יותר ויותר זוגות שעומדים להתחתן פונים למסגרות אלטרנטיביות, שמציעות נישואים אזרחיים ואפשרויות נוספות לאיחוד הקשר ביניהם.

המשותף לכל הזוגות שפונים למסגרות אלה הוא חוסר הרצון לעבור דרך מוסד הרבנות הראשית, וזאת משלל טעמים: החל מטענות ליחס לא מכבד מצד הרבנות, דרך מדיניות מחמירה ולפעמים משפילה של הרבנות בתהליך בירור היהדות לקראת הנישואים, וכלה ברצון של בני הזוג לקיים טקס שוויוני יותר.

בתנועה הרפורמית, שהיא כיום המחתנת הגדולה ביותר מחוץ לרבנות, מדווחים על עלייה שנתית של 15%-20%  במספר הזוגות שנישאו דרכה בשנים האחרונות. 1,500 זוגות התחתנו דרך התנועה בשנת 2018, לעומת כ-1,200 זוגות ב-2017.

נתונים אלה מקבלים ביטוי גם בסקרים שבודקים את עמדות הציבור באשר לנישואים במסגרות אלטרנטיביות לרבנות הראשית.

בעוד שב-2009, רק 53% מהציבור תמכו בהכרת המדינה בנישואים אזרחיים, רפורמיים וקונסרבטיביים, הרי שב-2018 עלה שיעור התמיכה של הציבור ל-70%.

בסקר שערכה עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון נמצא עוד כי שיעור האנשים שתומכים בנישואים אורתודוקסיים, עבור עצמם או ילדיהם יורד בהתמדה, ואילו שיעור האנשים שתומכים בכך שהמדינה תכיר בכל החלופות לנישואים – עולה. בעוד 63% תמכו בנישואים אורתודוקסיים ב-2013, ירד ב-2018 תמכו בהם 47% .

בסך הכל נמצא בסקר כי ארבעה מכל חמישה יהודים חילונים בישראל, שהם 82%, היו מעדיפים שלא להינשא בנישואים אורתודוקסיים. שיעור ההעדפה לנישואים אזרחיים מגיע ל-36% בקרב הציבור היהודי, לעומת 14% שמעדיף נישואים קונסרבטיביים או רפורמיים. אבל הנתון המפתיע יותר הוא שגם 22% מהציבור הדתי הביעו העדפה לנישואים אורתודוקסיים – מחוץ לרבנות.

מנכ"ל חדו"ש, הרב אורי רגב, סבור כי ממצאי הסקר מצביעים באופן חד משמעי על כך שרוב הציבור מביע אי אמון ברבנות הראשית, ושואף למימושה המלא של הבטחת מגילת העצמאות לחופש דת ומצפון. "אחרי הכל ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה בעולם ששוללת מאזרחיה את חירות הנישואים", הוא אומר.

"לא הרגשתי שמנסים לפתור שם משהו", אומרת קרינה על התהליך שעברה ברבנות. "אין מענה אנושי, והתחושה שלי הייתה שהתשובות נועדו למרוח ושאין רצון לסייע"

הרבה הרפורמית, תמר גור, פעילה בתחום הנישואים כבר קרוב לעשור, ורשמה שיא כרבה שחיתנה הכי הרבה זוגות בעולם: יותר מ-200 זוגות מאז 2010.

הטקסים שהיא עורכת מתנהלים ברוח היהדות, אך בהתאמות רלוונטיות ובהתאם לרצון בני הזוג. רוב הזוגות שלה הם חילוניים ממעמד הביניים. "אבל המעגל הולך ומתרחב גם למשפחות מסורתיות ולאנשים ממשפחות דתיות", היא אומרת.

"חלקם מאסו בממסד הרבני, בקשיים שהוא מערים ובמה שהוא דורש מהם כתנאי לנישואים, ומעדיפים להינשא דרך התנועה הרפורמית. אחרים מחפשים תוכן שיתאים להוויה שלהם, שיוכלו להבין ולהתחבר אליו, ושיהיה בשפה שלהם. הם גם רוצים הטקס שוויוני, בלי הקטע הרגיל של קניין האישה והדברים הללו".

תמר גור (צילום: נמרוד פישר)

"לא רצינו לעבור ברבנות"

השינוי בעמדות הציבור ביחס לנישואים דרך הרבנות, הביא לא מעט ארגונים של החברה האזרחית להציע את שירותיהם לזוגות שמעוניינים להינשא בנישואים אורתודוקסיים, ובלבד שכף רגלם לא תעבור דרך הרבנות הראשית.

