משבר הקורונה מציב אתגרים רבים בפני מנהלי בתי ספר, במתח בין היענות לדרישות לניהול שגרה ובין שיקולים חינוכיים. בשלבים הראשונים של המגפה, טרם ההחלטות המדיניות, התגלגלה לפתחם של מנהלי בית הספר השאלה כיצד לשמור על שלום הציבור. בהמשך, התבקשו הצוותים החינוכיים להתארגן במהירות להוראה מרחוק תוך שימוש בטכנולוגיה לא מוכרת ולהחזקה רגשית של התלמידים בתנאי אי ודאות. זאת בעוד רשויות המדינה מזגזגות בהחלטותיהן לגבי אופן קיום שגרת לימודים.

הצוותים החינוכיים נדרשו להתארגן במהירות להוראה מרחוק, תוך שימוש בטכנולוגיה לא מוכרת, ולהחזקה רגשית של התלמידים בתנאי אי ודאות – כשרשויות המדינה מזגזגות לגבי קיום שגרת לימודים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כעת, עם חזרת הילדים לבית הספר, עולה השאלה מה תפקידה של מנהיגות חינוכית. זהו זמן טוב להיזכר בהגדרת המשימה המרכזית של בתי הספר.

אם המטרה של מערכת החינוך היא לאפשר את פעילותו של המשק ולקדם למידה של מיומנויות אקדמיות, הרי שעלינו לעסוק באחריותם של המנהלים לגבי אכיפת דרישות הרשויות והיענות לדרישות הציבור. אולם, אם אחת המטרות של מערכת החינוך היא שינוי חברתי, הרי שלא די בעמידה בהוראות ובניהול יעיל של הצוות.

הפגנת מנהיגות מצד המנהלים בשלב הראשון של המגפה נבחנה ביכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי במקום להמתין להנחיות. למשל, בהחלטה להעז ללמוד על התופעה ולגייס את ציבור ההורים להימנע משליחת ילדים, שעלולים להוות מוקד הדבקה, לבתי הספר.

לאחר מתן ההנחיות לסגירת בתי הספר, משמעותה של מנהיגות המנהלים הפכה לדאגה לשמירה על שגרת למידה ככל הניתן, תוך הדגשת ההתערבויות במישור הרגשי והחינוכי, גם על חשבון התקדמות בספרי הלימוד.

נראה שבמצבי משבר מתמשכים על המנהלים לכוון את הצוות החינוכי לקבל מחדש את תפקידו כסוכן שינוי חברתי. במילים אחרות, מנהיגות חינוכית משמעה להוביל להתבוננות ציבורית מחודשת דרך הילדים על שאלות רחבות של אחריות חברתית וערבות הדדית.

בהקשר הנוכחי, המהפכה החינוכית היא דווקא הכוונה לציית להנחיות הריחוק החברתי. בחברה המאדירה אינדיבידואליות ויצירתיות גם בעמידה בכללים אנו נדרשים לפתע לכוון לעמידה בתסכולים, לוויתורים אישיים למען קבוצות סיכון ולוויסות עצמי. ניתן לראות בכך אתגר התבגרות של היחיד ושל החברה הישראלית.

במצבי משבר מתמשכים – על המנהלים לכוון את הצוות החינוכי לקבל מחדש את תפקידו כסוכן שינוי חברתי ולהוביל להתבוננות מחודשת, דרך הילדים, על שאלות של אחריות חברתית וערבות הדדית

דרישה לשינוי התנהגות הינה אתגר של ממש מול משפחות המקלות ראש בהנחיות או מתנגדות להן. במובן זה, אנשי החינוך עלולים להוביל למתח בקרב תלמידים ומשפחותיהם ולעורר התנגדות בקרב חלק מההורים. התנהלות מסוג זה עשויה לעורר ביקורת גם מצד משרד החינוך, אשר נדחף ממניעים שונים להכריע לטובת התנהלות שקטה ויעילה. עם זאת, האם ניתן לחמוק ממתח ומיצירת קונפליקטים כאשר אנו עוסקים בשינוי אישי וחברתי?

עתה, מול החזרה לבתי הספר, נשאלת השאלה כיצד יכולים מורים להעניק תמיכה רגשית, להציב גבולות, לתמוך בוויסות עצמי ולהביא למודעות גוברת בקרב הילדים, כאשר המורים עצמם חרדים לבריאותם?

משימתם העיקרית של המנהלים כמנהיגים בתקופה זו היא לדאוג לגיבוי המורים ולהבטחת סביבת עבודה בטוחה על מנת שיצליחו להתפנות לטפל בצורכי התלמידים. עליהם לנקוט בצעדים המאפשרים להפעיל את בתי הספר בתנאים מחמירים, ובכלל זה לאתר מרחבים נוספים שיאפשרו ריחוק חברתי, ליצור מנגנונים המבטיחים התחייבות של ההורים לעמוד בכללי הריחוק החברתי, ולפתח רשת תמיכה פדגוגית-רגשית קולגיאלית בין אנשי הצוות.

תחת מנהיגות חינוכית, משבר הקורונה עשוי לאפשר את חזרתם של בתי הספר לייעודם המקורי, מוסדות חברתיים האחראים להתפתחות הפרט ולקידום החוסן של החברה. זוהי הזדמנות פז למערכת החינוך להחזיר לעצמה את תפקידה כמחוללת שינוי, להחיות נושאים כמו ערבות הדדית, וויסות עצמי, קבלת הגבלות ועמידה בתסכולים. ובמילים אחרות – לעסוק סוף סוף בחינוך, גם במחיר של עמידה בפני התקפות מצד חלק מההורים והמערכת.

ד"ר אורי איל הוא ראש המגמה למנהל, מדיניות ומנהיגות בחינוך, בבית הספר לחינוך ע"ש שלמה (סימור) פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר בתחום המנהיגות והמדיניות בחינוך