האם אנו באמת מודעים לאלימות על כל צדדיה? החיים הרגילים והמציאות היומיומית כל כך מלאים בה, על צורותיה השונות, שחדלנו להבחין בה בכלל.

המאבק באלימות כדאי שיתחיל מההתחלה, מניצניו הראשונים, לא מהסוף, כשזה מגיע לפתח דלתו של כל אחד מאתנו. כדאי שהמאבק יתחיל מהשלבים של "הפחות חשובים", של אלה שמזמן חדלנו לראותם, של השקופים, עבדי החברה המודרנית במאה הנוכחית, הכי פחות נחשבים, בעלי החיים. כי נמוך מהם אין.

האם אנו באמת מודעים לאלימות על כל צדדיה? החיים הרגילים מלאים בה, על צורותיה השונות, שחדלנו להבחין בה. כדאי שהמאבק יתחיל מההתחלה, מהשקופים, ולא מהסוף, כשהוא מגיע לפתח דלתנו

משם זה צריך להתחיל, כי שם קיימות ההתעלמות והאלימות הגדולות והמקיפות ביותר. ברגע שנבין את זה, נוכל להתקדם הלאה ולהבין איך הגענו לאלימות כל-כך גדולה בחיינו הרגילים, בין בני אדם, בבתי הספר (על פי מחקר בינלאומי – שיעור האלימות בבתי ספר בישראל גבוה פי 6 ממדינות המערב, וכן, גם תלמידים. ואני חושבת שמקרה הילדה שהושארה בפקודת המורה בתחתוניה בבית הספר כי הגיעה בשמלה ללא שרוולים, גם זו צורה מסוימת של אלימות, והגיע הזמן לקרוא לילד בשמו ולומר זאת, היא היתה מופנית כלפי חסר ישע בפני בר סמכא), בכביש (כאן על תופעת הבריונות המתרחבת בכבישי ישראל), במשפחה (כולל עליה של 16 אחוז במקרי האלימות במשפחה בתקופת הקורונה), בחיים עצמם.

אי אפשר להיאבק בתופעות שליליות מהיכן שנוח וכדאי לנו, מהאמצע או מהסוף. להתמקד במה שהכי מציק לנו ולראות רק את מה שאנו רוצים. זה לא הולך. ודוקא השלבים הראשונים בסולם הם הקשים ביותר.

כולנו נגועים באלימות. אין מי שחף ממנה. מערכות החוק והמשפט, האזרחים, התקשורת, העתונות, התעשיות, כולם.

וכיון שאנו כה מורגלים בה, באלימות, זה גורם לזליגת גבולות. האלימות גולשת לקודים חברתיים ומוסכמות, לחוק, לאכיפה, להתייחסות לדברים מסוימים כפחות "אלימים" רק כי החברה התרגלה אליהם והמשטרה לא טורחת בעניינם.

האלימות הפיסית קלה יחסית לאיבחון וטיפול, אך גם כאן הרשויות כושלות, ושלטונות החוק והאכיפה מפספסים מקרים שעולים אח"כ בחיי אדם. נשים שמתלוננות על אלימות במשפחה פעמים רבות נשלחות חזרה לביתן ושומעים מהן רק אחרי שנרצחו. אז מה בעצם מועילים הרשויות והחוק?

מה משמעותה האמיתית של  אלימות בעצם? לא צריך לדעתי להגבילה לאספקט הפיזי בלבד, אלא מעבר לזה, גם לאלימות שהתרגלנו אליה וחדלנו לראותה אך היא קיימת: אלימות נפשית, פסיכולוגית, מסחרית, כלכלית ועוד. היא גם ניצול ופגיעה בחסרי ישע, במי שאינו יכול להגן על עצמו. אלימות נפשית, למשל, מופעלת פעמים רבות בתוך המשפחה, במקומות עבודה, בבתי ספר, בחברות סגורות. כנ"ל אלימות כלכלית.

והנה ירדנו עד לתחתית הבאר, ומי ממוקם תמיד בסוף סולם העדיפויות של הכל? מי השקופים ביותר באומללותם? בעלי החיים.

קחו למשל את הסיפור הזה: החלטת בג"ץ מה-25 במאי השנה לגבי התעללות שתועדה במפעל זוגלובק ב-2013 על ידי "אנימלס": "תרנגול אומלל שראשו תקוע בסורגים והוא צווח באימה. הדרישה מבג"ץ היתה הגשת כתב אישום נגד העבריינים שהפרו את חוק צער בעלי חיים. השופטים הביעו זעזוע מהמקרה, אבל החליטו לא להתערב בהחלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין איש על ההתעללות המתועדת".