אחד המיזמים האלה הוא "חופות", מבית "השגחה פרטית", מיזם הלכתי מחוץ לממסד הרבני, שהקים הרב אהרון ליבוביץ. אחד האנשים שנישאו דרך המיזם הוא עירא קראוס, שהתחתן באפריל האחרון עם בחירת לבו תומר לוין.

הרב אהרון לייבוביץ (צילום: צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"זה לא שיש לנו משהו נגד החתונה והדרך המסורתית", אומר קראוס, "פשוט לא רצינו לעבור במונופול הרבני. אני בא מבית שבו מכבדים את המסורת, הייתי בגן דתי ובית בספר דתי והמסורת נטועה בי, אבל אני מתנגד למונופול שיש לרבנות הראשית בנישואים. הרבנות פוגעת בזכויות של אזרחים רבים בארץ, בסוגיות כמו נישואי להט"ב ונישואים בין יהודים ללא-יהודים, גיור, וכשרות. אנחנו פשוט לא מעוניינים לשתף פעולה עם הכוח הזה שיש לרבנות".

גם קרינה וצחי התחתנו דרך המיזם, וזאת לאחר שהרבנות פתחה בהליך ארוך של "בירור יהדות" לקרינה, ששני הוריה הם יוצאי ברית המועצות לשעבר. לאחר כחצי שנה של חיטוט בעברה ובמקורות של משפחתה, הרגישה קרינה שהתהליך לא מתקדם לשום מקום, והחליטה לוותר עליו.

"לא הרגשתי שמנסים לפתור שם משהו", אומרת קרינה על התהליך שעברה ברבנות. "אין מענה אנושי, ואין אופציה להגיע למישהו שממש ידבר איתך. התחושה שלי הייתה שהתשובות נועדו למרוח, ושאין שום רצון לסייע.

"אחרי שהגעתי למסקנה הזאת, ויתרתי והמשכתי הלאה. אפילו ניסיתי לבדוק אפשרות לגיור דרך הצבא, שזה תהליך קשה ומורכב, אבל במשרד הפנים אמרו לי שאני לא יכולה לעבור אותו, כי אני רשומה בתעודת הזהות כיהודייה".

עירא קראוס ותומר לוין ביום נישואיהם (צילום: באדיבות המצולמים)

מה דרשה ממך הרבנות שכל כך הקשה על התהליך?
"בעיקר מסמכים שקשה מאוד או בלתי אפשרי להשיג. למשל, תעודת לידה של אמי ושל סבתי מצד אמא, וכתובה של סבא וסבתא מהצד הזה. מדובר במסמכים מתקופת השלטון הסובייטי, שלא קל להשיג. חוץ מבזה שבכלל לא מביאים בחשבון שהרבה יהודים ניסו לשמור על יהדותם בסתר בגלל רדיפת השלטונות.

"בסוף התחתנו בנישואים אזרחיים בקפריסין, אבל מבחינתנו זה עדיין לא היה שלם. אני גדלתי על היהדות ומבחינתי היה טבעי ומתבקש להתחתן בדרך המסורתית, אז חיפשנו וגילינו את המיזם של 'השגחה פרטית', והלכנו לשם.

"רצינו טקס רגיל, ואמרנו להם שאנחנו רוצים להינשא כמו ההורים שלנו. הם היו מאוד נעימים אלינו, נכנסו איתנו לעומק התהליך, הסבירו לנו הכל וליוו אותנו. הרב ממש ישב איתנו על הכתובה. הוא תרגם, והסביר כל חלק. זה היה נהדר.

"אני לא חושבת שברבנות זה נראה ככה. ברבנות מתחתנים כי פשוט ככה כולם עושים וזהו. אף אחד לא מתעסק בתוכן ובמשמעות של התהליך. כאן למדנו הרבה וזו הייתה חוויה נהדרת. אבל בסוף התחתנו בדרך הרגילה, בלי שינויים".

שוברים את הכוס. החתונה של קרינה וצחי בן שימול (צילום: באדיבות המצולמים)

בתי דין רבניים פרטיים

"חופות" מציעה מסלול עוקף רבנות – גם בתהליך הנישואים, וגם במקרים של גירושים – ובלבד שבני הזוג לא נרשמו כנשואים במדינת ישראל.

זוגות שנישאו דרך העמותה ומעוניינים להתגרש בהמשך, אינם חייבים לעבור את תהליך הפרידה דרך הרבנות הראשית, שידועה כנוקשה וככזאת שלא פותרת בעיות, אלא יכולים לעשות זאת דרך מה שמכונה בית דין רבני פרטי.

בתי הדין הפרטיים מתנהלים במקביל לבתי הדין הרבניים הרשמיים, ועוסקים בנושאי נישואים וגירושים. רובם שייכים כיום לאוכלוסייה החרדית, אך ניצנים ראשונים של הפורמט הזה מתחילים לתפוס אחיזה גם בקרב הציונות הדתית.

אחד הרבנים שמפעיל בית דין פרטי הוא הרב פרופסור דניאל שפרבר, שמנסה להציע פתרונות ולהתיר עגונות ומסורבות גט – בעקבות פניות שהוא מקבל מארגונים פמיניסטיים שונים, בהם "מבוי סתום", ו"מרכז צדק לנשים" של עורכת הדין ניצן כספי-שילוני.

"הסיבה העיקרית שבגללה פונים זוגות להינשא דרך המיזם קשורה לתהליך של 'בירור יהדות' ברבנות", אומר ליבוביץ. "הרבה אנשים שעוברים את התהליך הזה מרגישים קצת כמו מי שעובר תחקיר פלילי.

"עמדת הרבנות בתהליך בירור היהדות הוקצנה בתקופת הרב הראשי הנוכחי, יצחק יוסף. אביו, הרב עובדיה יוסף, אמר שכל האומר 'ישראל אני' נאמן, אלא אם יש רגליים לחשוב אחרת. אבל היום, כל אחד שיש לו קצת מבטא רוסי חשוד".

האם העמדה הזאת הייתה מקובלת על כולם בעבר?
"לא, היא לא הייתה מקובלת על הכל, אבל גם לא הייתה כזאת מערכת נתונים, ולא היה אגף שלם שעסק בבירור יהדות".

מה הדברים הנוספים שגורמים לאנשים להימנע מלעבור ברבנות?
"ראשית, יש קבוצה גדולה של מסורבי רבנות. למשל, אם היום נמצא מסמך אחד מזויף בתיק, כל הליך בירור היהדות נפסל. יש אנשים שעברו גיור דרך בתי דין שהרבנות לא מכירה בהם, כמו 'גיור כהלכה', או רבנים אורתודוקסים שנמצאים ברשימה השחורה של הרבנות. כל אלה הם מסורבי רבנות.

"בנוסף לכך, יש גם את הפמיניזם הדתי, שמעלה את המודעות לגישה המפלה של הרבנות ביחס למעמד האישה, ולכן מגיעים גם אנשים שמודעים למחיר האישי שיהיה עליהם לשלם ולא מעוניינים בכך.

"הקבוצה האחרונה, כשליש מהפונים, היא של אנשים שפשוט מאסו ברבנות".

האם הציבור שפונה אליכם מגוון, או שמדובר בעיקר בדתיים?
"זו תופעה רחבה, ופונים אלינו גם הרבה חילונים. למשל, אנשי פרק ב' שראו איך מתנהלים גירושים ברבנות ולא רוצים לעבור זאת שוב, או ילדים להורים גרושים שחוו את החוויה של האמא, ואינם מעוניינים לעבור את התהליך ברבנות".

ליבוביץ מציין בסיפוק כי הביקושים לנישואים דרכה גדולים, וכי עד חודש יוני הנוכחי, הם צפויים לחתן 200 זוגות, וזאת בתוך שנה מאז שנפתח המיזם.

"כבר עכשיו אנחנו מבינים שיש תמיכה ציבורית רחבה לנישואים האלה. אחרי הכל התחלנו את המיזם עם ארבע מחתנים, ועכשיו אנחנו עובדים עם כ-20 מחתנים ומחתנות. כן, גם נשות הלכה מחתנות".

הסדרי החתונה דרך הארגון מנסים לפתור בעיה נוספת שניצבת בפתחו של כי מי שנישא ברבנות, והיא הסדרת תנאי היציאה מחוזה הנישואים בין בני הזוג מראש, וצמצום האפשרות להיקלע לחוויה של סרבנות גט. לצורך זה אימצו בארגון פתרון שקהילות יהודיות רבות בעולם דורשות: הסכם קדם נישואים הלכתי.

"בשונה מהסכם קדם-נישואין ממוני, שאותו כל אחד יכול לעשות אצל עורך דין, הסכם קדם נישואים הלכתי נועד לייצר תמריץ כלכלי שיביא את שני הצדדים לשתף פעולה בסידור הגט – וזה עובד", אומר ליבוביץ'.

