אותי לא לימדו לחיות, אלא לשרוד. כשהייתי ילד, בן בכור לשני ניצולי שואה, סבתא שלי, דודתי שהיא אחותה, והאומנת שלי, אף היא בת משפחה, היו דוחפים לי אוכל בכפית לגרון, כמו שהיו עושות לאווזים. "עס מיין קינד, עס", אכול, ילדי, אכול, היו משדלות אותי, וכשהייתי מסרב לאכול את פיסת הלחם הטבולה בביצה רכה מדי היו מספרות לי שזה אווירון הטס עד אל פי. וכשלמדתי לחסום את נתיב התעופה של הלחם הטבול בביצה אל פי היו לוחצות על לסתותיי, העיקר שאוכל משהו, העיקר שאשמין. כי ילדים רזים, מזי רעב, הם ילדים מתים.

כשסירבתי לאכול את פיסת הלחם הטבולה בביצה רכה מדי היו מספרות לי שזה אווירון. וכשלמדתי לחסום את נתיב התעופה שלו, לחצו על לסתותיי. העיקר שאוכל משהו, שאשמין. כי ילדים רזים, מזי רעב, הם ילדים מתים

את הדברים האלה לא סיפרתי אף פעם. שאותי לימדו לשרוד, לא לחיות. שתמיד יהיה אוכל בבית, רצוי בשפע, שתמיד יהיו בבית בקבוקי מים חתומים ופחיות שימורים, נרות וגפרורים ומכשיר רדיו על סוללות, והמהדרין מוסיפים גם חבל, כדי שיהיה במה להשתלשל מן הקומה הגבוהה, לברוח מפני הנאצים, אם יגיעו.

הסיפור שגדלתי עליו בילדותי סיפר כך: סבתא צביה, עליה השלום, אם אמי, הייתה אישה נחושה. ביום שפלשו בו הגרמנים לפולין, היא ביקשה מסבא יוסף, בעלה, לברוח. הוא סירב. לו ולאחיו בנימין היה איטליז מצליח בשדלצה, והוא לא רצה לעזבו. סבתא הלכה, שכרה עגלה עם סוס, העמיסה עליה את ארבע בנותיה ובנה ואת הפסנתר המשפחתי, רכבה עליה עד לאיטליז, ניגשה פנימה ואמרה. "יוסף, איך גיי א וועג." יוסף, אני הולכת לדרכי. אם אתה רוצה, תצטרף. אם לא, תישאר כאן.

סבא שלי הצטרף. ראה זאת אחיו בנימין והצטרף גם הוא, עם משפחתו. שתי המשפחות ברחו לרוסיה. לנו סיפרו שברחו לפרטיזנים ביערות, כי זה מה שסיפרו לגרמנים, כדי לקבל מהם שילומים. סיפרו לנו, שסבא יוסף מכר את המעיל היחיד שהיה לו בעבור כיכר לחם ביערות. אבל זה לא היה ביערות פולין, אלא ברוסיה.

כך הם ניצלו. מי שנשאר מאחור, בשדליצה, נרצח. רבים מבני ובנות המשפחות הענפות שלנו נרצחו שם. אבל שתי המשפחות הגרעיניות הללו שרדו, עלו ארצה בשנת 1949, לבני ברק, והקימו כאן משפחות לתפארת. בזכות סבתא צביה אני חי.

בזכותה, ובזכות הסבתא השנייה שלי, סבתא יפה, אם אבי. את סבא יוסף, אב-אבי, גייסו לעבודות כפייה ברומניה, לסלילת כבישים לצבא הנאצי. סבתא, עם שלושת ילדיה, אולצה ללכת בצעדות המוות לטרנסניסטריה. כשהגיעו לגטו מוגילב הותירה את ילדיה בבית מחסה שפתח שם הג'וינט, והיא ואחותה הלכו לחפש עבודה אצל איכרים, בשביל לקיים את עצמן ואת ילדיהן.