חיות משק ובעלי חיים במעבדות "הוחרגו" מהחוק לגבי עבירות צער בעלי חיים, אלימות, ופגיעה בהם, כיון שכך זה משתלם לחברה, לתעשייה המאד כוחנית הזו, ולהון שלטון. לתעשיות אלה מותר לעולל לבעלי החיים האומללים כאוות נפשן ואין דין ואין דיין. דמם הותר כי זה אוכל, או כיון שזה "מציל חיי אדם", וערכו הוא הרי ערך עליון כי קידש את חייו שלו בעצמו, ובטוח שהוא אובייקטיבי.

לתעשיות אלה מותר לעולל לבעלי החיים האומללים כאוות נפשן ואין דין ואין דיין. דמם הותר כי זה אוכל, או כיון שזה "מציל חיי אדם", וערכו הוא הרי ערך עליון כי קידש את חייו שלו בעצמו, ובטוח שהוא אובייקטיבי

ואם זה מוחרג וההוא מוחרג, ועבירות אלימות זוכות לסלחנות ועונשים עלובים ומעוררי בוז ובודאי לא מרתיעים, איך אפשר להיאבק באלימות?

כשהחברה תבין שלא משנה מי הוא הקורבן, אם אדם או בעל חיים, חסר בית, אשה מוכה, ילד או תלמיד, כשלא תהיינה יותר "החרגות", כשהחברה תבין שפגיעה והתעללות בבעלי חיים היא אלימות בדיוק כמו כל אלימות אחרת, וכי החוק והעבירות ראוי שייאכפו גם לגבי מי שהחוק מתירים את דמם בראש כל חוצות – בעלי חיים בתעשייה במשקים ובמעבדות – רק אז נוכל להתחיל את דרכנו במעלה סולם השלבים ולעשות את הצעד הראשון במאבק נגד האלימות. זה יהיה הצעד המהפכני. הצעד ההיסטורי.

פעילת בעלי חיים וסביבה כחלק מהשקפת עולם כוללת, ובעלת שטחי עניין רבים ומגוונים. גרים אתי 2 כלבים מאומצים שלימדו אותי הרבה.

המראות המחרידים מבית הנבחרים האמריקאי ממשיכים להדהד ברחבי העולם, ואת אדוות הגלים עוד ימשיכו להרגיש לאורך שנים בפוליטיקה האמריקאית והגלובלית. אבל בישראל כמו בישראל, הכול מועבר דרך הפריזמה המקומית הצרה, וכל מחנה מנסה להראות את דמיוננו לאמריקה לפי פרשנות המתאימה לו ולפי הפוזיציה הרלוונטית.

בבלפור מיהרו לפברק ספין נלעג, כאילו דיירי המעון היו אלה הנתונים למתקפת המון אלים, ואילו מצד מחנה 'רק לא ביבי' התפרסמו עשרות פרשנויות על איך זה יכול לקרות גם כאן, או שכבר בעצם כבר קרה כאן, וכיוצא באלה השוואות.

אלא שביבי איננו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי שהפוליטיקאים שלנו ילמדו מהמאורעות בוושינגטון, אבל כל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים אותם בהשוואותיהם הבעייתיות.

אלא שביבי אינו טראמפ, הטראמפיסטים אינם ביביסטים, וקריית הממשלה היא לא גבעת הקפיטול. יש לקח ואזהרה שראוי ללמוד מהמאורעות בוושינגטון, אבל הממהרים לגזור גזירה שווה מחטיאים

הקרבה היתרה בין ביבי לטראמפ מבחינה פוליטית-מדינית ואישית, והעובדה שמדובר בשני מנהיגים פופוליסטיים, גרמו לפרשנים רבים להתריע על קווי הדמיון שעלולים להוביל – לדעת אותם פרשנים, באופן כמעט וודאי – למראות דומים ברחובות ירושלים. גם פסיכולוגים ושאר מומחים לנפש התגייסו לנתח את תכונות האישיות הדומות בין המנהיגים. אלו ניתוחים שגויים.

למרות מאפייני המנהיגות הפופוליסטית המשותפים לשניהם – הכריזמה, הדמגוגיה והשימוש בחלוקת העולם ל"אנחנו" מול "הם" ובעיקר בהסתה – השוני בין טראמפ לביבי רב על הדמיון. טראמפ הוא בור, מגלומן, אנטי-פוליטיקאי הן בתדמיתו הציבורית והן בפועל, ואין לו כל עניין בעשייה פוליטית ממשית. נתניהו הוא ההיפך המוחלט בכל התכונות הללו, למעט – אולי – שגעון הגדלות (וגם זה נובע אצלו ממקורות אחרים). יתרה מכך, נתניהו מתוחכם עשרות מונים מטראמפ, שממשיך גם ממושב נשיאותו לנהוג ככוכב ריאליטי, ולחלופין כבריון שכונתי, כפי שהוכיחו שיחות הטלפון המוקלטות שלו (עם מזכיר מדינת ג'ורג'יה, למשל. אך גם זו עם נתניהו, לאחר חתימת ההסכם עם סודן, שבה ניסה טראמפ בגסות מביכה לגרום לנתניהו להטיל דופי בביידן. נתניהו לא נפל בפח). כך נהג הנשיא גם בנאומו מול קהל תומכיו בעצרת בשבוע שעבר.

תומכי הנשיא טראמפ אף הם שונים עד מאוד מקהל הביביסטים, וגם כאן ההשוואה הנפוצה ביניהם חוטאת למציאות. בגרעין הקשה של המכונים טראמפיסטים ישנה תנועה עממית בעלת שורשים עמוקים ויכולות ארגון מוכחות. תנועה זו, המאכלסת את הימין הקיצוני האמריקאי, הקדימה את טראמפ, ובמידה רבה היא זו שבראה אותו. אף שבתקשורת מצטייר תדיר כאילו טראמפ הוא הגורם שסחף את ההמון, נכון יותר לומר שהוא רכב על הגל הפופוליסטי אל הבית הלבן.

אותם גורמי ימין קיצוני וסהרורי הם בעלי מסורת של ארגון ושימוש באלימות פוליטית. מהשנים האחרונות אפשר להזכיר את המצעד בשארלוטסוויל ואת תוכניות החטיפה של מושלת מדינת מישיגן. מבחינה זו, הגורם המקביל בישראל הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים.

גורמי הימין הסהרורי בארה"ב בעלי מסורת ארגון ושימוש באלימות פוליטית. כמו במצעד בשארלוטסוויל ותוכניות חטיפת מושלת מישיגן. הגורם המקביל כאן הוא נערי הגבעות והשוליים הקיצוניים של יש"ע – לא הביביסטים

אלה האחרונים מושפעים ואולי אף סרים למרותו ופקודתו של המנהיג הפופוליסטי, אבל הגרעין הקשה שלהם מונה ככל הנראה מאות ספורות של אנשים אם לא פחות, לא עשרות אלפים. ואפילו אם אלה בגרעין הקשה לא יבחלו בנקיטת אלימות בתגובה לשיסוי – למשל, נגד ערבים או (עיתונאים) שמאלנים – זו כנראה לא תופנה כלפי סמלי שלטון או כוחות הביטחון.

מעורבותם של כוחות הביטחון בהתקוממות היא הנקודה האחרונה להבחנה בין ישראל לארצות הברית. המחדל האבטחתי בגבעת הקפיטול עדיין נחקר, וימים יגידו אם הייתה זו רשלנות נפשעת בלבד שגרמה לכך שקהל המתקוממים פרץ בקלות יחסית למתחמים המאובטחים של בית הנבחרים, או שהיה שיתוף-פעולה של ממש מבפנים. כך או כך, אין ספק שברקע להצלחת ההתקוממות עומדת ההטייה הימנית המוכחת של המשטרה האמריקאית. גם כאן, הקשר בין כוחות השיטור לבין תנועת העליונות הלבנה הוא קשר היסטורי, ובשנים האחרונות גורמי ימין קיצוני אמריקאי עושים מאמצים מכוונים להשתלב בכוחות הביטחון.

בישראל, גם אם ישנה הטייה ימנית ואפילו ביביסטית בקרב שוטרים – ואולי גם בקרב מפקדיהם, בעקבות הפוליטיזציה שהכנס נתניהו למשרד לביטחון פנים – עדיין אין מדובר במגמה רווחת ומסוכנת כמו בארצות הברית. נוסף על כך, ישנו שוני בין ישראל לארה"ב גם בשרשרות ההיררכיה בקרב כוחות הביטחון השונים.  בארצות-הברית, כוחות המשמר הלאומי של וושינגטון הבירה כפופים ישירות לנשיא – וגם משום כך, פחותים הסיכויים לחזות בירושלים בתמונות כגון אלה שנראו בוושינגטון.

לפיכך, כל הפרשנויות השונות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה הרווחת והבעייתית בישראל לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. עם זאת, ישנו לקח אחד חשוב שהאירועים בארצות הברית מלמדים, והוא הדבר המרכזי עליו יש לחזור באוזני הפוליטיקאים שלנו, ובפרט פוליטיקאי מסויים: כאשר משלהבים את ההמונים בהסתה ובליבוי יצרים, קשה לשלוט בגובה הלהבות.

הפרשנויות שצופות ש"זה יכול לקרות גם כאן" מבוססות בעיקר על הנטייה לדמיין כל אירוע פוליטי מרכזי בעולם במושגים מקומיים. אבל יש לקח חשוב: כשמשלהבים את ההמונים קשה לשלוט בגובה הלהבות

גם אם תמונות דומות של פריצה למוסד שלטון ישראלי אינן תרחיש סביר, אי-אפשר לדעת מה תהיה התוצאה של התפרעות של המון משולהב או של בודדים בעלי כוונות הרס. זהו לקח שמלווה את ישראל ואת נתניהו ספציפית כבר 25 שנים. עם זאת, דומה שהוא עדיין לא נלמד.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית