חדשות 12 דיווחו לפני מספר ימים על התפתחות שיכולה הייתה להיחשב לסנסציונית בימים כתיקונם ובמדינה כתיקונה: פורום פרלמנטרי הכפוף לועדת החוץ והבטחון, בראשות ח"כ צבי האוזר ובהשתתפות ראשי סיעות האופוזיציה יעלון (יש עתיד-תל"ם), ליברמן (ישראל ביתנו) ובנט (ימינה) – אבל גם גדעון סער, אבי דיכטר וניר ברקת מהליכוד.
במילים אחרות, חברי הקואליציה וחברי האופוזיציה, שהמשותף להם היא תפיסת עולם ימנית יותר או פחות, חברו להם יחדיו כדי להציג חלופה לממשלת ימין הלכה-למעשה, שבראשה עומד בנימין נתניהו, אבל שותפים לה גם בני גנץ, גבי אשכנזי ועמיר פרץ. השלטון, אם כן, ימני – אבל המתנגדים לו ימנים גם הם.
חברי הקואליציה והאופוזיציה, שחולקים תפיסת עולם ימנית, חברו יחדיו להצגת חלופה לממשלת ימין בפועל, שבראשה עומד נתניהו, אבל שותפים לה גם גנץ, אשכנזי ופרץ. השלטון ימני, אך מתנגדיו ימנים גם הם
הפער בין יעלון, בנט, סער וברקת לבין נתניהו, גנץ, אשכנזי ופרץ לא נובע מהריחוק הערכי ביניהם. ערכיהם של גנץ ואשכנזי מעולם לא היו ידועים במיוחד לציבור, וממילא נדרסו תחת הניסיון להימנע מכל אמירה אידאולוגית שתרגיז, חלילה, מנדט או שניים של מצביעי ימין.
ערכיו של פרץ ממילא נזנחו בחדוות הכיסא. ערכיו של נתניהו סובבים כיום, כפי שסבבו תמיד, סביב טובתו האישית. אלא שחברי פורום הביקורת המדובר, שזכה לכינוי 'קבינט הצללים', מבינים את מה ששרי וראשי הממשלה – המכהן והחליפי – מסרבים להבין: שהימים אינם כתיקונם והמדינה בוודאי שאינה כתיקונה.
את הרחובות בתל-אביב, בירושלים ובגשרים והצמתים שמחברים בין פקק לפקק שנתניהו לא רואה, מציפים אלפים רבים שכאבם זועק לשמיים: מסעדנים, שחקניות, עובדים סוציאליים, צעירות וצעירים ומבוגרות ומבוגרים מכל רחבי הארץ שמאוחדים בסלידה מהשחיתות, הנהנתנות, הניתוק והאנרכיה המוחלטת שמשדרת הממשלה המנופחת, הבלתי-מתפקדת וחסרת הכיוון ביותר בתולדות המדינה.
אלא שהאמת העגומה היא שעוד פורום פרלמנטרי, ביקורתי ככל שיהיה, לא יכול ולא צריך להיות הפתרון למצב הנוכחי. המשבר הבריאותי והמשבר הכלכלי, שהכשלון המוחץ בהתמודדות עמם הביא גם להפגנות המפארות כל פינה ברחבי הארץ, מחייב חשיבה יצירתית – ויותר מזה, הוא מחייב אומץ. בהינתן שמערכת בחירות רביעית, שתערך בעיצומו של משבר רחב יריעה ותחום, היא אפשרות רעה כמעט כמו המשך כהונתה של ממשלת השחיתות הדו-ראשית, המופרכת והלא מתפקדת, היקרה והקלולסית ביותר בתולדות המדינה, על האישים שמוזכרים בשמם כאן, אם הם רוצים באמת בטובת המדינה – לקום ולעשות מעשה, ולהקים ממשלת חירום אמיתית, שתחליף את הנוכחית.
