווה ונייחל שיהיה נשיא.

ארה"ב היא אכן דוגמא רעה, כיוון שהיא הפכה לאוליגרכיה, או תאגידיקרטיה, אבל אתה טועה אם אתה לא מחבר בין התהליך שעוברת ישראל למה שקורה בארה"ב, והרי זה אותו התהליך. האם זה מקרי בעיניך שבשתי ... המשך קריאה

ארה"ב היא אכן דוגמא רעה, כיוון שהיא הפכה לאוליגרכיה, או תאגידיקרטיה, אבל אתה טועה אם אתה לא מחבר בין התהליך שעוברת ישראל למה שקורה בארה"ב, והרי זה אותו התהליך. האם זה מקרי בעיניך שבשתי המדינות שליטי-ההון ובעלי המונופולים השתלטו על הגה הרשויות, באותם העשורים?

תהליך הפיכתה של ישראל מדמוקרטיה ליברלית לאוליגרכיה אתנו-דתית, החל שנים ספורות אחרי שרייגן הניאוליברל (ביחד עם טאצ'ר) הצליח להכחיד את המורשת הסוציאל-דמוקרטית של FDR – מורשת שמבחן התוצאה שלה היה ה-"New Deal", חילוץ מהמיתון הגדול, ניצחון במלחמת העולם השניה, מחשב לכל ילד, אדם על הירח, ובקיצור שגשוג כלכלי של מעמד הביניים לאורך ארבעים שנים שהפכו את ארה"ב למעצמה שמובילה את העולם. באותן שנים.

בעיני יש קשר ברור בין כיוון הרוח שנושבת בארה"ב, לכיוון אליו נסחפת ישראל, והעולם המערבי כולו. לכן אני מייחס לברני סנדרס חשיבות כה גדולה, שכן ברני הוא ממשיך דרכו הישיר של FDR, והמנהיג המוביל של התנועה הסוציאל-דמוקרטית. משמעות של כזה נשיא היא שינוי של 180 מעלות בכיוון הרוח.

לגבי התומכים של ברני, צר לי אבל נפלת למלכודת. מאחורי ברני עומדים תומכים ותומכות מכל הסוגים, והפרופיילינג החפוז שעשית לתומכיו הוא דקלום של תעמולה זדונית יציר כפיהם של הנהנים מהסטטוס קוו הנוכחי. המכנה המשותף של תומכיו של סנדרס הוא מעמדם הסוציואקונומי, לא גזעם, לא מינם, לא דתם, לא מוצאם, לא מבטאם, לא נטיתם המינית… ברני מוכיח שפוליטיקת הזהויות היא פיקציה, ושעם רעיונות מיטיבים + רקורד עקבי כבסיס לאמון, בני-אדם שוכחים את ההבדלים ביניהם ומתארגנים יחד.

והתאוריה שלך על נשיאות יהודית שתדלק אנטישמים לדעתי מסגירה אצלך חוסר אמון בבריות ופחד אינהרנטי מהמחר שמנווט אותך. אני לא מסכים שעצם יהדותו של נשיא תקבע היחס אליו, אלא ביצועיו ותוצאות כהונתו. להאמין שהזהות שלנו, או התדמית שלנו, היא שקובעת מה אנשים חושבים עלינו בעיני זה שטחי ולא בוגר. נראה לי שהפוסטמודרניזם לפיו אין אמת והכל שאלה של שיווק אחז דוקא בך, והאין זה מה שכינית אותו "איוולת" ביחס לארה"ב? עדיף להאמין בביצועים ותוצאות, ולהאמין באדם, כלומר באנשים שידעו לזהות מי היטיב עימם ומי פגע בהם – האסימון נופל חזק כשהחיים מפסיקים להיות קשים פיננסית. וגם ההפך הוא הנכון, נתניהו הוא יהודי פאשיסט, ויחד עם הבן שלו שמגדים פאשיזם טהור, הם שמתדלקים אנטישמיות ואנטישמים (עשה חיפוש עם השם של הבן ו-Der Sturmer). לברני שהוא ההפך הגמור במדיניות, תהיה גם השפעה על אנטישמיות שהיא ההפך הגמור ממה שאתה חושש ממנו.

בוא רק נקווה ונייחל שיהיה נשיא.

להמשיך להביט בדמוקרטיה האמריקאית כאילו היא עודנה (או מעולם הייתה) איזו דוגמת מופת לניהול מדיני תקין היא איוולת, מביך שעיתונאים עדיין נותנים כזו משמעות לקרקס הפוליטי שלהם. ההבלים הפוליטי... המשך קריאה

להמשיך להביט בדמוקרטיה האמריקאית כאילו היא עודנה (או מעולם הייתה) איזו דוגמת מופת לניהול מדיני תקין היא איוולת, מביך שעיתונאים עדיין נותנים כזו משמעות לקרקס הפוליטי שלהם. ההבלים הפוליטיים והמוסר החברתי שיוצא מאמריקה רק מתדרדר משנה לשנה. אם אתה, כפי שרשמת "ציוני שמאמין שהעם היהודי חייב להיות אדון לגורלו", אזי הגיע הזמן להפסיק להביט במזבחי-הבעל המוסריים של ארה"ב ולהתחיל לחשוב באופן עצמאי על מוסר ופוליטיקה יהודית-ישראלית, ללא הצורך לשאוב את ריקבון פסגות אמריקה ומוסרה הקלוקל.

יתרה על כך, אני לא רואה כיצד מועמד כברני, שמאחוריו עומדים תומכים ותומכות (ושבעצמו תומך בהם חזרה) אנטי-ציונים מובהקים עם נטייה "קלה" לאנטישמיות, מועיל למישהו, מלבד לדורשי רעתנו.
וגם אם נשים בצד את תומכיו, דעותיו את השאלה עד כמה הביקורת של סנדרס של ישראל לגיטימית, הגיונית, עניינית ומושכלת: מפחיד לחשוב על היום בו נשיא ארה"ב יהיה יהודי. זו תהיה הוכחה ניצחת וברורה לאנטישמים, מגדול ועד קטן להוציא שוב בענק את המרצע מהשק. תהיה דרכו של ברני כנשיא לטוב או לרע, בסוף מי שיחטפו לשנים רבות קדימה יהיו אנו, העם היהודי. אין שום ספק בכך.
לטובת כולנו, לא ראוי שהאיש הזה יהיה מועמד לנשיאות אמריקה.

עוד 2,916 מילים ו-4 תגובות
כל הזמן // יום שני, 1 ביוני 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

על רקע חילוקי הדעות ביניהם, הורה אדלשטיין לבכירי משרד הבריאות שלא להתראיין

שר החינוך גלנט הודיע שבית ספר שיתגלה בו חולה קורונה - ייסגר ● גנץ הנחה את כוכבי להכין את צה"ל לקראת סיפוח אפשרי של שטחים בגדה ● נתניהו וגנץ אמרו שלמשטרה לא יתאפשר לפרוץ לבתים ללא צו ● בנט: נביע את עמדתנו לגבי יוזמת הסיפוח, אחרי שתוצג מפה ● חוקרי משטרה גבו מנתניהו ומבני משפחתו עדות לגבי תלונתו על איומים שהופנו כלפיו

עוד 39 עדכונים

נעבור את זה ביחד? אשליית הקהילה הלאומית

כאשר ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני הביט לאחור למשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה שבאה בעקבותיו, הלקח שלו היה ברור: לא נחזור שוב לאמונה העיוורת ב"אוטופיה של כלכלת השוק". כלכלת השוק, תוצאה של תהליכים פוליטיים מתוכננים ולא התפתחות ספונטנית הנשענת על טבע אנושי, כפי שהיטיב להסביר, איננה יכולה להתקיים לאורך זמן מבלי להשמיד את החברה עצמה. לכן, אך טבעי שכדי להגן על עצמה, החברה (באמצעות המדינה) תשוב ותיקח אחריות על הכלכלה.

יהיה זה נאיבי לצפות שאנשים בשעות שעולמם חרב עליהם ימתינו בסבלנות עד שהשוק "יאזן את עצמו" (או, לחילופין, עד שהצמיחה "תחלחל למטה"). איומים קיומיים, מלמדת ההיסטוריה, עלולים להצמיח שיח לאומי המבוסס על גזענות וקריאה להשעיה של הדמוקרטיה או צמצומה. אבל, ההיסטוריה גם מלמדת שזו אינה האפשרות היחידה. מתוך ההריסות של המשבר צמחה מדינת הרווחה, שבדיוק כפי ששירטט פולני, בחרה להגן על המדינה והחברה מידי כלכלת השוק דרך מערכת של שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות. עם זאת, החל משנות השבעים של המאה העשרים, המבנה הכלכלי-חברתי שאפשר את מדינת הרווחה המודרנית החל להיסדק, וכוחות השוק הלא מרוסנים חזרו להשתלט על חיינו.

מהריסות המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם ה-2 צמחה מדינת הרווחה, שבחרה להתגונן מכלכלת השוק דרך מערכת שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות

כלכלת השוק הגלובלית של העשורים האחרונים לא הייתה יד המקרה, אלא מהלך פוליטי מתוכנן. אידאולוגיה ניאו-ליברלית סדורה, ניצול של משברים כלכליים ושינויים טכנולוגיים, ובעיקר מהלכים פוליטיים – הינדסו מחדש את כלכלת השוק, והסיגו לאחור את מדינת הרווחה לטובת סדר כלכלי דומה לזה שפולני הזהיר מפניו.

ואכן, כלכלת השוק הלא מרוסנת התבררה שוב כרעיון המעמיד בסכנה את הקיום החברתי ודורש התערבות "חיצונית", ולא בפעם הראשונה. המשבר הכלכלי של 2008 דרש התערבות נמרצת של ממשלות. הפעם, מול מגפה עולמית, עומדות מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו תהליכי "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע, וממשלות נדרשות גם הפעם לנקוט פעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית.

רבות ורבים חזרו בשבועות האחרונים לספרו של קאמי, הדבר, ולאמירה כי "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים". הדרישה, ספונטית יותר או פחות, לשרטט מחדש גבולות ברורים וחומות מפרידות, היא תגובה מוכרת למשברים. זהויות לאומיות המבחינות בין שייכים וזרים, לטענת אידיאולוגים ימנים, מציעות סולידריות אותנטית במקום קוסמופוליטיות ריקה מתוכן. ואכן, קשה שלא להתרשם מקורת הרוח שמסבה הסגתה לאחור (גם אם זמנית) של הגלובליזציה לימין הלאומי ברחבי העולם. אבל, אם לוקחים בחשבון שרבים ממנהיגי הימין האלה אחראים, במעשה או בתמיכה, לאותה מדיניות ניאו-ליברלית שרוקנה את המדינה מנכסיה והותירה אותה עם מערכות ציבוריות מוחלשות, יש טעם, מוסרי ופרגמטי,  לחשוד בסולידריות שהם מציעים.

הפעם, מול מגפה עולמית, מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע. ממשלות נדרשות לפעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית

שבועות ספורים של מגפה – גם אם מספר הנפגעים ישירות נותר נמוך בהרבה מהתחזיות הקודרות – הספיקו כדי להותיר רבים בעוני ואי בטחון כלכלי. בניית חומות בין מדינות, שיח לאומי מדיר של נאמנות בתוכן והסתמכות על סולידריות קהילתית, רחוקה מלתת מענה מוסרי או מעשי למשבר הנוכחי, וככל הנראה גם לא לאלה שלפנינו. חומות, פריבילגיות אתנו-לאומיות או מנגנוני צדקה קהילתיים אינם תחליף למדינת רווחה, המחויבת לכלל אזרחיה ולמוסדות בין-לאומיים המאפשרים שיתוף פעולה בין מדינות. תשובות לאתגרים העומדים בפנינו נדרשות אפוא לקחת בחשבון שאלות מוסריות של אחריות ואנושיות אבל גם שאלות מעשיות בנוגע לחברת הסיכון בה אנו חיים.

חברת הסיכון

חברת הסיכון, המושג אותו טבע כבר לפני שנים הסוציולוג אולריך בק, מתאפיינת בחוסר ביטחון וחוסר וודאות. חברה בה באופן עקרוני "הכל אפשרי, הכל לא צפוי ולא נשלט" (91). העקירה (disembedding) של עוגני הביטחון בחברה שהיו מוכרים עד כה, לפחות עבור קבוצות מסוימות – עבודה יציבה, בטחון כלכלי וסדר פוליטי – איננה מלווה בשזירה (embedding) של עוגנים חדשים המחליפים את הישנים. הסיכונים הגלובליים על פי בק ממוטטים לא רק גבולות לאומיים אלא גם את מעמדה של המדינה ואת הסמכות של מנגנוניה לטובת אינדיווידואליזציה שמשמעותה אבדן האמון במוסדותיה:

"האינדיווידואליזציה היא ברירת המחדל כתוצאה מכשלון מערכות המומחים לנהל סיכונים או לשלוט בהם באורח רציונלי. היחידים נאלצים לפקפק בהבטחות הרציונליות שמפזרים מוסדות מפתח אלו. כתוצאה מכך, אנשים נאלצים לבטוח בעצמם ונעשים מנוכרים למערכות מומחים מבלי שיש בידיהם תחליף כלשהו". (111)

הסיכונים הללו, שהחברה המודרנית עצמה יוצרת ועוסקת במניעתם ובניהולם, ניתנים אולי לחיזוי במידה מוגבלת אבל לא למניעה או להכלה. הסיכונים הללו חוצים גבולות גיאוגרפים (שינויי אקלים), אינם מוגבלים בזמן (פסולת רדיואקטיבית) ולא ניתן לקבוע באופן מהימן סובב ומסובב (משברים פיננסיים). כאשר סיכון נחווה כנוכח בכל מקום, טוען בק, ומגפת הקווויד 19 היא דוגמה טובה לכך, אפשר להגיב אליו בשלוש דרכים:

  1. הראשונה, הכחשה, כפי שכמה מנהיגים נקטו בשלבים הראשונים של המחלה.
  2. השניה, אדישות, המתבטאת בחלק מתגובתם של אזרחים למציאות הנתפסת כבלתי ניתנת לשינוי.
  3. והשלישית, טרנספורמציה, פעולה אקטיבית המבקשת לחולל שינוי.

על פי בק, עימותי הסיכון אשר מערערים על הסדר הקיים, מאפשרים לחברה להבין את המחירים של המבנה הכלכלי-החברתי הנוכחי, המאופיין על ידי אי-אחריות מאורגנת ומצביע על הצורך בבנייה של מוסדות חדשים. או, בלשונו של בק:

"הלם הסכנה הוא קריאה להתחלה חדשה. במקום בו ישנה התחלה חדשה, הפעולה אפשרית. בני אדם רוקמים קשרים חוצי-גבולות. פעילות משותפת חוצת-גבולות זו של זרים משמעה חירות. כל חירות מוכלת ביכולת זו להתחיל." (עמ' 102).

הקוסמופוליטיות אצל בק איננה אוטופיה, אלא ה"ממשות של זמננו" – כאשר כלכלה, סביבה וחברה מבטלים את משמעותם של גבולות הלאום. החיפוש העקר של הפתרון "מתחת לאלומת אור פנס הרחוב של מדינת הלאום" נועד לכישלון. החזון שמציע בק, חשיבה מחוץ ומעבר למוסדות המוכרים, אינו בהכרח עונה לצרכים ורצונות עכשוויים, בהם מדינה ולאום ממשיכים להיות רלוונטיים. כמו כן, החזון של קהילה פוליטית גלובלית טומן בחובו גרעין דמוקרטי משמעותי. ככל שמוסדות ההכרעה רחוקים יותר מאתנו האזרחים, כך היכולת שלנו להשפיע על ההחלטות קטנה, ואנו נתונים לשלטונה של אליטה קוסמופוליטית מצומצמת, אותה אליטה שמנהלת את הגלובליזציה בצורתה הניאו-ליברלית. אבל החשיבה על חברה העכשווית כ"חברת סיכון" מצביעה על כיווני מחשבה חדשים. הראשון, חיזוק מעמדה של המדינה כרשת ביטחון וסולידריות, כמסגרת של השתתפות פוליטית משותפת; תוך הרחבת המושג של שייכות ושותפות מעבר לקהילות מקומיות ולאומיות. השני, ההכרח בגיבושה של אחריות וסולידריות גם מעבר לגבולות המדינה כדי להתמודד עם משברי חברת הסיכון.

הפוליטיקה של הנוסטלגיה: הקהילה ומדינת הלאום האתנית

"נעבור את זה ביחד" מבטיחים לנו ערוצי התקשורת בחודשים האחרונים ואפילו פרסומות סכריניות של בנקים למשכנתאות מדברות על "אנחנו". לכאורה, אל הריק שהשאירה מדינת הרווחה בעידן הניאו-ליברלי נכנסת היוזמה הפרטית (מנגנוני צדקה) והקהילה. שתיהן מבוססות על בחירה והימנעות מפגיעה ב"חירויות" הניאו-ליברליות. התגייסות אישית ותרומות הן חלק מאותו תהליך בו המדינה מתייתרת בחלק גדול מתפקידיה לטובת השוק. מושגים כמו אחריות תאגידית ותרומה חברתית משנים מהותית את רעיון הרווחה מזכות אזרחית לכזו התלויה ברצונם הטוב של בעלי הון ובבחירתם לחלוק את רווחיהם. לכאורה, השיח של קהילה וקהילתיות מציב אתגר או ביקורת כלפי הניאו-ליברליזם האינדיבידואליסטי. הדגש על סולידריות, על חשיבות הפעולה האנושית הלא ממוסחרת, ועל חשיבות ההשתתפות הפעילה של כל אחת ואחד מאיתנו בחיי הקהילות שלנו, כל אלה מרכיבים מרכזיים של התפיסה הקהילתנית ומנוגדים לקידוש השוק והאנוכיות ממקסמת הרווחים המאפיינים את הניאו-ליברליזם. אבל, בפועל, השיח הקהילתי עשוי לחזק את אותה מדיניות כאשר הוא נופל למלכודת הניאו-ליברלית המסמנת אותו כתחליף למדינה וכמי שיכול לסייע בצמצום כוחה. זה נכון במיוחד לגבי הגישה הקהילתנית שאפיינה את החשיבה של ה"ניו לייבור" של בלייר, את המדיניות החברתית של ביל קלינטון ואומץ בידי שמרנים בארה"ב ואירופה כהצדקה לנסיגת המדינה מאחריותה על רווחת האזרחים.

לכאורה, שיח הקהילתיות מאתגר את הניאו-ליברליזם האנוכי ומדגיש סולידריות ותרומה פרטית. בפועל, השיח הזה עלול לחזקו, כשהמלכודת הניאו-ליברלית מסמנת אותו כתחליף למדינה

דברים אלה אינם באים לשלול את חשיבותן של קהילות ואת הפוטנציאל הפוליטי הטמון בהן לסולידריות ופעולה פוליטית, שאת כוחו ומשמעותו ראינו בחודשים האחרונים במקומות רבים. השיח הקהילתני גם אינו אחיד והומוגני, אל מול הקהילתנות הפוליטית המבקשת להעביר אחריות מהמדינה אל הקהילה ומאמינה באחריות חברתית של תאגידים, ישנן תפיסות אחרות, קואפרטיביות. תפיסות אלה, להן שורשים היסטוריים במסורות דתיות וסוציאליסטיות, מבקשות לשמר את אחריותה של המדינה לרווחת אזרחיה כאשר עקרון ה"שיוריות" (subsidiarity) מעניק לקהילה את הזכות להוציא אל הפועל מדיניות רווחה ולהתאימה לצרכיה. זאת, בשונה מהקהילתנות הפוליטית הפוטרת – לפחות באופן חלקי – את המדינה מאחריות ומעבירה אותה לקהילות מקומיות או לתאגידים. המשבר הנוכחי חושף את המגבלות של הקהילתנות הפוליטית אשר אין ביכולתה לתת מענה לאתגרים הגדולים. יתרה מכך, העובדה שהסולידריות הקהילתית מוגבלת לחבריה מעודדת תחרות בין קהילות על משאבים מוגבלים הפוגעת בכולן. כך, כאשר קהילה אוגרת אמצעי הגנה מול הנגיף הנמנעים מקהילות אחרות, המחלה מתפשטת מהר יותר.

באופן דומה, משברים כלכליים ופוליטיים מעוררים שיח לאומי הנסוב על קריאה לסולידריות ופעולה משותפת המבחינה בין ה"אנחנו" ל"הם". אפילו באירופה המאוחדת לכאורה, המאבק על משאבים חיוניים כמו תרופות ואמצעי מיגון, וקודם לכן על סוגיית הפליטים, משרטט מחדש גבולות בין מדינות ומפריד בין קבוצות לאומיות. השיח הלאומי, לגווניו, מציב כאלטרנטיבה פוליטית לגלובליזציה והניאו-ליברליזם, קהילה המבוססת על סולידריות וקשרים אמיצים, מחייבים ו"טבעיים" בין חבריה. כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת. בה בעת, פוליטיקאים לאומיים יכולים לאמץ סדר יום ניאו-ליברלי כאשר זה מייצג ערכים כמו מצוינות, הצלחה ותגמול, ואתוס של "חילחול" על פיו הצלחת המעטים תיטיב גם עם הרוב. משנתם המדינית-פוליטית של מנהיגים כגון בנימין נתניהו או נפתלי בנט היא דוגמה לשילוב בין לאומיות וניאו-ליברליזם רדיקלי. בכל זה אין הרבה חדש, הלאומיות בעידן המודרני שימשה דבק מלכד בחברה שהתפרקה ממוסדותיה המסורתיים והאינטימיים ואיפשרה את התפתחותה של כלכלת השוק.

כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת

הפוליטיקה של הנוסטלגיה, כותב הפילוסוף הפוליטי וויליאם קונולי, היא געגוע לתקופה מדומיינת של סדר חברתי, קהילה וערכים המזוהים עם קהילתיות ומדינת לאום. אך גם התבוננות נוסטלגית למדינת הלאום איננה תשובה מספקת. מדינת הלאום כאידיאל בו גבולות טריטוריאלים ולאומיים חופפים ומבטיחים הומוגניות דתית, לשונית, תרבותית וזהותית התקיימה בפועל במקומות ספורים. לעיתים קרובות תהליכי היווצרותה והתהוותה היו כרוכים באלימות או הדרה של מי שהוגדרו כלא שייכים או שסירבו להשתייך. הלאומיות, לצד היותה לעיתים מפעל מרשים של סולידריות ושיחרור, היתה אחראית גם לעוולות, היררכיות והדרות המתבטאות בתביעות פוליטיות מתמשכות לשוויון והכרה. לכן, הניסיון לשחזר את מדינת הלאום נדון ככל הנראה לכישלון או שמחירו המוסרי גבוה מדי. הסדר החברתי הישן מעורר געגועים בעיקר אצל מי שנהנו ממנו בעבר, או צפויים ליהנות ממנו בעתיד. שאלות של מגדר, אתניות וגזע(נות) לא רק מטילות צל על העבר אלא גם על האפשרות לכונן מדינות לאום בעידן של גלובליזציה על משמעותיה הכלכליות, התרבותיות והדמוגרפיות. בפועל, תביעות של מעוטים להכרה, מחד, והגירה, מאידך, משנות גם את פניהן של מדינות שנחשבו בעבר הומוגניות או כמי שמסוגלות לייצר האחדה תרבותית.

השאלה המסתמנת, לפחות בטווח הקרוב, איננה אם מדינות ימשיכו להתקיים אלא איזה מנגנונים של שותפות וסולידריות יציעו בתוך ומעבר לגבולותיהן. המשבר הנוכחי לימד שהמאבק במגיפה מצריך שיתוף פעולה ואמון גם מצד קבוצות שאינן חלק מהלאום (אזרחים ערבים) או כאלה שהשתייכותם מותנה ומסויגת (חרדים). אתגרים אלה, בישראל ובעולם, דורשים הסדרים חדשים המבטיחים צדק והוגנות והמאפשרים משילות ולגיטימציה ומתבססים על סולידריות רחבה.

מדינת הרווחה האוניברסלית

הסוציולוג הבריטי בריאן טרנר הגדיר אזרחות כסטטוס חברתי הקשור לחברות בקהילה פוליטית, ושקובע את חלקו של הפרט מסך המשאבים של אותה קהילה פוליטית. טרנר מצביע על "אזרחות חברתית" שממנה נובעות לא רק זכויות אזרחיות ופוליטיות, אלא גם זכויות כלכליות וחברתיות, כפי שמתבטא במשטרי רווחה אוניברסליים. אזרחות חברתית זו מגולמת בסדרה של הסדרים מוסדיים שמחליפים את השוק כמנגנון המקנה נגישות לשרותים וטובין כגון חינוך, בריאות ודיור. בעוד שבמסגרת האזרחות הליברלית תחומים אלה מסופקים על ידי השוק, זאת אומרת הנגישות אליהן תלויה ביכולת של הפרט להצליח באחד השווקים – עבודה, פיננסי, נדל"ן; האזרחות החברתית הופכת את הנגישות לשרותים וטובין אלה לזכות אזרחית אוניברסלית. בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטתו של השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכנן אותם כמענה לצרכים של האוכלוסייה.

בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטת השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכננם כמענה לצרכי האוכלוסייה

באופן פרדוקסלי, הרטוריקה הלאומית, בעיקר זו הקיצונית, מלווה לעיתים דווקא בשיח אנטי-מדינתי וקריאת תיגר על סמכות מוסדות המדינה. מפגינים חמושים התובעים להסיר את מגבלות הסגר בארצות הברית, משתמשים בשיח ליברטריאני המערער על סמכות המדינה. ניאו-שמרנים מבקשים לצמצם את סמכותה של המדינה לביטחון גבולותיה ולהותיר את השאר בידי השוק. אחרים, מפיצים תיאוריות קונספירציה על המדינה ה"עמוקה" שמוסדותיה מבקשים לנשל אזרחים מזכותיהם הדמוקרטיות. אולם, מה שמבחין בין מוסדות על-לאומיים כמו האיחוד האירופי לבין מדינות ריבוניות בהתנהלותן במשבר איננה רק שאלת הזהות וההזדהות, אלא גם הסמכות שבידיהן וקירבתן לפיקוח הדמוקרטי על ידי אזרחיות ואזרחים. היכולת לצוות על אנשים להישאר בבתיהם ולהגביל תנועה במרחב הציבורי, מחד, וגבייה וחלוקה מחדש של משאבים, מאידך – תוך היענות לצרכים האזרחיים כפי שמתבטאים בדרכים השונות שהדמוקרטיה הייצוגית מאפשרת – למדנו זה מכבר הן המפתח להתמודדות עם משברים.

המחלוקות הקשות בקרב האיחוד האירופאי אל מול המשבר, כאשר מדינות העדיפו אינטרסים פרטיקולריים על פני סולידריות חוצת גבולות משמשת עדות נוספת לחסידי מדינת הלאום על חוסר התוחלת בניסיון לנצח את הלאומיות. אבל, מבלי לגרוע מעומק המשבר בו מצוי האיחוד האירופי, חוסר סולידריות ואנוכיות מתחוללים בין מדינות בארצות הברית ובתוך מדינות. מדפים ריקים בסופרמרקטים או אי ציות לדרישה לבידוד והסתגרות הם עדויות לאמון נמוך בין אזרחים ובינם לבין המדינה. כפי שמוכיחות דוגמאות כמו זו של טראמפ בארה"ב, בולסונרו בברזיל או נתניהו אצלנו (על אף השוני המשמעותי בין זלזולם של שני הראשונים בכל המלצות המדענים, אל מול התנהגותו הזהירה והקשובה להמלצות המדע של האחרון). רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. לעומתה, סולידריות אזרחית המכוונת לכלל האזרחים, שלא על בסיס אתני או תרבותי, מושתתת על השתתפות ואחריות משותפת למוסדות המדינה.

רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. סולידריות בין כלל האזרחים מושתתת על אחריות משותפת למוסדות המדינה

התשובה לחשד, המוצדק לעיתים קרובות, במדינה ומוסדותיה, לפיכך, איננו ביטולם של המוסדות לטובת כלכלת השוק אלא הגדרה מחודשת והרחבה של מערכת הביטחון החברתי: עבודה מאורגנת, חינוך ובריאות ציבוריים ומנגנוני רווחה משוכללים. סמכויות אלה, מחד, צריכות להיות מוכפפות לפיקוח אזרחי ומעורבות אזרחית דמוקרטית של כלל הקבוצות. מאידך, הן צריכות להיות מאוזנות גם במנגנוני סולידריות וסמכות רחבים יותר כדי להתמודד עם אתגרי חברת הסיכון הגלובלית.

אחריות גלובלית

חברת הסיכון הגלובלית מציבה אתגרים שמדינות, גם אם ייסגרו עצמן בגבולות לאומיים, יתקשו לתת להן מענה. קשה לראות איך מדינות יוכלו, מוסרית ומעשית, לשמור על גבולות סגורים מול גלי הגירה של פליטים הנמלטים על נפשם ממדינות קורסות או להתעלם ממשברים הומניטריים במדינות אחרות. יתרה מכך, משברים כלכליים, בריאותיים או סביבתיים אינם מתחשבים בגבולות מדיניים ובמוקדם או במאוחר ייפגעו גם באלה המסתגרים מאחוריהם.

המשבר הנוכחי ממחיש זאת היטב. מעבר הוירוס מהיר יותר מאשר יכולת התגובה של המדינות, ולכן סגירת הגבולות הייתה תמיד מאוחרת בכדי לעצור אותו. המשבר מאיר גם את חשיבות שיתוף הפעולה בין מדינות. היכולת של מדענים ממדינות שונות לשתף פעולה, אפשרה את הזיהוי המהיר של הוירוס, של הרכב המעטפת והחומר הגנטי שלו, ועל ידי כך פיתוח מהיר ביותר של בדיקות לזיהוי הנדבקים, ועבודה מואצת לפיתוח חיסון. הפנדמיה הראתה גם שהחלום של מדינה שמספקת לעצמה את כל צרכיה ואינה זקוקה לשיתוף עם מדינות נוספות, הופך בעת משבר לחלום בלהות. החל ממזון, דרך אמצעי מיגון וכלה במכונות הנשמה, מדינות זקוקות לשיתוף פעולה. אך כאמור, התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי (שכן משטר הפטנטים מגביל מאוד את הנגישות לאמצעי טיפול), ודן לכישלון כל ניסיון להתמודד עם משבר האקלים העומד לפתחנו.

התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי

כאשר נשאל ד"ר ג'ונתן סאלק, ממציא החיסון נגד הפוליו, חיסון שאפשר להתמודד עם הפנדמיה של שנות החמישים המוקדמות, מדוע לא רשם פטנט על המצאתו השיב בשאלה: האם תוציא פטנט על השמש? בעידן הנוכחי, קשה אולי לדמיין ניסיון לנתק את המחקר המדעי היישומי משאלות של רווחיות ומכוחם של תאגידים. אולם, קשה גם לראות כיצד הפקרתן של אוכלוסיות מוחלשות בתוך מדינות מפותחות או במדינות עניות תאפשר להתמודד באופן מיטבי עם מגפות בעולם גלובלי.

כפי שאיומים כגון מגיפה או משבר האקלים אינם יודעים גבולות, כך ההתמודדות איתם – דרך שיתוף פעולה מדעי, מעבר מידע חופשי או צעדי מדיניות משותפים – חייבת להתעלות על גבולות בין מדינות. הסולידריות בתוך מדינות, המבוססת על אזרחות משמעותית, תידרש למעגלים רחבים יותר של סולידריות חוצת גבולות. בעולם גלובלי, אסון הומניטרי או משבר כלכלי במקום אחד, ישפיע במוקדם או במאוחר על אחרים. באותו אופן, גם סמכות המדינה המתבקשת כדי להעניק משמעות לאזרחות וביטחון מקיף לחבריה, תצטרך להיות מגובה בסמכויות למוסדות על ובין-לאומיים שיידרשו כדי להתמודד עם איומים עתידיים אך ממשיים. הנוסטלגיה למדינת לאום, והשיח הלאומי שהמשבר מעורר, מתעלמת מההיסטוריה הבעייתית של אותם מוסדות, משאלות מוסריות הנוגעות להווה שלהן ובעיקר ליכולתם להתמודד עם המשברים העומדים בפנינו.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 2,647 מילים

נתניהו ניצח? אנחנו ניצחנו!

בזמן שאחרים עסקו בסיפוח, ברוטציות ובהמצאת משרדי ממשלה, ש"ס ויהדות התורה זכו במשרדים חשובים ובהשפעה חסרת תקדים על קביעת המדיניות הכלכלית של ישראל - בלי רעש וצלצולים ● חביב רטיג גור משרטט את דרכן של המפלגות החרדיות למוקדי הכוח, ואת הפחד שלהן לאבד השפעה ● פרשנות

עוד 1,939 מילים

סיפור מסריח

פרק 8מפעלים לטיפול בפסולת הם הדבר האחרון שמישהו רוצה ליד הבית ● תהליך הטיפול בפסולת, בעיקר בפסולת מסוכנת, מייצר מפגעים בריאותיים ואסתטיים; מזהם את המים, האוויר והקרקע; וכרוך במטרדי רעש וריח ● לא הפלא וגם ממש לא פלא, אם כך, שרוב אזורי הפסולת של מדינת ישראל הם בכלל בגדה המערבית ● אמיר בן-דוד ממשיך במסעו על מפת הסיפוח, והפעם הוא נוסע בעקבות הריח

עוד 2,103 מילים

גם כאשר הם מחמיאים לראש הממשלה וגם כאשר הם "תוקפים" אותו, שקד וחבריה לא מתבלבלים לרגע ● מהלכי ימינה בימיה הראשונים באופוזיציה מציירים אותה כמפלגה השייכת בכל מהותה לממשלת נתניהו החמישית ● השחיתות זורמת לה בציציות והיא סלע קיומה, שהרי בלעדיה לא יתאפשר משטר האפרטהייד שאליו היא חותרת ● פרשנות

עוד 1,457 מילים

למקרה שפיספסת

הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה

צפיתי לפני מספר שבועות בשלושת פרקיה של הסדרה המרתקת "מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על מלחמת לבנון.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל מהשניה הראשונה ועד האחרונה של שלושת פרקיו. הוא מטלטל לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל. לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות

מה הוא כן מביא? את הסיפור הישראלי. כיצד "מלחמת אין ברירה" נוספת הפכה למלכודת של כוח, אטימות, קונספציה ופחדנות. כן, פחד היא כנראה המילה החשובה ביותר בסיפור הזה: הפחד לצאת נגד הקונספציה ונגד הברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא ועל הפוליטיקאים, הוא מה שהנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון.

ופחד הוא גם מה שגמר את זה בסופו של דבר. פחד מוות במובן הפשוט והמיידי, שהומחש בסיפור הטרגי של החייל עופר שרון (מפברואר 1999), אשר חשש להסתער על לוחמי חזבאללה שארבו להם, שעה שחבריו נהרגו ונפצעו, כפי שמתואר בפרק השלישי. אבל הפחד והספקות שניכרו בשרון לגבי צדקת פעילות הצבא בדרום לבנון, ששיתקו אותו, הם אלו שבסופו של דבר הצילו כנראה לא רק אותו, אלא גם הרבה חיילים אחרים. זה היה אחד הארועים שהובילו את ראשי הצבא להבנה שהסיפור נגמר. הצבא אכול מבפנים. ולצבא שאכול מבפנים אין תקומה.

החסרון הגדול של הסדרה, כצפוי ביצירה דוקומנטרית ישראלית, הוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקול הלבנוני האזרחי בסיפור הזה. למעט ראיון קצר עם לבנונית שיעית שמתארת בפרק הראשון כיצד בן דודה נהרג על ידי חיילים ישראליים, ככל הנראה בטעות או מתוך רשלנות פושעת – הצופה לא יכול להתחיל להבין את מימדי הסבל והמחירים האיומים שהאוכלוסייה בלבנון בכלל ובדרום בפרט, שילמה וחוותה במהלך 18 השנים הללו.

אין שום נתון כולל או אפילו התייחסות כלשהי למאות אלפי הפליטים, עשרות אלפי הפצועים וההרוגים (כמה בדיוק? כנראה שאף אחד לא יודע) וההרס הכלכלי והחברתי שהנוכחות הצבאית הישראלית, כלומר הכיבוש הישראלי, השיתו על לבנון ואוכלוסייתה האזרחית, שלרובה לא היה דבר וחצי דבר עם ישראל עד לשנת 1982.

פחד היא כנראה המילה החשובה כאן: הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא והפוליטיקאים, הנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון

אין כל התייחסות לזוועות שהתחוללו כמה קלומטרים מצפון למטולה בין כותלי כלא אל חיאם (בו נכלאו במהלך השנים על פי הערכות כ-5,000 אנשים), שנוהל על ידי צד"ל בחסות צה"ל והשב"כ, בלא שכל ארגון בינ"ל יכול היה לבקר במקום.

אין כל התייחסות לחייהם של כ150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי בפועל במשך השנים שבמהלכן ישראל שלטה ב"רצועת הלבנון", שכללה כ-10% משטח לבנון! מסתבר שהשמיים הם הגבול כאשר עובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

וחבל שכך, ולא רק מכיון שראוי שישראלים ידעו ויבינו כיצד מעשינו השפיעו ומשפיעים על חייהם של שכנינו. אלא גם מכיון שהתייחסות לכל ההיבטים הללו היתה מעניקה עומק אחר לגמרי לתופעה שנקראת חזבאללה, ולא מותירה אותה רק כ"זרוע הפונדמנטליסטית והרצחנית של איראן", כפי שישראלים הורגלו לחשוב עליה.

העדרה הכמעט מוחלט של הפרספקטיבה הלבנונית אינו מקרי. הוא מבטא היטב את גבולות השיח המקובל כאן, שהיוצרים (שאת שניהם אגב, אני מכיר אישית מעריך ומחבב) הכפיפו את עצמם אליה בין אם במודע ובין אם לא. ברור אפוא שיוצרים אחרים אשר בשורה התחתונה אינם מחוייבים לסיפור הישראלי-ציוני, היו מוציאים תחת ידם סדרה אחרת לגמרי, שהיתה מאירה כמה פינות מוחשכות ומושתקות בשיח הישראלי, על התקופה הזו.

אין כל התייחסות לחיי כ-150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי ב"רצועת הלבנון". מסתבר שהשמיים הם הגבול כשעובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"

למותר כמעט לציין שכאשר צופים בסדרה הזו, אי אפשר שלא לחשוב על קונספציות נוספות בהן אנו חיים ועל אוכלוסייה אזרחית נוספת שבה ישראל רודה ואותה היא מנשלת מזה עשרות שנים. רק שזה סיפור שאנו עדיין מאוד רחוקים מלהיות מסוגלים לדבר עליו בלשון עבר. תיאור כן והגון שלו יחייב אותנו יום אחד לבחינה הרבה יותר ביקורתית, חודרת וכואבת על כולנו כאן.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 622 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תחקיר מה חיפשה חברת ריגול ישראלית באוקראינה ואיך זה קשור לרוסיה

חברת הריגול הישראלית סיי-גרופ פעלה לטובת האינטרסים של רוסיה, כאשר עקבה לכאורה אחרי פעילים למען הדמוקרטיה באוקראינה ● מה שמעורר את השאלה המטרידה: למען מי עבדה חברה של קציני מודיעין לשעבר בצה"ל? ● וגם: מה חלקו של הארווי ויינשטיין בפרשה, ואיך עמנואל רוזן קשור לכל זה?

עוד 4,769 מילים

לשלוח את הילד לבית הספר זה כמו לזרוק קובייה בקזינו

נכון לאמש, 144 תלמידים, מורים והורים מהגימנסיה בירושלים אובחנו כנשאי קורונה ● לכל אחד מהנדבקים יש אחים ואחיות או חברים מבתי ספר אחרים, מתנועות הנוער, מהשכונה ● ובתוך בית הספר, אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי ● שלום ירושלמי שולח הבוקר את הילד לבית הספר בתחושת חוסר אונים ועם חשש גדול ● טור אישי

את הילד שלי אשלח היום בבוקר לתיכון במערב ירושלים באותה תחושה שמהמר זורק את הקובייה בקזינו בסטריפ של לאס וגאס. גם פה וגם שם המספרים מדברים.

נכון לאתמול בצהריים אובחנו 109 תלמידים בגימנסיה העברית ברחביה כנשאי קורונה. בשעות אחר הצהריים המספר עלה ב-22. קצב מדהים. יחד עם המורים וההורים הגענו בשעות ערב ל-144. בית הספר – שבו למדו פעם נשיא המדינה וראש הממשלה – נסגר, וכולם נכנסו לבידוד.

הגימנסיה שוכנת ברחוב קק"ל ברחביה, שזה מרכז העיר. מכאן המעגלים יכולים להתפשט לכל הכיוונים, כמו בבריכת מים שמשליכים לתוכה אבן. בינתיים מגלים עוד נשא ועוד נשאית, כי לרבים בגימנסיה יש אחים שלומדים בבתי ספר אחרים בעיר. ולא רק.

הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
הגימנסיה העברית בשכונת רחביה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

תיכון הרטמן נסגר, כי מורה מהגימנסיה שחלה בקורונה מלמד גם שם. המסורתי כמעט נסגר, כי תלמידה שנדבקה שם היא בתו של איש צוות בגימנסיה, וכן הלאה. בבית הספר ליד-האוניברסיטה הגיעו אתמול ללימודים 27 תלמידים מתוך 1,100.

בתי הספר ריקים או כמעט ריקים. כך החליטו ההורים, ובצדק. פולה בן גוריון, סאלד, אילן רמון, גאולים, רמת מוריה, בויאר ואפילו מקיף גילה. עד לשם הגיע המעגל המתרחב. אם תחשבו על זה, הכול היה די צפוי.

אני מביט במכתב ששלח מנהל הגימנסיה דני לייבוביץ' להורי התלמידים, כאשר הסתיים הסגר הגדול ב-17 במאי.

לייבוביץ' מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה שמחייב משרד הבריאות: חבישת מסיכות, מרחק של שני מטר בין התלמידים והיגיינה. כל הורה יחליט עכשיו מה לעשות.

מנהל הגימנסיה מביע במכתבו געגועים והתרגשות גדולה עם חידוש הלימודים, שולח הוראות ומטיל מגבלות, אבל מודה בפה מלא שהוא לא יכול לאכוף בבית הספר את שלושת התנאים הבסיסיים למניעת הדבקה

הלימודים התחדשו בכל זאת. אפשר להבין את ההורים וגם את התלמידים. השהייה בבית היא בלתי נסבלת עבור בני נוער שכל חייהם היא תזזית אחת גדולה; הלימודים מרחוק לא יכולים להחליף את החוויה בכיתה ובהפסקות; ההורים לא יכולים להחזיק מעמד בחל"ת ובכלל.

אני מכיר את העניין מקרוב. הילד שלי – שמקטר תדיר על הלימודים ומייחל ליום שבו יסגרו את בית הספר לעולמי עד ויזרקו את המפתחות לים – רק חיכה ליום שבו יפתחו את הכיתות.

כולם לקחו הימור לפני שבועיים. בירושלים ההימור היה כבד במיוחד. זוהי עיר מבודדת, קהילתית וצפופה. הנערים מכל מקום נפגשים בכל מקום – בתנועות הנוער, ברחוב, במרכז המסחרי, בכדורגל ובכדורסל.

בתוך בית הספר או בכל מקום אחר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17.

בתוך בית הספר אי אפשר לחשוב ברצינות על ריחוק חברתי. אפילו לא על ברכת מרפקים. המסכות לא נסבלות בדרך כלל. אין באמת הבדל בין הפסקה בבית ספר למבלים באומן 17

זה המצב. היום יש לילד מבחן מתכונת באנגלית. בהמשך, יום לימודים רגיל. מה עושים? הוא לא יישאר בבית, גם אם נרתך את דלתות הכניסה לבניין. המחשבה שהוא יחזור, חלילה, עם נגיף לתוך בידוד נוראי וחרדה גדולה מוציאה אותי מדעתי. פרופ' זאב רוטשטיין, מנכ"ל הדסה, אומר שהצעירים כלל לא יינזקו. הלוואי.

אני שם את הז'יטון ומתפלל לטוב. בירושלים, המרחק לבורא עולם הכי קצר. שיחה מקומית, כמו שאמר פעם מנחם בגין.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 493 מילים ו-1 תגובות

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים ו-1 תגובות

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים

תזכיר חוק: המשטרה תיכנס לבתים ללא צו, הממשלה תגביל ביקורי בית

נתניהו: חדשות 12 עסוקים בתעמולה נגד הימין ● המשטרה חושדת שעובדות מעון רה"מ מסרו תצהירים שקריים לטובת שרה נתניהו ● אדלשטיין: נרחיב את הבדיקות לאנשים ללא תסמינים ● כ"ץ עוקץ את פרץ: אין שר אוצר חלופי ● הממשלה תקצץ במשרדים קיימים כדי לפנות כספים למשרדים חדשים ● גנץ: "אנחנו ממש מצטערים על המקרה שבו נורה איאד אל-חלאק; הנושא יתוחקר"

עוד 40 עדכונים

אל מול המציאות הפוליטית, שופטי בג"ץ נותרו חסרי אונים

ל-78 העמודים שכתבו 11 שופטי בג"ץ בעניין הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים, אין משמעות מיידית - אך פסק הדין מספק הצצה להלך הרוח של בית המשפט בנושאים הבוערים ● מה עמדת השופטים לגבי הלכת פנחסי-דרעי ● מי מהם היה פוסק אחרת אם הנשיא היה מטיל את המנדט על נתניהו בסיבוב הראשון ● ולמה, בסופו של דבר, פסק הדין הזה כמוהו כהנפת דגל לבן ● פרשנות

עוד 2,001 מילים

בכיר לשעבר במנהל האזרחי השתלט על אדמות פלסטיניות באופן לא חוקי

חשיפה יחידת הפיקוח במנהל האזרחי ביו"ש אחראית לאכוף שימוש שלא כחוק באדמות פרטיות בגדה המערבית ● אלא שדוד קישיק-כהן, מי שעמד בראש היחידה במשך 23 שנים, בעצמו השתלט על אדמות פלסטיניות ונטע עליהן מטע עצי זית לפני 30 שנה, בזמן שכיהן בתפקיד ● הוא ממשיך להחזיק במטע בניגוד לחוק גם היום ● גורמים במנהל האזרחי: אין למנהל סמכות לפנות את המטע ללא תלונה רשמית

עוד 506 מילים ו-2 תגובות

נתניהו: נהדק את המשמעת שהתרופפה, נפעל נגד מי שלא פועל לפי הכללים

שר האוצר כץ: כל מעסיק שיחזיר עובד מחל"ת יקבל מענק של 7,000 ש"ח ● פרץ העביר ביקורת: מתעלם מההנחיות. אעלה מחר בישיבת הממשלה הצעה למתווה שיעמוד בסיכומים ● ברקת: לגנץ אין את הכישורים והניסיון להיות ראש ממשלה ● השר אמיר אוחנה על הרג הצעיר בעל הצרכים המיוחדים: לא נחרוץ את דין השוטרים עד תום הבדיקה

עוד 21 עדכונים

מיוחד הסיפור שמאחורי "מסתערבים, אגדה ישראלית"

"הלכתי לפגוש את יצחק לא כי שמעתי עליו או על היחידה הקטנה שהוא השתייך אליה בימי הקמת המדינה, ולא כי תכננתי לכתוב את הספר הזה, אלא רק כי שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם" ● מתי פרידמן בהקדמה לספרו החדש, "מסתערבים, אגדה ישראלית", מספר כיצד הגיע לחקור את סיפורה של המחלקה הערבית בפלמ"ח - אשר על בסיסה נולד המוסד למבצעים מיוחדים

עוד 1,406 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה