אותי לא לימדו לחיות, אלא לשרוד. כשהייתי ילד, בן בכור לשני ניצולי שואה, סבתא שלי, דודתי שהיא אחותה, והאומנת שלי, אף היא בת משפחה, היו דוחפים לי אוכל בכפית לגרון, כמו שהיו עושות לאווזים. "עס מיין קינד, עס", אכול, ילדי, אכול, היו משדלות אותי, וכשהייתי מסרב לאכול את פיסת הלחם הטבולה בביצה רכה מדי היו מספרות לי שזה אווירון הטס עד אל פי. וכשלמדתי לחסום את נתיב התעופה של הלחם הטבול בביצה אל פי היו לוחצות על לסתותיי, העיקר שאוכל משהו, העיקר שאשמין. כי ילדים רזים, מזי רעב, הם ילדים מתים.

כשסירבתי לאכול את פיסת הלחם הטבולה בביצה רכה מדי היו מספרות לי שזה אווירון. וכשלמדתי לחסום את נתיב התעופה שלו, לחצו על לסתותיי. העיקר שאוכל משהו, שאשמין. כי ילדים רזים, מזי רעב, הם ילדים מתים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

את הדברים האלה לא סיפרתי אף פעם. שאותי לימדו לשרוד, לא לחיות. שתמיד יהיה אוכל בבית, רצוי בשפע, שתמיד יהיו בבית בקבוקי מים חתומים ופחיות שימורים, נרות וגפרורים ומכשיר רדיו על סוללות, והמהדרין מוסיפים גם חבל, כדי שיהיה במה להשתלשל מן הקומה הגבוהה, לברוח מפני הנאצים, אם יגיעו.

הסיפור שגדלתי עליו בילדותי סיפר כך: סבתא צביה, עליה השלום, אם אמי, הייתה אישה נחושה. ביום שפלשו בו הגרמנים לפולין, היא ביקשה מסבא יוסף, בעלה, לברוח. הוא סירב. לו ולאחיו בנימין היה איטליז מצליח בשדלצה, והוא לא רצה לעזבו. סבתא הלכה, שכרה עגלה עם סוס, העמיסה עליה את ארבע בנותיה ובנה ואת הפסנתר המשפחתי, רכבה עליה עד לאיטליז, ניגשה פנימה ואמרה. "יוסף, איך גיי א וועג." יוסף, אני הולכת לדרכי. אם אתה רוצה, תצטרף. אם לא, תישאר כאן.

סבא שלי הצטרף. ראה זאת אחיו בנימין והצטרף גם הוא, עם משפחתו. שתי המשפחות ברחו לרוסיה. לנו סיפרו שברחו לפרטיזנים ביערות, כי זה מה שסיפרו לגרמנים, כדי לקבל מהם שילומים. סיפרו לנו, שסבא יוסף מכר את המעיל היחיד שהיה לו בעבור כיכר לחם ביערות. אבל זה לא היה ביערות פולין, אלא ברוסיה.

כך הם ניצלו. מי שנשאר מאחור, בשדליצה, נרצח. רבים מבני ובנות המשפחות הענפות שלנו נרצחו שם. אבל שתי המשפחות הגרעיניות הללו שרדו, עלו ארצה בשנת 1949, לבני ברק, והקימו כאן משפחות לתפארת. בזכות סבתא צביה אני חי.

בזכותה, ובזכות הסבתא השנייה שלי, סבתא יפה, אם אבי. את סבא יוסף, אב-אבי, גייסו לעבודות כפייה ברומניה, לסלילת כבישים לצבא הנאצי. סבתא, עם שלושת ילדיה, אולצה ללכת בצעדות המוות לטרנסניסטריה. כשהגיעו לגטו מוגילב הותירה את ילדיה בבית מחסה שפתח שם הג'וינט, והיא ואחותה הלכו לחפש עבודה אצל איכרים, בשביל לקיים את עצמן ואת ילדיהן.

כששבה בלילה לבית המחסה ראתה כלב אוכל את גוויית בתה. דודתי צילה עליה השלום. את דודי צבי קברו כבר מוקדם באותו ערב בבור של סיד. סבתא הרימה בידיה את אבא שלי, שהיה כבר חולה בטיפוס, והתכוונה לצאת עמו מבית המחסה. לאן את הולכת, לאן את לוקחת את הילד, שאל המשגיח. והיא ענתה, אם נגזר עליו למות, לפחות ימות בידיים שלי.

סבא וסבתא רבה של אילן שיינפלד, שלמה ושרה פלדמן, מצד אביו, וכל ילדיהם, לפני השואה.

בזכות סבתא יפה וסבתא צביה אני נולדתי כאן, בארץ ישראל, נכד ראשון לסבתא יפה, שלימדה אותי יידיש בהיחבא, כי הוריי לא רצו שאלמד את שפת הגלות.

אותי לימדו לשרוד, לא לחיות. ולכן, כאשר אחיי החלו בתהליך הוצאתו של דרכון פולני, הם הפצירו בי לעשות כמוהם. אני לא ידעתי את נפשי. הלא ארבעתנו גדלנו בבית, שבו תמיד אמרו לנו, שאין לנו ארץ אחרת. שכול אחד יעשה טוב בחלקת אלוהים הקטנה שלו, וכך יהיה הטוב שלם.

היא ואחותה הלכו לחפש עבודה אצל איכרים, בשביל לקיים את עצמן ואת ילדיהן. כששבה בלילה לבית המחסה ראתה כלב אוכל את גוויית בתה. דודתי צילה עליה השלום. את דודי צבי קברו כבר מוקדם באותו ערב בבור של סיד

אבל ככול שחלפו החודשים התגברה ההסתה והתגברו השיסוי והפילוג מבית ראש הממשלה, וזה נאחז במשרתו, מתעתע בציבור בשקרים, בתעמולה, משסה את נאמניו במתנגדיו. וככול שגברה מגפת הקורונה, ועמה התבררו אזלת ידו של רה"מ ושל השלטון, של מוסדות המדינה, מול שתי המגפות – מגפת הדיקטטורה ומגפת הקורונה, חשתי שהקרקע מתחת לרגליי נשמטת.

הבנתי, שכפעיל מרכזי במחאה, לפחות ככותב, אני מצוי בסכנה. אם תתקיים כאן מערכת בחירות רביעית, וחלילה רה"מ ותומכיו יזכו בה, יחול על ראשינו אסון. תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, ולכול הפחות, מתנגדי השלטון, כמוני וכמו חבריי וחברותיי למחאה, יוגבלו, אם בהגבלת חופש הביטוי שלנו ואם בהגבלת חירותנו, אם לא למעלה מזה.

ואז, כמו בכול זמן משבר, בכול זמן שבו חרדת הקיום שלי מתעוררת, עלה בי סיפורה של הסבתא צביה, וסיפורה של הסבתא יפה. ואני אמרתי לעצמי, שאמנם לעולם לא אעזוב את הארץ הזאת. שאין לנו מקום אחר. באמת שאין. ולכן אני מחויב ככולנו להיאבק על הטוב כאן. אבל שבד-בבד עם האידיאליזם שלי, עם רגשותיי העמוקים ביותר, הציוניים, אני צריך להיות גם ריאליסטן, להביט במציאות, לראות מה היא משדרת, ולהיות מוכן לבאות.

שלעתים, אין לאדם ברירה אלא לפעול בניגוד לערכיו, לאמונותיו ולצד מצפונו, כדי לחיות, כדי לשרוד. הוא וילדיו. ולכן, הרמתי טלפון לעורך הדין שטיפל בהוצאת הדרכונים של אחיי ומשפחותיהם, קיבלתי ממנו הצעת מחיר והנחיות, ובהתאם לכך גם הזמנתי העתקים מקוריים של תעודות הלידה של בניי מדלהי. והם בדרך.

וברגע שיגיעו הנה עם קורייר, אעמוד שוב מול הדילמה הזאת. האם אני, אילן שיינפלד, סופר עברי במדינת ישראל, בן לניצולי שואה, חניך ומדריך לשעבר בתנועת הנוע"ל, פעיל פוליטי כול חיי, האם אני, שכול הווייתי יהודית, ישראלית ועברית, אהיה מסוגל להחזיק באמתחתי דרכונים פולניים לי ולילדיי?

דרכון, אמרתי לעצמי, הוא רק פתח מילוט. אבל קול אחר אמר בי, לא, דרכון זר הוא גם פיתוי. שער של פיתוי להסתלק מן הארץ האהובה והמסוכסכת הזאת. ואיך אוכל לעמוד מול הפיתוי הזה? ואיך בכלל אהיה מסוגל לחיות בידיעה, שיש לי אפשרות כזאת, ולו רשמית, גם אם לא נפשית, רגשית או מעשית, ודאי שלא לאומית-דתית. הרי זה כמו להחזיק אקדח בבית. ואני לעולם, אבל לעולם, לא אחזיק אקדח באמתחתי, כי אני יודע עד כמה זה מסוכן לי. אז דרכון? זה לא דרכון, זה דרקון, אמרתי לעצמי. זה לקחת דרקון יורק אש, מכלה כול, ולגדל אותו בביתי.

זה מה שעומד בפניי כעת. סיפורי ההישרדות של סבתותיי, החרדה שלי מפני המתחולל כאן, הידיעה וההכרה שעלי לעשות כול שביכולתי כדי לתקן את המציאות הישראלית, והחשש שמא, אם לא יהיה בידי דרכון זר, זה עלול לעלות לי בהגבלת חופש הביטוי שלי, חירותי, או חיי.

הרי זה כמו להחזיק אקדח בבית. ואני לעולם, אבל לעולם, לא אחזיק אקדח באמתחתי, כי אני יודע עד כמה זה מסוכן לי. אז דרכון? זה לא דרכון, זה דרקון, אמרתי לעצמי. זה לקחת דרקון יורק אש, מכלה כול, ולגדל אותו בביתי

אין לרשומה הזו סיום נאות. לא לכול דילמה יש התרה. לעתים צריך לחיות עם דילמות. וההבנה וההכרה בכך, אולי הם ניצן, או נבט, שמרים אט אט את ראשו העדין בנשמתי כעת, ומלמד אותי איך לחיות בתוך ואף על פי חרדה קיומית.

אינני יודע מה יקרה כאן, ומה אעשה. אני אדם חרד, אבל אופטימי מטבעי. זו הסיבה שזרעתי החודש ירקות ודשא בגן הירק שלי, כאן, באדמת הגליל. זו הסיבה שהחלטתי לרפד מחדש את הרהיטים בסלון וגם לזַמן הנה צבָּעי בשבוע הבא, כדי לחדש את ביתי. אני נשאר כאן, אמרתי לעצמי, ואני גם נשאר בבית, בגלל הקורונה המסכנת אותי. ולכן כדאי שיהיה לי נעים פה. בבית. וזה הדבר שאני אומר לעצמי גם בנוגע לחיים בארץ הזאת. עכשיו בואו ונהפוך את זה לאפשרי.

אילן שיינפלד הוא סופר ומשורר, מראשי מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים. הוא בן למשפחה מנובוסליץ אוקראינה ומשדלץ פולין. סבו וסבתו מצד אמו חיו בשיכון ד' בבני ברק וקבורים בבית העלמין "חזון איש". עיקר יצירתו עוסקת בפרשות מן ההיסטוריה היהודית, עליה זכה בפרסים רבים ובהם פרס ברנר לספרות ופעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים. אילן הוא אב גאה יחידני לתאומים בני אחד עשר, ומתגורר בתובל בגליל המערבי.