יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הינו יום רציני, כבד ראש, שבו אנו מעלים את זכרם של ששת מיליון היהודים, בהם כמיליון וחצי ילדים, ועימם מיליוני קורבנות אחרים של האכזריות הנאצית, אשר נרצחו בין השנים 1933-1945.

זה יום שבו נותנים כבוד ל-300,000 הניצולים שעדיין חיים עימנו, כשליש מהם בישראל, ומבינים כיצד אי-קיומה של מדינה יהודית שבה יכולים היו יהודי אירופה למצוא מקלט תרם באופן ישיר לשואה.

השתתפותם של ארגון האומות המאוחדות ושל מדינות בכל רחבי העולם, ובהן, לראשונה השנה, האמירויות הערביות המאוחדות – בציונו של יום זה, היא סמל למרחק הרב שעברנו בזיכרון השואה ובהזכרתה.

השתתפות האו"ם ומדינות בכל רחבי העולם, ובהן, לראשונה השנה, האמירויות הערביות המאוחדות – בציונו של יום זה, היא סמל למרחק הרב שעברנו בזיכרון השואה ובהזכרתה

השואה לא היתה בלתי-נמנעת. היא הדוגמה הטרגית ביותר בהיסטוריה למה שקורה כאשר אנשים וממשלות מגלים אדישות לנוכח פני הרוע. בעידן שבו הייתה רמה גבוהה של אנטישמיות, ארצות הברית והעולם המערבי היו אדישים.

הנשיא רוזוולט לא רצה שמלחמת העולם השנייה תיתפס כמלחמה למען היהודים, שעליהם ניתן היה "לוותר". כפי שניתן "לוותר" על מיעוטים דתיים ואתניים אחרים שהינם קורבן למעשי רצח עם כיום, במאה ה-21.

מטרתו המקורית של היטלר היתה להפוך את גרמניה ל–Judenrein, "מטוהרת" מיהודים, אך ליהודים לא היה לאן ללכת. היטלר המשיך בצורה מחושבות ושיטתית, צעד אחר צעד, כשהוא עוקב אחרי תגובות הציבור הגרמני והעולם, ומשלא הבחין בתגובה כלשהי, הוא המשיך אל "הפתרון הסופי".

הוא קלט איתותים ברורים על כך שלעולם לא אכפת מהיהודים – בוועידת אוויאן, שנערכה ב-1938 ביוזמתה של ארצות הברית ובה השתתפו יותר מ-30 מדינות, במגמה להיענות לסבלם של פליטים יהודיים מגרמניה – ארצות הברית סירבה להוביל את היוזמה על ידי ביטול מכסות ההגירה הנוקשות. ומנהיגיהם של יהודי ארצות הברית גילו ברובם פסיביות וסירבו להפעיל לחצים על רוזוולט, מחשש פן הדבר יעורר רגשות אנטישמיים.

כאשר שוחררו מחנות המוות, מעשי הזוועה של הנאצים נתגלו לעולם על ידי מפקד הצבאות של בעלות הברית (ולימים נשיא ארה"ב) דווייט אייזנהאואר. אולם ממדיה המהממים של השואה עדיין לא היו מובנים. כעבור זמן קצר, השואה הוסטה אחורה, ואת מוקד תשומת הלב של ארצות והמערב תפסה המלחמה הקרה נגד ברית המועצות.

הנשיא רוזוולט לא רצה שמלחמת העולם ה-2 תיתפס כמלחמה למען היהודים, שעליהם ניתן היה "לוותר". כפי שניתן "לוותר" כיום על מיעוטים דתיים ואתניים אחרים שהינם קורבן למעשי רצח עם במאה ה-21

רק שבריר מבין הפושעים הנאציים עמדו לדין בנירנברג. יהודים שניסו לקבל בחזרה את בתיהם ועסקיהם שהוחרמו גורשו או אף נרצחו בפולין ובליטא, וחוקי הפיצויים שנחקקו לאחר המלחמה במערב אירופה היו בלתי-מספיקים.

ניצולים רבים הועברו למחנות עקורים, שהתנאים בהם היו רעים וקשים. הבריטים החזיקו במחנות מעצר בקפריסין יותר מ-50 אלף ניצולים, שלא הורשו להיכנס לארץ ישראל, שהיתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי.

אולם בלתי-אפשרי היה להסתיר לנצח את ממדיה המפלצתיים של השואה. משפטו של אדולף אייכמן, בירושלים בשנת 1961, בדיוק לפני 60 שנה, בעקבות לכידתו הדרמטית בארגנטינה על ידי סוכני המוסד הישראלי, שידר אל העולם את פני הרוע ואת הממדים הזוועתיים של רצח היהודים.

עטיפת ספרו של ארתור מוריס "והעולם שתק עת ניספו ששה מיליונים"

ההתעמתות הראשונה שלי עם השואה התרחשה לאחר שעזבתי את סגל הבית הלבן של הנשיא לינדון ג'ונסון והצטרפתי אל קמפיין הבחירות לנשיאות של סגן הנשיא יוברט האמפרי. שם פגשתי חבר בצוות, ארתור מורס, שבאותם ימים פרסם ספר פורץ דרך בשם "והעולם שתק: עת נִספו שישה מיליונים", שבו חשף מה ידע הנשיא רוזוולט על הג'נוסייד של היהודים, ולא עשה מאומה בעניין זה.

מבחינתי, זה היה זעזוע קשה, כיוון שפרנקלין דלאנו רוזוולט היה עבור מושא הערצה, ונדרתי נדר: אם אי-פעם תינתן לי ההזדמנות, אני אעשה כל שביכולתי על מנת לסייע להסרת ענן זה מן ההיסטוריה של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, כאשר חיילים אמריקאים אמיצים הקריבו את חייהם למען הניצחון במלחמה, אולם ממשלתם כמעט שלא עשתה דבר למען הצלת היהודים.

בקמפיין הבחירות לנשיאות של יוברט האמפרי. פגשתי את ארתור מורס, מחבר הספר "והעולם שתק: עת נִספו שישה מיליונים", בו חשף מה ידע רוזוולט, מושא הערצתי, על ג'נוסייד היהודים. זה היה זעזוע קשה מבחינתי

פרסום ספרו של מורס סלל את הדרך למספר רב של ספרים, תוכניות דוקומנטריות וסרטי קולנוע על נושא השואה.

בפעם הראשונה בהיסטוריה הסכימה מדינה מובסת, שביצעה פשעים נוראים נגד אזרחים, לפצות את קורבנותיה. הקנצלר הגרמני הראשון לאחר המלחמה, קונראד אדנאואר, קיבל בשנת 1951 אחריות על "הפשעים האיומים שבוצעו בשמו של העם הגרמני". זמן קצר לאחר מכן שיתפו פעולה 23 ארגונים יהודיים בהקמת "ועידת התביעות נגד גרמניה", ובהסכם היסטורי שנחתם בלוקסמבורג בספטמבר 1952, הסכימו מדינת ישראל וממשלת מערב גרמניה כי גרמניה תשלם פיצויים ישירים לניצולים באמצעות ועדת התביעות.

מאז ועד עתה גרמניה שילמה לניצולים יותר מ-80 מיליארד דולר. בשנת 2009 מוניתי לנושא-ונותן מיוחד, יחד עם רומן קנט ז"ל וצוות של ניצולי שואה מישראל, פולין ובריטניה, והרחבנו באופן משמעותי את הזכויות ואת התשלומים של יותר מ-9 מיליארד דולר בהטבות שונות לניצולי שואה במצב כלכלי רע – לדוגמה, הגדלת הסכומים המופנים לשירותי עזרה בבית מ-34 מיליון אירו ב-2009 ליותר מ-600 מיליון אירו בשנת 2022.

השואה לא הייתה רק רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית; היא גם הייתה השוד הגדול ביותר, ורק חלקיק משוד זה הוחזר לנשדדים. במהלך שמונה שנים, בתקופת הממשל של הנשיא קלינטון, ובהמשך בתקופת הממשל של הנשיא אובמה, הובלתי מאמץ ייחודי, במסגרתו עמדתי בראש מו"מ להחזרת למעלה מ-8 מיליארד דולר מחברות פרטיות לניצולי שואה וליורשי הקורבנות. זאת בגין הנזקים והעוול שהן גרמו לאזרחים, רובם יהודים, בעת מלה"ע II. ביניהן היו בנקים שווייצריים וצרפתיים; חברות גרמניות ואוסטריות שהעסיקו עובדי כפייה בתנאי עבדות, חברות ביטוח אירופיות; ממשלת צרפת, בשל הובלת היהודים על מסילות הברזל שבבעלות המדינה הצרפתית; החזרה או פיצוי על רכוש פרטי וקהילתי, ו"עקרונות וושינגטון" משנת 1998 שעסקו בשכיות אמנות שהוחרמו על ידי הנאצים, ו"הצהרת טרזין" משנת 2009, שהובילה להחזרת אלפים מבין כ-600,000 יצירות אמנות שנבזזו על ידי הנאצים.

השואה לא הייתה רק רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה העולמית אלא גם השוד הגדול ביותר, ורק חלקיקו הוחזר לנשדדים. במשך 8 שנים הובלתי מאמץ להחזרת למעלה מ-8 מיליארד דולר מחברות פרטיות לניצולים

וחרף כל זאת, עלינו לחוש בושה, ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, על כך שלפחות 50% מכ-300 אלף ניצולי השואה, כלומר כ-150 אלף החיים כיום בעולם הם עניים, או קרובים לעוני; 90% בשטחי ברית המועצות לשעבר ומזרח אירופה; 30% בארצות הברית; ו-35% מבין אותם 150 אלף חיים בישראל, מדינת העם היהודי. בשום אופן אין להסכים לכך שאנשים אלה, שסבלו בצורה כה נוראה בילדותם או בנעוריהם, יחיו את שנותיהם האחרונות במצב כה משפיל.

אולם המילה האחרונה אודות השואה חייבת להיות זיכרון, לא כסף. ולכך נודעת חשיבות רבה יותר מאי-פעם, עקב עלייתה של האנטישמיות, והירידה בידע על השואה. מספר הניצולים, עדי הראייה לשואה, פוחת מדי שנה בשנה בשיעור של כ-6 אחוזים. בסקר שנערך לא מכבר בקרב דור המילניום (ילידי 1980-1996) ו"דור Z" (ילידי השנים 1996-2010) בארצות הברית נמצא, כי למעלה ממחצית מהם לא ידעו את משמעות המושג אושוויץ.

הצורך לשמר את הזיכרון הוא שהוביל אותי להמליץ לנשיא קרטר בשנת 1978 על הקמת ועדה נשיאותית לעניין השואה, שהיו"ר שלה היה אלי ויזל. ועדה זו הציעה להקים את מוזיאון השואה האמריקאי. מאז נפתח המוזיאון ב-1993 ביקרו בו כ-50 מיליון איש, כ-90% מהם לא יהודים.

