"הטקס", כמו שאנחנו קוראים לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, כבר מעבר לפינה. ואצלנו, העושים במלאכה, ברור שזה ה-טקס. אין עוד מלבדו.

כבר חמש שנים שאני בטקס – שלוש שנים כמנהלת התוכן, שנתיים כמנהלת הטקס – והוא יקר ללבי וחשוב לי היום כפי שהיה ביום הראשון שבו כתבתי בו את המילה הראשונה. הוא חשוב לי ויקר ללבי, כי הוא מערער על קונצנזוס שבעיניי ראוי מאוד לערער עליו ולשאול לגביו שאלות.

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני יקר ללבי וחשוב לי כפי שהיה ביום הראשון שבו כתבתי לו את המילה הראשונה, כי הוא מערער על קונצנזוס שבעיניי ראוי מאוד לערער עליו

יום הזיכרון שלנו נטוע בתוך רצף של היסטוריה עתיקה ועכשווית – בהתחלה אנחנו עבדים לפרעה במצרים ובמשך שבוע שלם אנחנו יוצאים מעבדות לחירות. אחר כך אנחנו מובלים אל החורבן הגדול מכולם, שעל אף הכול לא הצליח להשמיד אותנו ויכולנו לו – השואה והתקומה.

ועל ערש השואה, הנה כבר מגיע יום הזיכרון, ומסמן לנו שאמנם אנחנו לא מפסיקים להידרש לקורבנות, אבל מה – במותם ציוו לנו את החיים והנה יש לנו עצמאות במדינה שהיא לגמרי שלנו.

עכשיו, אני מסתכלת על הציור שהרצף הזה מצייר, ובאמת, אני חושבת, כל הכבוד למי שבנה אותו ככה. אבל מה, אני תוהה, כל ההיסטוריה הקשה הזאת, וכל התקומה מעוררת ההשראה – כל זה קרה בתוך ריק? אין עוד כוחות שפועלים פה? באמת? אז אני מרחיבה קצת את הצמצם כדי לראות תמונה גדולה יותר, והתמונה הזאת מעמידה את כל הסיפור הזה באור קצת אחר.

אוקיי, היינו עבדים, ויצאנו לחירות. או לפחות, יצאנו. אני לא לגמרי בטוחה לגבי החירות. אבל אזרום רגע גם עם זה – יצאנו, תוך כדי שאלוהים שלנו, שבחר בנו מכל העמים, מותיר אחרינו נהרות של דם וצפרדעים, ומוות של ילדים, וסוסים על רוכביהם שטובעים במים שוצפים.

אבל יצאנו, בלי להתייחס לכל ההרס הזה. וגם מהחורבן הנורא בן זמננו יצאנו, חבולים ומוכים ברמות שטרם נודעו, ועשינו לנו מדינה. כי מגיע לנו, ברור. עם ללא ארץ לארץ בלי עם, חזרו ושיננו לנו. ואנחנו הלכנו עם זה, כי מגיע לנו, ברור.

אבל יצאנו, בלי להתייחס לכל ההרס הזה. וגם מהחורבן הנורא בן זמננו יצאנו, חבולים ומוכים ברמות שטרם נודעו, ועשינו לנו מדינה. כי מגיע לנו, ברור. עם ללא ארץ לארץ בלי עם, חזרו ושיננו לנו. ואנחנו הלכנו עם זה, כי מגיע לנו

ולא שמנו לב שלא מדובר בדיוק על ארץ בלי עם. כי דווקא היו פה חיים. אנשים, נשים וטף, שחיו פה את חייהם, לפי חוקיהם, מנגנוניהם, סדרי העולם שלהם – שנראים קצת אחרת משלנו אולי, אבל בכל זאת שרירים וקיימים וחיים פה.

אז הפעלנו כוח ולקחנו את שלהם, והבאנו לכאן את שלנו, בלי לחשוב לרגע שאם לנו מגיע, אז למה להם לא? והנה אנחנו כאן, והנה מגיע יום הזיכרון, ואנחנו מציינים את אותם אלה שבמותם ציוו לנו את החיים. אלא שאם מסתכלים טוב, רואים שלא סתם חיים הם ציוו לנו, אלא חיים לנצח על החרב.

ואכן, כשמוכנים לרגע להתרחק מהסיפור השטוח, החד צדדי, שכולנו גדלנו עליו, שבבסיסו אומר – אנחנו רק טובים ולא עשינו כלום לאף אחד, הם רק רעים וכל הזמן רוצים להרוג אותנו, ולכן מותר לנו לעשות להם הכול – אז בהכרח רואים תמונה יותר מורכבת, יותר מלאה, שמביאה יותר חלקים.

ואסור להתעלם מהתמונה הזאת, כי בנפשנו היא. הרי שום דבר טוב מעולם לא קרה מהכחשה של מציאות, מעיוות של רצף אירועים, מחיבור לא נכון של הנקודות – ואת זה אנחנו מנסים לעשות כבר 73 שנה, אז אולי הגיע הזמן שננסה דרך אחרת?

והדרך האחרת הזאת – זה מה שמציע הטקס. טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

הדרך האחרת שאומרת – תסתכלו, יש שני עמים שחיים כאן, שזו האדמה שלהם. תסתכלו. הנה הם, כאן. תראו. בני אדם, כמוהם כמונו.

כשמוכנים לרגע להתרחק מהסיפור החד צדדי, שכולנו גדלנו עליו, שאומר – אנחנו רק טובים ולא עשינו כלום לאף אחד, הם רק רעים ורוצים להרוג אותנו, ולכן מותר לנו לעשות להם הכול – רואים תמונה יותר מורכבת

הדרך האחרת שאומרת – חירות? איזו חירות זו חיים על החרב? איזו חירות זו כשאנחנו אזוקים בעבותות מלחמה תמידיים למי שאנחנו מגדירים כאויב ומסרבים להרפות?

הדרך האחרת שאומרת – לא חייבים מלחמה. מלחמה היא לא גזירת גורל. אנחנו, בני האדם, יוצרים אותה, כך שאנחנו, בני האדם, יכולים גם לשים לה סוף. בואו נעצור את מעגל הדמים, נכיר בהיסטוריה כפי שקרתה באמת, נתקן את מה שניתן לתקן, ונמשיך הלאה ביחד, במשותף, בנתינת מקום במקום לקיחתו.

יותר מ-200 אלף איש צפו בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי הישראלי-פלסטיני, שהתקיים זו השנה ה-16 ברציפות, ביוזמת תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. השנה, לאור הנחיות הקורונה, הטקס התקיים זו השנה השנייה במתכונת מקוונת וללא קהל. pic.twitter.com/UDJcV7ep9Y

— Asslan Khalil ???? (@KhalilAsslan) April 15, 2021

זה הרעיון שהטקס מוביל, ובזה חשיבותו. ואינשאללה, לאט לאט, יותר ויותר אנשים יסכימו להסתכל על הסיפור המורכב, והרעיון הזה יהפוך למציאות, ויאפשר פה חיים טובים יותר לכולם, לכל מי שחי פה בין הים לנהר.

הטקס ישודר בלייב סטרים באינטרנט, ביום הזיכרון, 3 במאי, ב-20:30, מעמודי לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות.

אילה שלו היא מנהלת אזורית בארגון Hands of Peace, מנהלת יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של תנועת לוחמים לשלום, בעלת תואר שני בחינוך, אימא לשניים, האופטימית הכי פסימית שיש, אוהבת דרקונים.

תמונת מצב ממעוף החללית, מחוץ לאטמוספרה החברתית פוליטית בישראל מראה: 24,068 חללים, 74 שנות עצמאות, 2 קליעים חיים למשפחת ראש הממשלה, ראש שב"כ מדומה להיטלר, איומים על שרים, רשתות חברתית מוצפות בשנאה והסתה אשר מסלימה מיום ליום, קריאה לאנשי הממשל לא להגיע לטקסי הזיכרון, ביטויים כמו "מתייוונים", "בוגדים" וכדומה המקרבים "דין רודף" לחברה כולה.

תמונת מצב ממעוף החללית מראה: 24,068 חללים, 74 שנות עצמאות, 2 קליעים חיים למשפחת רה"מ, ראש שב"כ מדומה להיטלר, איומים על שרים, רשתות חברתית מוצפות שנאה והסתה

ממול ממשלת ימין, מרכז, שמאל וערבים, מתפקדת ומניעה מהלכים לאומיים שלא טופלו כעשור והביאו להתפוררות פנימית בביטחון בנגב, בחברה הערבית, פגיעה בשירותי הבריאות, חינוך, כלכלה ורווחה, עד איום על הדמוקרטיה ומערכות השלטון.

תמצות העובדות הללו מלמד כי הגנום ההיסטורי היהודי בקרב הקיצונים עדיין נוכח וכי הנצרה באקדח ההרס העצמי של המלכות שוב השתחרר לאחר כ-70 שנה. הפכנו לסטרטאפ-ניישן, פותח ווייז בין כבישי הארץ העמוסים, אבל לא פותח הווייז החברתי והממלכתי.

השנאה, הפלגנות, ההסתה, הקליע החי שכבר מכוון למי שמייצג את השלטון, התמונה הזו חייבת לערער כל אזרח ישראלי, יהודי או ערבי, דרוזי, בדואי, דתי, חילוני, באם חפצי חיים כולם בארץ.

יום הזיכרון לשואה, שזה אתה ציינו, חייב להאיר לנו את דרך הטוב והקבלה, ולעורר את התובנה שהאורגניזם האנושי שביר פסיכולוגית, ובמהלכים של רטוריקה כריזמטית וגאווה לאומית מזויפת ונרקיסית/אינטרסנטית, מנהיגות המשיחיות והלאומנות ההרסנית תשרוף את המדינה.

בימים אלה אנחנו נוכחים בהנהגת ממשלה מורכבת ומגוונת, שנראית לכאורה מתעתעת כציוריו של אשר ויחד עם זאת היא הכי הגיונית ומסמנת אופטימיות, את שביל האור שיכול לעקור את יצר ההרסנות והשנאה.

בימים אלה אנחנו נוכחים בהנהגת ממשלה מורכבת ומגוונת, שנראית לכאורה מתעתעת כציוריו של אשר ויחד עם זאת היא הכי הגיונית ומסמנת אופטימיות, את שביל האור שיכול לעקור את יצר ההרסנות והשנאה

החורבן ההיסטורי מוסבר כתוצאה מ"שנאת חינם", אלא שזו רק חצי הדרך ללקח שיש ללמוד מהאירוע. החצי השני הינו המנהיגות שעמדה מנגד ושתקה, כשנודה בבושת פנים בר קמצא מהסעודה והושפל נוכח כולם.

ההנהגה השותקת ניתנה כדוגמת ר' זכריה בן אבוקלס, אשר נאמר עליו, בין היתר, כי: "ענוותנותו החריבה את ביתנו" גם באשר לעמדתו הנוקשה בהקרבת הקורבן, שזרעה עוד זרעים נגד שיתוף פעולה, מה שתרם להלך הרוח ההרסני.

התלמוד הבבלי מלמד, כי כשהחכמים בסעודה לא מחו נגד המארח ובוודאי שלא עשו מעשה, למד מכך בר קמצא שהם תומכים במעשה. או אז הוא יצא למסע הנקמה וההלשנה לרומאים שסופו חורבן.

בימים אלה קיימים במחוזותינו "בר קמצאים" למיניהם ו"בן אבוקלסים" בגרסתם העכשווית, ו"שתיקות" לכאורה של מנהיגים שלמעשה מייצרות רוח גבית לאלה הפועלים לשסע ולשסות אוכלוסייה באוכלוסייה, קהילה בקהילה. החל מבן גבירים, שמול אנשים דוגמתו היה רה"מ לשעבר יצחק שמיר יוצא ממליאת הכנסת, ועד אחרון הקיצונים האנונימיים (בינתיים), המשלחים כדורים חיים במעטפות לעבר משפחת ראש הממשלה. רוח השנאה וההסתה נושבת היום במשק כנפי ההיסטוריה, לנוכח השתיקה הרועמת של מנהיגים, המאפשרים פרשנות מעודדת פורענות וסיכון הולך ומתעצם לחורבן הפנימי למרקם החברתי.

קריסת העמדה המוסרית האקטיבית נוכח עוולות, שנאה, התלהמות, התבהמות, ממשיכה את רצף הפורענות נגד קהל גדול, שמבקש לחיות יחד עם הקונפליקטים ופערי עמדות, יחד עם מגוון אורחות חיים, יחד עם קבלת האחר והאחרות, כחלק מאחדות הרוח האנושית, החמלה והבנייה המשותפת לכל יושבי הארץ.

קריסת העמדה המוסרית האקטיבית נוכח עוולות, שנאה והתלהמות, ממשיכה את רצף הפורענות נגד המבקשים לחיות יחד עם קונפליקטים ופערי עמדות, עם מגוון אורחות חיים וקבלת האחר

אנו יודעים.ות לדקלם את האמירה כי "בשל שנאת חינם נחרבה ירושלים ובאהבת חינם תבנה". אבל שכחנו את החלק הנוסף, כי בשל אדישות, שתיקה והתעלמות המנהיגות הדתית קרב והתאפשר החורבן.

העמידה מנגד, ״בשתיקה״ או בשפה רפה, איננה פריבילגיה של מנהיגות ובוודאי לא בעת שקיים איום הרסני על המרקם החברתי. אנחנו באירועים בהם המנהיגות הלאומית דתית חייבת להיות אקטיבית ולפעול במלואו עוצמתה, להוקיע את ההסתה והשיסוע ולהוביל את המאחד והמשותף (שהוא ביומיום רב), לפני הדרדרות קשה נוספת.

רונית ארנפרוינד היא אשת פסיכולוגיה וחינוך, מטפלת משפחתית וזוגית ומשפטנית. מרצה לפסיכולוגיה בעבר בבית ברל והמכללה למנהל. פעילה חברתית בנושאי שוויון, מאבק בשחיתות, פמיניזם, אלימות נגד נשים ועוד.