אותי לא לימדו לחיות, אלא לשרוד. כשהייתי ילד, בן בכור לשני ניצולי שואה, סבתא שלי, דודתי שהיא אחותה, והאומנת שלי, אף היא בת משפחה, היו דוחפים לי אוכל בכפית לגרון, כמו שהיו עושות לאווזים. "עס מיין קינד, עס", אכול, ילדי, אכול, היו משדלות אותי, וכשהייתי מסרב לאכול את פיסת הלחם הטבולה בביצה רכה מדי היו מספרות לי שזה אווירון הטס עד אל פי. וכשלמדתי לחסום את נתיב התעופה של הלחם הטבול בביצה אל פי היו לוחצות על לסתותיי, העיקר שאוכל משהו, העיקר שאשמין. כי ילדים רזים, מזי רעב, הם ילדים מתים.

כשסירבתי לאכול את פיסת הלחם הטבולה בביצה רכה מדי היו מספרות לי שזה אווירון. וכשלמדתי לחסום את נתיב התעופה שלו, לחצו על לסתותיי. העיקר שאוכל משהו, שאשמין. כי ילדים רזים, מזי רעב, הם ילדים מתים

את הדברים האלה לא סיפרתי אף פעם. שאותי לימדו לשרוד, לא לחיות. שתמיד יהיה אוכל בבית, רצוי בשפע, שתמיד יהיו בבית בקבוקי מים חתומים ופחיות שימורים, נרות וגפרורים ומכשיר רדיו על סוללות, והמהדרין מוסיפים גם חבל, כדי שיהיה במה להשתלשל מן הקומה הגבוהה, לברוח מפני הנאצים, אם יגיעו.

הסיפור שגדלתי עליו בילדותי סיפר כך: סבתא צביה, עליה השלום, אם אמי, הייתה אישה נחושה. ביום שפלשו בו הגרמנים לפולין, היא ביקשה מסבא יוסף, בעלה, לברוח. הוא סירב. לו ולאחיו בנימין היה איטליז מצליח בשדלצה, והוא לא רצה לעזבו. סבתא הלכה, שכרה עגלה עם סוס, העמיסה עליה את ארבע בנותיה ובנה ואת הפסנתר המשפחתי, רכבה עליה עד לאיטליז, ניגשה פנימה ואמרה. "יוסף, איך גיי א וועג." יוסף, אני הולכת לדרכי. אם אתה רוצה, תצטרף. אם לא, תישאר כאן.

סבא שלי הצטרף. ראה זאת אחיו בנימין והצטרף גם הוא, עם משפחתו. שתי המשפחות ברחו לרוסיה. לנו סיפרו שברחו לפרטיזנים ביערות, כי זה מה שסיפרו לגרמנים, כדי לקבל מהם שילומים. סיפרו לנו, שסבא יוסף מכר את המעיל היחיד שהיה לו בעבור כיכר לחם ביערות. אבל זה לא היה ביערות פולין, אלא ברוסיה.

כך הם ניצלו. מי שנשאר מאחור, בשדליצה, נרצח. רבים מבני ובנות המשפחות הענפות שלנו נרצחו שם. אבל שתי המשפחות הגרעיניות הללו שרדו, עלו ארצה בשנת 1949, לבני ברק, והקימו כאן משפחות לתפארת. בזכות סבתא צביה אני חי.

בזכותה, ובזכות הסבתא השנייה שלי, סבתא יפה, אם אבי. את סבא יוסף, אב-אבי, גייסו לעבודות כפייה ברומניה, לסלילת כבישים לצבא הנאצי. סבתא, עם שלושת ילדיה, אולצה ללכת בצעדות המוות לטרנסניסטריה. כשהגיעו לגטו מוגילב הותירה את ילדיה בבית מחסה שפתח שם הג'וינט, והיא ואחותה הלכו לחפש עבודה אצל איכרים, בשביל לקיים את עצמן ואת ילדיהן.

