האם אנו באמת מודעים לאלימות על כל צדדיה? החיים הרגילים והמציאות היומיומית כל כך מלאים בה, על צורותיה השונות, שחדלנו להבחין בה בכלל.

המאבק באלימות כדאי שיתחיל מההתחלה, מניצניו הראשונים, לא מהסוף, כשזה מגיע לפתח דלתו של כל אחד מאתנו. כדאי שהמאבק יתחיל מהשלבים של "הפחות חשובים", של אלה שמזמן חדלנו לראותם, של השקופים, עבדי החברה המודרנית במאה הנוכחית, הכי פחות נחשבים, בעלי החיים. כי נמוך מהם אין.

האם אנו באמת מודעים לאלימות על כל צדדיה? החיים הרגילים מלאים בה, על צורותיה השונות, שחדלנו להבחין בה. כדאי שהמאבק יתחיל מההתחלה, מהשקופים, ולא מהסוף, כשהוא מגיע לפתח דלתנו

משם זה צריך להתחיל, כי שם קיימות ההתעלמות והאלימות הגדולות והמקיפות ביותר. ברגע שנבין את זה, נוכל להתקדם הלאה ולהבין איך הגענו לאלימות כל-כך גדולה בחיינו הרגילים, בין בני אדם, בבתי הספר (על פי מחקר בינלאומי – שיעור האלימות בבתי ספר בישראל גבוה פי 6 ממדינות המערב, וכן, גם תלמידים. ואני חושבת שמקרה הילדה שהושארה בפקודת המורה בתחתוניה בבית הספר כי הגיעה בשמלה ללא שרוולים, גם זו צורה מסוימת של אלימות, והגיע הזמן לקרוא לילד בשמו ולומר זאת, היא היתה מופנית כלפי חסר ישע בפני בר סמכא), בכביש (כאן על תופעת הבריונות המתרחבת בכבישי ישראל), במשפחה (כולל עליה של 16 אחוז במקרי האלימות במשפחה בתקופת הקורונה), בחיים עצמם.

אי אפשר להיאבק בתופעות שליליות מהיכן שנוח וכדאי לנו, מהאמצע או מהסוף. להתמקד במה שהכי מציק לנו ולראות רק את מה שאנו רוצים. זה לא הולך. ודוקא השלבים הראשונים בסולם הם הקשים ביותר.

כולנו נגועים באלימות. אין מי שחף ממנה. מערכות החוק והמשפט, האזרחים, התקשורת, העתונות, התעשיות, כולם.

וכיון שאנו כה מורגלים בה, באלימות, זה גורם לזליגת גבולות. האלימות גולשת לקודים חברתיים ומוסכמות, לחוק, לאכיפה, להתייחסות לדברים מסוימים כפחות "אלימים" רק כי החברה התרגלה אליהם והמשטרה לא טורחת בעניינם.

האלימות הפיסית קלה יחסית לאיבחון וטיפול, אך גם כאן הרשויות כושלות, ושלטונות החוק והאכיפה מפספסים מקרים שעולים אח"כ בחיי אדם. נשים שמתלוננות על אלימות במשפחה פעמים רבות נשלחות חזרה לביתן ושומעים מהן רק אחרי שנרצחו. אז מה בעצם מועילים הרשויות והחוק?

מה משמעותה האמיתית של  אלימות בעצם? לא צריך לדעתי להגבילה לאספקט הפיזי בלבד, אלא מעבר לזה, גם לאלימות שהתרגלנו אליה וחדלנו לראותה אך היא קיימת: אלימות נפשית, פסיכולוגית, מסחרית, כלכלית ועוד. היא גם ניצול ופגיעה בחסרי ישע, במי שאינו יכול להגן על עצמו. אלימות נפשית, למשל, מופעלת פעמים רבות בתוך המשפחה, במקומות עבודה, בבתי ספר, בחברות סגורות. כנ"ל אלימות כלכלית.

והנה ירדנו עד לתחתית הבאר, ומי ממוקם תמיד בסוף סולם העדיפויות של הכל? מי השקופים ביותר באומללותם? בעלי החיים.

קחו למשל את הסיפור הזה: החלטת בג"ץ מה-25 במאי השנה לגבי התעללות שתועדה במפעל זוגלובק ב-2013 על ידי "אנימלס": "תרנגול אומלל שראשו תקוע בסורגים והוא צווח באימה. הדרישה מבג"ץ היתה הגשת כתב אישום נגד העבריינים שהפרו את חוק צער בעלי חיים. השופטים הביעו זעזוע מהמקרה, אבל החליטו לא להתערב בהחלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין איש על ההתעללות המתועדת".

חיות משק ובעלי חיים במעבדות "הוחרגו" מהחוק לגבי עבירות צער בעלי חיים, אלימות, ופגיעה בהם, כיון שכך זה משתלם לחברה, לתעשייה המאד כוחנית הזו, ולהון שלטון. לתעשיות אלה מותר לעולל לבעלי החיים האומללים כאוות נפשן ואין דין ואין דיין. דמם הותר כי זה אוכל, או כיון שזה "מציל חיי אדם", וערכו הוא הרי ערך עליון כי קידש את חייו שלו בעצמו, ובטוח שהוא אובייקטיבי.

לתעשיות אלה מותר לעולל לבעלי החיים האומללים כאוות נפשן ואין דין ואין דיין. דמם הותר כי זה אוכל, או כיון שזה "מציל חיי אדם", וערכו הוא הרי ערך עליון כי קידש את חייו שלו בעצמו, ובטוח שהוא אובייקטיבי

ואם זה מוחרג וההוא מוחרג, ועבירות אלימות זוכות לסלחנות ועונשים עלובים ומעוררי בוז ובודאי לא מרתיעים, איך אפשר להיאבק באלימות?

כשהחברה תבין שלא משנה מי הוא הקורבן, אם אדם או בעל חיים, חסר בית, אשה מוכה, ילד או תלמיד, כשלא תהיינה יותר "החרגות", כשהחברה תבין שפגיעה והתעללות בבעלי חיים היא אלימות בדיוק כמו כל אלימות אחרת, וכי החוק והעבירות ראוי שייאכפו גם לגבי מי שהחוק מתירים את דמם בראש כל חוצות – בעלי חיים בתעשייה במשקים ובמעבדות – רק אז נוכל להתחיל את דרכנו במעלה סולם השלבים ולעשות את הצעד הראשון במאבק נגד האלימות. זה יהיה הצעד המהפכני. הצעד ההיסטורי.

פעילת בעלי חיים וסביבה כחלק מהשקפת עולם כוללת, ובעלת שטחי עניין רבים ומגוונים. גרים אתי 2 כלבים מאומצים שלימדו אותי הרבה.