אלא שהאמת העגומה היא שעוד פורום פרלמנטרי, ביקורתי ככל שיהיה, לא יכול ולא צריך להיות הפתרון למצב הנוכחי. על האישים האלה, אם רצונם בטובת המדינה – לעשות מעשה, ולהקים ממשלת חירום אמיתית, שתחליף את הנוכחית
יאיר לפיד טען מוקדם יותר שיש ביכולתו להקים ממשלה שכזו במקום נתניהו. תחתיו, הסביר, יתחברו בנט וליברמן (אך לא המשותפת, חלילה) וינהיגו מדיניות מאחדת, שתתמודד עם המשבר.
אם נתניהו יתפטר, תוך 48 שעות, נקים פה ממשלת חירום אמיתית. ממשלת אחדות אמיתית. לא ממשלת המנותקים הענקית שנתקענו איתה. הדבר האמיתי.
18 שרים. ממשלה יעילה, חדה, חדורת מטרה. ברגע שנתניהו יתפטר, כולם יצטרפו. יאחדו כוחות. אנחנו, בנט, ליברמן.— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) July 20, 2020
הוא לא הציע אידאולוגיה ולא פירט איך יחבר שלוש מפלגות שמחזיקות ביחד בפחות מ-30 מנדטים לכדי שלטון, אבל כציוץ בטוויטר – זה די. כחלוף כמה ימים ובהינתן שישנם כעת כמה וכמה חברים מכהנים בקואליציה שנכונים לבקר את נתניהו באופן פומבי ובמהלך משולב, האפשרות הלא סבירה שהציג לפיד התחלפה בדבר-מה בעל התכנות אמיתית.
הרשו לי, אם כן, לשרטט את התרחיש האפשרי, שאמנם לא יגיש לציבור הישראלי ממשלת שמאל עם חלופה אידאולוגית כנה לליכוד, אבל כן יכול לפטור אותה מעונשו של הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
אם סער, ברקת ודיכטר – וכמותם עוד תשעה חברי כנסת מהליכוד – יכריזו על הקמת סיעה חדשה, מנותקת מהליכוד (שתיוותר עם 24 מנדטים בלבד), נניח 'הליכוד החדש', שתכליתה שמירה על ערכי המפלגה הלאומית-ליברלית ומאבק למענם במקום למען עתידו של נתניהו – הם יוכלו ליצור תגובת שרשרת. היא תביא לבסוף, להקמת ממשלה חדשה, עוד בכנסת הזו, שמנהיגיה שווים כמעט, ושתוכל לעצב מחדש את המפה ללא האגף הביביסטי שלה.
כך, 'הליכוד החדש', יוכל לחבור לממשלה בראשות 'יש עתיד-תל"ם' עם יעלון ועם יאיר לפיד – מרכז מתון במסריו, שמרן דה פקטו בתפיסת עולמו – כמו גם עם בנט – וגם עם כחול לבן ו'דרך ארץ' (שיצטרכו לחיות אמנם תחת לפיד, אבל זה עדיף מאשר נתניהו) וגם עם העבודה (מינוס מיכאלי) ושניים מבין יאיר גולן (שליש מסיעת מרצ), אורלי לוי אבקסיס או רפי פרץ (שני ראשי סיעות יחיד).
זו מתמטיקה סבוכה של פרישות, פיצולים ומיזוגים, אבל השורה התחתונה שלה היא החשובה מכל: ממשלת 61 עם קוהרנטיות אידאולוגית, יעדים ברורים (טיפול בקורונה, שיקום הכלכלה, אולי אפילו עיצוב מחדש של הסטטוס קוו ביחסי הדת והמדינה), תאריך תפוגה ברור – ושלושה הישגים שיירשמו על שמה עוד בטרם יתכנס הקבינט לראשונה. בהם: הדחת נתניהו, הקמת ממשלה ימנית, לאומית וליברלית עם רוב ברור למול אופוזיציה מפורקת ומדוכדכת, והיעדר תלות במפלגות סקטוריאליות – החרדים (הסיוט של לפיד) מזה והרשימה המשותפת (הסיוט של בנט, ליברמן וסער-ברקת) מזה.
