אני עבדול, בן 29, פעיל חברתי ופעיל פוליטי. אני אדם שלא מזדהה עם מפלגות, כי קל לי יותר להזדהות עם בני אדם. אכפת לי מהמדינה שלי. אכפת לי לחיות בכבוד.

בתור אזרח ישראלי אני רוצה שינוי. וכן, אכפת לי מהמדינה שלי, כי העתיד שלי פה, ולא במקום אחר. ככה גדלתי, להיות אופטימי.

העתיד בידינו, הוא שלנו. אפשר להחליט לשבת בצד בשוליים, או שאפשר להחליט להיות במרכז העשייה והפעילות. אני, בתור ערבי אזרח המדינה, מאמין שערביי ישראל מאחלים כל טוב לעם הפלסטיני, וזה מובן מאליו.

אבל האמינו לי, אני גם מאמין שערביי ישראל מאחלים כל טוב גם ליהודים השותפים באותם חיים ולמדינה בכלל, כי זה תנאי שגם לנו יהיה טוב.

אם בזמן מלחמה צד הרוויח וצד הפסיד, ולא משנה איזה צד, וערביי ישראל היו קרועי לב ושרויים במצב בלתי אפשרי, הרי רק במצב של שלום מרוויחים שני הצדדים.

ישראל ופלסטין וערביי ישראל יכולים להזדהות עם כל הלב, ללא שום הסתייגות.

סבלנו סבל כפול בכל מלחמה ואנו מרוויחים רווח כפול מכל צעד בכיוון השלום.

לכן, אין זה פלא שהערבים בישראל תמכו תמיכה גורפת בשלום וימשיכו לתמוך.

השלום בין שני העמים, בין שתי התנועות הלאומיות, הגלדת הפצעים של שני העמים בעקבות כל המלחמות, הם משאת נפשם של הערבים בישראל: הרמוניה בין הלאומי והאזרחי, מציאת מוצא מן הסבך הטרגי הממושך של מלחמה בין העם הפלסטיני לבין המדינה שבה אנחנו חיים ונמשיך לחיות.

החלטתי להיות מעורב בכל מה שקורה במדינה שלי, ולא להיות לא אכפתי.
אני לא רוצה לעמוד בשולים, אני רוצה להיות במרכז השינוי והמהפך ולצאת מהקופסה הלאומנית.

בתחילה היו אלה הידיים, על פי הדיווחים, שביצבצו מקבר טרי. זה מה שנותר מילדה בת 17. זוועה מבהילה שכזאת, שבגללה נשארים צמודים לטלויזיה או לאתר החדשות, כולם תאבי רייטינג, ורוצים לדעת עוד והרבה כדי להשקיט את החרדה ההורית, כדי שיבוא מישהו מבוגר באמת וחכם ומנחם ויסביר שזה חלום בלהות, סרט של דיוויד לינץ', לנו זה לא יקרה.

בתחילה היו אלה הידיים, עפ"י הדיווחים, שביצבצו מקבר טרי. זה מה שנותר מילדה בת 17. זוועה מבהילה שבגללה נשארים צמודים לטלויזיה או לאתר החדשות ורוצים לדעת עוד והרבה כדי להשקיט את החרדה ההורית

אחר כך מתבררות עובדות, ואת מקומה של החרדה תופס זעם קדוש: כיצד יתכן שכך. אח בבית חולים פסיכיאטרי, בן 49. ילדה בת 17. "קשר רומנטי", ממהרים עיתונאים למסגר את הסיפור, ושוכחים תחילה כי ייתכן שהקשר נראה כזה לבת 17 באשפוז, לבדה במחלקה של צעירים פגועי נפש, אבל אם נאמץ את נקודת המבט שלה הרי לא נמנע את הקורבן הבא: עוד ילדה שהיא קורבן לעבירת מין. עוד ילדה שהלכה שולל. עוד ילדה בלי עורף משפחתי יציב. ועוד אחת.

קורבן, אבל של מי? יעל ליטל מלניק, על כך יסכימו כולם, היתה זקוקה להגנה שלא התאפשרה לה בבית סבתה וסבה. הם ניסו כמיטב יכולתם לגדל שתי ילדות שהוריהן נעדרו מחייהן, איננו יודעים למה. תמונות ילדות מראות שתי קטנטנות מחייכות בחדר משותף, מטופח וורדרד. השכנים בבניין, עולים מכמה מדינות, מתמוגגים ודואבים לזכר הילדה הטובה, היפה כל כך. אחות בת 18 שעדותה חבויה מתחת לפרסומות סופדת למי שהיתה כל כך מוכשרת, וגם "מרדנית". אף אחד לא מספר את האמת כולה. אסור לספר את האמת.

מתמרנים בין צווי איסור פרסום לבין חוקים שנועדו להגן על חוסים, קטינים וקורבנות של עבירות, מתמרנים בין הצורך להביא ידיעה ראשונית ובלעדית לבין המחוייבות לעובדות, כתבי החדשות רודפים אחר פרטי הזוועה, ולמי יש כוח לפרשנויות, העיקר שיימצא כבר המניאק. הזעם גואה. מאסר עולם פלוס, מוות בתלייה, סירוס: זה מה שמאחלים לו.

ברצח הזה, כמו בכל עבירה שקטינים וקטינות בחסות המדינה מעורבים בה, יש אשם אחד – ויותר מדי אחראים. ראשית, בית החולים שידע כי האח נחקר במשטרה ולא עשה דבר. שנית, משטרה מיוגעת שלא ממהרת לחקור עבירות מין, להיפך: אלה נדחקות לתחתית ערימת התיקים. מה ידעו בבית החולים על צו ההרחקה שהוצא כנגד האח, ומדוע לא הרחיקו אותו מבית החולים? כיצד איפשרו לקשר כזה להתקיים באין מפריע? איך, ריבונו של עולם? ילדה מוחלשת, חולה, נפש מעונה – ולאף אחד לא אכפת?

ברצח הזה, כמו בכל עבירה שקטינים וקטינות בחסות המדינה מעורבים בה, יש אשם אחד – ויותר מדי אחראים. ביה"ח שידע כי האח נחקר במשטרה ולא עשה דבר. משטרה מיוגעת שלא ממהרת לחקור עבירות מין

ואיך, בחסות האפלה החוקית ועיקרון טובת החולה וחסיונות משפטיים מורכבים, נעלמת אמת פשוטה ומחרידה: יעל ליטל מלניק היתה "תחת צו". כלומר, שופטים רחומים בישראל קבעו כי תועבר מבית החולים לפנימיה מיטיבה ורחומה, מכילה ומשקמת, בפיקוח משרד הרווחה, ושם, בפסטורליה מבורכת עם מטפלים שוחרי טוב, נשמתה השסועה תמצא מעט מנוחה, שקט, מזור.

רובכם לא מכירים את המוסדות האלה, וטוב שכך. מתחת לפרסומים שלהם, מעבר לאתרים בהם נראים בני נוער מחייכים בשיט קיאקים או מעגל דרבוקות, מעבר למלים היפות על "חזון חינוכי" ו"שאיפה למצויינות", מסתתרות חברות מסחריות. לפעמים הן נקראות "עמותות". לפעמים אלה קונגלומרטים עשירים ששורת הרווח מעניינת אותם הרבה יותר מגורלה של אחת, מלניק הזאת, רק שלושה ימים מאז שיצאה מאשפוז והגיעה בצו.

למשרד הרווחה היתה תוכנית טובה שנועדה לסייע למדריכים במעונות נעולים לרסן חוסים צעירים, אבל הם הכשירו רק מחצית מאנשי הצוות. למה? כסף, הפרטה. אתם יודעים. התוצאה? נסיונות ריסון שמסתיימים במקרי אלימות.
כתבה של @NivHachlili הנהדר וקצת שלי https://t.co/EMAewJkwBR

— galit hareli (@galit_hareli) April 14, 2021

חוסים בישראל – אנשים שחייהם, בריאותם ורווחתם הם באחריות מדינת ישראל, על פי חוקיה המיטיבים, הם סטטיסטיקה בשורות הרווח של מוסדות מופרטים. בשמם של יעילות וחיסכון, ממשלות ישראל נפטרו מזקנים דמנטים, חולי נפש, אנשים עם מוגבלויות נפשיות ופיזיות, והעבירו אותם לחברות בע"מ.

המדינה משלמת לגופים הללו מליונים רבים מדי חודש, ובלבד שלא תיאלץ להתעסק עם כל הצרות האלה, ובלבד שתוכל להגלות את כולם לחצר אחורית מזעזעת, שנחשפת לרגע רק כשמתרחש מקרה של אלימות קשה. וזה שבא אחריו.

חוסים בישראל – שחייהם, בריאותם ורווחתם הם באחריות המדינה, עפ"י חוקיה המיטיבים, הם סטטיסטיקה בשורות הרווח של מוסדות מופרטים. בשם היעילות נפטרים מזקנים דמנטים, חולי נפש, בעלי מוגבלויות

לצערי, אני מכירה את כל הטינופת בחצר האחורית. פעמים רבות מדי טבלתי בה ידיים. שני ילדיי, אנשים עם צרכים מיוחדים מורכבים שאימצתי מבלי שידעתי על הצרכים הללו, בילו זמן רב מדי במחלקות של ילדים ובני נוער מוחלשים בבתי חולים. ואחר כך בפנימיות המיטיבות הללו: מאחת מהן היה בני חוזר מכונם כל חופשה ומדווח על עוד ועוד אלימות. על מדריכים שהתחלפו כמו גרביים. על עבירות מין שכולם ידעו עליהן, אבל חוקרי הנוער בוששו לבוא. על התיוג שהדביקו לו, "לא פנוי ללמידה". על בריחות מבהילות.

אל תטעו, המצב בו איש צוות ממשיך לעבוד בבית חולים פסיכיאטרי למרות שיש האשמות כלפיו על פגיעות מיניות כמו שראינו במקרה המחריד של ליטל יעל מלניק ז״ל, הוא לא מקרה נקודתי.
״הבירורים״ סביב מקרים כמו זה לוקחים שנים בהם האנשים האלה ממשיכים לעבוד עם חסרי ישע. סחבת שעולה בחיי אדם. pic.twitter.com/l6IzDsDIoc

— Hadar Gil-Ad | הדר גיל-עד (@HadarGil) October 4, 2021

והיתה גם הפנימיה האחרת, זו ששיטות הריפוי שלה שנויות במחלוקת אבל עובדות: מ"בני ארזים" יצא בני לשירות לאומי, ומשם, לתוכנית מיוחדת, "מגמה לעתיד" במכללת אורט. כשהביא הביתה תעודת סטודנט, בכינו שנינו בלי מלים. הילד שפנימיה מופרטת ויתרה עליו לגמרי חי חיים מלאי ערך: היה לו מזל. והיה לו עורף משפחתי חזק, שסינגר ותמך ורב את ריבו מול משרד הרווחה, פעם אחר פעם.

ליעל ליטל לא היה דבר כזה. היתה לה מדינה שמתהדרת בחמלה פונקציונלית כלפי חלכאים ונדכאים. והיתה פנימיה חדשה, שבה ידעו על הקשר האסור עם המניאק. ובכל זאת, שלושה ימים בלבד אחרי שהגיעה לשם, איש ממטפליה לא חשב שיש ללוות אותה בדרך הארוכה הביתה, לסבתא.

במוסד שבו אושפזה יעל מלניק ז״ל והכירה את האח החשוד ברצח שלה, ידעו על בדיקה שנעשית בעניינו ״בהקשר של נערה״.
המוסד טוען שהמשטרה לא דרשה את הפסקת העסקתו והם עוד ״הגדילו ראש״ והעבירו אותו למחלקה בלי נערות.

קטינים בסיכון הם טרף קל לאנשים רעים שהמערכת לא עושה דבר לעצור אותם.@N12News

— Michal Peylan • מיכל פעילן (@michalpeylan) October 4, 2021

לבד יצאה אל התעתוע. לבדה, ומבלי שאיש יידע וישגיח וימנע, הלכה אל האיש ההוא, שבתואנות של מבוגר הוביל אותה אל המקום בו רק ידיים מבצבצות מן החול. מרפקים, ראו את המרפקים מעל לקבר, תיקנו אחר כך עיתונאים חובבי עובדות.

לבדה, ומבלי שאיש יידע וישגיח וימנע, הלכה אל האיש ההוא, שבתואנות של מבוגר הוביל אותה אל המקום בו רק ידיים מבצבצות מן החול. מרפקים, ראו את המרפקים מעל לקבר, תיקנו אחר כך עיתונאים חובבי עובדות

בחסות חוקים המקדשים את זכויות החוסים, הציבור לא יודע מה נעשה מאחורי גדרות ושערים של פנימיות. אולי זה מה שאנחנו רוצים באמת: לא לדעת. לא להיבהל יותר מדי. לא לחשוב שזה היה יכול לקרות גם לבת ה-17 שיושבת איתנו על הספה הנוחה בסלון המטופח. לא לחשוב, איך מונעים את הרצח הבא.
יעל ליטל נמחקה משורת הרווח. מיטתה בפנימיה לא תישאר מיותמת לזמן רב. מאות בני נוער בסיכון מחכים ל"השמה", בלשון הבירוקרטית. אחת מהן, אחד מהם או יותר, יהיו קורבן הרצח הבא.

אריאנה מלמד היא אזרחית ותיקה, כותבת ותיקה, פעילה פוליטית וחברתית ותיקה. נכה חדשה. ספרים; "בית ספר לבלט", "חלודה ואבק כוכבים". "קרולינה לא רוקדת", ספר לילדים שחושבים מחוץ לקופסה, יראה אור בראשית 2022.. עורכת ומנחה סדנאות כתיבה, גרה בראש פינה. משתדלת לחשוב באופן עצמאי.

לפני כשנה מונה לראשונה שגריר ארמני בישראל, ארמן סמבטיאן. רבים הביעו שביעות רצון רבה ממינוי זה וציפו לחיזוק הקשר בין שתי המדינות, למרות שמדינת ישראל אינה מכירה עדיין באופן רשמי ברצח העם הארמני.

אך המלחמה שפרצה בין אזרבייג'ן לבין ארמניה על שאלת ריבונות חבל ארצאך טרפה את הקלפים, משום שמדינת ישראל נתפשה כשותפה פעילה לאזרבייג'ן, בכך ששלחה נשק רב למדינה שעמה כרתה ברית אסטרטגית.

לפני כשנה מונה שגריר ארמני בישראל ורבים ציפו לחיזוק הקשר בין שתי המדינות, למרות שישראל אינה מכירה רשמית ברצח העם הארמני. אך המלחמה שפרצה בין אזרבייג'ן לארמניה טרפה את הקלפים

נזכיר שבראש אזרבייג'ן עומד הרודן אילהם אלייב המכהן כבר שמונה-עשרה שנה ללא עוררין. רוב המדינות הדמוקרטיות באירופה מעדיפות לשמור על שתיקה ועל פרופיל נמוך בענין בשל אינטרסים כלכליים רבים עם אזרבייג'ן, העשירה בנפט ובגז טבעי. לאחר משלוחי הנשק לאזרבייג'ן מצד ישראל, התגובה מצד ארמניה מיהרה לבוא. כאות מחאה החזירה ארמניה את שגרירה ארמן סמבטיאן באופן מיידי.

ארמניה הודיעה כי זימנה את שגריר ארמניה בישראל ארמן סמבטיאן להתייעצויות, כמחאה על אספקת משלוחי נשק מישראל לאזרבייג'ן בעיצומה של המלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן באזור המריבה בנגורנו קרבאך. pic.twitter.com/geRNQmMj55

— יוני בן מנחם yoni ben menachem (@yonibmen) October 2, 2020

איך מדינת ישראל יכולה, נכון לעכשיו, לחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם מדינה שעמה סבל את רצח העם הראשון במאה ה-20?

הכרה רשמית של מדינת ישראל ברצח העם הארמני – לא רק שתביא לחידוש האמון בין שתי המדינות אלא תתקן עוול מוסרי והיסטורי שאין כמותו. דומני שמוטלת על שר החוץ מר יאיר לפיד המשימה ההיסטורית להושיט יד לארמניה, להביא לרגיעה בין שתי מדינותינו ולפתוח דף חדש עם המדינה שוחרת השלום.

יש להוסיף שנושא ההכרה ברצח העם הארמני אינו פוליטי אלא מוסרי. כולנו זוכרים את מילותיו של יאיר לפיד בהקשר לרצח העם הארמני:

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מרצח עם אחר, מרצח ילדיו, נשותיו, זקניו. זה לא מוסרי, זה לא הגון ויש לנו מחויבות".

אנו מחויבים להכרה ברצח העם הארמני. הגיעה העת שהממשלה תעשה את הדבר המוסרי והנכון בנושא החשוב הזה. נפגשתי כעת בכנסת עם השגריר הארמני לישראל ארמן סמבטיאן והודעתי לו שאעלה שוב להצבעה את החוק להכרה ברצח העם הארמני. pic.twitter.com/pe3C8Xa1ik

— יאיר לפיד ארכיון (@YairLapidArchiv) July 4, 2018

קריאה להכרה מדינית ברצח העם הארמני:

לכבוד מר יאיר לפיד
שר החוץ למדינת ישראל

אדון נכבד!

כאחד התומכים בהכרת רצח העם הארמני מוצא אני לנכון לפנות אליך על מנת שמדינת ישראל תעמוד  מול המחויבות המוסרית שלה. בשל כך הריני קורא לך למלא את הייעוד המוסרי וההיסטורי המוטל עליך כשר החוץ למדינת ישראל.

אנו זוכרים את אמירתך האמיצה שנאמרה ב-11.12.2017:

"הגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים, אילו היינו היום בשלטון זה מה שהיינו עושים: ישראל צריכה להודיע באופן מיידי שהיא מכירה ברצח העם הארמני ומכבדת את זכר הנספים".

הגיעה העת שמדינת ישראל תכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני ותתקן את העוול הנורא שנגרם לזיכרונם של מיליון וחצי בני העם הארמני ולצאצאיהם.

הכרה רשמית של ישראל ברצח העם הארמני – לא רק שתביא לחידוש האמון בין שתי המדינות, אלא תתקן עוול מוסרי והיסטורי שאין כמותו. על שר החוץ לפיד מוטלת המשימה ההיסטורית להושיט יד לארמניה

כיצד עמנו, עם ישראל, אוד מוצל מאש, יכול עוד לשתוק ולהכחיש באופן רשמי את אשר אירע לאחינו הארמנים שחלקם תושבי ישראל המשרתים את מדינתנו בנאמנות מלאה? אין עוד לחשוש מתגובת טורקיה. עם ישראל די חזק ברוחו ובמוסריותו כדי לגבור על מדינה שבראשה עומד רודן, המפגין עוינות כלפי מדינת ישראל הדמוקרטית.

לכן אני קורא לך ולכל ממשלת ישראל שקמה זה עתה להעלות שוב את הצעת החוק שכבר הגשת  לכנסת ב-12/25/ 2017 על מנת שה-24 לאפריל יוכר כיום רשמי לציון רצח העם הארמני. זה תלוי בך!

צעד היסטורי זה לא רק שיביא כבוד רב למדינתנו אלא גם יגרום ללא שום ספק לעוד מדינות בעולם ללכת בעקבותינו.

דפי ההיסטוריה יזכרו שפעלת כמנהיג אמיץ שקיים את דברו למען הדורות הבאים, בבחינת "נאה דורש נאה מקיים".

"צְדָקָה תְרוֹמֵם-גּוֹי" (תהילים י"ד, 34)

בכבוד רב!
חיים וייזמן

בוגר מכון הציוויליזציות והשפות המזרחיות של פריז (INALCO), מלמד את התנ"ך, את שפתו, את מימד האתיקה הטמון בו ואת תולדות ישראל. חיים עלה מצרפת לארץ ב-1989. הוא טבעוני מתוך חזון לעולם טוב יותר וחולם על עידן חדש שבו העולם יבוא לתיקונו השלם. משוכנע שחזרתו של עם ישראל לארץ ישראל מבשרת על התחדשות האידיאל של אחוות-אחים, ומעודד דיאלוג פתוח בין -דתי מתוך כבוד לזולת. חיים מאמין שעל מדינת ישראל לתקן עוול היסטורי ומוסרי בכך שתכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני.