העולם יצא מאיזון.

הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה.

תחת הצל המאיים של הנגיף, דפוסי ההתנהגות הבסיסיים ביותר שלנו השתנו, האמונה בסדר הקיים מתערערת – לא בטוח ש"מה שהיה הוא שיהיה" ולא בטוח שמה שהיה "היה טוב כפי שחשבנו".

הקורונה מזיזה אותנו. היא מניחה אותנו במקום חדש ומכניסה אי-ודאות רבה לחיינו.

הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה. הקורונה מזיזה אותנו. היא מניחה אותנו במקום חדש ומכניסה אי-ודאות רבה לחיינו

בה בעת הקורונה מעניקה לנו פרספקטיבה, זמן והזדמנות לבחון את העולם בו אנו חיים. היא חושפת את החוזקות ואת הכשלים של המבנים האישיותיים, החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים שלנו. ובכך היא מעניקה לנו מתנה נדירה, שיעורים חשובים והזדמנות ללמוד על עצמנו ולהשתפר.

בשורות הבאות אציג בקצרה כמה שאלות ושיעורים ראשונים שמלמדת אותנו הקורונה בתחום הפוליטי.

שיעור 1: חוזקה של מדינה

השיעור הראשון שהקורונה מלמדת אותנו מניח זרקור על עוצמתה ותפקידה של המדינה.

לנוכח המגיפה, כולם מחפשים ומבקשים עזרה מהמנגנונים הציבוריים של המדינה. אותו "איש שמן" שהכלכלנים הניאו-ליברלים מבית מדרשו של מילטון פרידמן ביקשו להרזות. כלומר, להפריט את מנגנוני המדינה, לשמור על מדינה מצומצמת שנותנת מעט שירותים חיוניים, כדי שלא יצטרכו לשלם הרבה מיסים, ולתת ל"יד הנעלמה" לטפל בכל השאר.

אולם כעת לפתע אנו בוכים ומתלוננים ש"האיש השמן" כבר לא כל-כך שמן – אין לו מספיק מיטות בבית החולים, אין מספיק רופאים, אין תשתיות ללמידה מרחוק, אין מערך הסברה לאומי, הביטוח הלאומי על סף גרעון, ומשרד החוץ חלש ומוחלש ולא יכול למלא את ייעודו.

לנוכח המגיפה, כולם מחפשים ומבקשים עזרה מהמנגנונים הציבוריים של המדינה. אותו "איש שמן" שהכלכלנים הניאו-ליברלים מבית מדרשו של מילטון פרידמן ביקשו להרזות

זו היתה החלטה פוליטית "להרעיב" את המנגנונים הציבוריים, להפריט את השירותים שהמדינה מספקת – זו הגישה הניאו-ליברלית, שגורסת שכל אחד יכול וצריך להסתדר בעצמו. וירוס הקורונה חושף את העובדה הפשוטה שהאדם לא יכול לשרוד לבדו. גם אם הוא עשיר מופלג. בשביל זה הקימו את המדינה – כדי לתאם פעולה משותפת, ולבנות יסודות חזקים להתמודדות עם אתגרים גדולים.

כאשר מרעיבים את המדינה, ולא משקיעים בשעת שגרה במערכת בריאות ציבורית, בתשתיות למידה, בשירות חוץ חזק ואפקטיבי, בכבישים, בניקוז, במערכת רווחה וביטחון סוציאלי – אז יכולתה של החברה להתמודד עם אתגר גדול נפגעת באופן משמעותי. למזלנו, הסוציאליסטים הם שהקימו את המדינה, ושאריות של מערכת ציבורית מפוארת עדיין עמנו.

מרכיב חשוב בתפיסה הניאו-ליברלית מתייחס להעברת עוצמה מהמדינה אל השוק הפרטי. הדומיננטיות של תפיסה זו בעשרות השנים האחרונות, ותהליכי ההפרטה שהיא כוללת, הביאה לכך שגופים פרטיים – בעלי הון, תאגידים וחברות טרנסלאומיות – צברו עוצמה כלכלית, נורמטיבית ואפילו פוליטית על חשבון המדינה. אמזון לבדה שווה יותר ממדינות רבות בעולם. אולם כעת לנוכח המשבר, אף אחד לא פונה לאמזון שתספק תשובה ותסייע. יש לזכור זאת גם לעת שגרה, ולוודא שחלוקת העוצמה בין המדינה והתאגידים העסקיים, מאפשרת למדינה להתכונן למילוי תפקידה בשעת חירום.

שיעור 2: אופייה של המדינה

משבר הקורונה מאפשר לבצע השוואות בין מדינות שונות ומשטרים שונים, ולבחון לא רק את עוצמתה של המדינה אל מול המשק הפרטי, אלא גם את אופי המשטר, והדרך בה הוא מגייס את האזרחים לפעולה.

אנו רואים כי ניתן להשיג שיתוף פעולה על ידי פחד. פחד מהסנקציות של השלטון אם לא נשתף פעולה. פחד מהקורונה עצמה ומאפשרות של מוות. ולכן משטרים רבים משתמשים בהפחדה. מנהיגים רבים הופכים את הקורונה לעניין של ביטחון לאומי, מתארים את הקורונה כאיום קיומי, ובכך מאפשרים לעצמם חופש פעולה חסר תקדים, דילוג על בקרה ומנהל תקין, ואף קעקוע של מסגרת המדינה עצמה (כן, כן, בישראל שלנו).

אבל, יש גבול לפחד. פחד הוא לא רציונלי וקשה לנווט אותו. יש להשקיע משאבים רבים כדי לשמר את הפחד, וזה בא על חשבון הטיפול בבעיית הקורונה. יותר שוטרים ברחובות – פחות בדיקות בקהילה. וכשהפחד מהלא-מוכר חולף, כך גם שיתוף הפעולה.

יש גבול לפחד. פחד הוא לא רציונלי וקשה לנווטו. יש להשקיע משאבים רבים בשימורו, על חשבון הטיפול בבעיית הקורונה. יותר שוטרים ברחובות – פחות בדיקות בקהילה. וכשהפחד מהלא-מוכר חולף, כך גם שיתוף הפעולה

מאידך, במדינות דמוקרטיות, פועלים לייצר שיתוף פעולה של האזרחים מתוך בחירה והבנה של חשיבות הצעדים הנחוצים. זאת עושים בעזרת שקיפות, סיפוק מידע זמין, השכלה, ושיח מתמשך בין האזרחים לבין השלטון. גישה זו אפקטיבית לאורך זמן.

משתנים רבים משפיעים על שיתוף הפעולה של האזרחים. חוסן חברתי ולכידות חברתית הוא אחד מהם. לכן למשל, אי-שוויון גדול בין חלקי האוכלוסייה פוגע בפעולה המשותפת ובתפיסה של חברה מלוכדת. היעדר שסעים חברתיים הוא משתנה נוסף. לכן, ראש מממשלת המעבר נתניהו, שריו, ואנשי תקשורת רבים המשתפים פעולה עמם ומכנים את הרשימה המשותפת כתומכי טרור – פוגעים בלכידות החברתית.

והנקודה החשובה ביותר הנחוצה לגיוס האזרחים לשיתוף פעולה – אמון במוסדות הפוליטיים. אם האזרחים לא מאמינים לשלטון, הם לא מתגייסים לפעולה המשותפת, האפקטיביות והיעילות של ההתערבות נפגעת, ההתמודדות פחות טובה ולעתים אף כושלת. פה בישראל, נתניהו זכה ביושר לחוסר האמון הציבורי נוכח הרקורד האישי שלו. המחשבה כי ייתכן והחלטותיו נגועות בשיקולים זרים הקשורים למצבו הפוליטי והמשפטי, די בה כדי לבסס חוסר אמון. התנהלותו תוך כדי המשבר, הכוללת הימנעות ממתן תשובות לשאלות, סגירת בתי המשפט באמצע הלילה, מניעת עבודת הכנסת והקמת הוועדות, רק מחזקת את חוסר האמון.

שיעור 3 – אופייה של הגלובליזציה

השיעור השלישי קשור לתהליכי הגלובליזציה.

בחסות מעצמות המערב ותפיסת עולמם הכלכלית הפכה הגלובליזציה את העולם למשק קפיטליסטי אחד גדול. גבולות נפתחו, מכסים ירדו, והסחר החופשי והתחרות הפכו לערכים המכוננים. בדומה למנגנון של המדינה עצמה, גם בשוק הגלובלי, אי-השוויון גדל ושחקנים פרטיים צברו עוצמה. תרבות הצריכה הבלתי נגמרת הניעה את גלגלי השיניים של כלכלה, המבוססת על תפיסה של משאבים בלתי נגמרים.

משבר הקורונה מציב אתגרים לרעיונות המרכזיים של הגלובליזציה הזו – לפתע המשאבים מוגבלים. לפתע יש לשים מחסומים בפני התנועה החופשית. לפתע אי אפשר להשיג כל מה שאתה רוצה בעזרת כסף. הפחד שיתק את הכלכלה.

משבר הקורונה מציב אתגרים לרעיונות המרכזיים של הגלובליזציה – לפתע המשאבים מוגבלים. לפתע יש לשים מחסומים בפני התנועה החופשית. לפתע אי אפשר להשיג הכל בכסף. הפחד שיתק את הכלכלה

יש מי שרוצה להיצמד לסדר הקיים שקרס, וקורא למדינות לשוב ולהסתגר. להקים מחדש את הגבולות החוסמים, להעלות מכסים. לעצור כניסה של זרים. לשמור את המשאבים הקיימים לשימוש המדינה. שכל מדינה תדאג לעצמה.

אבל כאן התחרות לא עוזרת, ומה שנדרש זה שיתוף פעולה. לא ניתן לעצור את הגלובליזציה, ולא ניתן לעצור את הקורונה לבד. מעולם לא ניתן היה לעצור את המגיפות בעזרת התבדלות מהעולם. כפי שמציינים בפנינו ההיסטוריונים, גם במאה ה-14 וה-16, לפני שהיו בכלל מדינות, ומכוניות ומטוסים, ובידוק ביומטרי, התפשטו המגיפות והגיעו לכל רחבי העולם.

מה שכן ניתן לעשות זה להיאבק על אופייה של הגלובליזציה. מה שההיסטוריה מלמדת הוא שדווקא שיתוף פעולה בינלאומי, הוא זה שהביא לתוצאות טובות יותר בהתמודדות עם מגיפות.

גם כעת לנוכח איום הקורונה, אנו פונים לחפש ולבקש אחר מנגנונים חזקים ואפקטיביים ברמה העולמית, שיוכלו לנהל את המשבר הזה.

שנים העולם מייבש את המנגנונים הבינלאומיים שקמו כלקחי מלחמת העולם השנייה. המוסדות הבינלאומיים זוכים בשנים האחרונות לזלזול ולפגיעה ביכולתם לעבוד. באוקטובר 2019, כחודשיים לפני התפרצות הקורונה, חשף מזכ"ל האו"ם גוטיירש כי כמעט שליש מהמדינות החברות לא שילמו את דמי החבר השנתיים שלהן, וכי פעילות האו"ם לאורך השנה התאפשרה רק נוכח קיצוץ בהוצאות החירום.

כן, גם מדינת ישראל לא שילמה לאו"ם. ראש הממשלה החליט לקצץ את התשלומים שישראל מחויבת להם כיוון שלא אהב כמה החלטות שקיבל הארגון ולא היו נוחות למדיניות שלו.

כן, גם ישראל לא שילמה לאו"ם. רה"מ החליט לקצץ את התשלומים שישראל חייבת כי לא אהב כמה החלטות שקיבל הארגון ולא היו נוחות למדיניות שלו. וראו זה פלא, בשעת חירום המוסדות הבינלאומיים נקראים לתפקד

וראו איזה פלא, כעת יש שעת חירום, והמוסדות הבינלאומיים נקראים לתפקד בצורה מיטבית. האם בעת הזו אזרחי ישראל, ואזרחי העולם היו נהנים ממוסדות בינלאומיים חזקים ומתפקדים? בוודאי! כדאי לזכור זאת גם לעת שגרה.

שיעור 4: מקורות הידע והסמכות

השיעור הרביעי והאחרון לטקסט קצר זה – אף הוא פוליטי, הכי פוליטי – ומתמקד בשאלת מקור הידע והסמכות. מה שאנו חושבים שאנו יודעים – הידע שלנו – מסייע לנו להבין את העולם סביבנו, לנסח עבור עצמנו מה טוב ומה רע, ולתכנן את הפעילות הפוליטית כדי להשיג את הטוב. לכן מקור הידע והסמכות היא הסוגיה הפוליטית העוצמתית ביותר.

החברה האנושית הצליחה להגיע להישגים כבירים בעזרת הישענות על המדע כמקור הידע. המתודה המדעית, היא שזכתה בלגיטימיות ובסמכות לקבוע מה קיים ומה נכון. המציאות הטכנולוגית ביססה את הסמכות של המדען, של המשכיל, של המלומד. הידע הנכון נוצר בתהליכי חשיבה ובקרה ועיבוד והופץ לאחר עריכה בכלי תקשורת ההמונים – הספרים, העיתונים ומאוחר יותר הרדיו והטלוויזיה.

אולם היום, הקו המבחין בין ידע, דעה ואמונה החל להיטשטש. כל אחד ואחת מאתנו קיבל כרטיס כניסה חופשי לשיח הציבורי, ללא מסננים, ללא צורך לעבור עריכה, ללא שום צורך להוכיח שמה שאנו אומרים מבוסס על תהליך כלשהו של חשיבה רציונלית, בקרה, ניסוי אמפירי או מומחיות מקצועית. זה לא שאין היגיון לערער על מבני הכוח שנוצרו יחד עם המדע, בהחלט יש, אך ההשלכות של זניחת המתודה המדעית, היא מותה של האמת. אין יותר אמת ושקר, אלא רק דעות השוות זו לזו.

הקו בין ידע, דעה ואמונה מיטשטש. כולנו קיבלנו כרטיס כניסה חופשי לשיח הציבורי, ללא מסננים, ללא עריכה, ללא צורך לבסס אמירות על תהליך חשיבה רציונלית, בקרה, ניסוי אמפירי או מומחיות מקצועית

זו תחושת כח אדירה לחשוב שהדעות של כל אחד ואחת שוות לדעות של המומחה שלמד כל כך הרבה שנים. ואם בנוסף לכך אנחנו גם יודעים לכתוב בצורה מעניינת ולא לשעמם עם נתונים וגרפים מעצבנים, אז אולי הן אפילו יותר משפיעות משלו.

תחושה נעימה, אך גם מסוכנת. זהו גם הבסיס לידיעות הכזב – הרי לא חשוב אם הידיעה היא נכונה או לא, מה שחשוב הוא כמה קוראים אותה, והאם היא מכניסה כסף רב לתשתית הווירטואלית שתומכת בה. ערכו וקרנו של המדע ירד, ערכם של המדענים ירד, ערכה של האמת ירד. ערכו של הבידור הוא שניצח.

אבל הנה מגיעה מגיפת הקורונה. ולפתע כולנו מנסים לחפש ידע מוסמך. ידע המבוסס על מחקר ומתודה מדעית. פתאום חשוב לנו מאוד להבחין בין דעה ואמונה לבין ידע. אנו חוזרים לערוצי התקשורת המסורתיים, ומבקשים לשמוע ידע שעבר מערכת של בקרה ונבחן כידע שיכול להיחשב כמהימן. כאשר מדובר על שאלת חיים ומוות, אנו בכל זאת רוצים את הרופאים המלומדים, ולא את "חברינו" בפייסבוק.

סיכום שיעור זמני

הקורונה מלמדת אותנו שיעורים חשובים. האם נלמד מהם או שנשכח אותם מיד עם תום המבחן?

משבר הקורונה לא יהיה האחרון. משבר האקלים כבר כאן. האם נהיה מוכנים יותר להתמודד עם השלכותיו?

ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית

כאשר ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני הביט לאחור למשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם השנייה שבאה בעקבותיו, הלקח שלו היה ברור: לא נחזור שוב לאמונה העיוורת ב"אוטופיה של כלכלת השוק". כלכלת השוק, תוצאה של תהליכים פוליטיים מתוכננים ולא התפתחות ספונטנית הנשענת על טבע אנושי, כפי שהיטיב להסביר, איננה יכולה להתקיים לאורך זמן מבלי להשמיד את החברה עצמה. לכן, אך טבעי שכדי להגן על עצמה, החברה (באמצעות המדינה) תשוב ותיקח אחריות על הכלכלה.

יהיה זה נאיבי לצפות שאנשים בשעות שעולמם חרב עליהם ימתינו בסבלנות עד שהשוק "יאזן את עצמו" (או, לחילופין, עד שהצמיחה "תחלחל למטה"). איומים קיומיים, מלמדת ההיסטוריה, עלולים להצמיח שיח לאומי המבוסס על גזענות וקריאה להשעיה של הדמוקרטיה או צמצומה. אבל, ההיסטוריה גם מלמדת שזו אינה האפשרות היחידה. מתוך ההריסות של המשבר צמחה מדינת הרווחה, שבדיוק כפי ששירטט פולני, בחרה להגן על המדינה והחברה מידי כלכלת השוק דרך מערכת של שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות. עם זאת, החל משנות השבעים של המאה העשרים, המבנה הכלכלי-חברתי שאפשר את מדינת הרווחה המודרנית החל להיסדק, וכוחות השוק הלא מרוסנים חזרו להשתלט על חיינו.

מהריסות המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם ה-2 צמחה מדינת הרווחה, שבחרה להתגונן מכלכלת השוק דרך מערכת שירותים חברתיים, זכויות חברתיות, עבודה מאורגנת ורשתות ביטחון קולקטיביות

כלכלת השוק הגלובלית של העשורים האחרונים לא הייתה יד המקרה, אלא מהלך פוליטי מתוכנן. אידאולוגיה ניאו-ליברלית סדורה, ניצול של משברים כלכליים ושינויים טכנולוגיים, ובעיקר מהלכים פוליטיים – הינדסו מחדש את כלכלת השוק, והסיגו לאחור את מדינת הרווחה לטובת סדר כלכלי דומה לזה שפולני הזהיר מפניו.

ואכן, כלכלת השוק הלא מרוסנת התבררה שוב כרעיון המעמיד בסכנה את הקיום החברתי ודורש התערבות "חיצונית", ולא בפעם הראשונה. המשבר הכלכלי של 2008 דרש התערבות נמרצת של ממשלות. הפעם, מול מגפה עולמית, עומדות מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו תהליכי "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע, וממשלות נדרשות גם הפעם לנקוט פעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית.

רבות ורבים חזרו בשבועות האחרונים לספרו של קאמי, הדבר, ולאמירה כי "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף-על-פי-כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני-האדם מופתעים". הדרישה, ספונטית יותר או פחות, לשרטט מחדש גבולות ברורים וחומות מפרידות, היא תגובה מוכרת למשברים. זהויות לאומיות המבחינות בין שייכים וזרים, לטענת אידיאולוגים ימנים, מציעות סולידריות אותנטית במקום קוסמופוליטיות ריקה מתוכן. ואכן, קשה שלא להתרשם מקורת הרוח שמסבה הסגתה לאחור (גם אם זמנית) של הגלובליזציה לימין הלאומי ברחבי העולם. אבל, אם לוקחים בחשבון שרבים ממנהיגי הימין האלה אחראים, במעשה או בתמיכה, לאותה מדיניות ניאו-ליברלית שרוקנה את המדינה מנכסיה והותירה אותה עם מערכות ציבוריות מוחלשות, יש טעם, מוסרי ופרגמטי,  לחשוד בסולידריות שהם מציעים.

הפעם, מול מגפה עולמית, מערכות בריאות ורווחה ברחבי העולם שעברו "התייעלות" והפרטה – בסכנת קריסה או קצרות מלהושיע. ממשלות נדרשות לפעולות שאינן כתובות בספרי הכלכלה הניאו-ליברלית

שבועות ספורים של מגפה – גם אם מספר הנפגעים ישירות נותר נמוך בהרבה מהתחזיות הקודרות – הספיקו כדי להותיר רבים בעוני ואי בטחון כלכלי. בניית חומות בין מדינות, שיח לאומי מדיר של נאמנות בתוכן והסתמכות על סולידריות קהילתית, רחוקה מלתת מענה מוסרי או מעשי למשבר הנוכחי, וככל הנראה גם לא לאלה שלפנינו. חומות, פריבילגיות אתנו-לאומיות או מנגנוני צדקה קהילתיים אינם תחליף למדינת רווחה, המחויבת לכלל אזרחיה ולמוסדות בין-לאומיים המאפשרים שיתוף פעולה בין מדינות. תשובות לאתגרים העומדים בפנינו נדרשות אפוא לקחת בחשבון שאלות מוסריות של אחריות ואנושיות אבל גם שאלות מעשיות בנוגע לחברת הסיכון בה אנו חיים.

חברת הסיכון

חברת הסיכון, המושג אותו טבע כבר לפני שנים הסוציולוג אולריך בק, מתאפיינת בחוסר ביטחון וחוסר וודאות. חברה בה באופן עקרוני "הכל אפשרי, הכל לא צפוי ולא נשלט" (91). העקירה (disembedding) של עוגני הביטחון בחברה שהיו מוכרים עד כה, לפחות עבור קבוצות מסוימות – עבודה יציבה, בטחון כלכלי וסדר פוליטי – איננה מלווה בשזירה (embedding) של עוגנים חדשים המחליפים את הישנים. הסיכונים הגלובליים על פי בק ממוטטים לא רק גבולות לאומיים אלא גם את מעמדה של המדינה ואת הסמכות של מנגנוניה לטובת אינדיווידואליזציה שמשמעותה אבדן האמון במוסדותיה:

"האינדיווידואליזציה היא ברירת המחדל כתוצאה מכשלון מערכות המומחים לנהל סיכונים או לשלוט בהם באורח רציונלי. היחידים נאלצים לפקפק בהבטחות הרציונליות שמפזרים מוסדות מפתח אלו. כתוצאה מכך, אנשים נאלצים לבטוח בעצמם ונעשים מנוכרים למערכות מומחים מבלי שיש בידיהם תחליף כלשהו". (111)

הסיכונים הללו, שהחברה המודרנית עצמה יוצרת ועוסקת במניעתם ובניהולם, ניתנים אולי לחיזוי במידה מוגבלת אבל לא למניעה או להכלה. הסיכונים הללו חוצים גבולות גיאוגרפים (שינויי אקלים), אינם מוגבלים בזמן (פסולת רדיואקטיבית) ולא ניתן לקבוע באופן מהימן סובב ומסובב (משברים פיננסיים). כאשר סיכון נחווה כנוכח בכל מקום, טוען בק, ומגפת הקווויד 19 היא דוגמה טובה לכך, אפשר להגיב אליו בשלוש דרכים:

1. הראשונה, הכחשה, כפי שכמה מנהיגים נקטו בשלבים הראשונים של המחלה.
2. השניה, אדישות, המתבטאת בחלק מתגובתם של אזרחים למציאות הנתפסת כבלתי ניתנת לשינוי.
3. והשלישית, טרנספורמציה, פעולה אקטיבית המבקשת לחולל שינוי.

על פי בק, עימותי הסיכון אשר מערערים על הסדר הקיים, מאפשרים לחברה להבין את המחירים של המבנה הכלכלי-החברתי הנוכחי, המאופיין על ידי אי-אחריות מאורגנת ומצביע על הצורך בבנייה של מוסדות חדשים. או, בלשונו של בק:

"הלם הסכנה הוא קריאה להתחלה חדשה. במקום בו ישנה התחלה חדשה, הפעולה אפשרית. בני אדם רוקמים קשרים חוצי-גבולות. פעילות משותפת חוצת-גבולות זו של זרים משמעה חירות. כל חירות מוכלת ביכולת זו להתחיל." (עמ' 102).

הקוסמופוליטיות אצל בק איננה אוטופיה, אלא ה"ממשות של זמננו" – כאשר כלכלה, סביבה וחברה מבטלים את משמעותם של גבולות הלאום. החיפוש העקר של הפתרון "מתחת לאלומת אור פנס הרחוב של מדינת הלאום" נועד לכישלון. החזון שמציע בק, חשיבה מחוץ ומעבר למוסדות המוכרים, אינו בהכרח עונה לצרכים ורצונות עכשוויים, בהם מדינה ולאום ממשיכים להיות רלוונטיים. כמו כן, החזון של קהילה פוליטית גלובלית טומן בחובו גרעין דמוקרטי משמעותי. ככל שמוסדות ההכרעה רחוקים יותר מאתנו האזרחים, כך היכולת שלנו להשפיע על ההחלטות קטנה, ואנו נתונים לשלטונה של אליטה קוסמופוליטית מצומצמת, אותה אליטה שמנהלת את הגלובליזציה בצורתה הניאו-ליברלית. אבל החשיבה על חברה העכשווית כ"חברת סיכון" מצביעה על כיווני מחשבה חדשים. הראשון, חיזוק מעמדה של המדינה כרשת ביטחון וסולידריות, כמסגרת של השתתפות פוליטית משותפת; תוך הרחבת המושג של שייכות ושותפות מעבר לקהילות מקומיות ולאומיות. השני, ההכרח בגיבושה של אחריות וסולידריות גם מעבר לגבולות המדינה כדי להתמודד עם משברי חברת הסיכון.

הפוליטיקה של הנוסטלגיה: הקהילה ומדינת הלאום האתנית

"נעבור את זה ביחד" מבטיחים לנו ערוצי התקשורת בחודשים האחרונים ואפילו פרסומות סכריניות של בנקים למשכנתאות מדברות על "אנחנו". לכאורה, אל הריק שהשאירה מדינת הרווחה בעידן הניאו-ליברלי נכנסת היוזמה הפרטית (מנגנוני צדקה) והקהילה. שתיהן מבוססות על בחירה והימנעות מפגיעה ב"חירויות" הניאו-ליברליות. התגייסות אישית ותרומות הן חלק מאותו תהליך בו המדינה מתייתרת בחלק גדול מתפקידיה לטובת השוק. מושגים כמו אחריות תאגידית ותרומה חברתית משנים מהותית את רעיון הרווחה מזכות אזרחית לכזו התלויה ברצונם הטוב של בעלי הון ובבחירתם לחלוק את רווחיהם. לכאורה, השיח של קהילה וקהילתיות מציב אתגר או ביקורת כלפי הניאו-ליברליזם האינדיבידואליסטי. הדגש על סולידריות, על חשיבות הפעולה האנושית הלא ממוסחרת, ועל חשיבות ההשתתפות הפעילה של כל אחת ואחד מאיתנו בחיי הקהילות שלנו, כל אלה מרכיבים מרכזיים של התפיסה הקהילתנית ומנוגדים לקידוש השוק והאנוכיות ממקסמת הרווחים המאפיינים את הניאו-ליברליזם. אבל, בפועל, השיח הקהילתי עשוי לחזק את אותה מדיניות כאשר הוא נופל למלכודת הניאו-ליברלית המסמנת אותו כתחליף למדינה וכמי שיכול לסייע בצמצום כוחה. זה נכון במיוחד לגבי הגישה הקהילתנית שאפיינה את החשיבה של ה"ניו לייבור" של בלייר, את המדיניות החברתית של ביל קלינטון ואומץ בידי שמרנים בארה"ב ואירופה כהצדקה לנסיגת המדינה מאחריותה על רווחת האזרחים.

לכאורה, שיח הקהילתיות מאתגר את הניאו-ליברליזם האנוכי ומדגיש סולידריות ותרומה פרטית. בפועל, השיח הזה עלול לחזקו, כשהמלכודת הניאו-ליברלית מסמנת אותו כתחליף למדינה

דברים אלה אינם באים לשלול את חשיבותן של קהילות ואת הפוטנציאל הפוליטי הטמון בהן לסולידריות ופעולה פוליטית, שאת כוחו ומשמעותו ראינו בחודשים האחרונים במקומות רבים. השיח הקהילתני גם אינו אחיד והומוגני, אל מול הקהילתנות הפוליטית המבקשת להעביר אחריות מהמדינה אל הקהילה ומאמינה באחריות חברתית של תאגידים, ישנן תפיסות אחרות, קואפרטיביות. תפיסות אלה, להן שורשים היסטוריים במסורות דתיות וסוציאליסטיות, מבקשות לשמר את אחריותה של המדינה לרווחת אזרחיה כאשר עקרון ה"שיוריות" (subsidiarity) מעניק לקהילה את הזכות להוציא אל הפועל מדיניות רווחה ולהתאימה לצרכיה. זאת, בשונה מהקהילתנות הפוליטית הפוטרת – לפחות באופן חלקי – את המדינה מאחריות ומעבירה אותה לקהילות מקומיות או לתאגידים. המשבר הנוכחי חושף את המגבלות של הקהילתנות הפוליטית אשר אין ביכולתה לתת מענה לאתגרים הגדולים. יתרה מכך, העובדה שהסולידריות הקהילתית מוגבלת לחבריה מעודדת תחרות בין קהילות על משאבים מוגבלים הפוגעת בכולן. כך, כאשר קהילה אוגרת אמצעי הגנה מול הנגיף הנמנעים מקהילות אחרות, המחלה מתפשטת מהר יותר.

באופן דומה, משברים כלכליים ופוליטיים מעוררים שיח לאומי הנסוב על קריאה לסולידריות ופעולה משותפת המבחינה בין ה"אנחנו" ל"הם". אפילו באירופה המאוחדת לכאורה, המאבק על משאבים חיוניים כמו תרופות ואמצעי מיגון, וקודם לכן על סוגיית הפליטים, משרטט מחדש גבולות בין מדינות ומפריד בין קבוצות לאומיות. השיח הלאומי, לגווניו, מציב כאלטרנטיבה פוליטית לגלובליזציה והניאו-ליברליזם, קהילה המבוססת על סולידריות וקשרים אמיצים, מחייבים ו"טבעיים" בין חבריה. כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת. בה בעת, פוליטיקאים לאומיים יכולים לאמץ סדר יום ניאו-ליברלי כאשר זה מייצג ערכים כמו מצוינות, הצלחה ותגמול, ואתוס של "חילחול" על פיו הצלחת המעטים תיטיב גם עם הרוב. משנתם המדינית-פוליטית של מנהיגים כגון בנימין נתניהו או נפתלי בנט היא דוגמה לשילוב בין לאומיות וניאו-ליברליזם רדיקלי. בכל זה אין הרבה חדש, הלאומיות בעידן המודרני שימשה דבק מלכד בחברה שהתפרקה ממוסדותיה המסורתיים והאינטימיים ואיפשרה את התפתחותה של כלכלת השוק.

כמו הקהילתנות, גם הלאומיות במופעה הניאו-ליברלי חיה בכפיפה עם כלכלת השוק. המדינה הניאו-ליברלית מגייסת אתוס לאומי כדי לחפות ולכסות על הניכור החברתי שהיא עצמה יוצרת

הפוליטיקה של הנוסטלגיה, כותב הפילוסוף הפוליטי וויליאם קונולי, היא געגוע לתקופה מדומיינת של סדר חברתי, קהילה וערכים המזוהים עם קהילתיות ומדינת לאום. אך גם התבוננות נוסטלגית למדינת הלאום איננה תשובה מספקת. מדינת הלאום כאידיאל בו גבולות טריטוריאלים ולאומיים חופפים ומבטיחים הומוגניות דתית, לשונית, תרבותית וזהותית התקיימה בפועל במקומות ספורים. לעיתים קרובות תהליכי היווצרותה והתהוותה היו כרוכים באלימות או הדרה של מי שהוגדרו כלא שייכים או שסירבו להשתייך. הלאומיות, לצד היותה לעיתים מפעל מרשים של סולידריות ושיחרור, היתה אחראית גם לעוולות, היררכיות והדרות המתבטאות בתביעות פוליטיות מתמשכות לשוויון והכרה. לכן, הניסיון לשחזר את מדינת הלאום נדון ככל הנראה לכישלון או שמחירו המוסרי גבוה מדי. הסדר החברתי הישן מעורר געגועים בעיקר אצל מי שנהנו ממנו בעבר, או צפויים ליהנות ממנו בעתיד. שאלות של מגדר, אתניות וגזע(נות) לא רק מטילות צל על העבר אלא גם על האפשרות לכונן מדינות לאום בעידן של גלובליזציה על משמעותיה הכלכליות, התרבותיות והדמוגרפיות. בפועל, תביעות של מעוטים להכרה, מחד, והגירה, מאידך, משנות גם את פניהן של מדינות שנחשבו בעבר הומוגניות או כמי שמסוגלות לייצר האחדה תרבותית.

השאלה המסתמנת, לפחות בטווח הקרוב, איננה אם מדינות ימשיכו להתקיים אלא איזה מנגנונים של שותפות וסולידריות יציעו בתוך ומעבר לגבולותיהן. המשבר הנוכחי לימד שהמאבק במגיפה מצריך שיתוף פעולה ואמון גם מצד קבוצות שאינן חלק מהלאום (אזרחים ערבים) או כאלה שהשתייכותם מותנה ומסויגת (חרדים). אתגרים אלה, בישראל ובעולם, דורשים הסדרים חדשים המבטיחים צדק והוגנות והמאפשרים משילות ולגיטימציה ומתבססים על סולידריות רחבה.

מדינת הרווחה האוניברסלית

הסוציולוג הבריטי בריאן טרנר הגדיר אזרחות כסטטוס חברתי הקשור לחברות בקהילה פוליטית, ושקובע את חלקו של הפרט מסך המשאבים של אותה קהילה פוליטית. טרנר מצביע על "אזרחות חברתית" שממנה נובעות לא רק זכויות אזרחיות ופוליטיות, אלא גם זכויות כלכליות וחברתיות, כפי שמתבטא במשטרי רווחה אוניברסליים. אזרחות חברתית זו מגולמת בסדרה של הסדרים מוסדיים שמחליפים את השוק כמנגנון המקנה נגישות לשרותים וטובין כגון חינוך, בריאות ודיור. בעוד שבמסגרת האזרחות הליברלית תחומים אלה מסופקים על ידי השוק, זאת אומרת הנגישות אליהן תלויה ביכולת של הפרט להצליח באחד השווקים – עבודה, פיננסי, נדל"ן; האזרחות החברתית הופכת את הנגישות לשרותים וטובין אלה לזכות אזרחית אוניברסלית. בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטתו של השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכנן אותם כמענה לצרכים של האוכלוסייה.

בעוד שבמסגרת השוק הקריטריון להקצאת שרותים הוא קריטריון הרווח, הוצאת שירותים אלה משליטת השוק והעברתם לסמכות המדינה מאפשרת לתכננם כמענה לצרכי האוכלוסייה

באופן פרדוקסלי, הרטוריקה הלאומית, בעיקר זו הקיצונית, מלווה לעיתים דווקא בשיח אנטי-מדינתי וקריאת תיגר על סמכות מוסדות המדינה. מפגינים חמושים התובעים להסיר את מגבלות הסגר בארצות הברית, משתמשים בשיח ליברטריאני המערער על סמכות המדינה. ניאו-שמרנים מבקשים לצמצם את סמכותה של המדינה לביטחון גבולותיה ולהותיר את השאר בידי השוק. אחרים, מפיצים תיאוריות קונספירציה על המדינה ה"עמוקה" שמוסדותיה מבקשים לנשל אזרחים מזכותיהם הדמוקרטיות. אולם, מה שמבחין בין מוסדות על-לאומיים כמו האיחוד האירופי לבין מדינות ריבוניות בהתנהלותן במשבר איננה רק שאלת הזהות וההזדהות, אלא גם הסמכות שבידיהן וקירבתן לפיקוח הדמוקרטי על ידי אזרחיות ואזרחים. היכולת לצוות על אנשים להישאר בבתיהם ולהגביל תנועה במרחב הציבורי, מחד, וגבייה וחלוקה מחדש של משאבים, מאידך – תוך היענות לצרכים האזרחיים כפי שמתבטאים בדרכים השונות שהדמוקרטיה הייצוגית מאפשרת – למדנו זה מכבר הן המפתח להתמודדות עם משברים.

המחלוקות הקשות בקרב האיחוד האירופאי אל מול המשבר, כאשר מדינות העדיפו אינטרסים פרטיקולריים על פני סולידריות חוצת גבולות משמשת עדות נוספת לחסידי מדינת הלאום על חוסר התוחלת בניסיון לנצח את הלאומיות. אבל, מבלי לגרוע מעומק המשבר בו מצוי האיחוד האירופי, חוסר סולידריות ואנוכיות מתחוללים בין מדינות בארצות הברית ובתוך מדינות. מדפים ריקים בסופרמרקטים או אי ציות לדרישה לבידוד והסתגרות הם עדויות לאמון נמוך בין אזרחים ובינם לבין המדינה. כפי שמוכיחות דוגמאות כמו זו של טראמפ בארה"ב, בולסונרו בברזיל או נתניהו אצלנו (על אף השוני המשמעותי בין זלזולם של שני הראשונים בכל המלצות המדענים, אל מול התנהגותו הזהירה והקשובה להמלצות המדע של האחרון). רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. לעומתה, סולידריות אזרחית המכוונת לכלל האזרחים, שלא על בסיס אתני או תרבותי, מושתתת על השתתפות ואחריות משותפת למוסדות המדינה.

רטוריקה לאומית המעודדת סולידריות בין דומים על בסיס שלילת אחרים מחלישה את מוסדות המדינה ואת האמון בהם. סולידריות בין כלל האזרחים מושתתת על אחריות משותפת למוסדות המדינה

התשובה לחשד, המוצדק לעיתים קרובות, במדינה ומוסדותיה, לפיכך, איננו ביטולם של המוסדות לטובת כלכלת השוק אלא הגדרה מחודשת והרחבה של מערכת הביטחון החברתי: עבודה מאורגנת, חינוך ובריאות ציבוריים ומנגנוני רווחה משוכללים. סמכויות אלה, מחד, צריכות להיות מוכפפות לפיקוח אזרחי ומעורבות אזרחית דמוקרטית של כלל הקבוצות. מאידך, הן צריכות להיות מאוזנות גם במנגנוני סולידריות וסמכות רחבים יותר כדי להתמודד עם אתגרי חברת הסיכון הגלובלית.

אחריות גלובלית

חברת הסיכון הגלובלית מציבה אתגרים שמדינות, גם אם ייסגרו עצמן בגבולות לאומיים, יתקשו לתת להן מענה. קשה לראות איך מדינות יוכלו, מוסרית ומעשית, לשמור על גבולות סגורים מול גלי הגירה של פליטים הנמלטים על נפשם ממדינות קורסות או להתעלם ממשברים הומניטריים במדינות אחרות. יתרה מכך, משברים כלכליים, בריאותיים או סביבתיים אינם מתחשבים בגבולות מדיניים ובמוקדם או במאוחר ייפגעו גם באלה המסתגרים מאחוריהם.

המשבר הנוכחי ממחיש זאת היטב. מעבר הוירוס מהיר יותר מאשר יכולת התגובה של המדינות, ולכן סגירת הגבולות הייתה תמיד מאוחרת בכדי לעצור אותו. המשבר מאיר גם את חשיבות שיתוף הפעולה בין מדינות. היכולת של מדענים ממדינות שונות לשתף פעולה, אפשרה את הזיהוי המהיר של הוירוס, של הרכב המעטפת והחומר הגנטי שלו, ועל ידי כך פיתוח מהיר ביותר של בדיקות לזיהוי הנדבקים, ועבודה מואצת לפיתוח חיסון. הפנדמיה הראתה גם שהחלום של מדינה שמספקת לעצמה את כל צרכיה ואינה זקוקה לשיתוף עם מדינות נוספות, הופך בעת משבר לחלום בלהות. החל ממזון, דרך אמצעי מיגון וכלה במכונות הנשמה, מדינות זקוקות לשיתוף פעולה. אך כאמור, התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי (שכן משטר הפטנטים מגביל מאוד את הנגישות לאמצעי טיפול), ודן לכישלון כל ניסיון להתמודד עם משבר האקלים העומד לפתחנו.

התמודדות עם משברים עולמיים לא רק דורשים להתעלות מעל גבולות לאומיים, אלא גם להשתחרר מתכתיבי השוק. הרי להכפיף כל עשייה אנושית לרווחיות ההשקעות מונע שיתוף פעולה של ידע מדעי

כאשר נשאל ד"ר ג'ונתן סאלק, ממציא החיסון נגד הפוליו, חיסון שאפשר להתמודד עם הפנדמיה של שנות החמישים המוקדמות, מדוע לא רשם פטנט על המצאתו השיב בשאלה: האם תוציא פטנט על השמש? בעידן הנוכחי, קשה אולי לדמיין ניסיון לנתק את המחקר המדעי היישומי משאלות של רווחיות ומכוחם של תאגידים. אולם, קשה גם לראות כיצד הפקרתן של אוכלוסיות מוחלשות בתוך מדינות מפותחות או במדינות עניות תאפשר להתמודד באופן מיטבי עם מגפות בעולם גלובלי.

כפי שאיומים כגון מגיפה או משבר האקלים אינם יודעים גבולות, כך ההתמודדות איתם – דרך שיתוף פעולה מדעי, מעבר מידע חופשי או צעדי מדיניות משותפים – חייבת להתעלות על גבולות בין מדינות. הסולידריות בתוך מדינות, המבוססת על אזרחות משמעותית, תידרש למעגלים רחבים יותר של סולידריות חוצת גבולות. בעולם גלובלי, אסון הומניטרי או משבר כלכלי במקום אחד, ישפיע במוקדם או במאוחר על אחרים. באותו אופן, גם סמכות המדינה המתבקשת כדי להעניק משמעות לאזרחות וביטחון מקיף לחבריה, תצטרך להיות מגובה בסמכויות למוסדות על ובין-לאומיים שיידרשו כדי להתמודד עם איומים עתידיים אך ממשיים. הנוסטלגיה למדינת לאום, והשיח הלאומי שהמשבר מעורר, מתעלמת מההיסטוריה הבעייתית של אותם מוסדות, משאלות מוסריות הנוגעות להווה שלהן ובעיקר ליכולתם להתמודד עם המשברים העומדים בפנינו.

פרופ' דני פילק מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. הוא חוקר פוליטיקה ישראלית, מדיניות בריאות ותנועות פופוליסטיות. דני חבר הנהלה בעמותת רופאים לזכויות אדם ובמרכז אדווה, ובין מייסדי תנועת עומדים ביחד

גיא בן-פורת הוא פרופסור למדע המדינה, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון. הוא כותב על תהליכי שלום, משטרה ומיעוטים, ועל יחסי דת-מדינה. חילוני, אבל מאמין בהפועל באר שבע

צפיתי לפני מספר שבועות בשלושת פרקיה של הסדרה המרתקת "מלחמה בלי שם", של ישראל רוזנר ומתי פרידמן על מלחמת לבנון.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל מהשניה הראשונה ועד האחרונה של שלושת פרקיו. הוא מטלטל לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות.

מדובר במסמך תיעודי מטלטל. לא בגלל שהוא מביא את "כל הסיפור" (אף מסמך לא מביא את "כל הסיפור"), אלא מכיון שאת חלקי הסיפור שהוא כן מביא, הוא מביא באופן הגון, חודר ונטול הנחות

מה הוא כן מביא? את הסיפור הישראלי. כיצד "מלחמת אין ברירה" נוספת הפכה למלכודת של כוח, אטימות, קונספציה ופחדנות. כן, פחד היא כנראה המילה החשובה ביותר בסיפור הזה: הפחד לצאת נגד הקונספציה ונגד הברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא ועל הפוליטיקאים, הוא מה שהנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון.

ופחד הוא גם מה שגמר את זה בסופו של דבר. פחד מוות במובן הפשוט והמיידי, שהומחש בסיפור הטרגי של החייל עופר שרון (מפברואר 1999), אשר חשש להסתער על לוחמי חזבאללה שארבו להם, שעה שחבריו נהרגו ונפצעו, כפי שמתואר בפרק השלישי. אבל הפחד והספקות שניכרו בשרון לגבי צדקת פעילות הצבא בדרום לבנון, ששיתקו אותו, הם אלו שבסופו של דבר הצילו כנראה לא רק אותו, אלא גם הרבה חיילים אחרים. זה היה אחד הארועים שהובילו את ראשי הצבא להבנה שהסיפור נגמר. הצבא אכול מבפנים. ולצבא שאכול מבפנים אין תקומה.

החסרון הגדול של הסדרה, כצפוי ביצירה דוקומנטרית ישראלית, הוא היעדרו הכמעט מוחלט של הקול הלבנוני האזרחי בסיפור הזה. למעט ראיון קצר עם לבנונית שיעית שמתארת בפרק הראשון כיצד בן דודה נהרג על ידי חיילים ישראליים, ככל הנראה בטעות או מתוך רשלנות פושעת – הצופה לא יכול להתחיל להבין את מימדי הסבל והמחירים האיומים שהאוכלוסייה בלבנון בכלל ובדרום בפרט, שילמה וחוותה במהלך 18 השנים הללו.

אין שום נתון כולל או אפילו התייחסות כלשהי למאות אלפי הפליטים, עשרות אלפי הפצועים וההרוגים (כמה בדיוק? כנראה שאף אחד לא יודע) וההרס הכלכלי והחברתי שהנוכחות הצבאית הישראלית, כלומר הכיבוש הישראלי, השיתו על לבנון ואוכלוסייתה האזרחית, שלרובה לא היה דבר וחצי דבר עם ישראל עד לשנת 1982.

פחד היא כנראה המילה החשובה כאן: הפחד לצאת נגד הקונספציה והברנז'ה, שאיים על רוב בכירי הצבא והפוליטיקאים, הנציח את 18 שנות "שומרים על ישובי הצפון" מלבנון

אין כל התייחסות לזוועות שהתחוללו כמה קלומטרים מצפון למטולה בין כותלי כלא אל חיאם (בו נכלאו במהלך השנים על פי הערכות כ-5,000 אנשים), שנוהל על ידי צד"ל בחסות צה"ל והשב"כ, בלא שכל ארגון בינ"ל יכול היה לבקר במקום.

אין כל התייחסות לחייהם של כ150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי בפועל במשך השנים שבמהלכן ישראל שלטה ב"רצועת הלבנון", שכללה כ-10% משטח לבנון! מסתבר שהשמיים הם הגבול כאשר עובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

וחבל שכך, ולא רק מכיון שראוי שישראלים ידעו ויבינו כיצד מעשינו השפיעו ומשפיעים על חייהם של שכנינו. אלא גם מכיון שהתייחסות לכל ההיבטים הללו היתה מעניקה עומק אחר לגמרי לתופעה שנקראת חזבאללה, ולא מותירה אותה רק כ"זרוע הפונדמנטליסטית והרצחנית של איראן", כפי שישראלים הורגלו לחשוב עליה.

העדרה הכמעט מוחלט של הפרספקטיבה הלבנונית אינו מקרי. הוא מבטא היטב את גבולות השיח המקובל כאן, שהיוצרים (שאת שניהם אגב, אני מכיר אישית מעריך ומחבב) הכפיפו את עצמם אליה בין אם במודע ובין אם לא. ברור אפוא שיוצרים אחרים אשר בשורה התחתונה אינם מחוייבים לסיפור הישראלי-ציוני, היו מוציאים תחת ידם סדרה אחרת לגמרי, שהיתה מאירה כמה פינות מוחשכות ומושתקות בשיח הישראלי, על התקופה הזו.

אין כל התייחסות לחיי כ-150,000 אזרחים לבנונים שחיו תחת כיבוש ישראלי ב"רצועת הלבנון". מסתבר שהשמיים הם הגבול כשעובדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"

למותר כמעט לציין שכאשר צופים בסדרה הזו, אי אפשר שלא לחשוב על קונספציות נוספות בהן אנו חיים ועל אוכלוסייה אזרחית נוספת שבה ישראל רודה ואותה היא מנשלת מזה עשרות שנים. רק שזה סיפור שאנו עדיין מאוד רחוקים מלהיות מסוגלים לדבר עליו בלשון עבר. תיאור כן והגון שלו יחייב אותנו יום אחד לבחינה הרבה יותר ביקורתית, חודרת וכואבת על כולנו כאן.

חלק ניכר מזמנו של דרור אטקס במהלך שני העשורים האחרונים הוא בילה בגדה המערבית, בנסיון להבין ולתעד את מדיניות ההתנחלות וגזל האדמות שישראל מנהלת שם. בעבר עבד עבור מספר ארגוני שמאל ישראלים וכיום פועל מתוך פלטפורמה קטנה בשם 'כרם נבות' שעוסקת בעניינים אלו. הוא מתכוון לתעד כאן מדי פעם אנשים או תופעות בהם הוא נפגש במהלך עבודתו. https://www.keremnavot.org/hebrew