זו מתמטיקה סבוכה של פרישות, פיצולים ומיזוגים, אבל השורה התחתונה שלה: ממשלת 61 עם קוהרנטיות אידאולוגית, יעדים ברורים, תאריך תפוגה ברור – ו-3 הישגים שיירשמו על שמה עוד בטרם יתכנס הקבינט
זו לא תהיה ממשלה שהשמאל חפץ ביקרה. היא לא תביא הסכם שלום עם הפלסטינים ולא תקדם מדיניות סוציאל-דמוקרטית. אבל היא כן תרשום על שמה הישגים עצומים מעצם הקמתה, תאפשר לימין (ולשמאל) להתחיל להיבנות מחדש, תשחרר את ישראל מהפלונטר הביביסטי – ותחקוק את שמות המעורבים בה לעד כאנשים שעצרו את ההידרדרות רגע לפני התהום במאמץ אסטרטגי משותף ונטול אגו, כמעט.
ואם כל זה נשמע לכם הזוי או חסר סיכוי, נסו לחזור לרגע בזמן, לבוקר שאחרי הבחירות האחרונות, כשהתברר שלימין שוב אין 61 אבל לשמאל אין ממשלה בלי תמיכת הרשימה המשותפת, והדבר האחרון שחשבנו שיקרה היה פירוק כחול לבן, פשיטת הרגל של העבודה, התפצלות גשר, פירוק ימינה והקמת ממשלה עם שני ראשים בשם מגפה עולמית שמאיימת על כולנו.
עידו דמבין כותב ומרצה על חברה ופוליטיקה בישראל ומתמחה בפוליטיקה של ארה"ב. בעשור האחרון גר בתל אביב, פריז וניו יורק - ולאחרונה שב לישראל עם זוגתו. עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בזכויות אדם מאוניברסיטת קולומביה בניו-יורק. מאמין בכוחו של עט משונן לקדם שינוי, ונשען על הסופרים הגדולים של שנות ה-20 לקבלת השראה. מנהל המשרד הישראלי של itrek, המחבר את דור ההנהגה הבא של מיטב המוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב ואירופה עם ישראל.
הכותרות הראשיות עכשיו
הרפובליקאים שמנסים להיפטר מטראמפ, או לפחות לשגע אותו
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
פרשת יהודה נוריאל, והתגובות עליה, העלו בי שדים שביעבעו מתחת לפני השטח. הציפו את הפרדוקס שמוטמע עמוק כל כך בתוכנו. זה מתחיל כשהחברה – ההורים, הפרסומות בטלוויזיה, חברים לשכבה – אומרת לך: כאישה, עליך להיות עדינה, עלמה במצוקה, לחכות לנסיך שיגאל אותך מרפיון ידייך הנובע מהיותך אישה בעולם.
כשאת מנסה להתנגד, להציע אלטרנטיבה, לומר – "אני שווה לכל גבר, אני אישה חזקה", יאמרו לך שלא ניתן להתכחש לשוני הביולוגי הבסיסי שמאפשר לכל גבר באשר הוא לתפוס אותך ולזיין אותך בניגוד לרצונך. לא שאנחנו אומרים שזה בסדר, כן? לא שאנחנו מצדיקים אותו, אבל רק שתדעי שאת לא יכולה להתנגד גם אם היית רוצה כי את אישה, ואישה – חלשה.
אספר לכם מה קורה אחר כך:
אחר כך את מתבגרת קצת, עדיין ילדה, מנסה להבין מי את בעולם הזה. לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים שסביבם) שהם עדיין בחיים.
