בלה: שלום, אלחנן, אני נוסעת.

אלחנן: נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המלה "נוסע" "נוסעת"?

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ביאנקה: תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שטיגליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.

בלה: עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.

ביאנקה: מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם… (צוחקת) ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי. זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו! (יוצאת. פאוזה)

בלה: לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. (יוצאת. פאוזה)

אלחנן: (לעצמו) כולם נסעו.

"אורזי המזוודות", חנוך לוין, 1983

ריבונו של עולם, מה ראיתי עכשיו? יכול להיות שזה היה זה פלאשבק מטריפ LSD ישן, או שבאמת חלפה על פניי חוה אלברשטיין מחובקת עם סטפן לגר, רכובה על דרקון יורק אש ושרה בהנאה בלתי מוסתרת את "לונדון", עם מילים חדשות, שמקדמות את הטריפל של "יס"?

ובקצב המסחרר של הימים האלה, עוד לפני שהספקת לקחת אוויר, להתאושש מהמחזה המפתיע ולהחליט מה אתה מרגיש כלפיו – בכל זאת, חוה'לה שלנו על דרקון! –  וכבר החל לרדת מבול של פוסטים מאוכזבים, מאמרי נגד נלהבים ושובל של ציוצי תגובה שנונים. ממש כמו שזממו מן הסתם אנשי הפרסום הממולחים, שיוציאו בקרוב מכתב ללקוח ובו יעריכו במיליונים את החשיפה התקשורתית החינמית שקיבל הקמפיין.

אז מצד אחד איך חוה העיזה לעשות את זה? (והתגובות – למה מי אתם שתתערבו לה בחיים ותגידו מה מותר ומה אסור לה לעשות? היא חייבת לכם משהו? ומה אתם רוצים ממנה  – זה סרטון פרסומת חמוד ומצחיק, תפסיקו להיות כאלה כבדים. ובכלל, מה אתם מתחסדים, אתם הייתם אומרים לא ל-580 אלף שקל?) ומצד שני האם חנוך לוין היה מתהפך בקברו? (והתגובות – די, סתמו כבר, גם ליורשיו של גאון מותר להתפרנס כמו לכל אחד אחר).

ובלב המהומה – "לונדון", שבכלל לא נכתב במקור כשיר. אלברשטיין חדת העין שלפה את המלים מתוך אחד המונולוגים ב"אורזי המזוודות" של חנוך לוין, הלחינה אותן והנחילה לנו את "בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח" ואת "לונדון לא מחכה לי", שני משפטי מפתח, שמשרתים היטב גם את דור הרילוקיישן.

מאז שיצא ב-1989, "לונדון" התייצב בראש מצעד השירים העבריים על בירת אנגליה, והתחרות קשה. כי לכותבים ישראלים, לונדון היא לא עוד עיר אירופית. עם כל הכבוד לפראג שבויית החלום, לרני בפריז, או לדרך בין לייפציג לברצלונה, לונדון היא לא רק השראה ונחמה ופנטזיה. היא כל אלה והרבה יותר.

לונדון היא אובססיה. מחוז כיסופים. זירת חלומות מנופצים. יעד לבריחה ולגעגועים. המקום שאליו כותבים ישראלים נמלטים כדי לעשות סמים, לרקוד, לגלות את עצמם ואז לחזור הביתה מיואשים יותר – אבל גם מחוברים מחדש לשורשים, ועם המנונים שמרסקים את הפלייליסט.

לונדון היא קודם כל בדידות וניכור. היא המקום שבו רכבת תחתית חוצה איזושהי כיכר, והאהובה של מיכה שטרית כותבת לו שקצת קר לה והוא מבין ש"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע".

היא המקום שעליו יהונתן גפן כתב "האנשים בריאים אבל השמש כאן חולה" אחרי שפגש שם את שלום חנוך שהראה לו את מאיה שגדלה, בדיוק אחרי שכתב את "אדם בלילה בעיר זרה", מה שלא מנע מבנו של גפן, אביב, לנסוע לשם כעבור שנים, כדי לחפש השראה (ולונדון היא תמיד-תמיד גם השראה) ולחזור משם עם המסקנה העצובה "אני אדם מוכשר / הוא אמר / הגלה את עצמו ללונדון / להיות לא מאושר / כתב שירים קטנים / ברכבות התחתיות לבד / עוד יגלו אותי, הוא אמר / אבל בבוא הערב הוא גילה / למיואשים יש רק גורל" ("למיואשים יש רק גורל", אביב גפן).

ולונדון היא גם הומור. בריטי, כמובן. ב"לא לקחת ללב" שלמה ארצי מזכיר לאהובתו "איך בלונדון ביום של מועקה צחקנו מהמלך והמלכה" , ואלון אולארצ'יק נזכר איך "באמצע לונדון בין משרדים /  שמה ראיתי איש עסקים / איזה חיוך לו ואיזה חן / אבל המוח לא מפסיק לתחמן / אז הנה אנחנו והנה הם / שני חלקים בתוך השלם".

וזה בלי לדבר על הסכנות שאורבות לכולנו בלונדון, כמו למשל הסמים במועדונים. "נעלה על במה בדרום לונדון / נשיר כמה שירים חדשים / נבלע סמים לא קשים / נתעורר חדשים" ("ימים טובים", נמרוד לב) וכמובן הצד האפל של החיים, שאורב לך אפילו אם קוראים לך בשם התנ"כי יוסף. "יוסף טס ללונדון / בעקבות החלומות / יוסף טס ללונדון / מרחף על הגגות / נגע בצד האפל של החיים / בערפל לבד עמד / וחיכה לכל החברים" ("יוסף טס ללונדון", אהוד בנאי).

הפנטזיה הלונדונית הזו היא כמעט תמיד פנטזיה קצת אליטיסטית, של פזמונאים ומלחינים, אם כי גם ה"פרחה במרצדס" של עברי לידר – זו שלא ידעה מה ללבוש למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני, שהיה בליין אבל עכשיו הוא רציני (ואנחנו הרי אף פעם לא יודעים מה ללבוש בלונדון, בטח לא למסיבות של אנשי עסקים עם שיער צבעוני) – מבינה, רגע אחרי שהיא מגלה ש"גם מתוקים הם סוג של נחמה" שהיא רצתה לונדון וקיבלה מלחמה.

או כמו שמסכם את העניין דורון מדלי: "אני מזהה אותך ממרחקים / עמוק בלב את עוד ילדה של אלוקים / את לא מלונדון או אמסטרדם / הוודג' שלך מותק הוא מבת ים / הופה, פה זה לא אירופה / פה זה ישראל, תתחיל להתרגל / כפרה, הופה, פה זה לא אירופה / פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן".

אז כפרה, תתחילו להתרגל: חוה אלברשטיין רוכבת עם סטפן לגר על דרקון יורק אש. יאללה בלאגן.

לונדון – הפלייליסט

11 שירים / 45 דקות