כששבה בלילה לבית המחסה ראתה כלב אוכל את גוויית בתה. דודתי צילה עליה השלום. את דודי צבי קברו כבר מוקדם באותו ערב בבור של סיד. סבתא הרימה בידיה את אבא שלי, שהיה כבר חולה בטיפוס, והתכוונה לצאת עמו מבית המחסה. לאן את הולכת, לאן את לוקחת את הילד, שאל המשגיח. והיא ענתה, אם נגזר עליו למות, לפחות ימות בידיים שלי.

סבא וסבתא רבה של אילן שיינפלד, שלמה ושרה פלדמן, מצד אביו, וכל ילדיהם, לפני השואה.

בזכות סבתא יפה וסבתא צביה אני נולדתי כאן, בארץ ישראל, נכד ראשון לסבתא יפה, שלימדה אותי יידיש בהיחבא, כי הוריי לא רצו שאלמד את שפת הגלות.

אותי לימדו לשרוד, לא לחיות. ולכן, כאשר אחיי החלו בתהליך הוצאתו של דרכון פולני, הם הפצירו בי לעשות כמוהם. אני לא ידעתי את נפשי. הלא ארבעתנו גדלנו בבית, שבו תמיד אמרו לנו, שאין לנו ארץ אחרת. שכול אחד יעשה טוב בחלקת אלוהים הקטנה שלו, וכך יהיה הטוב שלם.

היא ואחותה הלכו לחפש עבודה אצל איכרים, בשביל לקיים את עצמן ואת ילדיהן. כששבה בלילה לבית המחסה ראתה כלב אוכל את גוויית בתה. דודתי צילה עליה השלום. את דודי צבי קברו כבר מוקדם באותו ערב בבור של סיד

אבל ככול שחלפו החודשים התגברה ההסתה והתגברו השיסוי והפילוג מבית ראש הממשלה, וזה נאחז במשרתו, מתעתע בציבור בשקרים, בתעמולה, משסה את נאמניו במתנגדיו. וככול שגברה מגפת הקורונה, ועמה התבררו אזלת ידו של רה"מ ושל השלטון, של מוסדות המדינה, מול שתי המגפות – מגפת הדיקטטורה ומגפת הקורונה, חשתי שהקרקע מתחת לרגליי נשמטת.

הבנתי, שכפעיל מרכזי במחאה, לפחות ככותב, אני מצוי בסכנה. אם תתקיים כאן מערכת בחירות רביעית, וחלילה רה"מ ותומכיו יזכו בה, יחול על ראשינו אסון. תפרוץ כאן מלחמת אזרחים, ולכול הפחות, מתנגדי השלטון, כמוני וכמו חבריי וחברותיי למחאה, יוגבלו, אם בהגבלת חופש הביטוי שלנו ואם בהגבלת חירותנו, אם לא למעלה מזה.

ואז, כמו בכול זמן משבר, בכול זמן שבו חרדת הקיום שלי מתעוררת, עלה בי סיפורה של הסבתא צביה, וסיפורה של הסבתא יפה. ואני אמרתי לעצמי, שאמנם לעולם לא אעזוב את הארץ הזאת. שאין לנו מקום אחר. באמת שאין. ולכן אני מחויב ככולנו להיאבק על הטוב כאן. אבל שבד-בבד עם האידיאליזם שלי, עם רגשותיי העמוקים ביותר, הציוניים, אני צריך להיות גם ריאליסטן, להביט במציאות, לראות מה היא משדרת, ולהיות מוכן לבאות.

שלעתים, אין לאדם ברירה אלא לפעול בניגוד לערכיו, לאמונותיו ולצד מצפונו, כדי לחיות, כדי לשרוד. הוא וילדיו. ולכן, הרמתי טלפון לעורך הדין שטיפל בהוצאת הדרכונים של אחיי ומשפחותיהם, קיבלתי ממנו הצעת מחיר והנחיות, ובהתאם לכך גם הזמנתי העתקים מקוריים של תעודות הלידה של בניי מדלהי. והם בדרך.

וברגע שיגיעו הנה עם קורייר, אעמוד שוב מול הדילמה הזאת. האם אני, אילן שיינפלד, סופר עברי במדינת ישראל, בן לניצולי שואה, חניך ומדריך לשעבר בתנועת הנוע"ל, פעיל פוליטי כול חיי, האם אני, שכול הווייתי יהודית, ישראלית ועברית, אהיה מסוגל להחזיק באמתחתי דרכונים פולניים לי ולילדיי?

דרכון, אמרתי לעצמי, הוא רק פתח מילוט. אבל קול אחר אמר בי, לא, דרכון זר הוא גם פיתוי. שער של פיתוי להסתלק מן הארץ האהובה והמסוכסכת הזאת. ואיך אוכל לעמוד מול הפיתוי הזה? ואיך בכלל אהיה מסוגל לחיות בידיעה, שיש לי אפשרות כזאת, ולו רשמית, גם אם לא נפשית, רגשית או מעשית, ודאי שלא לאומית-דתית. הרי זה כמו להחזיק אקדח בבית. ואני לעולם, אבל לעולם, לא אחזיק אקדח באמתחתי, כי אני יודע עד כמה זה מסוכן לי. אז דרכון? זה לא דרכון, זה דרקון, אמרתי לעצמי. זה לקחת דרקון יורק אש, מכלה כול, ולגדל אותו בביתי.

זה מה שעומד בפניי כעת. סיפורי ההישרדות של סבתותיי, החרדה שלי מפני המתחולל כאן, הידיעה וההכרה שעלי לעשות כול שביכולתי כדי לתקן את המציאות הישראלית, והחשש שמא, אם לא יהיה בידי דרכון זר, זה עלול לעלות לי בהגבלת חופש הביטוי שלי, חירותי, או חיי.

הרי זה כמו להחזיק אקדח בבית. ואני לעולם, אבל לעולם, לא אחזיק אקדח באמתחתי, כי אני יודע עד כמה זה מסוכן לי. אז דרכון? זה לא דרכון, זה דרקון, אמרתי לעצמי. זה לקחת דרקון יורק אש, מכלה כול, ולגדל אותו בביתי

אין לרשומה הזו סיום נאות. לא לכול דילמה יש התרה. לעתים צריך לחיות עם דילמות. וההבנה וההכרה בכך, אולי הם ניצן, או נבט, שמרים אט אט את ראשו העדין בנשמתי כעת, ומלמד אותי איך לחיות בתוך ואף על פי חרדה קיומית.

אינני יודע מה יקרה כאן, ומה אעשה. אני אדם חרד, אבל אופטימי מטבעי. זו הסיבה שזרעתי החודש ירקות ודשא בגן הירק שלי, כאן, באדמת הגליל. זו הסיבה שהחלטתי לרפד מחדש את הרהיטים בסלון וגם לזַמן הנה צבָּעי בשבוע הבא, כדי לחדש את ביתי. אני נשאר כאן, אמרתי לעצמי, ואני גם נשאר בבית, בגלל הקורונה המסכנת אותי. ולכן כדאי שיהיה לי נעים פה. בבית. וזה הדבר שאני אומר לעצמי גם בנוגע לחיים בארץ הזאת. עכשיו בואו ונהפוך את זה לאפשרי.

אילן שיינפלד (1960) הוא סופר ועורך, לשעבר עורך ספרותי ב"על המשמר" ודובר "הקאמרי," כיום עורך ומורה לכתיבה, ואב יחידני גאה לתאומים שנולדו בפונדקאות בהודו. חתן פרס ראש הממשלה לסופרים (1990, 2015), ותושב הגליל המערבי. ממייסדי וחברי המפלגה הדמוקרטית. מרגיש שהדמוקרטיה היא מה שלוקחים לך כשאתה עסוק בגידול ילדים.

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.