מנין לכותב שהציבור המדובר מחפש בית פוליטי חדש? מבחנו של הציבור הזה הוא הקלפי, ושוב ושוב הוא מוכיח, שכשכל אחד ממצביעי הליכוד ניצב מאחורי הפרגוד, הטיפוגרפיה של האותיות מחל כשלעצמן מעוררות ריחות של בית פוליטי מוכר ואהוב, עם תבשילי הפתיליה שהולכים מצוין עם הבריטון של המלך.
מדובר ביציקת בטון של 30 מנדטים ששום דבר לא ישנה את דפוס הצבעתם. שוב לפנינו מאמר ובו פניה לאשכנזים-חילונים להתפשר, לצאת לקראת, להתחשב. ראינו את הכתף הקרה לאחר ההתנצלות הבלתי נתפשת של אהוד ברק בפני כל המזרחיים לדורותיהם, על כל סל העוולות שנעשו כלפיהם ע"י המפלגה. בכך קיבע אהוד ברק את הקשר בין העוולות לבין מחולליהן, כביכול, קשר שהלך והקצין עד כדי שנאה למפלגת העבודה ומרץ.
כמו כן, אל לכותב ללכת שולל אחרי הסקרים המחמיאים לבני גנץ. די בנאום קצר של נתניהו נגד עוכר ישראל התורן, בעיתוי הנגון, ע"מ להריץ לקלפיות את כל המתלבטים, שם בחירת הפתק ידועה מראש, כמתואר לעיל.
לסיכום: זו המחאה, אלה לוחות הזמנים שלה, מי שרוצה מוזמן, מי שלא מסתדר לו – שיביע את הזדהותו בדרכים אחרות או בהפגנות באתר הקרוב למקום מגוריו.

ארהב היא דמוקרטיה ליברלית. זוהי סוג של תרבות אנושית, שנוסדה – כפי שאנחנו מכירים אותה – רק באיזור שנות השבעים (והגיעה לשיא השפעתה, מבחינה פילוסופית, באיזור שנות התשעים). לדמוקרטיה הליברלית יש יתרונות וחסרונות. אחד מהחסרונות הגדולים הוא, שהדמוקרטיה הליברלית אינה מסוגלת לנצח במלחמה. נקודה. לא ארהב, לא ישראל, לא אירופה, ולא שום דמוקרטיה ליברלית אחרת. נ-ק-ו-ד-ה.

כדי להבין מדוע, עלינו להבין מהו ניצחון במלחמה. ניצחון הוא מצב שבו אתה מעמיד בפני האויב את הברירה: כניעה, דהיינו ויתור מוחלט על התרבות הנוכחית שלכם, או מוות. במצב כזה, רוב האנשים יבחרו בכניעה. וזה מאפשר לך לעצב מחדש את התרבות שלהם. איום כזה מתבצע על הציוויליזציה כולה. אזרחים וחיילים כאחד. זה מה שעשו כל המצביאים הגדולים לאורך ההיסטוריה: מחניבעל ועד מונטגומרי, מיוליוס קיסר ועד אלכסנדר הגדול. כך גם עשתה ארהב במלחמת העולם השנייה, כאשר הרגה בסיטונאות מיליוני אנשים. הסיבה שמלחמה דורשת הרג סיטונאי של אנשים, היא רק כדי להגיע לאיום שלעיל. הרי כל עוד יש לאויב תקווה, הוא לא ייכנע. במילים פשוטות ניתן לומר כך: מלחמה היא התנגשות בין ציוויליזציות, וניצחון הוא כאשר אחת מהן גוברת על השנייה.

בדמוקרטיה הליברלית קיים ערך רב לחיי אדם, והיא מבדילה (בצורה מלאכותית למדי) בין לוחמים לאזרחים, בעודה רואה באזרחי האויב "בלתי מעורבים". דהיינו, אסור לפגוע באזרחי האויב. זה גורם לכך שאי אפשר לאיים על אזרחי האויב, ולכן גם אי אפשר לגבור על הציוויליזציה שלו. וממילא, גם אי אפשר לנצח במלחמה. להמחשה, נצייר מצב שבו דמוקרטיה ליברלית כלשהי נלחמת בתרבות עוינת, ומצליחה להרוג כל חייל בתרבות הזו. האם זה ניצחון? מובן שלא. הרי ניצחון הוא לא ברמת הפרט אלא ברמת הציוויליזציה. כאמור, אם אינך יכול להעמיד בפני הציוויליזציה כולה את הברירה – ויתור מוחלט על התרבות הנוכחית שלכם, או חייכם – אז אינך יכול לנצח. הציוויליזציה תשרוד, התרבות תישאר, ובדור הבא יגדלו חיילים חדשים. אם ארהב הייתה מסתפקת בהריגת כל חיילי יפן הקיסרית ב-1945, ומכריזה מראש שאין בכוונתה לפגוע באזרחים היפנים, אז יפן לעולם לא הייתה נכנעת, והיום הייתה מדינה יותר מטורללת מצפון קוריאה.

לכן הדמוקרטיה הליברלית אינה מסוגלת לנהל מלחמות. היא פשוט לא חושבת במונחים כאלו. במקום זה, היא נוטה להסתכל על כל מלחמה כסכסוך מקומי תחת מצב מוגדר (בו קיימים חוקים וזכויות אדם). זה גורם לה להסתכל על גוף צבאי כמו על גוף משטרתי משופר. ומכך גם נגזר התקציב שלו, היכולות והמשימות שעליו למלא. וכך גם ההתייחסות אליו בציבור הליברלי עצמו.

אם כך, האם לעולם לא ננצח במלחמות? אני מאוד מפקפק בזה. לדעתי, הדמוקרטיה הליברלית לא תשרוד היסטורית: זו השקפת עולם שהיא, במובנים רבים, פשוט "לא אפוייה היטב". אני לא חושב שזה יקרה במאה השנים הקרובות, אבל אני בהחלט מאמין שהנכדים שלנו כבר לא יחיו בדמוקרטיה הליברלית, אלא בתרבות בוגרת יותר. וטוב שכך.