לאילנית היה ברור שהיא לא תיפול בסטטיסטיקה העגומה, לפיה רק ל-22% מהאנשים עם מוגבלות יש השכלה אקדמית, לעומת 34% מהאוכלוסייה הלא מוגבלת. ולמה שתיפול? היא סובלת ממחלת פרקים, ולא מבעיה קוגניטיבית. לצידה עומד גם החוק, המחייב אוניברסיטאות להנגיש את הלימודים ואת המוסדות גם לאנשים עם מוגבלות.
אלא שכבר בסיום השנה הראשונה באחד מהחוגים למדעי הטבע באוניברסיטת תל אביב, היא גילתה שהמוכנות של המוסד האקדמי ללכת לקראתה מסתיימת בעונת המבחנים, והיא הולכת לשלם על נכותה ביוקר.
"במבחנים במתמטיקה ובכימיה אין אפשרות להקליד. צריך לכתוב נוסחאות ושרטוטים, ולשם כך צריך משעתק – מישהו שמכיר את החומר ושאני יכולה להכתיב לו את התשובות", היא מספרת. "קיבלתי מהאוניברסיטה אישור לעצם השימוש במשעתק, אבל הובהר לי שאני זו שצריכה למצוא אותו וגם לשלם עליו".
אילנית מציגה בפניי מסמך רשמי, שעליו חתומה סגנית הדיקן ושבו כתובה דרישת האוניברסיטה במפורש, אף שזו אינה עולה בקנה אחד עם החוק.
עם זאת, אילנית החליטה שלימודיה חשובים לה יותר מלהיכנס למאבק מול הפקולטה מבלי שהיא יודעת כיצד יסתיים. אילנית פרסמה מודעות והציעה תשלום של 65 שקל לשעה למשעתק, "אבל לא מצאתי מישהו שמוכן באמצע תקופת מבחנים לעזוב הכל ולכתוב איתי את המבחן".
גם באגודת הסטודנטים לא הצליחה אילנית למצוא פתרון – אין לאף גוף באוניברסיטת תל אביב מאגר משעתקים או הבנה איפה בכלל ניתן למצוא אותם. בלית ברירה, היא ניסתה לכתוב את אחד המבחנים בעצמה: "לא הבנתי מה כתבתי ובוודאי שהבוחן לא הבין את הכתב, ולכן ברור שנכשלתי".
הכישלון הוביל את האוניברסיטה לחייב אותה לעבור שוב את הקורס, וכמובן גם לשלם עליו. אפיקי המחאה של אילנית הסתיימו במבוי סתום. "אני לא הסטודנטית היחידה עם הבעיה הזו. יש גם סטודנטית עם ALS, סטודנטים עיוורים, סטודנטים עם היפותוניה וכולנו עם אותה בעיה.
"אחת מנשות הצוות גם אמרה לאחת מאיתנו שאם לא תצליח למצוא משעתק, זה יוביל את הפקולטה למסקנה שלא צריך לקבל יותר סטודנטים עם מוגבלות"
"אחת מנשות הצוות גם אמרה לאחת מאיתנו שאם לא תצליח למצוא משעתק, זה יוביל את הפקולטה למסקנה שלא צריך לקבל יותר סטודנטים עם מוגבלות. הייתי בהלם. יכול להיות נכה מבריק ומוכשר בטירוף, והוא עדיין יוכשל".
מבוך ביורוקרטי
גם ירון, שסובל גם הוא ממחלת פרקים, מצא את עצמו במבוך הבירוקרטי שיצרה אוניברסיטת תל אביב לשכמותו:
"אין לי בחירה אמיתית באיזה חוג ללמוד, אלא רק בחוגים שבהם אוכל לעמוד בעומס הפיזי שכרוך במטלות הכתיבה ושאני יודע שיש בו סיוע לאנשים עם מגבלה כמו שלי. אני יודע שלולא המגבלה הזו יכולתי לקבל ציונים טובים מאלה שאני מקבל.
"נדרשתי שוב ושוב להציג מחדש את כל הטפסים שמאשרים את נכותי, למרות שהם יושבים במחשבי האוניברסיטה , כי 'הם ישנים מדי'. הבעיה שלי היא כרונית, היא לא הולכת להשתנות, אז מדוע אני נדרש שוב ושוב ללכת לרופא שיאשר שלא נרפאתי באורח פלא?
"התמוטטתי. אני משקיע מצאת החמה ועד צאת הנשמה בלימודים האלה. למה להוליך אותי שולל ולתת לי לאורך השנה את התחושה שאני יכול ללמוד כאן, אם בסוף אני לא אוכל לגשת למבחנים ואכשל?
"בסוף קיבלתי אישור למשעתק. התייעצתי עם סטודנטים אחרים בקבוצה שיש לנו, של סטודנטים עם מחלות כרוניות, והם הכינו אותי לזה שאצטרך 'לטייל' ברחבי האוניברסיטה בין מזכירות כדי לקבל את האישורים המתאימים וכך עשיתי.
"הצלחתי גם להשיג מימון למשכתב, אבל רק בגלל שהצלחתי לגעת בליבן של המזכירות. זה משפיל. אין מדיניות. אני כמובן אסיר תודה למזכירות שכן הפגינו רגישות וסייעו לי, אבל זו שיטה מאוד בעייתית. מי שאוהב אותך יעזור לך ומי שלא, גם אם תראה לו את המסמכים הדרושים, לא חושב שהוא צריך לתת לך את הזכויות שמגיעות לך כחוק".
למזלו של ירון, סטודנט שלומד שנה מעליו הסכים לסייע לו לאורך שנת הלימודים בשעתוקים, "אבל למעשה לאורך כל התואר אני תלוי באנשים טובים באמצע הדרך".
משה קרוצ'י, דיקן הסטודנטים במכללה להנדסה SCE ע"ש סמי שמעון בבאר שבע מכיר היטב את הבעיה של סטודנטים עם מוגבלות, שנדרשים למשעתקים במבחנים במקצועות הראליים. לאורך שנותיו במכללה חווה כבר כמה מקרים דומים. "אנחנו אלה שמוצאים להם משעתקים וגם מממנים אותם, כמובן", אומר קרוצ׳י. "לסטודנטים עם מוגבלות החיים קשים יותר גם ככה, אז מה פתאום שנקשה עליהם עוד יותר?".
ואולי עצוב מכל הוא החשש של הסטודנטים להזדהות ולהתלונן בגופים המפקחים, כמו נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. שוב ושוב שמעתי, בגרסאות כאלה ואחרות, את המשפט: "אני תלוי בטוב ליבה של ההנהלה בגלל המוגבלות שלי ואם אתלונן יתנכלו לי".
גם לאחר ששוחחו איתי, שיחות קשות ועמוסות פרטים, והציגו ראיות לצדקת טענותיהם, לא מעט סטודנטים התקשרו וביקשו לוודא איתי שוב ושוב שלא "אסגיר" אותם להנהלת האוניברסיטה. מאחר שמספר הסטודנטים עם המגבלות קטן למדי, אפשר להבין את החשש שלהם מזיהוים.
אבל דווקא הפרט הזה ממחיש עד כמה דלים המשאבים שהאוניברסיטה נדרשה להקצות, כדי לסייע למעטים האלה לצלוח את המבחנים בפרט, ובלימודים בכלל.
זו, בתורה, נאחזה בהיעדר הפרטים המזהים של הסטודנטים, על אף שהוצגו לה ראיות בכתב לדרישה לתשלום עבור המשעתקים, כדי לטעון שאינה יכולה להגיב בלי לדעת במי בדיוק מדובר.
תגובות
מאוניברסיטת תל אביב נמסר בתגובה: "הקבלה לאוניברסיטת תל אביב נעשית על סמך הקריטריונים המפורסמים לכלל הציבור, כאשר מגבלה פיזית אינה מהווה חסם כלשהו ללימודים אקדמיים במוסד. האוניברסיטה משקיעה רבות בסיוע ובתמיכה בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים ומעמידה לרשותם מגוון שירותים, לרבות משעתקים בבחינות.
"האוניברסיטה עושה מאמצים רבים לאיתור משעתקים מתאימים ואינה מטילה אחריות זו על הסטודנט. עם זאת, מטעמים מובנים, בהחלט ייתכן שסטודנט יתבקש לתאם את לוחות הזמנים עם המשעתק.
"כמתחייב מחוק הנגישות, התשלום עבור המשעתקים אינו מוטל על הסטודנטים.
יודגש כי בשל העדר פרטים מזהים אין ביכולתנו לענות על הטענות הספציפיות שהועלו בשאילתה".
מנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים נמסר בתגובה: "לפי תקנות נגישות להשכלה גבוהה המוסד האקדמי הוא החייב במתן התאמות הנגישות לתלמיד עם מוגבלות, במימונן, ומן הסתם גם בכל הסידורים הנלווים לכך. אין להטיל זאת על הסטודנט, לא כל שכן חל איסור על הפליית סטודנטים עם מוגבלות בשל מוגבלותם.
"מטרת החוק הינה לאפשר לסטודנטים עם מוגבלות להשלים את לימודיהם האקדמיים באופן שוויוני תוך קבלת ההתאמות הנדרשות להם. אף כי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות אינה מכירה את פרטי המקרה, על פי הפרטים שנמסרו לכתבת, התנהלות במקרים אלו הייתה חמורה ועל פניו נראה האוניברסיטה הציבה דרישות והערימה קשיים נוספים בפני הסטודנטים הנדרשים להתאמות. סטודנטים שסבורים שזכויותיהם הופרו יכולים לפנות לנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות".
![ראש הממשלה נפתלי בנט ליד קברו של שמעון פרס במלאת חמש שנים למותו, 4 באוקטובר 2021 (צילום: מרק ישראל סלם - פול [מתוך פלאש 90])](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/10/F211004POOLMS13-1024x640.jpg "ראש הממשלה נפתלי בנט ליד קברו של שמעון פרס במלאת חמש שנים למותו, 4 באוקטובר 2021 (צילום: מרק ישראל סלם - פול [מתוך פלאש 90])")
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
עצוב לקרוא שכך מתנהלים פני הדברים, בפרט כאשר מדובר ברכישת השכלה -דבר שלכאורה מבטא ומפתח את יכולותיו האינטלקטואליות של אדם עם מגבלה ועשוי לנתב אותו להשתלבות מלאה בעולם התעסוקה. יחד עם זאת אוסיף שכאשר למדתי את שני התארים (בשתי אוניברסטאות שונות) קיבלתי את מלוא ההתאמות וההנגשה לאורך כל שנות לימודי התארים ללא כל עלות. כמו כן, איני יודעת מהו הסטטוס של הסטודנטים בפוסט הנ"ל מבחינת זכויותיהם בביטוח לאומי, אבל מניסיון אישי אני יודעת שמי שזכאי לתכנית שיקום בביטוח לאומי, זוכה למימון לימודיו (לרוב קורסי לימודי תעודה או תואר ראשון, אך לא מעבר) ובמסגרת תכנית השיקום מקבל מימון שלם לשירותי תמיכה והנגשה. שוב, עצוב ומתסכל לקרוא שאלו הם פני הדברים, ואסור שכך יהיו, כל שכן כאשר מדובר ברכישת השכלה.
תודה על הארת הנושא. הדרך לעבודה מקצועית ומתגמלת, שממצה את היכולות האינטלקטואליות, עוברת עדיין ברוב המקרים דרך ההשכלה האקדמית. כמי שמלווה אנשים עם מוגבלות למציאת עבודה בהייטק וטכנולוגיה ונדרשת לא מעט לסוגיית הציונים הנמוכים יותר בתואר העלת כאן סיבות נוספות לפערים – או כמו שצוטט "לסטודנטים עם מוגבלות החיים קשים יותר גם ככה".
עצוב ומאד מובן שאנשים מפחדים להילחם על הזכויות החוקיות שלהם. מכעיס שמי שזו האחריות שלו מפר את החובה הזו.
הערה קטנה – המונח המכבד והמקובל הוא אנשים *עם* מוגבלות. בכתבה מופיע לסירוגין גם המונח בעלי מוגבלויות שאינו מקובל יותר – האנשים לא רכשו מיוזמתם את המגבלה וגם לא יכולים למכור אותה או להיפטר ממנה.