אני עבדול, בן 29, פעיל חברתי ופעיל פוליטי. אני אדם שלא מזדהה עם מפלגות, כי קל לי יותר להזדהות עם בני אדם. אכפת לי מהמדינה שלי. אכפת לי לחיות בכבוד.

בתור אזרח ישראלי אני רוצה שינוי. וכן, אכפת לי מהמדינה שלי, כי העתיד שלי פה, ולא במקום אחר. ככה גדלתי, להיות אופטימי.

העתיד בידינו, הוא שלנו. אפשר להחליט לשבת בצד בשוליים, או שאפשר להחליט להיות במרכז העשייה והפעילות. אני, בתור ערבי אזרח המדינה, מאמין שערביי ישראל מאחלים כל טוב לעם הפלסטיני, וזה מובן מאליו.

אבל האמינו לי, אני גם מאמין שערביי ישראל מאחלים כל טוב גם ליהודים השותפים באותם חיים ולמדינה בכלל, כי זה תנאי שגם לנו יהיה טוב.

אם בזמן מלחמה צד הרוויח וצד הפסיד, ולא משנה איזה צד, וערביי ישראל היו קרועי לב ושרויים במצב בלתי אפשרי, הרי רק במצב של שלום מרוויחים שני הצדדים.

ישראל ופלסטין וערביי ישראל יכולים להזדהות עם כל הלב, ללא שום הסתייגות.

סבלנו סבל כפול בכל מלחמה ואנו מרוויחים רווח כפול מכל צעד בכיוון השלום.

לכן, אין זה פלא שהערבים בישראל תמכו תמיכה גורפת בשלום וימשיכו לתמוך.

השלום בין שני העמים, בין שתי התנועות הלאומיות, הגלדת הפצעים של שני העמים בעקבות כל המלחמות, הם משאת נפשם של הערבים בישראל: הרמוניה בין הלאומי והאזרחי, מציאת מוצא מן הסבך הטרגי הממושך של מלחמה בין העם הפלסטיני לבין המדינה שבה אנחנו חיים ונמשיך לחיות.

החלטתי להיות מעורב בכל מה שקורה במדינה שלי, ולא להיות לא אכפתי.
אני לא רוצה לעמוד בשולים, אני רוצה להיות במרכז השינוי והמהפך ולצאת מהקופסה הלאומנית.

שנת המלחמה הייתה שנה קשה מכל הבחינות. נדמה שאנחנו ביום אחד ארוך שלא נגמר. סיוט מתמשך. אבל נושא אחד זועק יותר מכל ומסמל את השבר הנוראי שהגענו אליו.

במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן. הערבות ההדדית, פדיון שבויים, אחריות המדינה לאזרחיה. לקיחת אחריות אישית.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.

מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".

וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.