"יד ושם" נמנה, יחד עם הכותל המערבי, על האתרים במדינת ישראל עם מספר המבקרים הרב ביותר; מאז פתיחתו בשנת 1953 ביקרו בו בערך מיליון איש כל שנה; "יד ושם" היה תחנתו הראשונה של השגריר האמריקאי החדש בישראל, ידידי הוותיק טום ניידס, בהגיעו לא מכבר לישראל.

בשל הצורך לשמר את הזיכרון המלצתי לנשיא קרטר ב-1978 על הקמת ועדה נשיאותית לעניין השואה, בהובלת אלי ויזל, שהציעה להקים את מוזיאון השואה האמריקאי. מאז נפתח ב-1993 ביקרו בו כ-50 מיליון איש

בינואר 2000 שיתפתי פעולה עם ראש ממשלת שבדיה, גוראן פרסון, על מנת לייסד את הארגון שהפך ל"הברית להזכרת השואה", בו חברות יותר מ-30 מדינות, ומטרתו לקדם את הידע על השואה בבתי הספר של מדינות אלה.

למרבה הצער, רק ב-17 מבין 50 מדינות ארה"ב החינוך לידע על השואה נכלל בתוכנית לימודי החובה. בשנת 2020 עבר בקונגרס האמריקאי "חוק 'לעולם לא עוד' לחינוך על השואה", שבמסגרתו הועבר למוזיאון השואה האמריקאי סכום של 10 מיליון דולר, במטרה לקדם את החינוך לידע על השואה. ולא מכבר, במסגרת המו"מ שאנו מנהלים בוועדת התביעות, הסכימה ממשלת גרמניה לממן את החינוך לידע על השואה בעולם בסכום של 18 מיליון אירו, עד שנת 2023. נפגשנו עם הקנצלר הגרמני החדש, אולאף שולץ, זמן קצר לפני שנכנס לתפקידו, והוא כלל את המשך הסיוע לניצולי שואה וקידום החינוך לידע על השואה בהסכם הקואליציוני שלו.

אנו חייבים ללמוד את לקחי השואה ביחס לפעולותינו כיום. בישראל, פירוש הדבר הוא כי על כל היהודים לכבד איש את רעהו, מבלי להתחשב בשוני בנוהגיהם הדתיים. בשנת 1939, לפני פרוץ המלחמה, חיו כ-17 מיליון יהודים בעולם שבו חיו כ-2 מיליארד בני אדם. כיום חיים רק 14.7 מיליון יהודים בעולם שבו כ-7 מיליארד בני אדם. אין אנו יכולים להרשות לעצמנו פילוגים וקרעים. כשמנגלה ביצע את ה"סלקציות" שלו באושוויץ הוא לא התחשב בנוהגים הדתיים של קורבנותיו.

את זיכרון הנספים בשואה ואת זיכרון הניצולים נכבד בכך שנהיה סובלניים לאלה השונים מאיתנו בגזע, בלאום, במגדר או בהעדפה מינית; בכך שישראלים יתייחסו לכל אזרחי ישראל כשווים, יהודים או ערבים כאחד; ועל ידי שיפור רמת החיים והמשילות של הפלסטינים שתחת שלטונה של ישראל. על ידי קיומה של דמוקרטיה תוססת, המכבדת את שלטון החוק ואת זכויות המיעוטים, ישראל תגלם ותיישׂם את לקחי השואה.

את זיכרון הנספים בשואה ואת זיכרון הניצולים נכבד בכך שנהיה סובלניים לאלה השונים מאיתנו בגזע, בלאום, במגדר או בהעדפה מינית; בכך שישראלים יתייחסו לכל אזרחי ישראל כשווים, יהודים או ערבים כאחד

ולבסוף – ארצות הברית חייבת לפעול נגד מעשי ג'נוסייד ונגד הפרות המוניות של זכויות אדם, בכל מקום שאלה מתרחשים. הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה טוני בלינקן, שאביו החורג היה סם פיזאר, ניצול שואה, הפכו את זכויות האדם לנדבך מרכזי במדיניות החוץ שלהם.

השגריר סטוארט אייזנשטאט הוא יו״ר שותף במכון למדיניות העם היהודי.

ביום בו אישרה הממשלה לפני שבועות אחדים את הפרטתה המלאה של רשות הדואר בתמורה לכמיליארד שקל, נחשף בדה-מרקר דוח פנימי של משרד החינוך, המגולל מחסור חמור במורים ומחנכות במערכת החינוך היסודית.

ביום בו אישרה הממשלה את הפרטת רשות הדואר בתמורה לכמיליארד שקל, נחשף בדה-מרקר דוח פנימי של משרד החינוך, המגולל מחסור חמור במורים ומחנכות

מנהלים מתלוננים: "נאלצנו לקלוט מורים שמדברים לא יפה לתלמידים ושלא מבינים את החומר"https://t.co/xMf89qOR8Y

— TheMarker (@TheMarker) April 13, 2022

למחרת פורסם שמחירי הדירות בישראל זינקו בשיעור של 15.2 אחוזים בשנה החולפת. אם מורידים מהמשוואה דירות חדשות, העלייה גבוהה יותר ועומדת על 17.8 אחוזים. בשנת 2010 עמד מחיר דירה ממוצעת בישראל על כ-1.081 מיליון שקל; בשנת 2020 הוא כבר הגיע לכ-1.58 מיליון שקל – חמישים אחוזים!

כל הנתונים האלה מספרים את אותו הסיפור. סיפור הפרטתו של הדואר מתחיל בייבוש אטי כבר לפני כשני עשורים. התוצאות לא איחרו לבוא: סניפים צומצמו, תנאים ירודים גרמו לכך שכח-אדם בינוני ומטה אייש את העמדות. ממילא תודעת השירות במגזר הציבורי-ממשלתי היתה קרובה להתעמרות; בעקבות הייבוש, נוספה לה גם חומת אטימות של היעדר תבונה.

הציבור התחיל להתלונן על השירות, אי-שביעות הרצון גדלה. הציבור לא זכר את הייבוש המתמשך, ולמען האמת, ספק אם בכלל היה מודע לו. על חיזוק רשות הדואר ודאי לא היה מה לדבר. ניתנה "לגיטימציה" ציבורית להפריט. באה הממשלה והכריזה על הפרטה. המהלך הושלם.

הפרטת הדואר מתחיל בייבוש אטי כבר לפני כשני עשורים. התוצאות לא איחרו לבוא: סניפים צומצמו, תנאים ירודים גרמו לכך שכח-אדם בינוני ומטה אייש את העמדות

לפי החלטת הממשלה, ששים אחוזים מרשות הדואר יימכרו ליזם פרטי וארבעים האחוזים הנותרים לציבור הרחב במסגרת הנפקה בבורסה. מבחינת תשתית, אין יזם שיכול להתחרות ברשות הדואר באיסוף ומיון מכתבים ולכן יימכרו או יוחכרו סניפים לידיים פרטיות. הזכיין יידרש לשלם למדינה תמורת הזיכיון; כדי להרוויח, הוא ישית את העלויות על הציבור (זו אחת המשמעויות של הפרטה). התוצאה: אותם השירותים יעלו יותר.

במקביל, תתבטא הפרטת רשות הדואר במיליארדי שקלים מנדל"ן שהמדינה תכניס אליה מאנשי עסקים וטייקונים. הנדל"ן הזה יצטרך להחזיר את ההשקעה לבעליו החדשים ואחר-כך, להביא להם לרווחים.

עוד בתי מלון, עוד דיור יוקרה, עוד מרכזי קניות. המשמעות: עלייה ביוקר המחייה, התייקרות שוק הנדל"ן. ועוד לא אמרנו מילה על 1,600 עובדים שיפוטרו. הניסיון מלמד שרובם יתקשה למצוא עבודה ותשלום סכום פיצויים עבור פיטורים מתגלה לא אחת כחרב פיפיות.

"להפריט כל מה שזז", סיכם את הגישה הממונה על התקציבים-לשעבר במשרד האוצר, אורי יוגב, כשעזב את האוצר בשנת 2004:

"את החינוך, את הבריאות, בתי-הכלא, המתנ"סים, הטיפול הסוציאלי… המדינה לא צריכה להיות בעלים של שום דבר. כדי לשפר את מצבן של השכבות החלשות, המדינה צריכה למכור את השירותים החברתיים".

זו הונאה מודעת: בריאות, רווחה וחינוך, למשל, אינן מערכות רווחיות. הרווח הכלכלי – כאילו שזה המדד החשוב היחיד או המרכזי – מתבטא שנים קדימה: חיסכון בגמלאות עקב נכות, מחלה, אובדן כושר עבודה ועוד, לצד גידול במסי הכנסות.

זו הונאה מודעת: בריאות, רווחה וחינוך אינן מערכות רווחיות. הרווח הכלכלי – כאילו שזה המדד החשוב – מתבטא שנים קדימה: חיסכון בגמלאות נכות, מחלה, אובדן כושר עבודה ועוד, לצד גידול במסי הכנסות

העובדות הן שיוקר המחייה בישראל גדל משנת 2004 ועד היום; מחירי הדיור מאמירים כבר עשור וחצי; על החסכונות הפנסיוניים מוטל מס בגובה 35 אחוזים במקרה של משיכה בטרם גיל פרישה (קודם מייקרים לאנשים את החיים בלי עלייה תואמת בכושר ההשתכרות, אחר-כך גוזרים קופון כשהם נדחפים לשבור חסכונות כדי לשרוד); המיסוי העקיף עולה כפורח; ועוד.

יוגב הוא בבואתו הפקידותית של אלוהי ריסוק המערכת הציבורית, ראש-הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, והמחזיקים באידיאולוגיה דומה (איילת שקד, לדוגמה). נתניהו היה שר האוצר שמינה את יוגב ואחרי פרישתו של האחרון, הפך ליועצו של נתניהו.

שנותיו של נתניהו באוצר, במחצית הראשונה של המילניום, הן השנים בהן נזרעו זרעי פורענות הייבוש וההפרטה האלימה, הגידול בפערים החברתיים וכן בפילוג ובהפרדה מעמדית.

יוגב התגאה אז, כיצד "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל".

מרשות הדואר, דרך סיפור הדיור, ככה נראית המציאות של אותו שינוי בכללי המשחק. לא צריך דוחות פנימיים של משרד החינוך כדי להכיר בהתדרדרותה המכוונת של המערכת. מדי שנה נחשפים הנתונים ואיתם קריאות לפעולה דחופה. מספיק להסתובב ברחוב כדי להפנים שיש בעיה.

ובכל-זאת, קצת נתונים:

דוח משרד החינוך מלמד שהמחסור החריף ביותר בבתי-ספר יסודיים הוא במורים למתמטיקה ואנגלית. גם מחנכות ומורים למדעים אין בנמצא. המצב בתיכונים לא שונה דרמטית.

שנותיו של נתניהו באוצר, במחצית הראשונה של המילניום, הן השנים בהן נזרעו זרעי פורענות הייבוש וההפרטה האלימה, הגידול בפערים החברתיים וכן בפילוג ובהפרדה מעמדית

אמנם העשור האחרון מתאפיין בעלייה חדה במספר המורים פר תלמיד בישראל. אבל כמות לבדה לא רק שאיננה בהכרח פתרון, היא לעיתים חלק מהבעיה (תיאור נרדף לישראל כולה), כיוון שהמחסור הוא במורים איכותיים:

שנים קולט משרד החינוך מורים מיותרים שכלל לא עומדים בתנאי הסף וכאלה שהוכשרו ללמד מקצועות שאין להם ביקוש. במקביל, נרשמה עלייה משמעותית בנטישת מורים צעירים בתקופת הקורונה וכן ירידה בביקוש ללימודי הוראה ובהשתלבות במערכת החינוך לאחר סיום לימודי הוראה. זהו מחדל מכוון, שהוא גם הוכחה לחשיבותם של לימודי ליב"ה: הם מקלים על הזיהוי בין סיבה לתוצאה.

"מנהלים 'גונבים' מורים מבתי ספר אחרים" – רם כהן, מנהל תיכונט סיפר ל-@roy_katz על המחסור החמור במורים: "אין מורים ל-5 יחידות אנגלית, ל-5 יחידות מתמטיקה, לספרות, ללשון, לגיאוגרפיה. השוק מציע להם הרבה יותר ממה שמציעה מערכת החינוך".

צפו בקטע מ-#המדד, שישודר הערב ב-21:00 ב-#כנסת99 pic.twitter.com/7alwNERNyS

— ערוץ כנסת (@KnessetT) September 1, 2021

ספק אם יש תחום כמו הבריאות להמחיש את הצורך לקשר בין סיבה לתוצאה:

"בשנת 1995, כשחוקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, המדינה תקצבה כל גולגולת בסכום של 2,950 שקלים. היום לאחר ארבע שנים, כל אחד מאתנו תוקצב בסכום של 2,750 שקלים".

את הדברים אמר יושב-ראש ועדת הבריאות והרווחה של הכנסת, דוד טל, בשבתה כוועדת חקירה פרלמנטרית למצבה של מערכת הבריאות.

השנה היתה 1999 ואפשר ללמוד מזה כמה דברים: הראשון, לוועדות חקירה – ודאי פרלמנטריות – אין משקל ממשי בישראל, וזאת במסגרת אותה התנערות של המדינה מחובותיה האזרחיות וממשילות; שנית, הכל ידוע וחשוף שנים.

ד"ר יצחק פטרבורג, מנכ"ל קופת חולים כללית אז, סיכם יפה: "אני חושב שאנחנו הראשונים בלהרוס את חוק ביטוח בריאות הכי מהר, ולצערי, אולי בצורה הכי בוטה. אפשר לומר שהממשלה יום-יום מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה, והסיבה שאנחנו יושבים כאן כרגע זו תוצאה בדיוק של המצב הזה".

מנכ"ל קופ"ח כללית אז, סיכם יפה: "אנחנו הראשונים בלהרוס את חוק ביטוח בריאות הכי מהר, ולצערי, אולי בצורה הכי בוטה. אפשר לומר שהממשלה יום-יום מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה"

התנערות המדינה מחובותיה הקבועות בחוק חמורה ערכית ומוסרית, ומשקפת עד כמה חוק בישראל הוא במקרה הטוב המלצה בלבד. אם נכפיל מאתיים שקלים (ההפרש בתקצוב המדינה בשנים 1999-1995) בשישה מיליון אזרחים נכון לאותה שנה, נגיע לסכום הבא: 1.2 מיליארד שקל בשנה.

בשני העשורים 2000–2020 חלה ירידה בשיעור המיטות לאלף נפש בישראל בכל סוגי האשפוז. בעשור 2010–2020 חלה ירידה של 3.1 אחוזים בשיעור רופאים מומחים לאלף נפש (המתבטאת בהתארכות משך ההמתנה לתור).

"המצב מבחינת מיטות לנפש, תורים וזיהומים רע משהיה ב-1995": ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה ומ"מ יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל בוועידת התחזיות: "מערכת הבריאות נמצאת בגירעון מכוון ע״י האוצר. יש פער של 20 מיליארדי שקל בשנה בין צורכי הבריאות לתקציב"https://t.co/ttNBJ1FZPS pic.twitter.com/GvnYcHqyOg

— כלכליסט | Calcalist (@calcalist) March 7, 2021

במקביל, מלמדים נתוני משרד הבריאות, שההוצאה של משקי בית על שירותי בריאות עולה. כאן גם מסתתרת מציאות חברתית-מעמדית קשה:

בשנת 2019 עלה במידה ניכרת הפער בהוצאה הפרטית על בריאות בין החמישון התחתון לעליון. גם משקל ההוצאה על הבריאות בחמישון העליון גבוה ממשקלה בחמישון התחתון. החמישון העליון מוציא על בריאות פי 8.2 מהחמישון התחתון. ההפרשים מלמדים על פערים בזמינות, נגישות ולעיתים גם באיכות השירותים.

בשני העשורים 2000–2020 חלה ירידה בשיעור המיטות לאלף נפש בישראל בכל סוגי האשפוז. בעשור 2010–2020 חלה ירידה של 3.1 אחוזים בשיעור רופאים מומחים לאלף נפש (המתבטאת בהתארכות משך ההמתנה לתור)

צמצום ההשקעה של ישראל בבריאות מתבטא בשלל היבטים אחרים. "ישראל ניצבת בפני בעיה קשה של כוח אדם מדעי והנדסי במספר היבטים", נכתב בדוח מיוחד של המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי. הדוח התריע מפני "הזדקנות כוח האדם המדעי וההנדסי בתחומים חיוניים" וכן על כך ש"האוניברסיטאות מכשירות מעט מדי מהנדסים ומדענים ברמה בכירה (תארים שני ושלישי)". באשר לרמתם המקצועית של מחקרים בישראל, הצביע הדוח "על היחלשות מעמדה של ישראל בשנים האחרונות ביחס למדינות מפותחות אחרות".

השנה בה נכתב הדוח האמור היא 2007, קרי, לפני עשור וחצי. המחקר האוניברסיטאי הוא הזרז העיקרי למחקר ופיתוח (מו"פ). אם בשנת 1998 עמד חלקו של המחקר האוניברסיטאי על עשרים-ושניים אחוזים מתקציב המו"פ הכללי בישראל, הרי שבשנת 2006 כבר דובר על 17.8 אחוזים. גם חלקן של ממשלות ישראל בתקצוב מו"פ נמצא בירידה: עשרים-ושניים אחוזים בשנת 2003 בהשוואה לשלושים אחוזים בשנת 1998.

השנים האלה חיוניות, כיוון שאת תוצאות ההשקעה במחקר ופיתוח, ודאי בתחומי התרופות והרפואה, רואים בחלוף עשור עד שניים. כאן בדיוק אמורים להיכנס מכוני המחקר הממשלתיים. אלה אמורים לבטא את צורכי המדינה במציאת פתרונות בתחומי מחקר יישומי שאינם ניתנים למימון בידי גורמים פרטיים. בין התחומים האלה, נמצאים הבריאות, סביבה, חקלאות, חברה וכלכלה, ביטחון ועוד.

אלא שבשנים אלה "עברה מערכת ההשכלה הגבוהה סדרה של קיצוצים תקציביים שהייתה להם השלכה ישירה על המחקר הבסיסי המתבצע באוניברסיטאות, לרבות קשיים בתחלופה של סגל בכיר, השקעות בציוד ובתשתיות ומחסור במענקי מחקר על בסיס תחרותי", נאמר בדוח המועצה הלאומית למו"פ אזרחי.

הדוח מדגיש, כי "ההשקעות במחקר וכן השתתפות הממשלה, נשחקו בצורה דרסטית בשנים האחרונות, הן במחקר בסיסי, הן במחקר תעשייתי והן במחקר ממשלתי". ככה נראית "הפרטה של כל מה שזז" גרסת מו"פ.

הדוח מדגיש, כי "ההשקעות במחקר וכן השתתפות הממשלה נשחקו בצורה דרסטית בשנים האחרונות, הן במחקר בסיסי, הן במחקר תעשייתי והן במחקר ממשלתי". כך נראית "הפרטה של כל מה שזז" גרסת מו"פ

לוואקום שיצרו הממשלות נכנסו החברות הפרטיות. אלה העמיקו את ההשקעות שלהן במחקר וכפועל יוצא, את התלות של המערכת בהן. כך למשל, אם חלקה של התעשייה במימון מו"פ בתחומי ההייטק עמד על 66 אחוזים בשנת 1998, חמש שנים בלבד מאוחר יותר הוא כבר הגיע לכ-74 אחוזים.

אותה תלות הופכת לבעייתית יותר, אם מביאים בחשבון שהמו"פ הופך במציאות כזאת למכוון ומותאם יותר לאינטרסים של חברות התרופות בהשוואה לצרכים ציבוריים. לשם המחשה, לחברות משתלם כלכלית פחות לפתח תרופות למחלות נדירות ובמקרים מסוימים גם בהקשר מחלות סופניות. מה שנכון בשגרה, מחמיר במציאות הנוכחית.

היום מאשים חלק גדול בציבור את המערכת בסיאוב; הוא צודק – המערכת אכן הסתאבה במרכיבים רבים שלה. אבל הוא לא חכם: הוא אפשר למציאות הזאת להתהוות, כשעמד מנגד.

כל המתואר כאן לא היה קורה לולא אותה רמת מודעות אזרחית נמוכה. במובן הזה, לא השתנה מאז דבר, ודאי לא מהותי, ואולי אף להיפך. אם ניקח את מערכת הבריאות כדוגמה, כמה מאזרחי ישראל יודעים שמס הבריאות שהם משלמים איננו ייעודי, קרי, איננו מגיע ישירות לתקציב הבריאות? כמה מתוכם בחרו לא לדעת? כלומר, כספי המס הזה נכנסים למאגר גביית התקציב הכללי של מדינת ישראל ומשמשים, למשל, גם למימון שירותי דת, בניית תשתיות בהתנחלויות ולהפעלת גרעינים תורניים למיסיונריות.

כמה יודעים שמס הבריאות שהם משלמים אינו מגיע ישירות לתקציב הבריאות, אלא משמש, למשל, למימון שירותי דת, בניית תשתיות בהתנחלויות והפעלת גרעינים תורניים למיסיונריות?

סיפורה של הקורונה והמחאה הנלווית להתמודדות המדינה עמה הם המחשה מדויקת לאותו היעדר תודעה. הנה מה שנאמר על-ידי מנכ"ל קופת-חולים מכבי בשנת 1999, שבתי שביט, בישיבת ועדת החקירה הפרלמנטרית של הכנסת:

"קיימת מודעות נמוכה לכך שהכסף (מס הבריאות) לא עובר לקופת החולים ישירות. הרבה מבוטחים מתלוננים על שהם משלמים יותר, אבל מקבלים פחות; קיימת מודעות נמוכה לחלוקה בין מה כלול בסל ומה כלול בשירותים המשלימים, ובנוסף, המבוטחים מאשימים את מכבי בהגבלות בסל הבריאות ולא משייכים את הקביעה על מה נכלל בסל למחוקק. חשוב לציין שחוסר הידע מנותב לכעס על הקופה".

אותה מגמה נמשכה לאורך כל השנים מאז. המדינה, באמצעות משרד האוצר, הכבידה עוד יותר את ידה על המערכת והעמיקה את ההתעמרות הצינית שלה כלפיה: המדינה קבעה בחוק, שמנהל גוף ממשלתי או ציבורי הנתמך בידי המדינה שחרג מתקציבו – עובר עבירה פלילית. כלומר, אותו מנהל מתוקצב בחסר מתמשך, אבל מנוע מלהיכנס לגירעון. מלכוד.

הדרך היחידה שיש למנהלי מערכת הבריאות לצמצם את הגירעון (בפירוש לא למחוק אותו כליל) היא מכיס הציבור ובאמצעות הפיכת בתי-החולים לקניונים ומרכזי קניות. חלקו של הציבור במימון שירותי הבריאות הלך וגדל, אם באמצעות גידול בהשתתפות העצמית, דרך הביטוחים המשלימים (אחד הביטויים המובהקים להשחתת המערכת, כיוון שייעודם העיקרי הוא צמצום גירעונות ולא מתן שירותים; הם אכן ביטוחים משלים), ואם בשלל אמצעים אחרים.

אם בשנת 1995 (כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף) חלקו של הציבור במימון שירותי הבריאות עמד על כ-27 אחוזים, הרי שבשנת 2007 הוא הגיע לשפל של כל הזמנים: 38.9 אחוזים. מאז חלה ירידה הדרגתית עד לשיעור של 34.2 אחוזים בשנת 2019 – אבל עדיין מדובר בגידול של למעלה מרבע בתוך עשרים-וארבע שנים.

אם ב-1995 (כניסת חוק ביטוח בריאות לתוקף) חלקו של הציבור במימון שירותי הבריאות עמד על 27 אחוזים, הרי שב-2007 הוא הגיע לשפל של כל הזמנים: 38.9 אחוזים

"גידול בהוצאה הפרטית עשוי להביא לעיוותים בהקצאת המשאבים במערכת הבריאות, ואף עשוי להוביל לעליות מחירי שירותי הבריאות ולאו דווקא לשיפור האיכות בכלל המערכת", נכתב בדוח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת על "תקצוב מערכת הבריאות והצעת תקציב הבריאות לשנים 2022-2021".

הדוח הוגש לוועדת הכספים באוקטובר האחרון והבהיר:

"חלק מההוצאה הפרטית נעשה במתקנים ציבוריים. בשנים האחרונות ניסתה הממשלה להקטין את הממשק בין המערכת הציבורית למימון הפרטי, כמו הוראה שרופא המספק שירות במערכת הציבורית לא יכול לספק שירות ללקוח חצי שנה לאחר המפגש ביניהם".

אפשר לדבר על בגידת הפוליטיקאים, על הפקרה מצדם, אבל כמה זמן לוקח להחזיר את הזקנה מהמסדרון לחדר? כמעט רבע מאה מאז ההכרזה ההיא – הזקנה עדיין שם, ולצדה נערמו בינתיים עוד זקנות וזקנים רבים מספור. מי שהראה להם שאפשר להתנהל ככה, מי שהוא הראשון לבגוד ולהפקיר, הוא דווקא הציבור.

מעולם לא תבע הציבור בישראל מהמפלגות שלו שירות ציבורי איתן ויעיל. הוא לא תיעל את התרעומת שלו מהשירות בדואר לקובעי המדיניות, אלא לפקידים באשנבים. הוא תקף באלימות רופאה ואח, אבל המשיך להצביע למי שמקפיד לרסק באלימות את המערכת.

הוא בחר, ברובו, במפלגות שמבטיחות הפרטה או לא מוטרדות כלל מסוגיות חברתיות וכלכליות. כבר יותר מעשרים שנה שהוא נוהה אחרי מפלגות אווירה וריאליטי, ולא מבין איך "כל הפוליטיקאים אותו דבר".

כמה זמן לוקח להחזיר את הזקנה מהמסדרון לחדר? כמעט רבע מאה מאז ההכרזה ההיא – הזקנה עדיין שם, ולצדה נערמו בינתיים עוד זקנות וזקנים רבים מספור

עכשיו בא הציבור הזה ומביע אי-אמון בדמוקרטיה ובשיטה הפוליטית. יש לו אפילו טענות למפלגות שמיישמות את האידיאולוגיה שלהן; זו האידיאולוגיה שבעייתית, לא היישום שלה. מלכוד. מכאן, הדרך לקונספירציות קצרה. חיים שלמים של אי-מעורבות ומודעות מתנפצים מול הטלטלה שבגילוי והסרת המסכות שהביאו איתן הקורונה והמחאה נגד נתניהו.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר

בס"ד

חייבים להשאיר "כוחות טובים" במערכת החינוך. עסקתי בחינוך מרבית חיי, וכעת מדאיג אותי הגרף ההולך ויורד של התשוקה הבסיסית של אנשי חינוך לקבל עליהם תפקיד של מחנך כיתה.

לא רק הכותרות האחרונות מבכות על התפוררות הרוח והיעדר המקצועיות של המורים. בשבועות האחרונים גם נושאות הדגלים, מנכ"לית משרד החינוך דלית שטאובר ויו"ר הסתדרות המורים יפה בן דוד, הזהירו מפני המחסור הצפוי במורים לקראת פתיחת שנת הלימודים הקרובה תשפ"ג.

לא רק הכותרות מבכות על התפוררות הרוח והיעדר מקצועיות המורים. גם נושאות הדגלים, מנכ"לית משרד החינוך דלית שטאובר ויו"ר הסתדרות המורים יפה בן דוד, מזהירות לאחרונה ממחסור צפוי במורים

כל הטענות נכונות ומגובות בעובדות ונתונים, אולם יותר משמפריע לי שבני ובתי יפספסו כמה נושאים באנגלית, מתמטיקה או מורשת, אני חרד מהיום בו עלול בני או עלולה בתי לפגוש מחנך או מחנכת שהגיעו כמחנכים לכיתתם בלית ברירה. מדאיג אותי הגרף ההולך ויורד של התשוקה הבסיסית של אנשי חינוך לקבל עליהם תפקיד של מחנך כיתה.

המשבר בתחום ההוראה | במערכת החינוך מזהירים: מחסור אדיר במנהלים, מורים, גננות, יועצות וסייעות. מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן-דויד לכאן חדשות: 5,500 מורים ביקשו לצאת לחל"ת@lirankog #חדשותהערב pic.twitter.com/UlLp77MaCS

— כאן חדשות (@kann_news) May 10, 2022

כאשר מתעמקים בנתונים, רואים כי ישנה ירידה דרמטית גם במספר הנרשמים להוראה במוסדות האקדמיים השונים, תוך מובחנות ברורה שהקושי הגדול הוא ברישום להכשרת מורים בבתי הספר היסודיים.

עזיבת המורים במהלך שנת הקורונה והיעדר השכר ההולם, מוזכרים שוב ושוב כגורמים משמעותיים במשבר המתרגש עלינו. על פי נתוני הלמ"ס, במהלך עשרים השנים האחרונות מספר התלמידים גדל בכמעט חמישים אחוזים בחינוך היסודי, אולם ככל שמספר התלמידים עולה, כך אנחנו מדווחים על נשירה של מורים. למעשה, רוב מוחץ של המורים המקצועיים ביסודי מקבלים עליהם את תפקיד חינוך הכיתה, כי פחות ופחות אנשים מעוניינים לשמש בתפקיד זה.

ככל שמספר התלמידים עולה, כך אנחנו מדווחים על נשירת מורים. רוב מוחץ של המורים המקצועיים ביסודי מקבלים עליהם את תפקיד חינוך הכיתה, כי פחות ופחות אנשים מעוניינים לשמש בתפקיד

בעבר, תפקיד מחנך הכיתה היה מן התפקידים המבוקשים ביותר במערכת החינוך, בהיותו מגלם בתוכו את האפשרות המעשית של המורה בכיתה להשפיע מעבר לתחום הידע אותו הוא מקנה לתלמידיו. הערכים, המידות, הדאגה להתפתחותו של התלמיד, הפיכתו להיות "מענטש" לטובת החברה, משכה אנשים רבים לכיוון ההוראה מתוך הרגשת שליחות אמיתית ורצון לבנייה ולעיצוב החברה הישראלית. מעטים מקוראי שורות אלו לא יצביעו על איש חינוך משמעותי בחייהם.

זכורני, עת התחלתי את התפקיד הראשון שלי בהוראה כמחנך בכיתה ז', ניגשתי לרב שלי הרב דוד חי הכהן שליט"א, וביקשתי ממנו הדרכה מעשית לקראת כניסתי להוראה. "דמיין לעצמך", כך אמר לי, "שבכל כיתה אליה אתה נכנס לחנך -יושבים האנשים החשובים ביותר של הדור הבא: מנהיג, טייס, רב גדול, או ספורטאי מצטיין – והשליחות שלך היא לבנות בשלב הנערות את עתידם הגדול". הסתכלות זו בוודאי הובילה לאחריות רבה ולסוג של חרדת קודש לפני כל כיתה אותה לקחתי לחנך.

בשנים האחרונות, נפערו פערים גדולים מאד בתשוקה הבסיסית של אנשי חינוך לקבל עליהם תפקיד של מחנך כיתה. מנהלי בתי ספר רבים בארץ מדווחים כי חלק גדול מהמורים אינם מעוניינים לשאת בנטל החינוך. אם זה בגלל "ההתערבות של ההורים", קשיי הבירוקרטיה של "המערכת", היעדר פרופסיה ומעמד ייחודיים למחנך הכיתה, חוסר תגמול הולם ועוד ועוד.

אנשי הוראה רבים בוחרים בפרופסיה ההוראתית המקצועית כעיקר עיסוקם, ופחות מעוניינים לקחת אחריות של מחנך על כלל היבטיו של הילד. יחד עם עוד גורמים, הגענו למצב שמעמדו של מקצוע ההוראה בכלל ומעמדו של מחנך הכיתה בפרט הולך ונשחק והעתיד כולו לוט בערפל.

מנהלי בתיה"ס בארץ מדווחים כי מורים רבים אינם מעוניינים לשאת בנטל החינוך. אם בשל "התערבות הורים", קשיי הבירוקרטיה של "המערכת", היעדר פרופסיה ומעמד ייחודיים למחנך הכיתה, חוסר תגמול הולם ועוד

שינוי המעמד, התפיסה ומובחנות של מחנכת הכיתה כבעלת השפעה קריטית על עולמם של הילדים, וממילא הסתכלות מובדלת ומובחנת על ידי כל הגורמים המלווים אותה – הם אלו שישנו את כיוון מעמד המורה באופן כללי, להשארת "כוחות טובים" במערכת החינוך, וכמובן לגיוס אנשים מעולים לטובת מערכת החינוך הכללית.

אהרון קצב הוא סמנכ"ל פדגוגיה בקרן משפחת ליאון, שפועלת למען שוויון הזדמנויות וחינוך לערכים באמצעות חיזוק וביסוס מחנכי ומחנכות הכיתה בישראל (צילום: מור חטואל)