כששבה בלילה לבית המחסה ראתה כלב אוכל את גוויית בתה. דודתי צילה עליה השלום. את דודי צבי קברו כבר מוקדם באותו ערב בבור של סיד. סבתא הרימה בידיה את אבא שלי, שהיה כבר חולה בטיפוס, והתכוונה לצאת עמו מבית המחסה. לאן את הולכת, לאן את לוקחת את הילד, שאל המשגיח. והיא ענתה, אם נגזר עליו למות, לפחות ימות בידיים שלי.

סבא וסבתא רבה של אילן שיינפלד, שלמה ושרה פלדמן, מצד אביו, וכל ילדיהם, לפני השואה.

בזכות סבתא יפה וסבתא צביה אני נולדתי כאן, בארץ ישראל, נכד ראשון לסבתא יפה, שלימדה אותי יידיש בהיחבא, כי הוריי לא רצו שאלמד את שפת הגלות.

אותי לימדו לשרוד, לא לחיות. ולכן, כאשר אחיי החלו בתהליך הוצאתו של דרכון פולני, הם הפצירו בי לעשות כמוהם. אני לא ידעתי את נפשי. הלא ארבעתנו גדלנו בבית, שבו תמיד אמרו לנו, שאין לנו ארץ אחרת. שכול אחד יעשה טוב בחלקת אלוהים הקטנה שלו, וכך יהיה הטוב שלם.

היא ואחותה הלכו לחפש עבודה אצל איכרים, בשביל לקיים את עצמן ואת ילדיהן. כששבה בלילה לבית המחסה ראתה כלב אוכל את גוויית בתה. דודתי צילה עליה השלום. את דודי צבי קברו כבר מוקדם באותו ערב בבור של סיד

אבל ככול שחלפו החודשים התגברה ההסתה והתגברו השיסוי והפילוג מבית ראש הממשלה, וזה נאחז במשרתו, מתעתע בציבור בשקרים, בתעמולה, משסה את נאמניו במתנגדיו. וככול שגברה מגפת הקורונה, ועמה התבררו אזלת ידו של רה"מ ושל השלטון, של מוסדות המדינה, מול שתי המגפות – מגפת הדיקטטורה ומגפת הקורונה, חשתי שהקרקע מתחת לרגליי נשמטת.

הבנתי, שכפעיל מרכזי במחאה, לפחות ככותב, אני מצוי בסכנה. אם תתקיים כאן מערכת בחירות רביעית, וחלילה רה"מ ותומכיו יזכו בה, יחול על ראשינו אסון. תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, ולכול הפחות, מתנגדי השלטון, כמוני וכמו חבריי וחברותיי למחאה, יוגבלו, אם בהגבלת חופש הביטוי שלנו ואם בהגבלת חירותנו, אם לא למעלה מזה.

ואז, כמו בכול זמן משבר, בכול זמן שבו חרדת הקיום שלי מתעוררת, עלה בי סיפורה של הסבתא צביה, וסיפורה של הסבתא יפה. ואני אמרתי לעצמי, שאמנם לעולם לא אעזוב את הארץ הזאת. שאין לנו מקום אחר. באמת שאין. ולכן אני מחויב ככולנו להיאבק על הטוב כאן. אבל שבד-בבד עם האידיאליזם שלי, עם רגשותיי העמוקים ביותר, הציוניים, אני צריך להיות גם ריאליסטן, להביט במציאות, לראות מה היא משדרת, ולהיות מוכן לבאות.

שלעתים, אין לאדם ברירה אלא לפעול בניגוד לערכיו, לאמונותיו ולצד מצפונו, כדי לחיות, כדי לשרוד. הוא וילדיו. ולכן, הרמתי טלפון לעורך הדין שטיפל בהוצאת הדרכונים של אחיי ומשפחותיהם, קיבלתי ממנו הצעת מחיר והנחיות, ובהתאם לכך גם הזמנתי העתקים מקוריים של תעודות הלידה של בניי מדלהי. והם בדרך.

וברגע שיגיעו הנה עם קורייר, אעמוד שוב מול הדילמה הזאת. האם אני, אילן שיינפלד, סופר עברי במדינת ישראל, בן לניצולי שואה, חניך ומדריך לשעבר בתנועת הנוע"ל, פעיל פוליטי כול חיי, האם אני, שכול הווייתי יהודית, ישראלית ועברית, אהיה מסוגל להחזיק באמתחתי דרכונים פולניים לי ולילדיי?

