העולם יצא מאיזון.

הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה.

תחת הצל המאיים של הנגיף, דפוסי ההתנהגות הבסיסיים ביותר שלנו השתנו, האמונה בסדר הקיים מתערערת – לא בטוח ש"מה שהיה הוא שיהיה" ולא בטוח שמה שהיה "היה טוב כפי שחשבנו".

הקורונה מזיזה אותנו. היא מניחה אותנו במקום חדש ומכניסה אי-ודאות רבה לחיינו.

הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה. הקורונה מזיזה אותנו. היא מניחה אותנו במקום חדש ומכניסה אי-ודאות רבה לחיינו

בה בעת הקורונה מעניקה לנו פרספקטיבה, זמן והזדמנות לבחון את העולם בו אנו חיים. היא חושפת את החוזקות ואת הכשלים של המבנים האישיותיים, החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים שלנו. ובכך היא מעניקה לנו מתנה נדירה, שיעורים חשובים והזדמנות ללמוד על עצמנו ולהשתפר.

בשורות הבאות אציג בקצרה כמה שאלות ושיעורים ראשונים שמלמדת אותנו הקורונה בתחום הפוליטי.

שיעור 1: חוזקה של מדינה

השיעור הראשון שהקורונה מלמדת אותנו מניח זרקור על עוצמתה ותפקידה של המדינה.

לנוכח המגיפה, כולם מחפשים ומבקשים עזרה מהמנגנונים הציבוריים של המדינה. אותו "איש שמן" שהכלכלנים הניאו-ליברלים מבית מדרשו של מילטון פרידמן ביקשו להרזות. כלומר, להפריט את מנגנוני המדינה, לשמור על מדינה מצומצמת שנותנת מעט שירותים חיוניים, כדי שלא יצטרכו לשלם הרבה מיסים, ולתת ל"יד הנעלמה" לטפל בכל השאר.

אולם כעת לפתע אנו בוכים ומתלוננים ש"האיש השמן" כבר לא כל-כך שמן – אין לו מספיק מיטות בבית החולים, אין מספיק רופאים, אין תשתיות ללמידה מרחוק, אין מערך הסברה לאומי, הביטוח הלאומי על סף גרעון, ומשרד החוץ חלש ומוחלש ולא יכול למלא את ייעודו.

לנוכח המגיפה, כולם מחפשים ומבקשים עזרה מהמנגנונים הציבוריים של המדינה. אותו "איש שמן" שהכלכלנים הניאו-ליברלים מבית מדרשו של מילטון פרידמן ביקשו להרזות

זו היתה החלטה פוליטית "להרעיב" את המנגנונים הציבוריים, להפריט את השירותים שהמדינה מספקת – זו הגישה הניאו-ליברלית, שגורסת שכל אחד יכול וצריך להסתדר בעצמו. וירוס הקורונה חושף את העובדה הפשוטה שהאדם לא יכול לשרוד לבדו. גם אם הוא עשיר מופלג. בשביל זה הקימו את המדינה – כדי לתאם פעולה משותפת, ולבנות יסודות חזקים להתמודדות עם אתגרים גדולים.

כאשר מרעיבים את המדינה, ולא משקיעים בשעת שגרה במערכת בריאות ציבורית, בתשתיות למידה, בשירות חוץ חזק ואפקטיבי, בכבישים, בניקוז, במערכת רווחה וביטחון סוציאלי – אז יכולתה של החברה להתמודד עם אתגר גדול נפגעת באופן משמעותי. למזלנו, הסוציאליסטים הם שהקימו את המדינה, ושאריות של מערכת ציבורית מפוארת עדיין עמנו.

מרכיב חשוב בתפיסה הניאו-ליברלית מתייחס להעברת עוצמה מהמדינה אל השוק הפרטי. הדומיננטיות של תפיסה זו בעשרות השנים האחרונות, ותהליכי ההפרטה שהיא כוללת, הביאה לכך שגופים פרטיים – בעלי הון, תאגידים וחברות טרנסלאומיות – צברו עוצמה כלכלית, נורמטיבית ואפילו פוליטית על חשבון המדינה. אמזון לבדה שווה יותר ממדינות רבות בעולם. אולם כעת לנוכח המשבר, אף אחד לא פונה לאמזון שתספק תשובה ותסייע. יש לזכור זאת גם לעת שגרה, ולוודא שחלוקת העוצמה בין המדינה והתאגידים העסקיים, מאפשרת למדינה להתכונן למילוי תפקידה בשעת חירום.

שיעור 2: אופייה של המדינה

משבר הקורונה מאפשר לבצע השוואות בין מדינות שונות ומשטרים שונים, ולבחון לא רק את עוצמתה של המדינה אל מול המשק הפרטי, אלא גם את אופי המשטר, והדרך בה הוא מגייס את האזרחים לפעולה.

אנו רואים כי ניתן להשיג שיתוף פעולה על ידי פחד. פחד מהסנקציות של השלטון אם לא נשתף פעולה. פחד מהקורונה עצמה ומאפשרות של מוות. ולכן משטרים רבים משתמשים בהפחדה. מנהיגים רבים הופכים את הקורונה לעניין של ביטחון לאומי, מתארים את הקורונה כאיום קיומי, ובכך מאפשרים לעצמם חופש פעולה חסר תקדים, דילוג על בקרה ומנהל תקין, ואף קעקוע של מסגרת המדינה עצמה (כן, כן, בישראל שלנו).

אבל, יש גבול לפחד. פחד הוא לא רציונלי וקשה לנווט אותו. יש להשקיע משאבים רבים כדי לשמר את הפחד, וזה בא על חשבון הטיפול בבעיית הקורונה. יותר שוטרים ברחובות – פחות בדיקות בקהילה. וכשהפחד מהלא-מוכר חולף, כך גם שיתוף הפעולה.

יש גבול לפחד. פחד הוא לא רציונלי וקשה לנווטו. יש להשקיע משאבים רבים בשימורו, על חשבון הטיפול בבעיית הקורונה. יותר שוטרים ברחובות – פחות בדיקות בקהילה. וכשהפחד מהלא-מוכר חולף, כך גם שיתוף הפעולה

מאידך, במדינות דמוקרטיות, פועלים לייצר שיתוף פעולה של האזרחים מתוך בחירה והבנה של חשיבות הצעדים הנחוצים. זאת עושים בעזרת שקיפות, סיפוק מידע זמין, השכלה, ושיח מתמשך בין האזרחים לבין השלטון. גישה זו אפקטיבית לאורך זמן.

משתנים רבים משפיעים על שיתוף הפעולה של האזרחים. חוסן חברתי ולכידות חברתית הוא אחד מהם. לכן למשל, אי-שוויון גדול בין חלקי האוכלוסייה פוגע בפעולה המשותפת ובתפיסה של חברה מלוכדת. היעדר שסעים חברתיים הוא משתנה נוסף. לכן, ראש מממשלת המעבר נתניהו, שריו, ואנשי תקשורת רבים המשתפים פעולה עמם ומכנים את הרשימה המשותפת כתומכי טרור – פוגעים בלכידות החברתית.

והנקודה החשובה ביותר הנחוצה לגיוס האזרחים לשיתוף פעולה – אמון במוסדות הפוליטיים. אם האזרחים לא מאמינים לשלטון, הם לא מתגייסים לפעולה המשותפת, האפקטיביות והיעילות של ההתערבות נפגעת, ההתמודדות פחות טובה ולעתים אף כושלת. פה בישראל, נתניהו זכה ביושר לחוסר האמון הציבורי נוכח הרקורד האישי שלו. המחשבה כי ייתכן והחלטותיו נגועות בשיקולים זרים הקשורים למצבו הפוליטי והמשפטי, די בה כדי לבסס חוסר אמון. התנהלותו תוך כדי המשבר, הכוללת הימנעות ממתן תשובות לשאלות, סגירת בתי המשפט באמצע הלילה, מניעת עבודת הכנסת והקמת הוועדות, רק מחזקת את חוסר האמון.

שיעור 3 – אופייה של הגלובליזציה

השיעור השלישי קשור לתהליכי הגלובליזציה.

בחסות מעצמות המערב ותפיסת עולמם הכלכלית הפכה הגלובליזציה את העולם למשק קפיטליסטי אחד גדול. גבולות נפתחו, מכסים ירדו, והסחר החופשי והתחרות הפכו לערכים המכוננים. בדומה למנגנון של המדינה עצמה, גם בשוק הגלובלי, אי-השוויון גדל ושחקנים פרטיים צברו עוצמה. תרבות הצריכה הבלתי נגמרת הניעה את גלגלי השיניים של כלכלה, המבוססת על תפיסה של משאבים בלתי נגמרים.

משבר הקורונה מציב אתגרים לרעיונות המרכזיים של הגלובליזציה הזו – לפתע המשאבים מוגבלים. לפתע יש לשים מחסומים בפני התנועה החופשית. לפתע אי אפשר להשיג כל מה שאתה רוצה בעזרת כסף. הפחד שיתק את הכלכלה.

משבר הקורונה מציב אתגרים לרעיונות המרכזיים של הגלובליזציה – לפתע המשאבים מוגבלים. לפתע יש לשים מחסומים בפני התנועה החופשית. לפתע אי אפשר להשיג הכל בכסף. הפחד שיתק את הכלכלה

יש מי שרוצה להיצמד לסדר הקיים שקרס, וקורא למדינות לשוב ולהסתגר. להקים מחדש את הגבולות החוסמים, להעלות מכסים. לעצור כניסה של זרים. לשמור את המשאבים הקיימים לשימוש המדינה. שכל מדינה תדאג לעצמה.

אבל כאן התחרות לא עוזרת, ומה שנדרש זה שיתוף פעולה. לא ניתן לעצור את הגלובליזציה, ולא ניתן לעצור את הקורונה לבד. מעולם לא ניתן היה לעצור את המגיפות בעזרת התבדלות מהעולם. כפי שמציינים בפנינו ההיסטוריונים, גם במאה ה-14 וה-16, לפני שהיו בכלל מדינות, ומכוניות ומטוסים, ובידוק ביומטרי, התפשטו המגיפות והגיעו לכל רחבי העולם.

מה שכן ניתן לעשות זה להיאבק על אופייה של הגלובליזציה. מה שההיסטוריה מלמדת הוא שדווקא שיתוף פעולה בינלאומי, הוא זה שהביא לתוצאות טובות יותר בהתמודדות עם מגיפות.

גם כעת לנוכח איום הקורונה, אנו פונים לחפש ולבקש אחר מנגנונים חזקים ואפקטיביים ברמה העולמית, שיוכלו לנהל את המשבר הזה.

שנים העולם מייבש את המנגנונים הבינלאומיים שקמו כלקחי מלחמת העולם השנייה. המוסדות הבינלאומיים זוכים בשנים האחרונות לזלזול ולפגיעה ביכולתם לעבוד. באוקטובר 2019, כחודשיים לפני התפרצות הקורונה, חשף מזכ"ל האו"ם גוטיירש כי כמעט שליש מהמדינות החברות לא שילמו את דמי החבר השנתיים שלהן, וכי פעילות האו"ם לאורך השנה התאפשרה רק נוכח קיצוץ בהוצאות החירום.

כן, גם מדינת ישראל לא שילמה לאו"ם. ראש הממשלה החליט לקצץ את התשלומים שישראל מחויבת להם כיוון שלא אהב כמה החלטות שקיבל הארגון ולא היו נוחות למדיניות שלו.

כן, גם ישראל לא שילמה לאו"ם. רה"מ החליט לקצץ את התשלומים שישראל חייבת כי לא אהב כמה החלטות שקיבל הארגון ולא היו נוחות למדיניות שלו. וראו זה פלא, בשעת חירום המוסדות הבינלאומיים נקראים לתפקד

וראו איזה פלא, כעת יש שעת חירום, והמוסדות הבינלאומיים נקראים לתפקד בצורה מיטבית. האם בעת הזו אזרחי ישראל, ואזרחי העולם היו נהנים ממוסדות בינלאומיים חזקים ומתפקדים? בוודאי! כדאי לזכור זאת גם לעת שגרה.

שיעור 4: מקורות הידע והסמכות

השיעור הרביעי והאחרון לטקסט קצר זה – אף הוא פוליטי, הכי פוליטי – ומתמקד בשאלת מקור הידע והסמכות. מה שאנו חושבים שאנו יודעים – הידע שלנו – מסייע לנו להבין את העולם סביבנו, לנסח עבור עצמנו מה טוב ומה רע, ולתכנן את הפעילות הפוליטית כדי להשיג את הטוב. לכן מקור הידע והסמכות היא הסוגיה הפוליטית העוצמתית ביותר.

החברה האנושית הצליחה להגיע להישגים כבירים בעזרת הישענות על המדע כמקור הידע. המתודה המדעית, היא שזכתה בלגיטימיות ובסמכות לקבוע מה קיים ומה נכון. המציאות הטכנולוגית ביססה את הסמכות של המדען, של המשכיל, של המלומד. הידע הנכון נוצר בתהליכי חשיבה ובקרה ועיבוד והופץ לאחר עריכה בכלי תקשורת ההמונים – הספרים, העיתונים ומאוחר יותר הרדיו והטלוויזיה.

אולם היום, הקו המבחין בין ידע, דעה ואמונה החל להיטשטש. כל אחד ואחת מאתנו קיבל כרטיס כניסה חופשי לשיח הציבורי, ללא מסננים, ללא צורך לעבור עריכה, ללא שום צורך להוכיח שמה שאנו אומרים מבוסס על תהליך כלשהו של חשיבה רציונלית, בקרה, ניסוי אמפירי או מומחיות מקצועית. זה לא שאין היגיון לערער על מבני הכוח שנוצרו יחד עם המדע, בהחלט יש, אך ההשלכות של זניחת המתודה המדעית, היא מותה של האמת. אין יותר אמת ושקר, אלא רק דעות השוות זו לזו.

הקו בין ידע, דעה ואמונה מיטשטש. כולנו קיבלנו כרטיס כניסה חופשי לשיח הציבורי, ללא מסננים, ללא עריכה, ללא צורך לבסס אמירות על תהליך חשיבה רציונלית, בקרה, ניסוי אמפירי או מומחיות מקצועית

זו תחושת כח אדירה לחשוב שהדעות של כל אחד ואחת שוות לדעות של המומחה שלמד כל כך הרבה שנים. ואם בנוסף לכך אנחנו גם יודעים לכתוב בצורה מעניינת ולא לשעמם עם נתונים וגרפים מעצבנים, אז אולי הן אפילו יותר משפיעות משלו.

תחושה נעימה, אך גם מסוכנת. זהו גם הבסיס לידיעות הכזב – הרי לא חשוב אם הידיעה היא נכונה או לא, מה שחשוב הוא כמה קוראים אותה, והאם היא מכניסה כסף רב לתשתית הווירטואלית שתומכת בה. ערכו וקרנו של המדע ירד, ערכם של המדענים ירד, ערכה של האמת ירד. ערכו של הבידור הוא שניצח.

אבל הנה מגיעה מגיפת הקורונה. ולפתע כולנו מנסים לחפש ידע מוסמך. ידע המבוסס על מחקר ומתודה מדעית. פתאום חשוב לנו מאוד להבחין בין דעה ואמונה לבין ידע. אנו חוזרים לערוצי התקשורת המסורתיים, ומבקשים לשמוע ידע שעבר מערכת של בקרה ונבחן כידע שיכול להיחשב כמהימן. כאשר מדובר על שאלת חיים ומוות, אנו בכל זאת רוצים את הרופאים המלומדים, ולא את "חברינו" בפייסבוק.

סיכום שיעור זמני

הקורונה מלמדת אותנו שיעורים חשובים. האם נלמד מהם או שנשכח אותם מיד עם תום המבחן?

משבר הקורונה לא יהיה האחרון. משבר האקלים כבר כאן. האם נהיה מוכנים יותר להתמודד עם השלכותיו?

ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית