מדי בוקר חוזרים גברים יהודים מאמינים ומברכים במסגרת ברכות השחר על כך שהקב"ה לא עשה אותם אשה "חלילה", לצד שלא עשה אותם גוי ושלא עשה אותם עבד, שני תארים שליליים לכאורה. מקור הברכה מופיע בתוספתא, ככתוב:

"רבי יהודה אומר: שלש ברכות צריך לברך בכל יום ברוך שלא עשני גוי ברוך שלא עשני אשה שלא עשני בור […] אשה [כי] אין אשה חייבת במצות" (ברכות, ו, כג).

מדי בוקר חוזרים גברים יהודים מאמינים ומברכים במסגרת ברכות השחר על כך שהקב"ה לא עשה אותם אשה "חלילה", לצד שלא עשה אותם גוי ושלא עשה אותם עבד, שני תארים שליליים לכאורה

בנוסף, בתלמוד הבבלי נכתב:

"רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום אלו הן שעשאני ישראל שלא עשאני אשה שלא עשאני בור" (מנחות, מג, ב).

התירוץ השכיח להצדקת ברכה מדירה זו הוא שהאשה נַעֲלָה כביכול מן הגבר ומשום כך פטורה מקיומן של "מצוות שהזמן גרמן", וכי הברכה מעידה על שמחת הגבר בכך שהוא מחויב ביותר מצוות. אך אל לנו להיתמם – נשים לא נחשבו לנעלות יותר בעבר (ועד היום בקרב ציבורים מסוימים). ואם היה זה אכן הסבר משכנע, סביר יותר היה שיברך הגבר "ברוך שעשני גבר" ולא על דרך השלילה. מה גם שראוי לציין כי מי שקבע שהנשים תהיינה פטורות מקיום אותן מצוות מסוימות (כמו מצוות ציצית) הוא אותו חבר חכמים גברי, המכונה חז"ל, שאמון על אותן ברכות, וזאת למרות שבמקרא עצמו אין שום פטור לכך.

רבי אברהם סבע, שחי במאה ה־15, היה לפחות הגון וכתב:

"ולכן אנו מברכין שלא עשני אשה. שהאשה סימן קללה. אלא שאי אפשר לעולם בלא הם […] והבנות אין בהם ברכה. לפי שאין אדם רוצה שתהיה נקבה בבניו" (צרור המור, בראשית, ל).

אף במדרש נכתב:

"יברכך בבנים, וישמרך בבנות, שצריכות שמירה" (במדבר רבה, יא, ה), ועד היום יש הנוהגים לברך נשים הרות ש"תזכנה לבן זכר", משל בת נקבה רצויה פחות.

התירוץ השכיח להצדקת ברכה מדירה זו הוא שהאשה נַעֲלָה כביכול מן הגבר ומשום כך פטורה מקיומן של "מצוות שהזמן גרמן". אך אל לנו להיתמם – נשים לא נחשבו לנעלות יותר בעבר (ועד היום בקרב ציבורים מסוימים)

כבר במקרא אנו עדים למעמדה ה"נעלה" של האשה: לגבר אחד מותר להינשא לנשים רבות ושם השושלת קרוי על שם זרעו; הן זקוקות לגט כריתות כדי להתגרש מהבעל שרכש עליהן בעלות; הן צריכות לשמור על בתוליהן בניגוד לגברים; מדי חודש הן נחשבות לטמאות ומנודות לנוכח הווסת; הן מפתות ביופיין את הגברים ומחטיאות אותם לִזנות וכו'. די אף במשפט: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית, ג, טז) כדי לחתום את העניין. על כן, משעשע למדי ניסיונם של יהודים דתיים לתרץ את נוסח תפילתם בכל מיני נימוקים דחוקים.

מעמד האשה בהלכה הוא מן הנחותים ביותר. במשנה יוסי בן יוחנן אומר:

"ואל תרבה שיחה עם האשה" (משנה, אבות, א, ה)

בגמרא נכתב:

"נשים דעתן קלה" (בבלי, שבת, לג, ב)

והמגמה הלזו ממשיכה גם במדרש. כשנשאל רבי יהושע: "מפני מה האשה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם?", השיב:

"אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחווה נבראת מעצם. משל אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח" (בראשית רבה, יז, ח).

כלומר, נשים מסריחות מטבען, לשיטתו, משום שהרכב גופן שונה מזה של הגבר ולכן עליהן להתבשם.

די באלו לקבוע כי מעמד האשה ביהדות רק פחת לאורך השנים. בתקופת המקרא, למרות מעמדן הנחות מלכתחילה של הנשים, ידוע לנו על דמויות מנהיגות כמו דבורה ומרים הנביאות, על שירה משותפת של נשים וגברים יחד, על נשים מוהלות כמו ציפורה, ועל מגע אינטימי טרום נישואים כמו כאשר יעקב נושק לרחל.

כבר במקרא אנו עדים למעמד האשה ה"נעלה": לגבר מותר להינשא לנשים רבות ושם השושלת קרוי על שמו; הן זקוקות לגט כריתות כדי להתגרש מהבעל שרכש עליהן בעלות; די במשפט: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ"

אולם נדמה שכיום נשים מודרות אף יותר בחברה הדתית. הניסיון לכסות אותן מה שיותר בתירוץ של צניעות ולהפריד בין המינים נועד לכישלון ולא נראה כמועיל במיוחד. מצערת עוד יותר העובדה שנשים רבות בחברה הדתית שותפות לאותם רעיונות שמגבילים אותן עצמן כדי לזכות בתהילת "בת של מלך" (עוד ביטוי שהוציא מהקשרו לצורך מאוויי הרבנים מן הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה" מספר תהלים).

במאמר מנובמבר 2020, שחיברו הרב דוד סתיו ובנו הרב אברהם סתיו, הוצגו הגישות הבאות:

הן הברוטליות שבה מבליטה התרבות המערבית את גוף האישה, והן ההסתרה המוחלטת של גוף האישה הנהוגה בתרבות האסלאמית ודומותיה [חלקים של החברה החרדית והדתית], קובעות את זהות האישה כמינית בלבד.

אך ההלכה, כפי שהרבנים סתיו מבינים אותה, מעל כל אלה:

"חשוב להבין שההלכה אינה רוצה חלילה להפוך את האישה לאובייקט מיני, אלא מנסה להילחם בכל כוחה בתפיסת האישה כאובייקט כזה על ידי זרים […]. ההלכה מנסה דווקא לאפשֵר לאישה להופיע ברשות־הרבים כסובייקט חף מקונוטציה מינית".

כך או כך, יוצא שהאשה נתפסת כאובייקט מיני, אלא אם ההלכה תעשה משהו פטרוני בקשר לזה.

טענה זו חוטאת להבנה היסודית של החברה החילונית המתירנית, שכן חירות הלבוש כלל איננה קשורה למיניות. הרעיון לפיו זכותה של אשה לנוע בלבוש "חושפני", לאו דווקא נועד ליצור פרובוקציה. מפליא עד כמה הרבנים האלה ואנשי חוגם מתקשים לקבל את העובדה הפשוטה שזהו גופן מתוקף היוולדן נשים, לא הן אלה שבחרו שגופן "יאתגר מינית" את הסובבים במרחב הציבורי, ואין זה מתפקידן לעשות משהו בקשר לזה.

המציאות אף מראה שרוב רובם של הגברים בעולם המערבי המתירני עומדים בהצלחה יתרה באתגר המיניות הניצב בפניהם. מתי המעט שמועדים בו ולא מצליחים לכבוש את יצרם – הבעיה היא שלהם בלבד ולא של בעלות הגוף הנשי, שמשוטטות עם גופן בראש חוצות ומפילות לכאורה גברים בפח, במתכוון או שלא.

טענה זו מצטרפת לתפיסה הפופולרית בקרב חוגים שמרניים, לפיה אשה שהולכת חשוף "שלא תתפלא שמטרידים אותה מינית", כאילו בעצם הליכתה עם הגוף איתו נולדה מבקשת האשה מין מזדמן בכל צעד ושעל. ואכן, יש מי בציבור הדתי שמנסה לקשור בין שמירת הלכות צניעות לבין צמצום הטרדות מיניות. לטענתם, אם אשה תתלבש בצניעות – כך תימנע מהטרדות מיניות. פתרון קסם פשוט לכאורה, אלא שנוסחה זו איננה נכונה כלל וכלל.

הטענה ההלכתית מצטרפת לתפיסה הפופולרית בחוגים שמרניים, לפיה אשה שהולכת חשוף "שלא תתפלא שמטרידים אותה מינית", כאילו בעצם הליכתה עם הגוף איתו נולדה היא מבקשת מין מזדמן בכל צעד ושעל

שיעור עבירות המין לנפש ביישובים המזוהים בעלי אופי חרדי/דתי מובהק לא נמוך יותר ביחס ליישובים בעלי אופי חילוני מובהק. אין בכך לטעון כי החברה החילונית חפה מעבירות מין, אלא רק שלבוש צנוע לא קשור בהכרח לצמצום מקרי עבירות מין.

מי שהתורה היא נר לרגליו, יטען ובצדק, כי מבין מחברי המקרא היו מי שנרתעו מגוף האשה ויצאו נגד אידיאל היופי והיצר המיני, והדבר בולט לכל קורא בתנ"ך. בכך, התרבות המקראית מנוגדת כמעט לחלוטין לתרבות היוונית למשל.

אף בספרים החיצוניים, שייתכן כי הושפעו מההלניזם, ניכר אותו עיקרון מנחה שבהחלט ניתן למצוא בו היבטים חיוביים – עיסוק בעיקר ולא בטפל: "אל תהללו אדם בתארו, ואל תתעב אדם מכוער במראהו" (בן סירא, יא, ב), או "אל תאהבו כסף ואל תביטו אל יפי הנשים" (צוואת השבטים, יז, א). כמו כן, אחת הדוגמאות הבולטות במקרא היא כשאלוהים מצווה את שמואל לחפש את המלך הבא: "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א, טז, ז). נדמה גם כי מחבר ספר משלי הוא אידיאליסט מובהק של עקרונות אלו כמו בפתגם הנוגע: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי, לא, ל).

אולם מעקרונות הומניסטיים אלה ואחרים כגון "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו" (משנה, אבות, ד, כ) ועד להקצנת המנהגים הדתיים בצורת הפרדה מגדרית, איסור נגיעה, כיסוי ראש ואיסור שמיעת נשים שרות – הדרך ארוכה. זו בדיוק דוגמה מובהקת לעיסוק בטפל ולא בעיקר.

כלל המנהגים והאיסורים הללו נובעים, לדעתי, לאו דווקא מתוך שוביניזם, סקסיזם או מיזוגיניה, אלא מתוך גִינֵפוֹבְּיָה – פחד מנשים, שמא הן יחטיאו את יראי השמים ותטמאנה אותם. כשגברים מאשימים נשים כאלו שפיתו אותם, הם חוטאים בהבנת מהות הברייה הנשית, שהרי ללא יצר המין, שמשום מה מכונה בגנאי "יצר הרע", לא היה מניע לעצם תהליכי הרבייה, ההמשכיות והקמת המשפחה.

כשגברים מאשימים נשים שפיתו אותם, הם חוטאים בהבנת מהות הברייה הנשית. שהרי ללא יצר המין, שמשום מה מכונה בגנאי "יצר הרע", לא היה מניע לעצם תהליכי הרבייה, ההמשכיות והקמת המשפחה

גם בימינו אנו רק נשים בודדות מסוגלות לומר בריש גלי את המילים "אני מינית". והרי מיד שנשאלת השאלה: איזוהי אשה אשר איננה מינית? הלוא כל אדם הוא מיני מטבעו. רק גברים חלשים לא מסוגלים להתגבר על יצרם ולהפריד "בין הקנקן לבין מה שבתוכו", והעיסוק בלבוש נשים ובהדרתן בעולם המודרני הוא שריד לעולם העתיק והפטריארכלי.

איש עט, משורר (הוציא ספר שירים בהוצאה עצמית לא מסחרית ב־2017), חובב לשון עברית וסטודנט לרפואה.

אשה עברייה מי ידע חייך, שאל  לפני 144 שנים יל"ג בפואמה הנוקבת והמטלטלת שלו: קוצו של י' אשר תיארה את גורלה של האשה העברייה המנותבת ומוסללת לוולדנות מוגברת ושירות בעלה ומשפחתה, מחיקת חיצוניותה הייחודית, זהותה ונפשה. כל זאת בשם העמידה בציפיות והיעדים של כללי החברה החרדית הסגורה. השם "קוצו של י'" הוא בעקבות ביטול גט שהושג בעמל רב עבור אשה עגונה, לאחר שהתגלתה טעות זעירה באיות שמה.

הפואמה הנוקבת והמטלטלת של יל"ג: קוצו של י', תיארה את גורל האשה העברייה המוסללת לוולדנות מוגברת ושירות בעלה ומשפחתה, מחיקת חיצוניותה הייחודית, זהותה ונפשה

144 שנים מאז, במהלך השנים שעברו, הצעידו הסופרג'יסטיות מהפכה שחוללה שינוי רדיקלי במעמד הנשים כבעלות זכות להצבעה, למעמד ולזכויות. מלחמות העולם שהובילו מנהיגים מנופחי אגו גרמו להיעדרם של גברים מחיי היומיום ולמותם של מיליונים בשדות הקרב.

במציאות הזו נאלצה החברה האנושית להכיר בערכה של האשה מחוץ למטבח וחדר השינה והילדים, לראות בה חלק פעיל מהכלכלה ושמירת חוסנה של המדינה.

תהליכים חברתיים שונים הצעידו את הנשים יותר ויותר אל חזית החברה והעשייה ואפשרו את פריצתן של מי שהיו הראשונות להעז להיות מי שרצו, למצות את כישוריהן ולהיות נשים מובילות בתחומן.

התנועה הציונית לא הבחינה בין נשים וגברים לצרכי קידום הרעיון הציוני. חלוצות סללו כבישים לצד חלוצים ואחזו ברובה בשמירות ובסיורים ליליים. בצד זאת ילדו, בישלו, כיבסו ותיקנו גרביים.

נשים הובילו תנועות רעיוניות ופוליטיות, נלחמו בשורות הפלמ"ח והאצ"ל, היו מרגלות וצנחו בשטחים כבושים על ידי הנאצים. הכל באופן שיוויוני, עד שהכל התארגן למדינה עם מערכות ממסדיות. אז חזרו הגברים למשול בכיפה כשהנשים הן לרוב כינור שני וכפופות להחלטות גבריות.

התנועה הציונית לא הבחינה בין נשים וגברים לצרכי קידום הרעיון הציוני. חלוצות סללו כבישים לצד חלוצים ואחזו ברובה בשמירות ובסיורים ליליים. בצד זאת ילדו, בישלו, כיבסו ותיקנו גרביים

כשאליס מילר ביקשה להיות פרח טיס, שאל אותה הגבר גבר עזר וייצמן: "תשמעי מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים? ראית פעם אישה כירורגית או מנצחת על תזמורת? נשים לא מסוגלות לעמוד בלחצים הדרושים מטייסי קרב". זה היה שנים לאחר שגולדה מאיר היתה ראש ממשלת ישראל. לטוב ולרע, אבל לא בנזק שונה משאר הגברים אשר מילאו תפקיד זה.

מאז יש לנו טייסות ולוחמות, כירורגיות ומנצחות תזמורת. נשים בכל מקום ועמדה. לשמחתנו יש גם גברים הסורגים גרביים, בוכים, מבשלים, מטפלים ויוצאים לחופשות לידה כדי להיות חלק בלתי נפרד מההורות הטבעית.

144 שנים לאחר אותה פואמה ותהליכים מטלטלים ששינו  לכאורה את פני החברה אני שואלת:

אשה עברייה החיה בחברה הישראלית, את באמת יודעת מה הם חייך? מי את ומה את? מה גרמה לך הציונות? המדינה? הדת? הלאומנות? האמביציה להגיע לצמרת? הרצון להשיג את הכי הכי?

מיהי האשה העברייה החדשה? האם הנשים חידדו לעצמן מודל משנה מציאות או אימצו את מה שנראה להן נוסחה גברית מנצחת?

לצערי, בשם הרצון לשוויון מגדרי, הפכה ההתנהלות הגברית הבעייתית למודל לחיקוי בקרב הרבה מדי נשים שאפתניות אשר אימצו לעצמן את ההתנהגות המזלזלת, המפלה והמתנשאת כלפי הכפופות להן.

התפקידים הקרביים בצבא הפכו לחזות הכל כדי להמחיש את השוויון המגדרי. זה התיישר עם טייסות, חובלות, חיילות וקצינות קרביות. יש  ביניהן נשים רבות צעירות ומרשימות בלי קשר לתפקידן הצבאי, אבל חלקן של הנשים שראו בצבא הזדמנות לביטוי עוצמתן, הופכות לעיתים להיות מפקדות מרושעות או אמזונות אלימות המביאות גאווה למשפחה ולפוליטיקאים מסוימים. האלימות היא כלפי נשים וגברים, קשישים וילדים במוקדי סכסוך ובמחסום, לפעמים תוך הנצחת עצמן בסלפי זחוח.

לצערי, בשם הרצון לשוויון מגדרי, הפכה ההתנהלות הגברית הבעייתית למודל לחיקוי בקרב הרבה מדי נשים שאפתניות אשר אימצו לעצמן את ההתנהגות המזלזלת, המפלה והמתנשאת כלפי הכפופות להן

על כך כתב אריאל הורוביץ בשירו סלון קטרינג:

אני סוגר את הספר – קורא בעיתון כותרות
חיילת מביטה בי בעיניים נבערות
מאחוריה כפות איש מבוגר והיא לא מתביישת
להצטלם אתו – להעלות את זה לרשת
אני שואל אותך אבא קובנר – יהודי ענק
האם הוצאת אותי מהשטעטל – כדי שאהיה לקוזאק?

האם האשה העברייה באמת יצאה מהשטעטל עליו דיבר יל"ג? האם מה שקרה לה זה הדבר אשר לו ייחלנו בשם הפמיניזם?

גם היום – בשם הדת, ממשיכה האשה העברייה להיות הרחם הציבורי למען הלאום, קידום דמוגרפי או קידום עצמה ומעמדה: אשת חיל מי ימצא? תשושה, עייפה רצוצה אך מרוצה.

גם כשהיא לא דתיה, הריון הוא גם מקדם מכירות ופרסום: שום סלבריטאית לא תפספס הזדמנות ליחצן את הריונה בטורי הרכילות כנכס חברתי לקידום עצמה. הלא איך אפשר להשוות את המצב של זרע פוגש ביצית של בר רפאלי או מיכל הקטנה לכל אחת אחרת שהיא לא מהקליקה הנכונה.

גם היום – בשם הדת, ממשיכה האשה העברייה להיות הרחם הציבורי למען הלאום, קידום דמוגרפי או קידום עצמה ומעמדה: אשת חיל מי ימצא? תשושה, עייפה רצוצה אך מרוצה

בשם הלאומנות הדתית מדלגת האשה העבריה על גבעות טרשים, עימה קבוצת ילדיה וכרסה בין שיניה. עטורה בשביס ענק ומתריס, ביד אחת מניקה וביד השניה מפליקה לפלסטינית עוברת אורח.

בשם הקריירה, האשה העברייה הופכת לשכפול של גברים אשר במשך שנים דיכאו נשים והתעללו בנשמתן, כבודן וגופן. פערי השכר לא השתנו בגלל שכבת המנהלות הבכירות. שכבת המנוצלות ממשיכה להיות מונצחת.

רק לאחרונה התפרסם סיפורה של אשה אחת, שהייתה חדורת אמביציה להשיג את שלה בכל מחיר: להיות שופטת בישראל. המסר שקידמה תנועת MeToo נעלם כלא היה לאחר שנים רבות של הטרדות מיניות, בהן נשים נתפסו כשעשוע וחפץ מיני לשמחת בעלי הסמכות. עסקות "תני לחפון לך ואקדם אותך" היו ברורות וטבעיות, ולרגע נדמה שפג תוקפן. אז התברר כי אותה אשה אמביציוזית השתמשה מבחירתה בפטנט העתיק והציעה את  גופה ואברי המין שלה לטובתו והנאתו של מי שיעניק לה את תפקיד חייה. ועכשיו, מי אנו שנעשה לה נו נו נו? אלוהי המוסר?

ומה האבסורד בכל זה? שמקרב נשים הקוראות לעצמן פמיניסטיות וגם פמיניסטיות מזרחיות (כי ההיבט המזרחי עלה גם הוא כמעניק לגיטימיות לסיפורה "הקורע לב" של אותה אשה) קמו לא מעט קולות שטענו כי זו זכותה לעשות מה שבא לה.

אני מקווה שהטייסת שתטיס את מטוס הקרב לחזית או הרופאה שתבצע במי מהן ניתוח מציל חיים, לא קיבלה את הסמכתה בדרך זו.

האם בינתיים השתנה משהו לגבי השתכרות נמוכה ב-30% של נשים מול גברים באותו תפקיד? טיפול מערכתי נכון והגנה אמיתית על נשים במצבי אלימות? מעמד נשים בבתי דין למשפחה? תפיסת נשים כאחריות לילדים בראיונות קבלה לעבודה?

מה שמקומם הוא שרוב הנשים אשר הצליחו להתברג לעמדות בכירות, לא חשו מחוייבות לשנות את הכללים ולפתח הבנה שפמיניזם וניתוץ ההגבלות המגדריות, מחייבים התנהלות אלטרנטיבית, המעוצבת בתפיסה הפוכה למציאות בה התנהלה החברה האנושית במשך מאות בשנים.

מה שמקומם הוא שנשים רבות שהצליחו להתברג לעמדות בכירות, לא חשו מחוייבות לשנות את הכללים ולפתח הבנה שפמיניזם וניתוץ ההגבלות המגדריות, מחייבים התנהלות אלטרנטיבית

הן אימצו את ההתנהגות הגברית הנצלנית, המתעללת, המינית ויד רוחצת יד כדי לקדם את עצמן. הן הפכו להיות העתקי המודל הגברי הבעייתי עם ואגינה ושדיים, המעניקים להן לדעתן נקודות יתרון למי שבוחרות לעשות בהם שימוש לתועלתן וגם לנפנף בכך כבחירה אישית לגיטימית. בחירה להיות חלק מהשיטה המנציחה את השחיתות, הדיכוי והאפליה המגדרית, רק שהפעם על ידי נשים משת"פיות המתהדרות בעוצמתן ובהיותן חלק מהשיטה הישנה והרעה.

גילה לבני זמיר היא חיפאית,רכזת חממת חיפה לחקר דתות, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, ועוד. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה. יו״ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.