דרכון, אמרתי לעצמי, הוא רק פתח מילוט. אבל קול אחר אמר בי, לא, דרכון זר הוא גם פיתוי. שער של פיתוי להסתלק מן הארץ האהובה והמסוכסכת הזאת. ואיך אוכל לעמוד מול הפיתוי הזה? ואיך בכלל אהיה מסוגל לחיות בידיעה, שיש לי אפשרות כזאת, ולו רשמית, גם אם לא נפשית, רגשית או מעשית, ודאי שלא לאומית-דתית. הרי זה כמו להחזיק אקדח בבית. ואני לעולם, אבל לעולם, לא אחזיק אקדח באמתחתי, כי אני יודע עד כמה זה מסוכן לי. אז דרכון? זה לא דרכון, זה דרקון, אמרתי לעצמי. זה לקחת דרקון יורק אש, מכלה כול, ולגדל אותו בביתי.

זה מה שעומד בפניי כעת. סיפורי ההישרדות של סבתותיי, החרדה שלי מפני המתחולל כאן, הידיעה וההכרה שעלי לעשות כול שביכולתי כדי לתקן את המציאות הישראלית, והחשש שמא, אם לא יהיה בידי דרכון זר, זה עלול לעלות לי בהגבלת חופש הביטוי שלי, חירותי, או חיי.

הרי זה כמו להחזיק אקדח בבית. ואני לעולם, אבל לעולם, לא אחזיק אקדח באמתחתי, כי אני יודע עד כמה זה מסוכן לי. אז דרכון? זה לא דרכון, זה דרקון, אמרתי לעצמי. זה לקחת דרקון יורק אש, מכלה כול, ולגדל אותו בביתי

אין לרשומה הזו סיום נאות. לא לכול דילמה יש התרה. לעתים צריך לחיות עם דילמות. וההבנה וההכרה בכך, אולי הם ניצן, או נבט, שמרים אט אט את ראשו העדין בנשמתי כעת, ומלמד אותי איך לחיות בתוך ואף על פי חרדה קיומית.

אינני יודע מה יקרה כאן, ומה אעשה. אני אדם חרד, אבל אופטימי מטבעי. זו הסיבה שזרעתי החודש ירקות ודשא בגן הירק שלי, כאן, באדמת הגליל. זו הסיבה שהחלטתי לרפד מחדש את הרהיטים בסלון וגם לזַמן הנה צבָּעי בשבוע הבא, כדי לחדש את ביתי. אני נשאר כאן, אמרתי לעצמי, ואני גם נשאר בבית, בגלל הקורונה המסכנת אותי. ולכן כדאי שיהיה לי נעים פה. בבית. וזה הדבר שאני אומר לעצמי גם בנוגע לחיים בארץ הזאת. עכשיו בואו ונהפוך את זה לאפשרי.

אילן שיינפלד (1960) הוא סופר ועורך, לשעבר עורך ספרותי ב"על המשמר" ודובר "הקאמרי," כיום עורך ומורה לכתיבה, ואב יחידני גאה לתאומים שנולדו בפונדקאות בהודו. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים (1990, 2015), ותושב הגליל המערבי. ממייסדי וחברי המפלגה הדמוקרטית. מרגיש שהדמוקרטיה היא מה שלוקחים לך כשאתה עסוק בגידול ילדים.

מאז תקופת דיווחי הטלוויזיונים של שלומי אלדר לא היה מי שידווח כמוהו על מה שחושבים הפלסטינים ומה קורה בחברה הפלסטינית. עיתונאים עדיין יש, כמו למשל עמירה הס (שגם כתבה ספר על תקופת שהותה בעזה) וגדעון לוי המתמקד בעוולות ספציפיות.

ספרו של אוהד חמו "פני השטח"

אוהד חמו כתב ספר קריא, מעניין ומכיל מידע לא מועט, הגם שנכתב כספר דיאלוגים ולא כמחקר ממוסמך. כבר בעמ' 13 הוא כותב דברי טעם על השלטים בכניסה לרשות הפלסטינית –

"דרך זו מובילה לשטח A  בשליטת הרשות הפלסטינית. הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה  עבירה פלילית".

חמו מעיר שלעיתונאים בעלי תעודת לע"מ הכניסה היא חוקית ומותרת, ומביא מדברי קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים:

"אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס כבר היו עושים איתם".

חמו מצטט קצין בדרגת אלוף ממנגנוני הביטחון הפלסטינים: "אנחנו מחזירים הביתה כל שנה 200 ישראלים שנכסנו בטעות או בכוונה לשטח שלנו. יש לנו 200 גלעד שליט פוטנציאלים שאיננו מנצלים. תחשוב מה חמאס היו עושים איתם"

העבודה בשטחים מלאה באתגרים ייחודיים, מסביר חמו,

"הראשון שבהם וכנראה גם המשמעותי ביותר הוא הקושי לייצר מקורות עיתונאים המבוססים על מערכת של אמון, ולעיתים אף ידידות" (עמ' 14).

מיותר לציין את הסיבות לחשדות ולחוסר האמון.

חמו המסביר שמטרת הספר היא:

"להיות מעין מורה נבוכים לעולם המקביל שמתקיים לצדנו. אינני מתיימר להביא לכאן מסמך אקדמי. מטרתי היא לספר על הפלסטינים מנקודת מבט  אישית לגמרי שנשענת על מפגשים, שיחות ולעיתים על קשרים וחברויות יוצאי דופן שנטוו במשך כמעט שני עשורים. אני רוצה להכיר את הזירה הפלסטינית, לפרק את המבנה לגורמים הבסיסיים שמרכיבים את החברה, את מקורות המוטיבציה שלה ואת מניעיה"(עמ' 16).

חמו פוגש מגוון של אנשים מכל הארגונים ומקבל מגוון של דעות, חלקן אף מפתיעות. כך למשל הוא קיבל הודעה מחבר הלשכה המדינית של חמאס בעת מבצע "צוק איתן" שאמר לו כי:

"הדרישה שלנו לגבי עזה היא לפתוח אותה לעולם. תסירו את המצור שהטלתם עליה מאז שעלינו לשלטון, פתחו את המעברים הימיים והיבשתיים, תנו לנו להקים נמל ושדה תעופה – ותשקוט הארץ עשר שנים" (עמ' 22).

לצד הבאת דעות אנשי חמאס הוא גם מביא את הביקורת עליו ומתברר:

"שבשנים האחרונות גוברים קולות הביקורת הפנימית בעזה על מה שנתפס כהיווצרות שתי חברות בלתי שוויוניות: שכבה דקה של אדוני הארץ המקורבת למנעמי השלטון ומולה המוני העם" (עמ' 32).

אולם מה שמדהים היא תפיסת החברה האזרחית החדשה, ההולכת ונרקמת בעזה ובגדה, שעל חזונה שמע חמו מצעיר עזתי, אשר הוא וחבריו עושים עבודה כדי:

"להפסיק את ההאשמה האוטומטית כלפי ישראל. אנחנו פועלים בבתי ספר רבים…האתגר הגדול שלנו הוא תכנית הלימוד בעזה, ששנאת היהודים והקריאות להרוג אותם הם חלק בלי נפרד ממנה…האזרח בעזה צריך לראות תמונה שלך יושב על חוף הים בבגד ים עם משקה ביד, נהנה מהחיים…הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים …אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות  יחד כדי למסמס את זה" (עמ' 33, 34).

צעיר עזתי: "הם צריכים לראות ישראלי בלי מדים. אני נלחם בשחיתות, מנסה לבנות תשתית לדמוקרטיה אמיתית. רוב העזתים רוצים שלום ומתנגדים לחמאס. אבל חמאס וממשלת ישראל ממש עובדות יחד כדי למסמס את זה"

ההתנגדות לחמאס איננה תאורטית אלא גם מעשית. כך למשל צעירה עזתית מספרת לחמו:

"יש גם משפחות שלמות, מחמולות גדולות, שבניהן נורו ונהרגו על ידי תנועת חמאס והן ממתינות לרגע שיוכלו לנקום בה" (עמ' 52).

בהקשר זה ביחס לפעולות נגד הגדר מסביר חמו, שחמאס עודד צעירים ובעיקר אימהות להגיע אל הגדר גם בתשלום שכן אלו נוהגות להביא איתן את ילדיהם,

"חלק גדול מ-240 האוטובוסים שפועלים בעזה הולאמו לטובת הפרויקט החדש. הנהגים שהעזו לסרב, נתקלו באיום שרכבם יוחרם" (עמ' 53).

אין קול אחד ביחס לאפשרות הפתרון המדיני. מחד מסביר חמו את משמעות האמונה בחמאס  הגורסת כי:

"החולשה כעת היא זמנית, בדיוק כמו העוצמה הישראלית – זה הנרטיב הרווח, לא תעלול לשוני כי אם אמונה יוקדת. אחרת איך אפשר להמשיך?",(עמ' 65).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו נסוגה ישראל תחת לחץ הפיגועים של חמאס. בבחירות בשנת 2006 לפרלמנט ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת הפת"ח. לחמאס הייתה אמנה שנכתבה באוגוסט 1988  ובמאי 2017 נוסף אליה מסמך העקרונות, שהיה חזון עדכני בר שינוי ש"נראה מתון ופרגמטי הרבה יותר", לעומת הגי'האד כחובה דתית באמנה, והיות פלסטין כאדמת וקף אסלאמי, שאין אפשרות לוותר עליה.

בעוד שבמסמך העקרונות אין פלסטין אדמת וקף אסלאמי,

"ההתנגדות איננה מתוארת כחובה דתית אישית והג'יהאד מוזכר פעם אחת בלבד במסמך החדש. גם האנטישמיות הספוגה במסמך המקורי התחלפה באנטי ציונות, והעוינות ליהודים פינתה מקומה לביקורת כלפי האויב הישראלי" (עמ' 73).

אולם  בשיחות עם אנשי חמאס מתברר שהפיוס עדיין רחוק, ולשאלה מה יהיה בתום ההודנה מקבל חמו תמיד את התשובה –

"נשאיר את זה לדורות הבאים" ,

וכשהוא שואל על אפשרות סיום הסכסוך עכשיו, הוא נענה במילים:

"זה לא יקרה לעולם".

הסוקר ד"ר שקאקי מסביר בשיחה, שלהסכמת חמאס למדינה פלסטינית בגבולות 1967 אין חידוש, באשר הם לא התנגדו  למדינה זמנית.

"אלא שבניגוד למה שאפשר לחשוב, לא רק שזה איננו הצעד האחרון מבחינתם, אלא מדובר בפתיחה בלבד, הצעד הראשון בדרך לשחרור כל פלסטין" (עמ' 74).

ב-2005 זכתה חמאס בחיזוק נרטיב ההתנגדות שלה עם ביצוע תכנית ההתנתקות, ושיווקה להמונים בשטחים כאילו ישראל נסוגה מלחץ פיגועי חמאס. בבחירות לפרלמנט ב-2006 ניצחה חמאס והרכיבה ממשלה תוך דחיקת פת"ח

ואם המסר הזה אינו מספיק ברור, מובאת שיחה עם לא פחות ולא יותר מאשר איסמעיל הנייה (ראש הלשכה המדינית של חמאס) שבשיחה עמו בשנת 2006 שאלו חמו איך הוא רואה את סוף הסכסוך ונענה:

"בסופו של דבר נכבוש אתכם, היהודים…דרושים לנו בעיקר צבר וצומוד (סבלנות ועמידה איתנה)" (עמ' 75).

אך מול תפיסות אלו ניתן לעמוד על גישות שונות כפי שעלו בשיחה עם אנשי חמאס, כולם אסירים משוחררים. הראשון שפתח אמר:

"השינוי הראשון שחוויתי ביחס אליכם הישראלים שהוא ההבנה שאתם בני אדם ויצירי האל, ממש כמונו" (עמ' 80).

אחר אמר לא פחות ולא יותר מאשר:

"פיגועים לא ישחררו את פלסטין…מה הרווחנו מהפיכת האינתיפאדה לצבאית? שום דבר"(עמ' 81).

ומהי מסקנת חמו מדברי אנש/י חמאס?

"ככל שהעמקתי חקור וצללתי לנבכיה של תנועת ההתנגדות האסלאמית- חמאס, גברה בי ההבנה כי ישראל תישאר לעולם גוף עוין וחריג שאין להסכין עם נוכחותו וחובה להילחם בו עד חורמה. בניגוד לתנועת פת"ח ששאבה את האידיאולוגיה שלה ממקורות לאומיים ומטקסטים ארציים בני שינוי, הציווי החמאסי הוא דתי וקוראני ולפיכך נצחי, ולהבנתי, לפחות, לא יכול להשתנות מהותית לעולם" (עמ' 87).

לא ניתן להקיף את כל הסוגיות בהן עוסק ספר זה. אציין בין שאר הסוגיות את סוגיית הנכבה וזכות השיבה (עמ' 211- 214),  כמו גם היחס למשתפי פעולה עם ישראל (עמ' 226- 231, 248-252), ומה קורה כשמשתף הפעולה הינו ממשפחת רג'וב (עמ' 233-239).

אך למרות הפסימיות יש בספר גם אופטימיות לא מעטה. כך למשל כששאל חמו סוחר עזתי האם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין השיב זה בזו הלשון:

"ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה" (עמ' 267).

כששאל חמו סוחר עזתי אם הצועדים בצעדות השיבה מאמינים שיחזרו לפלסטין, השיב: "ישראל בנתה מדינה יפהפייה, עם בניינים יפים, פרחים ומדשאות ומקפידה לשמור עליה. אילו פלסטין הייתה של חמאס, הם כבר מזמן היו הופכים אותה למזבלה"

ברם גם דברים  אלו מתגמדים ביחס לדברי תושב קלקיליה המנסה נואשות להשיגאישור כניסה לישראל:

"'אני רוצה להיות חלק ממדינת ישראל. הדבר הכי משמעותי אצלכם הוא שאתם מדינת חוק וזה הכוח הגדול שלכם. המוסדות יותר גדולים מהאנשים, בניגוד אלינו ששם זהות האדם חשובה מהמוסד', קבע ונגע באחד הפצעים הפתוחים בשטחים: השחיתות הממוסדת חוסר היכולת לבוא חשבון עם מחולליה" (עמ' 269).

יוסי ברנע הוא מוסמך האוניברסיטה הפתוחה בלימודי דמוקרטיה בין תחומיים. בעבר היה מזכיר עמותת "אני ישראלי" שפעלה להכרה בלאום הישראלי. כתב ביקורות על ספרים ומאמרים בכתבי עת ועיתונים שונים.

נציגה בכירה של ממשל ביידן הודיעה בסנאט, כי הממשל החדש ימסור לו את הדו"ח הסודי על נסיבות הרצחו של ג'מאל חאשוקג'י לאחר שהנשיא טראמפ מנע את פרסומו כדי להגן על סעודיה. בית המלוכה הסעודי בלחץ. יש חשש כבד שפירסום הדו"ח יפגע קשות בסיכויים של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שחשוד במתן ההוראה לרצח, להפוך למלך הבא של סעודיה.

על פי גורמים אמריקנים, ממשל ביידן מתכוון להסיר את החיסיון מעל הדו"ח הסודי של ה-CIA על נסיבות הירצחו של העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול בשנת 2018.

חאשוקג'י מתח ביקורת חריפה על המשטר הסעודי ועל יורש העצר מוחמד בן סלמאן. בית המלוכה הסעודי טען באופן בלתי רשמי כי הוא איש תנועת "האחים המוסלמים", הנחשבת לתנועת טרור בסעודיה.

ב-2 באוקטובר 2018 נכנס חאשוקג'י לקונסוליה הסעודית באיסטנבול לצורך סידורים לקראת נישואיו בשנית ומאז נעלמו עקבותיו.

גורמי הביטחון של טורקיה הציגו ראיות כי 15 סעודים, מהם חמישה מאנשיו של יורש העצר בן סלמאן ובהם מנתח, הגיעו לסעודיה לצורך הרצח, הם עינו את חאשוקג'י בבניין הקונסוליה, רצחו אותו וביתרו את גופתו.

גורמי הביטחון של טורקיה הציגו ראיות כי 15 סעודים, מהם חמישה מאנשיו של יורש העצר בן סלמאן ובהם מנתח, הגיעו לסעודיה לצורך הרצח, הם עינו את חאשוקג'י בבניין הקונסוליה, רצחו אותו וביתרו את גופתו

בדצמבר 2019 נשפטו בסעודיה חמישה גברים לעונש מוות ועוד שלושה לתקופות מאסר ארוכות, לאחר שהורשעו ברצח חאשוקג'י, על פי דובר ממשלת סעודיה, הרצח היה החלטה מקומית וספונטנית של סוכנים בשטח ולא הוראה שהגיעה מבית המלוכה.

יורש העצר מוחמד בן סלמאן התנצל אישית על מותו של חאשוקג'י והכחיש כי נתן הוראה לרצוח אותו.

בינתיים, הפעיל בית המלוכה הסעודי לחצים כבדים על בני משפחתו של חאשוקג'י המתגוררים בסעודיה, ואלה הודיעו כי הם סולחים לרוצחים.

אבריל היינס, מנהלת המודיעין הלאומי החדשה של ממשל ביידן, הודיעה בשבוע שעבר, בעת שימוע בסנאט לרגל מינויה, כי היא תסיר את החיסיון מעל הדו"ח המודיעיני על נסיבות מותו של ג'מאל חאשוקג'י וכי היא תמסור אותו לקונגרס.

"אני מחוייבת לחוק", הבהירה היינס.

הנשיא טראמפ הוא שמנע את הגשת הדו"ח לסנאט מתוך רצון להגן על סעודיה ועל יורש העצר מוחמד בן סלמאן.

ארה"ב הטילה סנקציות על 17 סעודים על רקע פרשת רצח חאשוקג'י, אולם חברי הקונגרס האשימו את ממשל טראמפ כי הוא מגן על הסעודים מפני העמדה לדין.

ב-2019 ביקש הקונגרס ממנהל המודיעין הלאומי לגלות מי הורה לרצוח את ג'מאל חאשוקג'י, אך הוא נמנע מלעשות זאת בטענה כי הנושא חייב להישאר חסוי מכיוון שהוא נוגע למקורות מודיעין ודרכי איסוף מידע.

מאוחר יותר הקונגרס אישר שינוי של החוק, ודרש ממשל טראמפ להגיש דו"ח מלא על האחראים לרצח חאשוקג'י. אך הנשיא טראמפ התעלם מדרישת הקונגרס.

בכירים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב אומרים כי חייבים להציג את נושא הבאת רוצחי ג'מאל חאשוקג'י לדין בפני דעת הקהל ומוטב לעשות זאת כבר בימים הראשונים של ממשל ביידן.

יורש העצר בן סלמאן התנצל אישית על מות חאשוקג'י והכחיש כי נתן הוראה לרצוח אותו. בינתיים,הפעיל בית המלוכה הסעודי לחצים כבדים על בני משפחת חאשוקג'י המתגוררים בסעודיה, ואלה הודיעו כי הם סולחים לרוצחים

הדו"ח הסופי והחסוי כולל כנראה גם מידע על מקום קבורת חלקי גופתו של ג'מאל חאשוקג'י שלא נמצאו עד היום.

בית המלוכה הסעודי בלחץ

אפשרות חשיפת הדו"ח הסודי של ה-CIA על רצח ג'מאל חאשוקג'י על ידי ממשל ביידן הכניסה את בית המלוכה הסעודי ללחץ.

הנשיא ג'ו ביידן הבטיח בקמפיין הבחירות שלו לאמץ גישה אחרת כלפי סעודיה. הוא הבטיח להגן על זכויות האדם וקרא להערכה מחדש של היחסים של ארה"ב עם סעודיה.

יורש העצר מוחמד בן סלמאן חושש מאוד מפירסום הדו"ח הסודי של המודיעין האמריקני, שיתכן כי יש בו ראיות מפלילות לכך שהוא נתן את ההוראה לרצח חאשוקג'י.

פירסום הדו"ח עלול להפוך לכדור שלג ולהגיע עד לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, דבר שעלול לפגוע קשות בסיכויו של מוחמד בן סלמאן, שנחשב היום ל"איש החזק" בסעודיה, להפוך למלך הבא במקום אביו הקשיש סלמאן בן עבד אלעזיז.

כעת פועל יורש העצר הסעודי כדי לנסות ולרצות את ממשל ביידן בתחום השמירה על זכויות האדם.

סעודיה הפחיתה את מספר ההוצאות להורג בממלכה, המטה הסעודי לזכויות האדם הודיע בשבוע שעבר כי מספר ההוצאות להורג בשנת 2020 היה 20 לעומת 184 בשנה הקודמת.

פירסום הדו"ח עלול להפוך לכדור שלג ולהגיע עד לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, דבר שעלול לפגוע קשות בסיכויי בן סלמאן, שנחשב היום ל"איש החזק" בסעודיה, להפוך למלך הבא

סעודיה היא המדינה ה-3 בעולם בהוצאות להורג אחרי סין ואיראן.

רוב ההוצאות להורג בסעודיה קשורות לנאשמים שהורשעו בעבירות סמים, אולם בעקבות רפורמה של יורש העצר מוחמד בן סלמאן הופחת באופן ניכר שיעור ההוצאות להורג.

בן סלמאן עשה רפורמות גם בכל הקשור לספרי הלימוד בממלכה והורה להסיר טקסטים התומכים באנטישמיות, בג'יהאד ובהסתה נגד יהודים, נוצרים ונגד הומוסקסואלים.

בשבוע שעבר בית משפט סעודי הפחית בעונשו של הרופא הסעודי-אמריקני ווליד פתיחי, שהואשם כי קיבל אזרחות סעודית ללא אישור ומתח ביקורת באמצעות חשבון הטויטר שלו על מדינות ערב.

העונש שלו הופחת מ-6 שנות מאסר ל-3 שנים וחודשיים, הוא ריצה כבר מחצית מעונשו ונראה כי לא יחזור לכלא אך לא יוכל לעזוב את סעדיה לתקופה של 38 חודשים.

אולם סעודיה עדיין רחוקה מאוד מלמלא אחר הרצונות של הנשיא החדש ג'ו ביידן, הוא למשל תומך בהפסקה מיידית של המלחמה בתימן אך יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן ממשיך במלחמה בטענה כי המורדים החות'ים, בני בריתה של איראן, חותרים תחת המשטר הסעודי כדי להפילו.

לאחר ניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות הרשיע בית דין סעודי את לג'ין אלהד'לול, פעילת זכויות אדם סעודית, שהגנה על זכויות הנשים לנהוג בעצמן כלי רכב, בעבירות טרור ומסירת מידע לגורמים זרים והיא נדונה לעונש מאסר של חמש שנים ו-8 חודשים. למרות שמועות שהיו בחודשיים האחרונים כי היא תשוחרר בקרוב היא עדיין מרצה את עונשה בכלא.

פירסום הדו"ח האמריקני המודיעיני הסודי על פרשת חאשוקג'י הינו התפתחות רעה מאוד בכל הקשור ליחסי ממשל ביידן עם בית המלוכה הסעודי ועלולות להיות לו השלכות לא טובות על עתידו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן.

לאחר ניצחון ביידן הרשיע בית דין סעודי את לג'ין אלהד'לול, פעילת זכויות אדם סעודית, שהגנה על זכויות הנשים לנהוג בעצמן כלי רכב, בעבירות טרור ומסירת מידע לגורמים זרים והיא נדונה לעונש מאסר

זהו רק צעד ראשון מצדו של ממשל ביידן נגד סעודיה. עדיין לא ידוע מה יעלה בגורל המלחמה בתימן וסכנת הגרעין האיראני המאיימת על סעודיה, מנהיגת העולם הסוני ומדינות המפרץ.

יוני בן מנחם הוא חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מזרחן, עיתונאי, מנ"כל רשות השידור לשעבר, מרצה למזה"ת ותקשורת (צילום: דוד וינוקר)