העולם יצא מאיזון.
הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה.
ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית
זה לא פשוט להיות מיעוט. במיוחד מיעוט לאומי במדינה שנמצאת במלחמה עם העם שלך. למשל מי שנקראים "אזרחי ישראל הערבים". מצד אחד יש שאלה של זהות. האם הם "יותר ישראלים" או "יותר ערבים"? והאם השיוך הכללי ל"ערבים" הוא נכון בכלל, או שהם בעצם פלסטינים? מצד שני יש את שאלת הנאמנות. כשזה מגיע לכדי התנגשות, וזה מגיע, הם יותר נאמנים למדינה שהם חיים בה או לעם שהם שייכים אליו? אלה שאלות ששואלים עליהם, וגם שהם שואלים בעצמם.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מקיים סקר שנתי שנקרא "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמסתכל בין היתר גם על סוגיות טעונות כמו אלה. הסקר הזה מתבצע בחודש יוני בכל שנה. אחת השאלות הבסיסיות ביותר היא השאלה "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?". השאלה נשאלת את כל משתתפי בסקר, יהודים וערבים, אבל ניתוח התשובות כולל גם פילוח לפי מגזר.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תחת הכותרת סוחטת הרגשות: "בנק הפועלים הורה לבטל סליקת תרומות להנצחת לוחם" – פורסמה השבוע כתבה (Ynet, 24/03/2024) המתארת תביעה נגד מסכת התעללות לכאורה של הבנק ושל חברת סליקה – בעמותה, המנהלת קמפיין תרומות להנצחת זכרו של לוחם שנהרג בצפון הרצועה.
התביעה קובלת על התערבות הממשל האמריקאי בפרויקט הנצחה תמים לכאורה, שמקושש תרומות למפעל חייו של הנופל. למעשה, מדובר בטענות מניפולטיביות, המצניעות את העובדה ש"מפעל החיים" המדובר הוא מאחז בלתי חוקי, שספג סנקציות אמריקאיות בשל אלימות כלפי פלסטינים. המוסדות הפיננסיים הישראליים נענים לדרישת הממשל בסירובם להעביר דרכם תרומות, שבפועל עוקפות את אותן סנקציות.
ארנון הראל הוא פעיל חברתי, קהילתי ופוליטי. גמלאי מחינוך והוראה בתיכון. לימודי תואר שני למשפטים, למערכות מידע; לימודי תואר ראשון לגיאוגרפיה ומדע המדינה, לימודי ארץ ישראל. 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות, 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מדינת ישראל הכריזה מלחמה.
כמעט כל מה שהממשלה עושה כרגע, כל הזמן הניהולי ומשאבים, קשורים למשבר ולהשלכותיו, ועדיין לא פשוט לתפקד היטב.
מערכת אדירה מגוייסת למען מטרה אחת. פתאום הכל זז מהר. מקבלים החלטות. בוחנים חלופות. מקצים תקציב. מגייסים את האמצעים והיכולות של השוק הפרטי להיות חלק מהתזמורת.
ביום יום, אנחנו מצפים מהממשלה לטפל באותה התכליתיות והמהירות בכל תחומי החיים. אבל אפשר באמת לטפל היטב ובמקביל ב-1000 מטרות שונות בתכלית? אתם מכירים ארגון שעושה את זה? אתם לא, כי זה בלתי אפשרי.
פרקטית לא ניתן לנהל בהצלחה ארגון שמתיימר להיות בייביסיטר לכל תחומי החיים.
טובת הציבור היא ממשלה קטנה – במספר משרדי הממשלה, במספר השרים, בכמות עובדי הציבור, בנושאים שמנוהלים על-ידה ושבאחריותה.
ממשלה שעוסקת בשאלה אם בגני הילדים יהיו או לא יהיו מצלמות, אם בתיכונים ילמדו או לא ילמדו ספר כזה או אחר, ושקובעת היכן יעבור כל קו אוטובוס במדינה ובאיזה תדירות – בהכרח לא מפעילה מאמצים יעילים וממוקדים לטפל בדברים הגדולים והחשובים מכולם – הערכות למצבי קיצון וחירום, ביטחון אישי, שמירה על רכוש פרטי וציבורי, מערכת צדק מהירה, מערכת מיסוי הגונה פשוטה להבנה ויעילה, רשת בטחון כלכלית לנזקקים ביותר, בקרה ואכיפה, ביעור שחיתות.
המשבר הזה, כמו כל מלחמה, הוא ההוכחה לעליבותו, חוסר יעילותו ונוקשותו של המגזר הציבורי בעיתות שגרה כשיש אלפי מטרות סותרות, ועליונותו בעת חירום כשנדרש סנכרון מערכות מהיר, גמיש, סתגלן.
העליבות בשגרה מגיעה מהניסיון לנהל כל פרט, לתכנן כל צעד, להתגונן מכל תקלה, להסדיר כל מצב, לאשר כל שיהוק, להסמיך כל בעל מקצוע, להחליט מה נכון בכל שאלה – בשביל זה צריך המון עובדים, מוסדות, חוקים ותקציבים.
העליונות בחירום מגיעה מהכוח והסמכות לקחת את כל המשאבים הקיימים – ציבוריים ופרטיים, ולנצח על התזמורת ביד אחת. אם גם היינו מנצלים את עיתות השגרה לתכנן טוב יותר את סדר הפעולות ומרחב האפשרויות בעיתות החירום, בכלל היה נפלא.
המלחמה הזו היא ההוכחה שממשלות כוחן בחירום ולא בשגרה. הן ההוכחה שהדרישה הציבורית למדינת בייביסיטר שתעסוק בהכל בשגרה היא דרישה לא ריאלית וקצרת רואי.