"ההסכם מחייב את הצד שלא משתף פעולה לשלם מזונות מוגדלים מחודש לחודש, עד למתן גט. יש עוד ארגונים שמציעים הסכמים דומים, כמו למשל 'צהר'. אבל אצלם זו המלצה, ואצלנו זו דרישה. זה חלק מהמחויבות האתית של הרב".

אלי בן דהן, איילת שקד ונפתלי בנט (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

סוגיית אי-הרישום

ואולם לצד היתרונות האלה, יש למסגרת הנישואים הזו גם חסרון אחד בולט, והוא שנישואים כהלכה ללא רישום – אינם חוקיים ודינם מאסר.

הממסד הדתי ותומכיו מעלים טענה לפיה אי-רישום של נישואים הלכתיים עלול להביא לתקלות, שבהן הגבר לא נותן גט לאשתו במקרה של גירושים, ולמרות זאת מתחתן עם אישה אחרת. גם האישה, מצידה, יכולה להמשיך בחייה ולהינשא כרצונה, משום שאין רישום של הנישואים שלהם.

מבחינת המסורת עלול הדבר להביא גם לסיכון ממזרות, דהיינו פסולי-חיתון.

לחוק שקבע כי אדם המעוניין להינשא יוכל להירשם אצל כל רב שירצה, הוכנס סעיף 7, שקובע כי מי שלא ידאג לרישום הנישואים במשרד הפנים – דינו עד שנתיים מאסר

סגן שר הדתות לשעבר אלי בן-דהן, ששימש גם כמנכ"ל בתי הדין הרבניים, טען כי נתקל בעשרות מקרים כאלה בשנה, ופעל לשינוי המצב. עם התוצאות של השינוי הזה נאלצים להתמודד כיום כל הזוגות שבחרו לא להינשא במסגרת הרבנות.

שר הדתות לשעבר, נפתלי בנט, וסגנו אלי בן-דהן, קידמו ב-2013 שינוי בחוק, שקבע כי אדם המעוניין להינשא יוכל לבצע רישום אצל כל רב שירצה, ללא כל קשר לאזור מגוריו. מטרת החוק הייתה להקל על הזוגות המתחתנים, ולאפשר להם להינשא גם אצל רבנים מקלים או נוחים יותר. בפועל, הוכנס אליו סעיף 7, שקובע כי מי שלא ידאג לרישום הנישואים – דינו עד שנתיים מאסר.

בעמותת "חופות" תוקפים את התיקון הזה ותובעים את ביטולו. לדבריהם, דווקא הרישום ברבנות מגביר את סכנת החשיפה לממזרות, משום שלרבים מהנרשמים כלל לא אכפת מהטקס וממשמעויותיו הדתיות.

"אפשר לתת דוגמאות שבהן למי שעובר ברבנות יש יותר סיכון לחשש ממזרות" מסביר ליבוביץ. "למשל בני זוג שהתחתנו ברבנות ועוברים לברלין או ללוס אנג'לס, אך 10 שנים אחר כך נפרדים, יותר גרוע, כי הם לא מחויבים לאיש ואף אחד לא הסביר להם מה חשיבות הגט. אצלנו, כל מי שעובר את תהליך הנישואים מבין את חשיבות התהליך. לדעתי, אם היינו סופרים את הזוגות שנפרדים וחיים בחו"ל, היינו מגלים שהמעבר ברבנות מייצר חשיפה הרבה יותר גדולה לממזרות".

שבת הגדול, שבוע לפני ליל הסדר. מסעדת "באב אל-ימן" ברחביה פותחת את שעריה בשבת, ומגיעים אליה לקוחות דתיים, חילונים, דתל"שים, ומה שביניהם. התפריט מציע מגוון מאכלי שבת, בהם קוגל ירושלמי, סלטים שונים, חמין וג'חנון.

בית העסק הזה פותח את שעריו בשבת, אך מקפיד על כשרות ופתוח לכולם, חילוניים ודתיים: המזון המוגש במסעדה מחומם על פלטות של שבת, והתשלום עבור הארוחה נעשה לפני השבת או לאחריה. אלה שמזדמנים למקום בשבת ואינם מכירים את מתכונת הפעילות, מוזמנים להירשם על ידי אחד המלצרים הערביים העובדים במקום, ולשלם רק בצאת השבת.

יהונתן ודעי, הבעלים של "באב אל-ימן" ו"הקרוסלה"

הבעלים, יהונתן ודעי, מסתובב בין הלקוחות ובודק שהכל מתנהל כשורה. שנה לאחר הפתיחה, נראה שהעסק שלו צובר תאוצה. בשנים האחרונות נפתחו עוד ועוד מסעדות ובתי קפה בירושלים המקפידים על הגשת מזון כשר ללקוחות, אך ללא תעודת כשרות מהרבנות. עבור ודעי, מדובר בעסק השני הפועל במתכונת הזו.

"המיזם נולד מהשטח"

לפני כ-7 שנים הקים הרב אהרון ליבוביץ, יליד ברקלי שבקליפורניה ותושב שכונת נחלאות שבירושלים, את ארגון "השגחה פרטית", שסיפק לבעלי מסעדות ולעסקים שירותי הכשר אלטרנטיביים לאלה של הרבנות הראשית.

"המיזם נולד מהשטח. הכל התחיל בבית קפה קטן בנחלאות, שקראו לו 'סלון שבזי'. ראיתי שם מקום שאכפת לו מכשרות, אבל לא מעוניין בקשר עם הרבנות", מספר ליבוביץ. "אחר כך גיליתי שיש דף פייסבוק שכמה מהעסקים שמופיעים בו מצהירים כי הם כשרים, אך אין להם תעודת כשרות מהרבנות".

המסעדות הנוספים שהופיעו בעמוד הפייסבוק שליבוביץ מצא הם "סלון שבזי", "קרוסלה", "המקום של איציק", ו"טופולינו" בירושלים. כל בתי העסק האלה פעלו במתכונת של כשרות ללא-רבנות, ובהם גם החלה היוזמה ל"כשרות פרטית".

ליבוביץ הסתקרן מהתופעה, והחליט להתעמק בה ולהבין אותה טוב יותר. "לדעתי, המונופול של הרבנות, שמבוסס על 'חוק הונאה בכשרות' הוא אירוני", הוא אומר.

"לא רק שהרבנות לא נותנת שירות ראוי ללקוחות או למסעדות, אלא שבעיניי היא גם לא אמינה ללקוחות ולעסקים. כך קרה שבמקום לדבר על פיקוח על כשרות, התחלנו לדבר על פיקוח על ההלכה. לא התמקדנו רק בהצעת אלטרנטיבה, אלא גם בסיפור הסיפור, וחשיפת הציבור לעמדה שהמונופול הרבני פוגע בכשרות".

שוק שמגלגל 4 מיליאד דולר בשנה

על פי דוח שהוכן לבקשת משרד האוצר בשנת 2015, ההיקף הכספי השנתי של צריכת המזון עומדת על כ-60 מיליארד בשנה. עלות הכשרות לציבור נאמדת ב-4 מיליארד שקל בשנה, ומהווה כ-5%. עוד מצוין בדוח כי היעדר התחרות בכשרות עולה לציבור כ-300 מיליון שקל בשנה.

עלויות הכשר לשחיטת עופות ובקר ויבוא גבינות עומדת על יותר מ-2 מיליארד שקל, וכותב הדוח אף מכנה זאת "חסם יבוא" שדומה למכס, ובכך מונע תחרות. עלות הכשרות בענפי ההסעדה מגיע ל-114 מיליון שקל, ל-209 מיליון שקל בענף המלונאות, ול-40 מיליון שקל בענף הקמעונאות.

ליבוביץ הקים את ארגון "השגחה פרטית", שסיפק שירותי הכשר פרטיים ואלטרנטיביים לאלה של הרבנות. הם התחילו לפעול בארבעה בתי עסק בירושלים, ובהמשך התרחבו ל-50 עסקים בכל רחבי הארץ. לדבריו, התגובות בציבור הרחב היו אוהדות, ואילו מצד הציונות הדתית, התגובות היו מעורבות.

הרב אהרון לייבוביץ (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ההיתר החוקי לפעילות של "השגחה פרטית" ניתן לפני כשנה וחצי, כשבג"ץ פסק שבתי עסק יוכלו להעיד בפני לקוחותיהם על טיב ההכשר והפיקוח במקום, אך אסר עליהם להציג תעודת כשרות חלופית או להשתמש מפורשות במונח "כשר".

בארגון רשמו הצלחה. מבחינתם, ברגע שבית העסק יכול להעיד על טיב הפיקוח, נשבר המונופול הרבני ואפשר לפתוח את השוק הכשרות לגורמים מתחרים.

בשנה שעברה, ארגון רבני "צהר", המאגד כ-800 רבנים אורתודוקסיים מהציונות הדתית, החליט לרכוש את מערך הכשרות של "השגחה פרטית".

הרב רפי פוירשטיין, העומד בראש "צהר", אמר ל"מקור ראשון", כי מיזם הכשרות נולד מתוך כאב, משום שתעודת הכשרות של הרבנות הפכה לשם נרדף לשחיתות. הוא הוסיף שם כי הניסיונות לתקן את המערכת מבפנים כשלו, וציין כי הוא סופג על כך ביקורת פנימית קשה בחוגי הציונות הדתית.

החיבור ל"צהר" לווה בלא מעט חששות הדדיים. "היו רגעים שבהם חששתי ש'צהר' ייקחו צעד אחורה בתהליך, אבל כל הסימנים מעידים שזה לא הולך לשם. הם לוקחים אחריות ומבינים שאי אפשר לחזור אחורה", אומר ליבוביץ.

"משכנו את 'צהר' לעמדה לפיה יש לאתגר את המונופול הרבני, ולא לשתף איתו פעולה. אם נראה סימנים לשינוי, נחזור למגרש בעצמנו. יש לנו את כל האנשים שלנו, ואנחנו יודעים איך להפעיל את מערך של כשרות פרטית".

סנוב, בדיר כבר שתית?

כיום, מערך הכשרות המשותף מספק לבתי העסק תעודה המעידה על טיב התנאים והפיקוח במקום, ועל כך שהמקום שומר על כללי הכשרות המסורתיים, ונמנע מפתיחת בית העסק בשבת. "צהר" שמו לעצמם יעד להגיע ל-1,200 מסעדות מכלל השוק בארץ, דהיינו כ-10% מהשוק. התשלום החודשי עבור השירות ש"צהר" מספק נע בין 700 שקל לדוכן אוכל קטן, ועד  1,700 שקל למסעדה בשרית גדולה.

אבל ודעי – שהוא גם בעליה של ה"קרוסלה", שהייתה מחלוצות המאבק – החליט לאתגר את המערכת עוד קצת, והקים עסק חדש במתכונת מהפכנית אף יותר: "באב אל-ימן" מקפיד על כללי הכשרות ופתוח לכולם, חילונים ודתיים, והוא פותח את שעריו גם בשבת.

"עוברי האורח שמגיעים למסעדה בשבת מבלי להכיר את הייחודיות של המקום, משתאים ומסרבים להאמין. באמת? אתה נותן בנו אמון? אתה בטוח שאי אפשר לשלם? אולי באשראי? אולי נניח כסף מתחת לאבן בכניסה?", הוא אומר.

"בסוף הם מתרצים, יושבים לאכול במסעדה, ומתחברים לאווירת השבת".

ודעי קושר בין המהפכה שהוא מנסה להוביל למורשת ולמסורת המזרחית. לדבריו, "המזרחיים בישראל הם רוב הציבור המסורתי. יהדות מתונה ומקרבת היא מאפיין מרכזי בתפיסה של היהדות בארצות האסלאם. הממסד הדתי הישראלי מפספס בגדול כשהוא מערים קשיים בכל תחומי הדת, ולא מכיל את הספקטרום הרחב שיש ליהדות ולקהילות היהודיות השונות. בכך הוא גורם נזק ליהדות".

אחד הלקוחות ב"באב אל-ימן", אורן פרי-הר, מסביר את חשיבותו בעיניו: "כחילוני, חשוב לי שייווצרו מרחבים משותפים שיוכלו לפעול ולהיפגש בהם דתיים וחילונים. מרחבים משותפים כאלה בהכרח יוצרים קהילות סובלניות יותר".

הלקוח שמואל פריד אומר כי "המקום בולם את המונופוליזציה של התרבות היהודית על ידי הממסד האורתודוקסי, ופותח אפשרויות התייחסות למסורת".

ודעי לא נותר לבד, ואל היוזמה הצטרף גם השף הדיי עפאים, הבעלים של בר "הדיר", הממוקם בבית חולים למצורעים לשעבר, ב"בית הנסן" בירושלים.

גם "הדיר" פועל במתכונת כשרה ללא כל תעודה. הוא פתוח בשבת, האוכל המוגש בו מחומם על פלטות, ויש מיחם לשתייה חמה. לקוחות המעוניינים בכך יכולים לשלם את החשבון בשבת עצמה, ומי שאינו יכול – יכול לשלם בצאת השבת.