לרוע מזלך גיל 16 הוא גיל אטרקטיבי במיוחד לרווקים מבוגרים שמחפשים קצת אקשן בלי מחויבות. שמפחדים להזדקן ומחפשים מישהי צעירה שתאשר להם (ולכל שאר הגברים סביבם) שהם עדיין בחיים
והם יודעים מה את צריכה – שיגידו לך שאת יפה, שאת חכמה, שאת משהו מיוחד. שיסתכלו עליך ויראו אותך. וכשאת באה ממקום של חוסר – ובגיל ההתבגרות, כשאת רק מגלה ניצנים ראשונים של זהות, כשאת עדיין מנסה להבין מי נגד מי, ואולי אבא שלך, גבר בעצמו, הוא לא האב הנוכח של השנה, או נרקסיסט בעצמו, או שניהם – לא צריך הרבה כדי לקנות אותך.
כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ.
עד גיל שמונה-עשרה איבדתי אמון בגברים מכל הסוגים. זה התחיל בגיל צעיר, כשנקריתי בדרכם של חבורת בנים מתבגרים "סקרנים", שהעבירו אותי מיד ליד ועד היום לא התנצלו על זה. יש לציין שהיינו "חברים טובים" ונשארנו בקשר עד לפני שנים אחדות. אולי אתם שואלים את עצמכם, איך זה הגיוני. אז ככה:
ההורים בשלהי תהליך גירושים די מכוער, שניהם מרוכזים בעצמם בעיקר, לא פנויים לשים לב, וגם סומכים עליי – כי אני ילדה נורא עצמאית. בגיל ארבע-עשרה אני יוצאת לעולם, מצוידת בהרבה עקרונות ומעט הבנה אמיתית של המורכבות הגדולה שמרכיבה את המציאות.
בבית-הספר אני מוזרה מכדי להיות מקובלת, וגם החברות המעטות שיש לי לא מבינות אותי. תמיד הייתי החוצנית של הכיתה, והחוצנות הלא מתנצלת שלי גררה השפלות לרוב. אותה חבורה שמאוחר יותר הפכה לחבורה שלי, ואחר כך לנקודה שבה הכל התחיל להידרדר – התחילה בתור חבורת בנים שמשפילים אותי כי אני לא מנסה להתאים את עצמי לסטנדרטים שלהם.
כולם מודעים לקלישאה וכולם משחזרים אותה שוב ושוב. את תגידי לעצמך "יש לי דדי אישיוז" ותחשבי שזה מגניב ומתוחכם, והזאבים שסביבך ישמעו את הדלת נפתחת ויתקעו את הרגל בחריץ
בשלב מסוים משהו השתנה, התקרבתי לאחת הבנות שהיתה חברה שלהם, והיא הציגה אותי כאחת משלהם ומהר מאוד הדחקתי את ההשפלה וקיבלתי את ההצעה להיות חלק. זה הרי כל מה שרציתי.
מאותו רגע הפכתי לכלי, למשחק, לאיזה גוף שאפשר לעשות עליו ניסיונות ואחר כך לצאת לעולם האמיתי ולפגוש בנות אמיתיות. כל כך הייתי תלויה בקבלה של אלו שהוקיעו אותי, ששכנעתי את עצמי שזה התפקיד שלי בעולם הזה. שמעתי את המונח שרמוטה ואמרתי, אם יש מונח כזה זה אומר שיש דבר כזה, ואם יש דבר כזה מישהו צריך להיות הדבר הזה, וכנראה שאני פשוט זה. שרמוטה.
וכך (תכתיבי החברה ו)היגיון של ילדה בת ארבע-עשרה המשיכו להוביל אותי כמעט עשור קדימה בכל צעד ומצלים על צעדיי עד עצם היום הזה.
בשלב מסוים נפסקו ה"התנסויות", כפי שהגדרתי אותן אז, ומה שהיה לא דובר יותר בינינו עד היום. בשלב זה כבר הייתי מטושטשת לגמרי לעצמי. הרגשתי שהגוף שלי הוא הנכס היחיד שיש לי, והבנתי שאני צריכה לעבוד עם מה שיש לי. קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים, משום שזה מה שהכרתי. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות, ומי שלא היה כזה – או שהוא עושה בכאילו או שאני פשוט לא מספיק טובה בשבילו.
קיבלתי עליי את תפקיד הקורבן בלי להבין מה זה אומר בכלל. פלירטטתי עם העלובים שבגברים ונעניתי לחיזורים משפילים ומבזים. מבחינתי, אלו הגברים שהרכיבו את העולם, שלי לפחות
כל פעם ששכבתי עם מישהו והוא התכחש אליי מיד לאחר מכן, לרוב כי אני צעירה מדי – צעירה מדי בשביל לבלות איתו, אבל בוגרת מספיק כדי לשכב איתו – זה היה עוד אישור לעליבות שלי עצמי, לחוסר התקווה, לאמונה שאני טובה מספיק רק בתור זיון.
הסתמכתי על מדגם מפוקפק של גברים בין הגילאים 23 ו-40 שלא עצרו לרגע להקשיב לילדה השבורה שביקשה חיבוק, ובמקום זה עשו כאילו הם מקשיבים עד שהיא התפשטה ואז הם זיינו אותה והזמינו לה מונית כי הם "צריכים לקום מוקדם".
אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים, בעידוד חבריו הרווקים המזדקנים שעבורם זו הייתה מטרת חיים לזיין כל כוס בעיר, וכמה שיותר צעיר, וכל האמצעים כשרים.
הדובדבן שבקצפת היה חבר של חברים, כמעט בגילי. התרגשתי מהמתח שנבנה בינינו, הרגשתי שסוף סוף מישהו רואה אותי כפי שאני, הוא ידע שאני מזדיינת ולא הייתה לו בעיה עם זה. בדיעבד, זו היתה הנקודה. אחרי שנים שבהן האמנתי שאף גבר לא ירצה אותי כשאני "משומשת" ככה, הוא ידע וזה לא הפריע לו. באותה נקודה כבר הייתי שלו.
מעבר לכך שלא הפריעה לו ההיסטוריה המפוקפקת שלי, נראה שבאופן כללי לא ממש עניין אותו מי אני ומה אני. כבר בתחילת הקשר הוא לא טרח להסתכל עליי או לדבר איתי. יכולנו לצאת לאכול ובמשך שעה שלמה הייתי מתפתלת ומחפשת נושאי שיחה והוא היה עונה בלקוניות ובקושי יוצר איתי קשר עין. כשהייתי מנסה למחות, הוא היה הופך לגבר רגיש ורחום וחנון, מלטף לי את השיער ואומר לי שהוא אוהב אותי ושהוא לא התכוון. כל כך ניסיתי לשכנע את עצמי שסוף סוף מצאתי גבר הגון, שמשפט כזה היה מספיק כדי למוסס, או לפחות לדחוק לפינה אפלה מאוד, את כל מה שידעתי שאני מרגישה.
אחרי הזיונים הגיעו מערכות היחסים. החבר הראשון שלי היה קצת לפני שהתגייסתי, בן 40, רווק מבוגר, עצוב ומדוכא מהחיים, שגרר אותי לתוך הבור החשוך שלו בלי לחשוב פעמיים
מהר מאוד התחלתי לראות את עצמי רק דרך העיניים שלו – שיעממתי את עצמי, לא ראיתי בעצמי שום דבר טוב. האפאתיות המוכרת כל כך גרמה לי לצאת למלחמה על תשומת הלב שלו, לנסות להוכיח לו שאני כן מספיק טובה, רק לא להפסיד אותו. כי מי עוד מסוגל לדעת עליי את מה שהוא יודע ועדיין לאהוב אותי.
זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה שאי אפשר לסבול אותה. אם כל מה שאני זה הוא, כשהוא הולך לא היה נשאר ממני כלום מלבד הציפיה שיחזור.
הוא היה מפלרטט עם בנות אחרות לידי והייתי אומרת לעצמי – עדיף לו להיות איתה, היא הרבה יותר מעניינת ממני. מה יש לי להציע בכלל שאין לכל בחורה אחרת ברחוב. הייתי תופסת אותו מתכתב עם בנות אחרות, שולח לבבות ומצחקק כמו ילדה מאוהבת, והייתי מוכנה כבר לעימות כשהוא היה פשוט מתוודה.
וכשהתלבטתי מה עכשיו, כשאני יודעת בעומק ליבי שאני לא מסוגלת לעזוב אותו, הוא היה מפטיר "אני אוהב אותך, אני בחיים לא אפגע בך", בלי לדבר על הצעדים הקונקרטיים שבהם הוא מתכנן לנקוט כדי לא לפגוע בי, והייתי עוזבת את זה. הוא אמר לי שהוא בקטע של החברה הכי טובה שלי כאילו שזה דבר לגיטימי להגיד ואני, שכבר לא נשאר לי היגיון עצמאי, הצדקתי אותו ותירצתי בשבילו וסיפרתי לעצמי שכנות זה מרכיב חשוב בקשר.
זנחתי את כל מה שעניין אותי לטובת מחקר אובססיבי על תחומי העניין שלו. כל מי שהייתי סבב סביבו – והפחד להיות לבד גדל וגדל ומילא את כולי. כשהוא היה שם, היה רע. אבל כשהוא היה הולך – הייתה חרדה בלתי נסבלת
כשנחלצתי בקושי נותרתי צל של בנאדם, לא זכרתי מי אני ולמה. לקח לי חודשים ארוכים לשלוף את עצמי מהדיכאון השחור שנכנסתי אליו, עמוק יותר ויותר עם כל יום שבו הוא היה חלק מחיי.
לא הכרתי את יהודה נוריאל והוא לא פגע בי, אבל הכרתי יהודה נוריאלים כמוהו. אז מה אני, פשוט טיפשה? אישה חלשה? זה מה שאמרתי לעצמי שנים. אל תטעו. וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים שאומר – את חלשה, את תמימה מדי, את נותנת שינצלו אותך, לא התנגדת, התלבשת חשוף מדי, שתית יותר מדי ואז עלית אליו – מה ציפית שיקרה?
תשמרי על הכוס שלך! אם את לא תשמרי עליו אף אחד לא ישמור עליו בשבילך! ואם לא שמרת עליו מספיק טוב זו אשמתך הבלעדית!
אומרים לנו שאנחנו חלשות כי לא אמרנו לא, כי אף אחד לא הצמיד לנו סכין לצוואר (ברוב המקרים) ובכל זאת נשארנו שם.
ואז אנחנו מנסות להשמיע קול ולהגיד די! ואז אומרים לנו שאנחנו אופורטוניסטיות, שאנחנו פתייניות ונקמניות.
אז מה כן?
מפקפקים באמינות שלנו כאילו יש למישהי סיבה להתלונן על פגיעה מינית סתם ככה, כי זה כזה כיף וקליל, ולא תהליך שהוא נורא כמעט כמו האונס המקורי, שבו חוקרים אותך כאילו היית את הנאשמת, ושואלים שאלות כמו "האם היית רטובה", ואז את מגיעה למשפט (או שהתיק נסגר הרבה לפני כן) ואת נאלצת לעמוד מול שופטים שמרשים לעצמם להגיד ש"יש נשים שנהנות מאונס".
וכל טוקבק של גבר שלא יודע מה זה להיות אישה בעולם של מסרים סותרים, בעולם שבו מנצלים אותך ואז מאשימים אותך שאת מאפשרת או מבקשת (!) את זה, מעלה שוב את הקול הקטן הזה בפנים
וכולנו קורבנות בתוך המציאות האלימה הזו. גם גברים נפגעים מינית – עד גיל שלוש-עשרה אפילו בשיעור שווה לזה של הנשים הנפגעות. כמעט אף אחד מהם לא מדבר על זה, כי אם מישהו הצליח לכבוש אותך אתה לא גבר, או לכל הפחות גבר חלש מאוד – עוד חתיכה ממשחק התפקידים הענק שכולנו פיונים בו.
וכך מעגל האימה הולך ומשחזר את עצמו, כשהפוגעים ממשיכים בחייהם ומקבלים אישור שבשתיקה למעשיהם, והנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים שבהן, משומה, אף אחד לא ממש מתעסק.
ואז הפוגע שלך מת ואת מחליטה לצאת לאור כי את מבינה שכבר אין לך ממה לפחד, ואת מבינה שאם תמשיכי לשתוק את תמשיכי לפחד ותמשיכי להאשים את עצמך. ואז מהביבים מזדחלים כל מיני טוקבקיסטים שכלואים כל כך עמוק בתוך המשחק, ומאשימים אותך כדי להרגיש יותר טוב עם הפעם ההיא שהם שכבו עם איזה אחת חצי מעולפת בלי לחשוב, או שהם ראו איזו אחת כזו עם חבר שלהם ולא אמרו לו כלום.
והם לא מבינים בכלל כמה המילים שלהם מכוונות בדיוק לפצע המדמם הענק שנמצא עמוק בתוכך, שאת נאבקת איתו כל יום, כל דקה, כל פעם שמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך ואת לא בטוחה אם להאמין לו.
אומרים לך לגלות קצת אחריות אישית. ואני אומרת לכם – תתחילו להסתכל פנימה. תתחילו לעשות חשבון נפש עם כל החלקים הרקובים שמדברים מתוככם. אלימות היא לא רק אונס בסמטה חשוכה, היא לא רק סימנים סגולים. אלימות היא עליונות, היא האמונה שזכותי לשלוט באדם אחר, להחליט בשבילו, להגיד לו מה נכון ולא נכון לו.
הנתקפים נותרים לברוח ולברוח מסכנות ממשיות ולא ממשיות, עם בוחן מציאות לקוי, זרים לעצמם וגופם זר להם, עם סיוטים בלילה וקשיי שינה, עם דיכאונות וחרדות ועוד מגוון השלכות ארוכות טווח ומחריבות חיים
בסופו של יום כולנו בני אדם, כולנו זקוקים לחום ואהבה ולאישור, כולנו זקוקים לבית. אין בזה רע. אל לנו לתת לאף אחד להשפיל אותנו משום שאנו מוכנים להודות בכך, או להשתמש בידיעה הזו כדי לנצל ולפגוע בנו. אל לנו לתת יד להצדקה של מעשים מהסוג הזה. ועלינו להיות מודעים להשלכות של המעשים ושל המילים שלנו, וגם של השתיקה. ולהבין שאנחנו עוסקים בבני אדם אמיתיים, בשר ודם לב וכליות, בדיוק כמותנו, ומוטלת עלינו האחריות ללמוד להקשיב זה לזה, ולהיות ראויים להקשבה.
אשמה
אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר
אני החתול
והעכבר
והמלכודת
וחתיכת הגבינה
וחתיכת הבשר
לכן אפשר, ולכן אפשר,
לכרסם אותי. לכרסם אותי.
ולכן אפשר לכרסם אותי.
גם אם אני קצת קשה ללעיסה
גם אם לא נראה שאני ממש רוצה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
גם אם נראה שאני ממש רוצה את זה
ולכן אפשר לכרסם אותי
לכרסם אותי
לכן אפשר לכרסם אותי.
הגר שמיע היא סטודנטית לפסיכולוגיה, מורה ליוגה, סולנית בלהקת רוק וכותבת. מאמינה בטוב הבסיסי בבני האדם, מכירה בסבל הקיומי הבלתי נמנע, ומתקיימת בתווך שבין השניים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
את כותבת נהדר ממש טבעי חשבת פעם על כתיבה לקולנוע? יש לך כרגע אוסקר ביד זה פשוט כל כך מעניין חומר כל כך עשיר. רק חבל שזה אמיתי וכואב. אבא שלי שהיה שחקן אמר לי פעם שהסיפורים הכי טובים נמצאים בחיים עצמם. רק צריך לדלות אותם משם. אבל זה לא קל ולא פשוט.
הגר כמה אומץ לכתוב. קראתי בכאב עצום. קראתי חשבתי על עצמי. איפה הייתי אני בתחנות הגיל שבהן היית. את מוכשרת, את חזקה מספיק לספר ולהתמודד עם העבר, אני קורא שאת עושה הרבה דברים יפים וטובים לעצמך ולטובת אחרים. זן גם דרך נהדרת להתמודד גם עם התלאות שחווית. אני לא מכיר אותך אבל הסיפור שלך היה עבורי סיפור חשוב ללמוד משהו על נערה בגיל ההתבגרות. ואני פוגש מאות נערות ונערים כל יום ואת נתת לי מתנה גדולה ברשימה הזו שלך. תודה. רם כהן
למקרה שפיספסת
תגובות אחרונות
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בנט עלה על סוס חזק – הקורונה – בעוד ששותפתו העיקרית לשעבר מתמקדת בסוס הרבה יותר חלש. סמוטריץ איתה בענין – הצעה שלו לחקיקה פרלממטרית של שופטים גם נדחתה.
אם בנט אוהב את המודל של בוני וקלייד יש לו באג'נדת הקורונה שלו מישהי פוטנציאלית חדשה שגם צעירה וגם נראית טוב וגם פופולרית עתה: יפעת שאשא ביטון.
והיא אפילו באופן בולט (לפי שמה הן מהבית והן מנישואים) מזרחית כך שמוסיף מימד לתהודה הפוליטית שלו בזמן שענין העדתיות שוב צף (מיקי זוהר, מירי רגב, דודי אמסלם) כי נתניהו זיהה אותו כמכשיר יעיל (אף שבפועל האינטגרציה העדתית בישראל כמעט מליאה. אך זכרונות ומרירות העבר נשארו).
טלנובלה נשית פוליטית בישראל: שרה שנאה את אילת ויפעת תחליף את אילת בשותפות עם נפתלי.
בינתיים לפחות מערכת המשפט ניצלה מעוד התקפה. אם בנט חכם הוא לא יעשה ממנה אג'נדה נוספת. ישאיר זאת לזוג בצלאל-אילת. הרי היא זו ששכנעה את בנט לחבור שוב בבחירות האחרונות לבצלאל – שאבן רחיים על צווארו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
זה היה ברור שזה יקרה. בישראל יודעים תמיד לסגת אפילו אם זה רק פסע מהתהום. זה תחושת האיום הקיומי פה – שתקפה כתמיד – שמבטיחה שזה יקרה.
לכן כל התחבולות הפוליטיות של נתניהו בסופו של דבר לא יעזרו לו ולכן גם לא מפחידות איש. ברגע האמת, כשנראה שהמצב על פי תהום (מה שהיום כבר קרוב), נוצרות התחברויות כמו זו המתוארת פה כדי לטכס עצה על-מפלגתית.
הבולדגים של נתניהו – אלה שמונו על ידו משיקולי נאמנות לו ולא כישורים – ינסו למנוע זאת. אך כמו שראינו עם יפעת שאשא זה לא עובד ועם ועדה זו לעיל זה כבר גם הרבה יותר רציני.
נתניהו צולל וצולל ואפילו דרעי וגפני – שנקנים באינסוף כספים – כבר לא יעזרו לו. הפור נפל. גם הוא כבר מרגיש זאת.