אישיות
תמר גור

טענות על יחס לא מכבד מצד הרבנות, מדיניות מחמירה בתהליך בירור היהדות לקראת הנישואים, ורצון של בני הזוג לקיים טקס שוויוני, גורמים ליותר ויותר זוגות לבחור בחלופה לנישואים ברבנות ● אחת הדרכים מציעה להסדיר מראש תנאי היציאה מחוזה הנישואים בין בני הזוג, ולצמצם את האפשרות להיקלע לחוויה של סרבנות גט

יותר ויותר זוגות שעומדים להתחתן פונים למסגרות אלטרנטיביות, שמציעות נישואים אזרחיים ואפשרויות נוספות לאיחוד הקשר ביניהם.

המשותף לכל הזוגות שפונים למסגרות אלה הוא חוסר הרצון לעבור דרך מוסד הרבנות הראשית, וזאת משלל טעמים: החל מטענות ליחס לא מכבד מצד הרבנות, דרך מדיניות מחמירה ולפעמים משפילה של הרבנות בתהליך בירור היהדות לקראת הנישואים, וכלה ברצון של בני הזוג לקיים טקס שוויוני יותר.

בתנועה הרפורמית, שהיא כיום המחתנת הגדולה ביותר מחוץ לרבנות, מדווחים על עלייה שנתית של 15%-20%  במספר הזוגות שנישאו דרכה בשנים האחרונות. 1,500 זוגות התחתנו דרך התנועה בשנת 2018, לעומת כ-1,200 זוגות ב-2017.

נתונים אלה מקבלים ביטוי גם בסקרים שבודקים את עמדות הציבור באשר לנישואים במסגרות אלטרנטיביות לרבנות הראשית.

בעוד שב-2009, רק 53% מהציבור תמכו בהכרת המדינה בנישואים אזרחיים, רפורמיים וקונסרבטיביים, הרי שב-2018 עלה שיעור התמיכה של הציבור ל-70%.

בסקר שערכה עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון נמצא עוד כי שיעור האנשים שתומכים בנישואים אורתודוקסיים, עבור עצמם או ילדיהם יורד בהתמדה, ואילו שיעור האנשים שתומכים בכך שהמדינה תכיר בכל החלופות לנישואים – עולה. בעוד 63% תמכו בנישואים אורתודוקסיים ב-2013, ירד ב-2018 תמכו בהם 47% .

בסך הכל נמצא בסקר כי ארבעה מכל חמישה יהודים חילונים בישראל, שהם 82%, היו מעדיפים שלא להינשא בנישואים אורתודוקסיים. שיעור ההעדפה לנישואים אזרחיים מגיע ל-36% בקרב הציבור היהודי, לעומת 14% שמעדיף נישואים קונסרבטיביים או רפורמיים. אבל הנתון המפתיע יותר הוא שגם 22% מהציבור הדתי הביעו העדפה לנישואים אורתודוקסיים – מחוץ לרבנות.

מנכ"ל חדו"ש, הרב אורי רגב, סבור כי ממצאי הסקר מצביעים באופן חד משמעי על כך שרוב הציבור מביע אי אמון ברבנות הראשית, ושואף למימושה המלא של הבטחת מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון. "אחרי הכל ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם ששוללת מאזרחיה את חירות הנישואים", הוא אומר.

"לא הרגשתי שמנסים לפתור שם משהו", אומרת קרינה על התהליך שעברה ברבנות. "אין מענה אנושי, והתחושה שלי הייתה שהתשובות נועדו למרוח ושאין רצון לסייע"

הרבה הרפורמית, תמר גור, פעילה בתחום הנישואים כבר קרוב לעשור, ורשמה שיא כרבה שחיתנה הכי הרבה זוגות בעולם: יותר מ-200 זוגות מאז 2010.

הטקסים שהיא עורכת מתנהלים ברוח היהדות, אך בהתאמות רלוונטיות ובהתאם לרצון בני הזוג. רוב הזוגות שלה הם חילוניים ממעמד הביניים. "אבל המעגל הולך ומתרחב גם למשפחות מסורתיות ולאנשים ממשפחות דתיות", היא אומרת.

"חלקם מאסו בממסד הרבני, בקשיים שהוא מערים ובמה שהוא דורש מהם כתנאי לנישואים, ומעדיפים להינשא דרך התנועה הרפורמית. אחרים מחפשים תוכן שיתאים להוויה שלהם, שיוכלו להבין ולהתחבר אליו, ושיהיה בשפה שלהם. הם גם רוצים הטקס שוויוני, בלי הקטע הרגיל של קניין האישה והדברים הללו".

תמר גור (צילום: נמרוד פישר)
תמר גור (צילום: נמרוד פישר)

"לא רצינו לעבור ברבנות"

השינוי בעמדות הציבור ביחס לנישואים דרך הרבנות, הביא לא מעט ארגונים של החברה האזרחית להציע את שירותיהם לזוגות שמעוניינים להינשא בנישואים אורתודוקסיים, ובלבד שכף רגלם לא תעבור דרך הרבנות הראשית.

אחד המיזמים האלה הוא "חופות״, מבית ״השגחה פרטית", מיזם הלכתי מחוץ לממסד הרבני, שהקים הרב אהרון ליבוביץ. אחד האנשים שנישאו דרך המיזם הוא עירא קראוס, שהתחתן באפריל האחרון עם בחירת לבו תומר לוין.

הרב אהרון לייבוביץ (צילום: צילום: הדס פרוש/פלאש90)
הרב אהרון לייבוביץ (צילום: צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"זה לא שיש לנו משהו נגד החתונה והדרך המסורתית״, אומר קראוס, "פשוט לא רצינו לעבור במונופול הרבני. אני בא מבית שבו מכבדים את המסורת, הייתי בגן דתי ובית בספר דתי והמסורת נטועה בי, אבל אני מתנגד למונופול שיש לרבנות הראשית בנישואים. הרבנות פוגעת בזכויות של אזרחים רבים בארץ, בסוגיות כמו נישואי להט"ב ונישואים בין יהודים ללא-יהודים, גיור, וכשרות. אנחנו פשוט לא מעוניינים לשתף פעולה עם הכוח הזה שיש לרבנות".

גם קרינה וצחי התחתנו דרך המיזם, וזאת לאחר שהרבנות פתחה בהליך ארוך של "בירור יהדות" לקרינה, ששני הוריה הם יוצאי ברית המועצות לשעבר. לאחר כחצי שנה של חיטוט בעברה ובמקורות של משפחתה, הרגישה קרינה שהתהליך לא מתקדם לשום מקום, והחליטה לוותר עליו.

"לא הרגשתי שמנסים לפתור שם משהו", אומרת קרינה על התהליך שעברה ברבנות. "אין מענה אנושי, ואין אופציה להגיע למישהו שממש ידבר איתך. התחושה שלי הייתה שהתשובות נועדו למרוח, ושאין שום רצון לסייע.

"אחרי שהגעתי למסקנה הזאת, ויתרתי והמשכתי הלאה. אפילו ניסיתי לבדוק אפשרות לגיור דרך הצבא, שזה תהליך קשה ומורכב, אבל במשרד הפנים אמרו לי שאני לא יכולה לעבור אותו, כי אני רשומה בתעודת הזהות כיהודייה".

עירא קראוס ותומר לוין ביום נישואיהם
עירא קראוס ותומר לוין ביום נישואיהם (צילום: באדיבות המצולמים)

מה דרשה ממך הרבנות שכל כך הקשה על התהליך?
"בעיקר מסמכים שקשה מאוד או בלתי אפשרי להשיג. למשל, תעודת לידה של אמי ושל סבתי מצד אמא, וכתובה של סבא וסבתא מהצד הזה. מדובר במסמכים מתקופת השלטון הסובייטי, שלא קל להשיג. חוץ מבזה שבכלל לא מביאים בחשבון שהרבה יהודים ניסו לשמור על יהדותם בסתר בגלל רדיפת השלטונות.

"בסוף התחתנו בנישואים אזרחיים בקפריסין, אבל מבחינתנו זה עדיין לא היה שלם. אני גדלתי על היהדות ומבחינתי היה טבעי ומתבקש להתחתן בדרך המסורתית, אז חיפשנו וגילינו את המיזם של 'השגחה פרטית', והלכנו לשם.

"רצינו טקס רגיל, ואמרנו להם שאנחנו רוצים להינשא כמו ההורים שלנו. הם היו מאוד נעימים אלינו, נכנסו איתנו לעומק התהליך, הסבירו לנו הכל וליוו אותנו. הרב ממש ישב איתנו על הכתובה. הוא תרגם, והסביר כל חלק. זה היה נהדר.

"אני לא חושבת שברבנות זה נראה ככה. ברבנות מתחתנים כי פשוט ככה כולם עושים וזהו. אף אחד לא מתעסק בתוכן ובמשמעות של התהליך. כאן למדנו הרבה וזו הייתה חוויה נהדרת. אבל בסוף התחתנו בדרך הרגילה, בלי שינויים".

שוברים את הכוס. החתונה של קרינה וצחי בן שימול
שוברים את הכוס. החתונה של קרינה וצחי בן שימול (צילום: באדיבות המצולמים)

בתי דין רבניים פרטיים

"חופות" מציעה מסלול עוקף רבנות – גם בתהליך הנישואים, וגם במקרים של גירושים – ובלבד שבני הזוג לא נרשמו כנשואים במדינת ישראל.

זוגות שנישאו דרך העמותה ומעוניינים להתגרש בהמשך, אינם חייבים לעבור את תהליך הפרידה דרך הרבנות הראשית, שידועה כנוקשה וככזאת שלא פותרת בעיות, אלא יכולים לעשות זאת דרך מה שמכונה בית דין רבני פרטי.

בתי הדין הפרטיים מתנהלים במקביל לבתי הדין הרבניים הרשמיים, ועוסקים בנושאי נישואים וגירושים. רובם שייכים כיום לאוכלוסייה החרדית, אך ניצנים ראשונים של הפורמט הזה מתחילים לתפוס אחיזה גם בקרב הציונות הדתית.

אחד הרבנים שמפעיל בית דין פרטי הוא הרב פרופסור דניאל שפרבר, שמנסה להציע פתרונות ולהתיר עגונות ומסורבות גט – בעקבות פניות שהוא מקבל מארגונים פמיניסטיים שונים, בהם "מבוי סתום", ו"מרכז צדק לנשים" של עורכת הדין ניצן כספי-שילוני.

"הסיבה העיקרית שבגללה פונים זוגות להינשא דרך המיזם קשורה לתהליך של 'בירור יהדות' ברבנות״, אומר ליבוביץ. "הרבה אנשים שעוברים את התהליך הזה מרגישים קצת כמו מי שעובר תחקיר פלילי.

"עמדת הרבנות בתהליך בירור היהדות הוקצנה בתקופת הרב הראשי הנוכחי, יצחק יוסף. אביו, הרב עובדיה יוסף, אמר שכל האומר 'ישראל אני' נאמן, אלא אם יש רגליים לחשוב אחרת. אבל היום, כל אחד שיש לו קצת מבטא רוסי חשוד".

האם העמדה הזאת הייתה מקובלת על כולם בעבר?
"לא, היא לא הייתה מקובלת על הכל, אבל גם לא הייתה כזאת מערכת נתונים, ולא היה אגף שלם שעסק בבירור יהדות".

מה הדברים הנוספים שגורמים לאנשים להימנע מלעבור ברבנות?
"ראשית, יש קבוצה גדולה של מסורבי רבנות. למשל, אם היום נמצא מסמך אחד מזויף בתיק, כל הליך בירור היהדות נפסל. יש אנשים שעברו גיור דרך בתי דין שהרבנות לא מכירה בהם, כמו 'גיור כהלכה', או רבנים אורתודוקסים שנמצאים ברשימה השחורה של הרבנות. כל אלה הם מסורבי רבנות.

"בנוסף לכך, יש גם את הפמיניזם הדתי, שמעלה את המודעות לגישה המפלה של הרבנות ביחס למעמד האישה, ולכן מגיעים גם אנשים שמודעים למחיר האישי שיהיה עליהם לשלם ולא מעוניינים בכך.

"הקבוצה האחרונה, כשליש מהפונים, היא של אנשים שפשוט מאסו ברבנות".

האם הציבור שפונה אליכם מגוון, או שמדובר בעיקר בדתיים?
"זו תופעה רחבה, ופונים אלינו גם הרבה חילונים. למשל, אנשי פרק ב' שראו איך מתנהלים גירושים ברבנות ולא רוצים לעבור זאת שוב, או ילדים להורים גרושים שחוו את החוויה של האמא, ואינם מעוניינים לעבור את התהליך ברבנות".

ליבוביץ מציין בסיפוק כי הביקושים לנישואים דרכה גדולים, וכי עד חודש יוני הנוכחי, הם צפויים לחתן 200 זוגות, וזאת בתוך שנה מאז שנפתח המיזם.

"כבר עכשיו אנחנו מבינים שיש תמיכה ציבורית רחבה לנישואים האלה. אחרי הכל התחלנו את המיזם עם ארבע מחתנים, ועכשיו אנחנו עובדים עם כ-20 מחתנים ומחתנות. כן, גם נשות הלכה מחתנות".

הסדרי החתונה דרך הארגון מנסים לפתור בעיה נוספת שניצבת בפתחו של כי מי שנישא ברבנות, והיא הסדרת תנאי היציאה מחוזה הנישואים בין בני הזוג מראש, וצמצום האפשרות להיקלע לחוויה של סרבנות גט. לצורך זה אימצו בארגון פתרון שקהילות יהודיות רבות בעולם דורשות: הסכם קדם נישואים הלכתי.

"בשונה מהסכם קדם-נישואין ממוני, שאותו כל אחד יכול לעשות אצל עורך דין, הסכם קדם נישואים הלכתי נועד לייצר תמריץ כלכלי שיביא את שני הצדדים לשתף פעולה בסידור הגט – וזה עובד", אומר ליבוביץ׳.

"ההסכם מחייב את הצד שלא משתף פעולה לשלם מזונות מוגדלים מחודש לחודש, עד למתן גט. יש עוד ארגונים שמציעים הסכמים דומים, כמו למשל 'צהר'. אבל אצלם זו המלצה, ואצלנו זו דרישה. זה חלק מהמחויבות האתית של הרב".

אלי בן דהן, איילת שקד ונפתלי בנט (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)
אלי בן דהן, איילת שקד ונפתלי בנט (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

סוגיית אי-הרישום

ואולם לצד היתרונות האלה, יש למסגרת הנישואים הזו גם חסרון אחד בולט, והוא שנישואים כהלכה ללא רישום – אינם חוקיים ודינם מאסר.

הממסד הדתי ותומכיו מעלים טענה לפיה אי-רישום של נישואים הלכתיים עלול להביא לתקלות, שבהן הגבר לא נותן גט לאשתו במקרה של גירושים, ולמרות זאת מתחתן עם אישה אחרת. גם האישה, מצידה, יכולה להמשיך בחייה ולהינשא כרצונה, משום שאין רישום של הנישואים שלהם.

מבחינת המסורת עלול הדבר להביא גם לסיכון ממזרות, דהיינו פסולי-חיתון.

לחוק שקבע כי אדם המעוניין להינשא יוכל להירשם אצל כל רב שירצה, הוכנס סעיף 7, שקובע כי מי שלא ידאג לרישום הנישואים במשרד הפנים – דינו עד שנתיים מאסר

סגן שר הדתות לשעבר אלי בן-דהן, ששימש גם כמנכ"ל בתי הדין הרבניים, טען כי נתקל בעשרות מקרים כאלה בשנה, ופעל לשינוי המצב. עם התוצאות של השינוי הזה נאלצים להתמודד כיום כל הזוגות שבחרו לא להינשא במסגרת הרבנות.

שר הדתות לשעבר, נפתלי בנט, וסגנו אלי בן-דהן, קידמו ב-2013 שינוי בחוק, שקבע כי אדם המעוניין להינשא יוכל לבצע רישום אצל כל רב שירצה, ללא כל קשר לאזור מגוריו. מטרת החוק הייתה להקל על הזוגות המתחתנים, ולאפשר להם להינשא גם אצל רבנים מקלים או נוחים יותר. בפועל, הוכנס אליו סעיף 7, שקובע כי מי שלא ידאג לרישום הנישואים – דינו עד שנתיים מאסר.

בעמותת "חופות״ תוקפים את התיקון הזה ותובעים את ביטולו. לדבריהם, דווקא הרישום ברבנות מגביר את סכנת החשיפה לממזרות, משום שלרבים מהנרשמים כלל לא אכפת מהטקס וממשמעויותיו הדתיות.

"אפשר לתת דוגמאות שבהן למי שעובר ברבנות יש יותר סיכון לחשש ממזרות" מסביר ליבוביץ. "למשל בני זוג שהתחתנו ברבנות ועוברים לברלין או ללוס אנג'לס, אך 10 שנים אחר כך נפרדים, יותר גרוע, כי הם לא מחויבים לאיש ואף אחד לא הסביר להם מה חשיבות הגט. אצלנו, כל מי שעובר את תהליך הנישואים מבין את חשיבות התהליך. לדעתי, אם היינו סופרים את הזוגות שנפרדים וחיים בחו"ל, היינו מגלים שהמעבר ברבנות מייצר חשיפה הרבה יותר גדולה לממזרות".

עוד 1,593 מילים
כל הזמן // יום חמישי, 17 באוקטובר 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

ראשי מפלגות הימין התחייבו שלא להצטרף לממשלה צרה בראשות גנץ, אם וכאשר תוקם

ח"כים בכחול-לבן מסרבים לשבת בממשלה כזאת ● ליברמן מסרב להצהיר שלא יעשה כן ● שקד ובנט לא הצטרפו להתחייבות של הבלוק ● לדברי מקורבים, גנץ לא שולל את מתווה הנבצרות והרוטציה ● יו"ר כחול-לבן והרמטכ"ל נפגשו היום לאור האתגרים הביטחוניים ● השופט מלצר דורש חקירה פלילית של אי סדרים בעשרות קלפיות

עוד 35 עדכונים

עשיתי את ניו יורק ואת דויד לה שאפל

אבא ז״ל היה לו מנהג. היה לוקח מפתח וחורץ על הקיר סימן של איקס. סוג של  חותמת שעם. היום בו עברתי לגור לבד קיבל גם הוא חריץ שכזה. ״אתה עושה טעות ותחזור הביתה בלי כלום כמו שאתה עוזב״, אמר לי. אבא צדק. ההורים תמיד צודקים.

כבר בכיתה א׳ הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר.

לא קינאתי בבני הדודים כשרכבו על האופניים החדשות שקיבלו. זה לא עניין אותי. אני לא אדם של שופינג. יריב שלי ממש מכריח אותי לקנות בגדים. אהבתי מאוד לצייר. תמיד ציירתי וכתבתי. להיות צייר היה תמיד במחשבות שלי. הציור היה חיים.

כבר בכיתה א׳ הרגשתי משיכה לבנים. לא, לא שיחקתי בבובות. אני לא חושב שהיו לאחיותיי בובות. לא היה כסף למותרות כמו צעצועים. מעולם לא ביקשתי מהוריי דבר

עד שהגעתי לצבא לא הכרתי הומואים. בחטיבה הייתה לי חברה. הייתי בן 15. זה לא החזיק. בצבא הכרתי בחורה. קיבוצניקית. היה לנו רומן קצר. שירתתי בצריפין. בה״ד 6. בית ספר לתחזוקה, לשם הגעתי אחרי טירונות אי שם בדרום. תחזוקה זה אפסנאות. עברתי קורס בנושא. מרתק (סתם). בבסיס זה למדו חיילים להיות נהגים של, ולהפוך טבחים של סירי ענק.

נשארתי בבסיס כחלק ממחלקות ההדרכה. בשל לימודי האמנות והגרפיקה בתיכון שילבו אותי כשרטט בהוצאה לאור. סיפקנו שקפים וחומרים מודפסים למחלקות ההדרכה בבסיס. את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס.

היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר ומילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים. את סיכת חיל תחזוקה אני עיצבתי. נדמה לי שיש כבר אחרת במקומה.

בהוצאה לאור הכרתי את מי שיהיו חברים שלי וילוו את חיי בעשורים הבאים. היינו רביעייה. נותרתי עם אחת, את השניים האחרים שיחררתי מחיי. השתחררה המועקה שלא רצתה לצאת. בסוף יצאה והיום אני משוחרר, בעיקר מביקורת

את כישרון הציור שלי ניצלו לקישוט הבסיס. היו מצמידים לי חיילים טריים (אם התמזל מזלי היו בהם חתיכים). שירטטתי להם קווי מיתאר והם מילאו אותו בצבע. ממש כמו בגן ילדים. העיקר לא לצאת מהקווים

בצבא הכרתי את א׳. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני ״כזה״. למ׳ לקח הרבה מאוד זמן לצאת מהארון. אני תמיד אומר שצריך לתת לכל אדם את הזמן שלו להיפתח. לכל אחד התפרחת שלו.

דרך א׳ ידעתי שיש דבר כזה מועדונים. קודם לכן לא יצאתי לבלות. גם לא כשהייתי בתיכון. עם חברים בחטיבה שהיתה בשכונה הקרובה אלינו נהגנו ״להסתובב״ בדיזנגוף, ואולי הייתה גם גלידה אמריקאית על הדרך.

לא יצאתי קודם לכן למועדון גם לא כשלמדתי בתיכון הצפונבוני. א׳ מסתבר הכיר את עולם הבנים כבר מגיל 15. לי היה זה עולם חדש. לא היו לי הרבה עולמות מלבד ספרים וכן ציור. גם ״כן״ לא בטוח שהיה לי. אחרי הצבא כן.

בצבא הכרתי את א׳. ההתוודות שלו שהוא הומו הייתה קסומה. חדשה. מרגשת. יום אחרי אמרתי שגם אני חושב שאני ״כזה״

״דיווין״, מועדון ריקודים להומואים, היה אז מקום מפגש יחיד. חיים כהן (הזמר אדם) היה התקליטן. אחרי הצבא הכרתי את ״גן העצמאות״ שהיה ה״מקום״ למצוא בו זיון, ואם התמזל המזל יותר מסקס.

ב״דיווין״ הכרתי את האהבה הראשונה שלי. קראו לו ג׳קי. יעקב טלבי. מעולם קודם לכן לא התרגשתי בבטן כמו עם היפה הזה. היו עוד יפים. תמיד אזכור לו את הרגשות הראשונים שלי.

תמיד ידעתי שאני נמשך לגברים. בנעורי היו התנסויות. מעולם לא שאלתי את עצמי יותר מדי שאלות על הזהות המינית שלי. התמזל מזלי וניחנתי באופי אדיש, שקיבל את החיים כי שהם בלי התפלספויות.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור עם א׳ ומ׳ בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. יריקה מהים והליכה קצרה מבן יהודה וממועדון ״התיאטרון״. שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בתל אביב בדרכו ממצרים. אז צילם עבור הנשיונל גי׳אוגרפיק. ״בילינו״ לילה אחד במלון שלו.

עבדתי במלצרות, הייתי ברמן, מנהל משמרת״. תמיד פיטרו אותי. אהבתי את אורח החיים החדש. עבודה בשעות שמאפשרת לחוות לעתים את היום לרב את הלילה והייתי איש של לילה.

כשהשתחררתי מהצבא עברתי לגור בדירה שכורה ברחוב סירקין פינת מנדלי מוכר ספרים. שם הכרתי בחור בשם דויד לה שאפל שעצר בת"א בדרכו ממצרים. אז צילם לנשיונל ג׳אוגרפיק. ״בילינו״ לילה אחד במלון שלו

לא פעם מצאתי עצמי חוזר (אחרי משמרת בקפה בו עבדתי) עם האופניים מ״גן העצמאות״ אחרי סקס או בלי סקס. היו לילות שהבאתי לדירה השכורה בחורים והיו לילות לבנים של ציור. הרבה לילות לבנים של ציור.

בלי שרציתי או תכננתי, מצאתי עצמי בזוגיות מוזרה עם עולה חדש מאמריקה, צעיר ממני בכמה שנים. הייתי אז בן 23.

אחרי שנפרדנו הוא שב לארצו והתגורר קרוב לבוסטון בעיירה של הומואים מזדקנים. אמנים ומשוררים. פרובינסטאון קראו לה. הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה.

הוא שלח לי כרטיס טיסה הלוך ושוב. וזו הייתה הנסיעה של אחריי צבא. לבד. פעם ראשונה בארץ זרה. עם אקס ממנו ברחתי אחרי חודשיים הישר לניו-יורק. העיר הגדולה

אני זוכר את הלילה הראשון. הייתי רשום במועדון הלוהט באותם ימים ״ליים לייט״. רשם אותי מעצב תפאורות שהכרתי בעיירה ההיא. לקחתי איתי את האיש הנחמד שנתן לי לישון בדירתו. הבחור הכי יפה, מוקף בנות, הביט לעברי.

בשירותים מול המראה כבר הבטנו אחד לשני בעיניים. והיו לי עיניים. שלחתי את הנחמד הביתה ומצאתי את עצמי נוסע בארבע לפנות בוקר בסאבווי ל״ברונקס״ עם היפיוף האיטלקי שהדבר הראשון שעשה כשירדנו מהרכבת היה לקנות דלי ענק של קנטאקי פרייד צ׳יקן.

הקשרים שיצרתי בעיירה הציורית חיברו אותי לצלמים והפכתי חבר של הצלם דויד אמסטרונג ז״ל ונאן גולדין, היום צלמת מאוד ידועה בעולם, אז היתה מורה באוניברסיטת ניו יורק. היא היתה המורה הרוחנית של דויד. שניהם צילמו אותי הרבה. אני מופיע במספר ספרי צילום, מיצגי צילום ב״מומה״ בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה.

אפי אליסי (צילום: דיויד ארמסטרונג)
אפי אליסי (צילום: דיויד ארמסטרונג)

כשהזכרתי את השם דויד לה שאפל שהכרתי בלילה תל אביבי, דחקו בי כולם לחדש את הקשר עימו וכך עשיתי. לה שאפל, מגדולי הצלמים של דורנו, ניהלנו רומן קצר. אפילו עבדתי איתו. זה נמוג כמו שזה בא. הייתי קישוט לא יותר.

הצלם דויד אמסטרונג ז״ל והצלמת נאן גולדין צילמו אותי הרבה. אני מופיע בכמה ספרי צילום, מיצגי צילום ב״מומה״ בניו יורק, אפילו רכשו פורטרט שלי בגלריה בלונדון. הייתי מוזה. מוזה יפה

איזה כיף שמגדת עתידות צועניה וקשישה שישבה בחלון ראוווה בוילג׳ של מנהטן, אמרה לי לחזור לישראל, שם מחכה לי אהבה גדולה. היא צדקה. יריב ואני בזוגיות בריאה כבר כמעט 27 שנים. אנחנו מגדלים את רואי (20) ואת יאן (מכשפה בת 13). בסוף בסוף אין כמו הבית. אין כמו משפחה. למזלי היא טובה. לא לכולם יש המזל הזה ועדיין, תעשו הכל כדי להיות מאושרים. חגים שמחים.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,037 מילים

תקווה חדשה-ישנה למאבק במלריה: קוטל חרקים מימי הנאצים

חוקרים אמריקאים גילו מחדש קוטל חרקים יעיל במיוחד, שהיה בשימוש הנאצים ונעלם לאחר מלחמת העולם השנייה ● למרות יעילותו, השימוש בדי-אף-די-טי הופסק מסיבות פוליטיות - והעולם אימץ את הדי-די-טי ● לפי ארגון הבריאות העולמי, בכל שתי דקות מת בעולם ילד ממלריה

עוד 621 מילים

הכנסייה האתיופית בירושלים נסגרה למתפללים

פרסום ראשון הכנסייה המפורסמת בירושלים נסגרה למבקרים ומתפללים, לאחר שאירעו בה עימותים אלימים בהם עורבו מאבטחים ושוטרים ● ברקע למאבק על המוסד הוותיק עומד הקרע האתני-דתי המחריף באתיופיה, שראש ממשלתה זכה לאחרונה בפרס נובל לשלום

עוד 764 מילים

למקרה שפיספסת

ככה עובדת אלימות משטרתית

בכל מקום שהיס"מ מופיע בו – תדע שמישהו הולך לספוג אלימות. מי? פשוט מאד: מי שבצד הלא-נכון. איך יודעים איפה הצד הלא-נכון? הצד שעומדים בו מפקדי המשטרה הבכירים באירוע.

במוצאי-שבת האחרונה עמדו מפקד מחוז מרכז של המשטרה, עמי אשד; מפקד משטרת פתח-תקווה, ברק מרדכי, וסגנו, שי גז; והתובע במשטרת פתח-תקווה, גרגורי פוקס  – בצדה המערבי של כיכר גורן בפתח-תקווה. הצד בו מתנהלת כבר שלוש שנים בקביעות המחאה נגד השחיתות השלטונית והרס הדמוקרטיה. מנגד, ביציע המזרחי, היתה ההפגנה בהזמנת הליכוד, למען ראש-הממשלה, בהשתתפות ראש מערך ההסברה בליכוד ואחרים.

ככה זה נראה בפועל: אדם מעוכב בידי המשטרה. איש יס"מ אוחז בו. הוא אזוק. הוא לא מנסה להשתחרר. הוא לא מביע התנגדות. הוא לא מוציא מילה. מגיע איש יס"מ מימינו ומאגרף לו את הפרצוף, כמו שרואים בסרטים

ככה זה נראה בפועל: אדם מעוכב בידי המשטרה. איש יס"מ אוחז בו. הוא אזוק. הוא לא מנסה להשתחרר. הוא לא מביע התנגדות. הוא לא מוציא מילה. מגיע איש יס"מ מימינו ומאגרף לו את הפרצוף, כמו שרואים בסרטים.

אדם אחר, איש שקט ומהוגן, מוחזק בידי שוטרים כשהוא שכוב על הכביש ופניו לאספלט. הוא לא מנסה להתנגד, הוא לא הפעיל אלימות. הוא מנוטרל. עוברות כמה שניות. ראשו מוטח באספלט. השניים נוטרלו מלכתחילה, כי נשאו שלט ענק "CRIME MINISTER". המשטרה קבעה שאסור להניף את השלט, רק לפרוש אותו על הכביש.

קרוב לחודשיים אני עם דלקת חריפה בשריר הכתף. שוטר הגיע מאחורי הגב שלי בהפגנה שקיימנו בבת-ים מול רדיו בלה-בלה-רגב מארח את שרה נתניהו, העבריינית המורשעת, עיקם אותה מאחורי הגב שלי (נוהל משטרתי ידוע). בכח, בסיבוב. לא הפעלתי אלימות על איש, לא החלפתי דברים קשים עם אף-אחד. למעשה, להיפך: איש ליכוד, ממארגני האירוע בבת-ים, ואני, דיברנו בינינו. בכבוד וברוח טובה. הבהרנו שמה שלא יהיה – אלימות משני צדדי הנוכחים (ליכוד ואנחנו) לא תהיה.

לא הפעלתי אלימות על איש, לא החלפתי דברים קשים עם אף-אחד. למעשה, להיפך: איש ליכוד, ממארגני האירוע בבת-ים, ואני, דיברנו בינינו. בכבוד וברוח טובה

הנסיון העשיר שיש לי עם המושג "משטרת ישראל: אבטחת שלום הציבור" לימד אותי שעל המשטרה אסור לסמוך. אז אני מסתובב באירועים מסוימים עם אמצעי הגנה עצמית. כדי לא להבהיל את איש הליכוד או ליצור תחושת איום כלפיו, החזקתי אותו מאחורי הגב. זה לא היה דיאלוג ראשון שלנו באירוע. השוטרים שחצצו בין שתי הקבוצות ראו את זה. יש היגיון ששוטר יבקש לדעת מה פתאום בנאדם מחזיק אמצעי הגנה עצמית באירוע עם פוטנציאל רגיש. אבל ההיגיון אומר שהגיוני שאזרח יחזיק ברשותו אמצעי כזה באירוע כזה. אפשר לברר, אפשר לבקש. לא חייבים לקרוע שריר בכתף.

באירועים מהסוג הזה, המשטרה חוצצת בין קבוצות המפגינים. הגיוני. איש ליכוד חצה את קו השוטרים והגיע אלינו. "אם לא תסתלקו תוך דקה…", הוא לחש באוזנו של חברי להפגנה, ישי הדס, שבאותו רגע היה עם מיקרופון הגברה ביד. "אם לא נסתלק תוך דקה, יקרה מה? ספר לנו", חזר אחריו הדס למיקרופון.

ההיגיון אומר שאחד כזה צריך להרחיק מיידית מהזירה. אולי אפילו לעכב אותו. ודאי לא להתיר לו להסתובב אחר-כך שוב ושוב בשטח ההפגנה שלנו. אז ההיגיון אומר, אז מה. ההיגיון הרי חייב להיעצר איפה שהוא. והוא לעולם נעצר איפה שאזרחים שומרי חוק מאוימים בו.

יש היגיון ששוטר יבקש לדעת למה בנאדם מחזיק אמצעי הגנה עצמית באירוע עם פוטנציאל רגיש. אבל הגיוני שאזרח יחזיק ברשותו אמצעי כזה באירוע כזה. אפשר לברר, אפשר לבקש. לא חייבים לקרוע שריר בכתף

בכלי-נשק אוטומטי שלופים, אחד עם אצבע על ההדק, עמדו השוטרים ואנשי היס"מ שחצצו בין הצדדים באירוע בבת-ים. עם הפנים אלינו, עם הגב לאנשי הימין.

סוף יולי האחרון. הפגנת מחאה קבועה ביום שישי שעה שהיועץ-המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, עושה דרכו לבית-הכנסת. מפגין מוכנס בידי שוטר לניידת וממנה לתחנה.

הוא סירב להזדהות בפני השוטר, כיוון שלא התקיימה עילה בדבר חשד סביר לביצוע עבירה, כמתחייב בחוק. מאחר והמפגין שידר לייב לפייסבוק תוך כדי הליכה ברחוב, אפשר להיווכח שהסירוב להזדהות מוצדק.

מפגין אחר שהגיע למקום ותיעד במצלמת הטלפון את השתלשלות האירוע, מעוכב גם הוא. מופעל עליו כח רב, כדי אלימות, בידי מספר שוטרים, הוא מוכנס לניידת. הוא מתנדב במשטרה, למרבה האירוניה. הוא נושא אקדח. אבל כשאין שיקול דעת או היגיון – זו עילה לאלימות חסרת פרופורציה ומעצר מיותר. מה זו אלימות חסרת פרופורציה? זעזוע מוח, כאבים עזים, בחילות וסחרחורות, יום בבית-חולים.

מפגין אחר מעוכב, ומופעל עליו כח רב, כדי אלימות, בידי מספר שוטרים. הוא מתנדב במשטרה, למרבה האירוניה. מה זו אלימות חסרת פרופורציה? זעזוע מוח, כאבים עזים, בחילות וסחרחורות, יום בבית-חולים

הלאה. שבע שנים אחורה. קיץ 2012. מוצאי-שבת, שעת לילה מאוחרת. צומת עזריאלי חסום במסגרת הפגנה נגד השחיתות ויוקר המחייה. הצומת חסום כמה שעות במסגרת נוהל לא-כתוב שנוצר בין המשטרה למוחים: מאפשרים לשחרר קצת לחץ באמצעות חסימת צומת.

עמדנו כחמישה אנשים בלב הצומת. לידינו שוטר. אווירה רגועה, אין עימותים. השוטר מדבר עם אחד מהחמישה. אחרי רגע הוא שולף תרסיס גז ומתיז על כולנו. סתם ככה. בנונשלנטיות. כאילו מדובר בעניין טבעי.

שישי. 16 אוגוסט, לפני כחודשיים. שעת לילה מאוחרת. שישה אנשים מוחזקים בכלוב העצורים במשטרת פתח-תקווה, נעולים מאחורי סורג ובריח. הרקע: עיכוב אחד מפעילי המחאה נגד השחיתות והרס הדמוקרטיה, והובלתו למעצר בתחנה.

הפעיל לא עבר על החוק. גם לא על הוראות מפקד מחוז מרכז, אשד. דווקא הוראות מפקד המחוז הן אלה שבמובהק מנוגדות לחוק ולפסיקת בג"צ. הפעיל הלך ברחוב. הוא "נשלף" ממנו למעצר כי ככה בא לה, למשטרה.

אחריו מעוכבת ונלקחת פעילה אחרת. בעקבות מעצר השניים, כבר הגיעו עשרות פעילים למחות מחוץ לתחנת משטרת פתח-תקווה. אז כבר עלה מניין המעוכבים והעצורים לעשרים. אנשים הוטחו לכביש, אחרים הורמו ממנו כאילו הם סחבות. הפעיל שעוכב? הוא אני. זאת לא עדות שמיעה; אני יודע מה היה שם.

עמדנו כחמישה אנשים בלב הצומת. לידינו שוטר. אווירה רגועה, אין עימותים. השוטר מדבר עם אחד מהחמישה. אחרי רגע הוא שולף תרסיס גז ומתיז על כולנו. סתם ככה. בנונשלנטיות. כאילו מדובר בעניין טבעי

ניגש שוטר לכלוב, מצביע על אחד העצורים ובקול רם ומאיים אומר לו:

"אתה צילמת אותי. אתה העלית לפייסבוק את התמונה. אתה עוד תשלם על זה. אתה עוד תראה מה יקרה לך".

אני נצמד לסורג ואומר לשוטר, "מה אתה עושה?! אתה מאיים על עצור ועוד לפני חקירה. אתה לא יכול לעשות את זה!"

"סתום ת'פה, מי דיבר אליך?!", הוא עונה. עצור נוסף, יוסף זרניק, מצטרף לוויכוח. הוא אומר לשוטר, "מה זה צריך להיות? זה איום על עצור!"

"בוא אתה לחיפוש", אומר מייד השוטר לזרניק.

הוא פותח את התא ומוציא אותו משם לחיפוש. לא חודרני, לשם ההבהרה. אגב, כל העצורים, איש בתורו, נלקחו לחיפוש. מגיעים שני שוטרים, האדיב והקשוח, שמים על הידיים כפפות לייטקס, מתייצבים מחוץ לכלוב. המסר מהכפפות ברור לעצורים. הם לא יודעים בשלב זה שהחיפוש לא יהיה חודרני.

החיפוש נעשה בתא שירותי נכים. שואלים את השוטרים למה בשירותים. השוטר האדיב אומר שזה כדי לשמור על הפרטיות שלהם. "לא", ענינו בחיוך, כל אחד בתורו, "זה בגלל שזה החדר היחיד בלי מצלמות"

אחד-אחד מוציאים אותנו משם. החיפוש נעשה בתא שירותי נכים. זרניק ואני, כל אחד בתורו (ייתכן וגם אחרים), שואלים את השוטרים למה בשירותים. השוטר האדיב אומר שזה כדי לשמור על הפרטיות שלהם. "לא", ענינו בחיוך, כל אחד בתורו, "זה בגלל שזה החדר היחיד בלי מצלמות".

יוני 2017. עוד הפגנה בכיכר גורן יוצאת לדרך. הצעדה מתקדמת במעלה אחד הרחובות. המשטרה כבר נערכה מראש: היא הביאה איתה אוטובוס לאסוף משם עצורים. מי אמר שיהיו עצורים? מי אמר שבכמות שתצריך אוטובוס(!)? אבל הביאו. ואוטובוס שמגיע ריק במערכה הראשונה להפגנה, יעזוב מלא במערכה האחרונה. כי צריך למלא מכסות.

המשטרה כבר נערכה מראש: הביאה איתה אוטובוס לאסוף משם עצורים. מי אמר שיהיו עצורים? מי אמר שבכמות שתצריך אוטובוס(!)? אבל הביאו. ואוטובוס שמגיע ריק במערכה הראשונה להפגנה, יעזוב מלא במערכה האחרונה

סגן-מפקד משטרת פתח-תקווה אז, סהר שיין, ניגש לאחד המפגינים בצעדה, חוסם אותו ושואל:

"תגיד, אתה אמרת לי קודם 'עוד פעם אחת אתה קורא לי זרניק ואני נותן לך…'?" אני לא זוכר בוודאות מה הקצין אמר שההוא איים שייתן לו, אבל לצורך העניין נניח שמדובר ב"סטירה". כלומר, קצין המשטרה פנה למפגין בשם של מישהו אחר והמפגין ענה לו שלא יקרא לו ככה. הגיוני.

עונה המוחה: "כן, אני אמרתי. אני באמת לא זרניק".

עונה השוטר: "אז למה אמרת את זה? בשביל מה הפרובוקציה?"

מתנהלים חילופי דברים קצרים ביניהם שבשפת הכדורסל קוראים לזה, השוטר נעמד לסחוט "עבירת תוקף" (אני אוציא ממך עבירה בזמן שאני שומר עליך), ניגש מפגין אחר ושואל את שיין:

"רגע, הוא (קרי מי ש"נחשד" כזרניק) מעוכב או עצור?"

"לא", עונה השוטר.

"אה", אומר המפגין שאיננו זרניק, "אז אני יכול ללכת", והולך.

אומר השוטר למפגין שהתערב והכניס היגיון לשיגעון: "הוא לא, אבל עכשיו, אתה מעוכב",

ומפקיד אותו בידי שוטרים שהפקידו אותו באוטובוס העצורים. מספר דו-ספרתי של מפגינים עזב את אזור כיכר גורן באותו ערב באוטובוס שהביאה המשטרה.

כל הסיפורים כאן, לא יותר מדוגמיות, מייצגות אמנם, אבל דוגמיות ספורות, הם המחשות להתנהלות המשטרה והיס"מ, מי הפרובוקטור האמיתי, ועל מי (ליתר דיוק, על מה) באמת מגנה המשטרה בישראל.

כל הסיפורים כאן, לא יותר מדוגמיות ספורות, הם המחשות להתנהלות המשטרה והיס"מ, מי הפרובוקטור האמיתי, ועל מי (ליתר דיוק, על מה) באמת מגנה המשטרה בישראל

אף לא אחד מהם הוא במסגרת "התנגשויות אלימות" עם משטרה. "התנגשויות אלימות" עם משטרה הן עניין נפרד. הכלל "כשלוקחים סיכון, עלולים לחטוף", שרלוונטי ל"התנגשויות אלימות" עם המשטרה, לא מתקיים כאן.

לילה במעצר, שחרור בערבות, הליכים משפטיים, העמסה על אוטובוסים כמו גרעינים במשקל. בימוי הגבלות שלא מתיישרות עם החוק (אסור להניף שלט; אבל לפרוש מותר! אותו שלט, אגב, הונף ללא הפרעה בפתח-תקווה ובערים רבות אחרות בארץ עד אותו יום). זו אלימות. אלימות חמורה. היא כזו כיוון שהיא שוללת בהינד עפעף עצמאות מאזרחים שלא עברו על חוק, שהופכת את החופש שלהם לבן-ערובה. הטחת ראש באספלט, אגרוף לפרצוף, זעזוע מוח, עיקום יד. זה כבר נגזרת. מובן מאליו, דבר של מה בכך.

לילה במעצר, שחרור בערבות, הליכים משפטיים, העמסה על אוטובוסים כגרעינים במשקל – זו אלימות, השוללת חופש מאזרחים שומרי חוק. הטחת ראש באספלט, אגרוף לפרצוף, זעזוע מוח, עיקום יד – זה כבר נגזרת

משטרה פועלת על-פי חוק. למשטרה יש מרחב מסוים שנקרא "שיקול דעת". שיקול דעת מופעל לעולם לטובת האזרח. הוא מתקיים במקרים שבהם אזרח עשה מעשה שלא עולה בקנה אחד עם החוק, אבל הנסיבות (אי-ידיעה, "חוסר דרמה", פעם ראשונה, וכדומה) מצדיקות את הפעלתו. אחרת זה לא היה "שיקול דעת", אלא היצמדות להוראות החוק.

גם בתי-משפט מפעילים שיקול דעת. למעשה, כל גוף ציבורי או ממשלתי בעל סמכויות ענישה ואכיפה פועל ככה. בישראל, המשטרה פועלת שלא על-פי חוק ואת שיקול הדעת מפעילים לרעת האזרח. היגיון הפוך.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט מחבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
הכי גרוע , הכל אמת פה משטרת ישראל מליציית מנדלבליט , עובדת קשה מאוד כדי לכתוב ספר חוקים חדש. למזלי , אני אשכנזי , טיפה מגודל , יודע לדבר , חייכן , והכי חשוב , תמיד הידיים שלי מונפו... המשך קריאה

הכי גרוע , הכל אמת פה
משטרת ישראל מליציית מנדלבליט , עובדת קשה מאוד כדי לכתוב ספר חוקים חדש.
למזלי , אני אשכנזי , טיפה מגודל , יודע לדבר , חייכן , והכי חשוב , תמיד הידיים שלי מונפות בגובה 2,40 , הרבה מעל כולם , שהמצלמות יראו שאני לא "מתעמת" עם השוטרים .
אין הפגנה שאני לא מקבל לפחות 4 איומי מעצר עיכוב לתחנה ושאר ירקות .
אני מחייך , מושיט ידיים לאזיקים , אבל הם יודעים שזכותי לשוטט שם , זה נכתב בפסק דין בהחלטת שופטת שראתה את האיוולת המשטרתית .
אני לא רואה את האור שבקצה המנהרה .
בעתיד יאלצו לעשות המון סמינרים כדי ללמד את פיקוד המשטרה לכבד את האזרחים , לתת להם את הכבוד , כי המשכורת של השוטרים מגיעה מהכיס שלנו

במדינה דמוקרטית מתוקנת השלטון מגן על האזרח והמשטרה מגנה על האזרח. רק במדינות דיקטטוריות ובמדינת ישראל השלטון מתעמר באזרח והמשטרה מגנה על השלטון. מדינת ישראל היא מזמן כבר לא דמוקרטיה. כא... המשך קריאה

במדינה דמוקרטית מתוקנת השלטון מגן על האזרח והמשטרה מגנה על האזרח.
רק במדינות דיקטטוריות ובמדינת ישראל השלטון מתעמר באזרח והמשטרה מגנה על השלטון. מדינת ישראל היא מזמן כבר לא דמוקרטיה. כאשר אזרח הגון פוחד משוטר, משהו רע וגרוע קיים הן בשלטון והן במשטרה. ולא אמרנו כלום על רמת השוטרים והמפקדים והיסמניקים שמגוייסים למשטרה.

עוד 1,584 מילים ו-4 תגובות
גיא זהר גיא זהר
עודכן לפני שעתיים

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

הקהילה היהודית הקטנה של האלה, גרמניה, מורכבת ברובה מיוצאי בריה"מ לשעבר ● אחרי ניסיון הפיגוע בבית הכנסת שלהם ביום כיפור, שבמהלכו נורו למוות שני אנשים שאינם נמנים עם חברי הקהילה, הפך המקום לאתר עלייה לרגל ● יעקב שוורץ השתתף בתפילות הראשונות בבית הכנסת שהיה היעד למתקפה

עוד 1,163 מילים

מיהו יהודי? גרסת המעבדה

חשיפה הרבנות הראשית מבצעת בדיקות דנ"א שנויות במחלוקת, בחיפוש אחר דם יהודי כאישור ליהדותו של אדם ● השיטה החלה במוסקבה כיוזמה פרטית שנועדה להוכיח את יהדותם של יוצאי ברית המועצות לשעבר ● כעת, תומכיה של השיטה מתמודדים עם תביעה בבג"ץ ועם ביקורת חריפה

עוד 4,918 מילים

דרוש מנהיג ספר חדש משווה את נתניהו לקודמיו - וזה לא מחמיא לו

האם ישראל תוכל לחזור לעידן המנהיגים ההרואיים? ● בספר חדש, נזכרים דניס רוס ודייויד מקובסקי ברגעים איקונים של קבלת החלטות בישראל, ושואלים אם יש לישראלים את מה שצריך בשביל להיפרד מהפלסטינים

עוד 2,218 מילים

טיול לחג מסע בעקבות ליידי טונשוק והמלכה רוקסלנה

הטיול הקצר בעקבות חגיגות נבי מוסא יוצא מרחוב הדגל הזעיר ברובע המוסלמי ● בדרך אפשר לפגוש את עקבותיהם של נביאים, ממלכים, מצביאים ופילגשים ● טיול לירושלים - חלק חמישי

עוד 749 מילים

רגע לפני החגים, כניסת התיירים לישראל זינקה לגבהים חדשים ● בממשלה מתמוגגים, אבל אם התיירים ימשיכו לנהור לכאן בלי היערכות חדשה, תל אביב וירושלים ייפרדו מעוד דירות לטובת airbnb, נתב"ג יקרוס תחת העומס והפריפריה לא תיהנה מהשגשוג ● בתעשייה מזהירים: "ישראל יכולה למשוך 10 מיליון תיירים בשנה, אבל צריך לשאול אם זה טוב ומשרת את כולם"

עוד 1,740 מילים

נתניהו העביר לפוטין בקשה רשמית לחנינה לנעמה יששכר

יו"ר ישראל ביתנו: "היחיד שחתם על הסכמים עם הערבים זה נתניהו, אנחנו עדיין מחכים לתשובה מצוות המו"מ של הליכוד, יש לנו סבלנות" ● לפיד: על ישראל לסייע לכורדים "בכל דרך" ● מטה המאבק למען שחרור נעמה יששכר יקיים הפגנה מול שגרירות רוסיה בישראל ● שר החינוך פרץ: אין מקום לשוברים שתיקה ולמחסום ווטש בבתי הספר

עוד 24 עדכונים

מחקר ענק טוען: הקהילה היהודית בארה"ב היא עדיין הגדולה בעולם​

בניגוד לשמועות, הקהילה היהודית בארה"ב חיה, בועטת - ואפילו מתרחבת ● על פי מחקר רחב היקף, יהדות ארה״ב גדלה בשבע השנים האחרונות ב-10% ומספר היהודים שם מוערך ב-7.5 מיליון, לעומת 6.74 מיליון בישראל ● ניו יורק היא עדיין המרכז היהודי הגדול ביותר בעולם

האוכלוסייה היהודית בארצות הברית גדלה ב-10% ב-7 השנים האחרונות והיא הגדולה בעולם, כך עולה מפרויקט מחקר שאסף מידע מ-150 סקרים נפרדים.

המחקר, שערך המכון למחקרים חברתיים על שם סטיינהרדט באוניברסיטת ברנדייס, בחן את האוכלוסייה היהודית ב-48 מדינות ארה"ב (הוואי ואלסקה לא נכללו בסקר) וכלל השוואות למחקרים דומים שערך המכון ב-2012 וב-2015.

הנתונים מראים כי ארצות הברית היא כיום המדינה בעלת האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בעולם, ובה כ-7.5 מיליון יהודים. בישראל, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, חיים כעת 6.74 מיליון יהודים.

"הציניות בנוגע ליהדות ארה"ב והסברה שאנחנו אוכלוסייה שהולכת ומתכווצת, שאנו אוכלוסייה שהולכת ונעלמת, אינה נכונה", אומר לאונרד סאקס, מנהל מרכז סטיינהרדט. "הנבואה של יהדות ההולכת ונעלמת עדיין לא התגשמה".

המחקר אינו קובע מספר מוחלט לגבי מספרם של היהודים בארצות הברית, זאת מכיוון שבניגוד לישראל, מרשם האוכלוסייה אינו כולל שאלות לגבי השתייכותם הדתית של האזרחים ולכן הנתונים מתבססים על סקרים והערכות.

לפי המחקר האחרון, מספר היהודים בארה"ב עשוי לנוע בין 7.1 מיליון ל-7.8 מיליון. יהודים מהווים כ-2% מהאוכלוסייה בארה"ב. ההגדרה בה השתמשו החוקרים לשאלת מיהו יהודי היא גמישה יותר מכפי שמקובל בישראל.

כ-4.4 מיליון מבוגרים בארה"ב מגדירים את עצמם כיהודים. בנוסף יש כ-1.5 מיליון מבוגרים נוספים "הרואים עצמם כבעלי רקע יהודי, או יהודים על פי קריטריונים אחרים". כמו כן, ישנם 1.6 מיליון ילדים שגדלים כיהודים בארה"ב.

מיהם האמריקנים הרואים עצמם בעלי רקע יהודי אך לא מזדהים עם דת משה?

"יותר מקובל כיום לומר, אם אינך יהודי דתי, שאתה יהודי חסר דת", אומר סאקס. "יותר אנשים, במיוחד צעירים שאינם שומרי מצוות, הינם חסרי דת, אבל אין זה אומר שהם אינם מעורבים או שהם אינם הופכים למעורבים יותר בתור מבוגרים".

הבדל מרכזי נוסף שעולה מהמחקר בין הקהילות היהודיות בישראל ובארה"ב נוגע לפוליטיקה. בעוד בישראל רוב הציבור היהודי נוטה לימין ולשמרנות, הרי שבארה"ב, לפי המחקר, היהודים היו ונותרו מבצר של ליברליזם פוליטי.

המחקר מצא ש-51% מיהודי ארה"ב מזדהים כדמוקרטים (לעומת 34% מכלל האמריקאים). רק 17% מהם מזדהים עם הרפובליקנים. יש יותר מפי שניים יהודים ליברלים (42%) לעומת יהודים שמרנים (20%). כל הנתונים מעידים כי הקהילה היהודית שם נוטה שמאלה באופן מובהק ביחס לכלל האוכלוסייה האמריקנית.

נתונים אחרים שנבדקו במחקר חיזקו את ההנחה שיהודי ארצות הברית נותרו כשהיו תמיד: ליברלים, משכילים ולבנים.

בנוסף, המספרים מראים כי הקהילה היהודית האמריקנית מוסיפה להיות מבוגרת יותר מהאוכלוסייה הכללית. 26% מיהודי ארצות הברית הם בני 65 ומעלה, בהשוואה ל-20% בלבד בקרב כלל הציבור. שיעור היהודים המבוגרים הגבוה ביותר נמצא, באופן לא מפתיע, בפלורידה, שם שליש מהיהודים הם מעל גיל 65.

בהסתכלות על הפיזור הגאוגרפי של היהודים בארצות הברית, נמצא כי ניו יורק היא עדיין המרכז היהודי הגדול בארצות הברית, ובעולם כולו.

באזור המטרופולין של ניו יורק, הכולל את העיר והפרברים סביבה ובניו ג'רזי, חיים כ-1.8 מיליון יהודים. בתוך העיר ניו יורק, היהודים מתרכזים בברוקלין ובמנהטן, שבהם נמצאים 678,000 יהודים המהווים 16% מהאוכלוסייה.

המדינה בעלת מספר היהודים הקטן ביותר בארצות הברית היא וויאומינג, שם מתגוררים לפי המחקר רק 2,200 יהודים.

עוד 445 מילים

בלי סודות "בגיל 18 גיליתי שאבי הביולוגי הוא אפרו-אמריקאי"

לייסי שוורץ דלגאדו תמיד נראתה שונה, ובבית הכנסת שאלו אותה אם היא ממוצא אתיופי ● אבל רק בגיל 18 גילתה שאמה ניהלה רומן עם גבר אפרו-אמריקאי ● היום היא מסתובבת בארה"ב עם הסרט התיעודי שעשתה על סיפור חייה ● ובחתונה שלה השמיעו מוזיקת סול והורה

עוד 641 מילים

טיול לחג שווה לגלות את המקומות המונגשים בעיר העתיקה

מתגלגלים בעיר הקודש: אתרים בעיר העתיקה נגישים כעת למטיילים בכיסא גלגלים ● לאחר פרויקט שיפוץ בן 9 שנים, מטיילים עם מוגבלות יכולים להגיע לרוב האטרקציות המפורסמות של הבירה, ועשויים למצוא הפתעות נוספות בדרך ● טיול לחג בירושלים - חלק רביעי

עוד 824 מילים

מסעות טיפוליים בחו"ל הפכו ללהיט בקרב חיילים משוחררים שחוו טראומה בעת שירותם הצבאי ● בליווי מקצועי, יוצאים עשרות משלחות בשנה לטיול מגבש ● "כדי למצוא ריפוי, הם צריכים לחבור לעוד אנשים שראו את מראות הקרב לשבוע ברומניה, רק כדי שהם יוכלו להיות האחד עם השני ולא יחושו שמסתכלים עליהם כתמהוניים" ● טיול אחרי צבא מסוג אחר

עוד 2,883 מילים ו-2 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה