האם חיסול מדען הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה היה הכרחי? מנע פיגוע מיידי או מלחמה? האם מנע את השימוש בידע שאגר במוחו של המדען הבכיר? האם החיסול מעכב או מחסל את פרויקט הגרעין האיראני?

סביר להניח שהתשובה לכל השאלות הללו שליליות. הידע כבר קיים. הרי המוסד עצמו הביא את ארכיון הגרעין האיראני לישראל וכל המידע נמצא שם, פתוח לפני כל מדען גרעין אחר באיראן ולפני כל הנהגה צבאית או פוליטית באיראן.

מדען גרעין הוא לא רב-מחבלים כמו מוחמד מורנייה שמייצר פיגועים מתוחכמים נגד ישראל וברחבי העולם. מדען גרעין גם לא מפתח לבדו את פרויקט הגרעין ואין שום ערך לשום סוד שהוא מחזיק, כמו שאין שום ערך לשום "סוד" שמחזיק ראש ממשלת ישראל, אם הוא לא  משתף בו את ראשי מערכת הביטחון שלו.

מדען גרעין לא מפתח לבדו את פרויקט הגרעין ואין שום ערך לשום סוד שהוא מחזיק, כמו שאין שום ערך לשום "סוד" שמחזיק ראש ממשלת ישראל, אם הוא לא  משתף בו את ראשי מערכת הביטחון שלו

הרי בנימין נתניהו לבדו לא יכול לשלוח צוללת לנמל איראני או להורות לחיל האוויר להפציץ מתקן גרעיני בלי שמפקדי החילות הללו והרמטכ"ל ושר הביטחון יודעים מהו ה"סוד". ואם רה"מ יודע סוד שמאיים על ישראל ואינו  מגלה אותו לראשי מערכות הביטחון שלו, הרי הוא פשוט פושע ובוגד.

גם פחריזאדה לא יכול לבדו לעשות שום דבר. לכן חיסולו הוא בגדר סיכול ממוקד שיש לשאול את מקבלי ההחלטות לגביו האם המחיר עבורו היה ויהיה כדאי.

כאשר תגיע הנקמה האיראנית, ושגרירות ישראלית או אמריקאית תעלה בעשן ותחת הריסותיה יקברו עשרות אזרחים חפים מפשע או חיילים או דיפלומטים, דמותו של מוחסן שחרזאדה תעמוד מול עיני הציבור.

כמו אז, כאשר חוסל השייח מוסאווי בלבנון 1992 וחודש אחר כך בגמר ימי האבל – 17.3.92 למען הדיוק – פוצץ ונחרב בניין השגרירות הישראלית בבואנוס איירס, ארגנטינה, כשהוא קובר תחתיו 29 בני אדם. זה לקח עוד שנים רבות עד שמוחמד מורנייה, מתכנן הפיגוע, חוסל בעצמו – ב-12.2.2008 למען הדיוק.

אבל מי שתכנן לחסל את מזכ"ל חזבאללה השייח מוסאווי בלבנון, לא חשב על בחירתו של השייח חסן נסראללה במקומו. ישראל קיבלה מנהיג אכזר יעיל ומתוחכם יותר ממוסאווי. נסראללה הוביל את הלחימה ברצועת הביטחון נגד ישראל וגרם לה לדמם קשות ולמעשה גרם לה לסגת מלבנון. מקבלי ההחלטה על חיסול מוסאווי הביעו מאז את צערם על ההחלטה הזו.

מי שתכנן לחסל את מזכ"ל חזבאללה השייח מוסאווי בלבנון, לא חשב על בחירתו של השייח חסן נסראללה במקומו. ישראל קיבלה מנהיג אכזר יעיל ומתוחכם יותר ממוסאווי

חיסול ממוקד נגד מנהיג טרור הוא עניין אחד וחיסול ממוקד נגד מדען גרעין של מדינת אויב הוא עניין אחר לחלוטין. השיקולים אם לבצע מבצע חיסול נגד מדען גרעין בכיר של איראן חייבים להכיל שורה של שאלות קריטיות כלפי מקבלי ההחלטות.

לאיראן יש יכולות רבות לתגובה ונקמה. מנהיגיה כבר סימנו את ישראל כאחראית ולכן זה כבר לא חשוב אם יד אמריקאית הייתה אחראית למבצע – כמו חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד משמרות המהפיכה של איראן, שחוסל ב-3.1.20 בהפצצה על שיירה שנסע בה – או יד נעלמה, ישראלית או אחרת. האחראים סומנו ומי שישלם את המחיר על כך סומן.

היכולות האיראניות ברחבי העולם וגם באזור עלולות לגרום לחיסול רבים מ"המחסלים" התמימים – אזרחים ישראלים, המזוהים עם האחראים לחיסול ונחשבים כעת יעד לנקמה בעקבות ההחלטה על חיסול פחריזאדה.

היכולות האיראניות ברחבי העולם וגם באזור עלולות לגרום לחיסול רבים מ"המחסלים" התמימים – אזרחים ישראלים, המזוהים עם האחראים לחיסול ונחשבים כעת יעד לנקמה בעקבות ההחלטה על חיסול פחריזאדה

החיסול הזה לא יעצור את פרויקט הגרעין, גם לא יעכב אותו. הוא בוודאי יאדיר את שמו של המוסד ושל רה"מ – אם אכן ישראל היא האחראית, כפי שדווח אתמול ב"ניו יורק טיימס".

החיסול הזה בעיקר מעיד על כיוון המחשבה שהוביל את ההנהגות בישראל בעשרות השנים שחלפו מאז חיסול מוסאווי. המחשבה שחיסול מנהיג אחד ישנה את המציאות. ובכן, חיסול השייח יאסין לא פגע בכוחו של חמאס. חיסול יאסין לא דומה לחיסול מחבלים המהווים "פצצה מתקתקת" כמו יחיא עייש. את מקומו של יאסין תפסו מנהיגים אחרים אידאולוגים ונחושים לא פחות.

דווקא בצד המחסל, מתברר שחיסול מנהיג אחד שינה את המציאות. רצח רה"מ יצחק רבין שינה את המציאות. והוא לא נרצח בידי אויבי ישראל .

מעט מאוד מנהיגים בעלי אומץ לשנות מציאות הצליחו להגיע אל יעדם. אנואר סאדאת הצליח להחזיר למצרים את האדמות שנכבשו ב-67' ולחתום על הסכם שלום עם ישראל. הוא נרצח אחר כך, אך מפעל חייו עומד על תילו עשרות שנים מאז ומצרים היא כיום שותפה אסטרטגית של ישראל במאבק מול חמאס ומול האסלאם הקיצוני.

דווקא באיראן יש צדדים שונים, מתונים וקיצוניים, שהדרך להגיע להסכמה איתם לא עוברת דרך קנה האקדח או מבצע החיסול, אלא דרך מדיניות שקולה, מורכבת וחכמה.

דווקא באיראן יש צדדים שונים, מתונים וקיצוניים, שהדרך להגיע להסכמה איתם לא עוברת דרך קנה האקדח או מבצע החיסול, אלא דרך מדיניות שקולה, מורכבת וחכמה

נשיא ארה"ב ברק אובמה הבין זאת כאשר הוביל את הסכם הגרעין מול איראן. למרות תדמית הדמון הנורא והמופרע שהייתה להנהגת איראן במערב, הצליח אובמה להביא את האיראנים ב-2015 לחתימה על הסכם שעיכב את פרויקט הגרעין לשנים.

המהלך הזה היה כרוך בסנקציות כלכליות מחד ולחצים פוליטיים, מדיניים אחרים מאידך, אבל גם בהבנה מי ממנהיגי איראן יותר שקול והגיוני – רוחאני לעומת אחמדינג'אד – וגם בתגמול כלכלי ופוליטי שהיה חשוב להנהגת איראן. עובדה היא שבסופו של המהלך האיראנים חתמו ועמדו בהסכם עד שהנשיא המטורלל דולנד טראמפ נסוג ממנו.

מכאן דומה שחזרנו לאחור אל ימי המלחמה שבה נדמה למקבלי ההחלטות שהם יכולים לשכנע ולהכניע את אויביהם באמצעות כוח צבאי או באיום ישיר על חייהם.

זהו כמובן מצעד איוולת שרק מי שלא לומד מההיסטוריה צועד בו מחדש.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

״תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון״, את המילים האלה שמעתי היום באגף הגבייה של אחד מבתי החולים המרכזיים בישראל.

אירנה (שם בדוי) היא חולה כרונית, ובעת ביקור שגרתי בבית החולים השבוע נאלצה להתאשפז. זו לא חוויה חדשה עבורה והיא קיבלה אותה בצער אך בהבנה. כשניגשה אליה המזכירה ודרשה ממנה לשלם חוב על סך 1500 ש"ח היא הבינה כבר הרבה פחות, ולא רק בגלל קשיי השפה.

כמה חודשים לפני כן, אירנה פגשה במקרה באדם שהיה מצוי בכאבים גדולים. הלסת שלו הייתה פרוקה, פניו מעוותים, הוא נאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לבית החולים כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו.

אירנה פגשה במקרה באדם עם כאבים גדולים, לסתו פרוקה ופניו מעוותים, שנאנק מכאבים והזיל ריר. בקושי רב אמר לה שהוא פוחד ללכת לביה"ח כי הוא גיי מהגדה המערבית ושוהה בעיר באופן בלתי חוקי מחשש לביטחונו

אירנה לא היססה למראה סבלו ולקחה אותו מיד למיון. למרות שחל איסור על התניית טיפול חירום במעמד החוקי של המטופל, כשהגיעו למיון, אירנה נדרשה לחתום בשמה כדי לערוב לחשבונו. יותר מכך, המזכירה דרשה ממנה לשלם במזומן 400 ש"ח כמקדמה לפני קבלתו לטיפול. אירנה, שהייתה מבולבלת ולחוצה, חששה שהאדם שליוותה לא יקבל טיפול, פתחה את ארנקה ואמרה על סף בכי שיש לה רק 200 ש"ח. המזכירה התרצתה ולקחה ממנה את הכסף.

בתום הביקור בבית החולים, המטופל המשיך לדרכו ואירנה נותרה עם חוב שאין ידה משגת לשלם. כשפנתה למחלקת הגבייה של בית החולים בבקשה לבטל את החוב שהשיתו עליה הם סירבו. "את חתמת ואת אחראית", הם אמרו, "או שתשלמי או שתגשי למשטרה להגיש תלונה".

בשל קשיי השפה ותחושת חוסר האונים למול פקיד בית החולים, אירנה נותרה ללא מילים. כשליוויתי אותה למחרת למחלקת הגבייה הסברתי שוב לפקיד כי אין שום קשר בין אירנה לבין המטופל. היא עזרה לאדם בצרה, ובית החולים נהג בניגוד לנהלים כשלחץ עליה לחתום ולשלם מקדמה.

הפקיד השתכנע שאירנה נקלעה למצב ביש והציע פתרון: "תביאי 100 ש״ח ונסגור את החשבון". אירנה הופתעה לראות איך נוכחותי שינתה את הדין, נעצבה מכך שמחלקת הגבייה מתנהלת כדוכן בשוק, אך הבינה שאינה יכולה להסתכן בחוב פתוח בבית החולים אותו היא פוקדת דרך קבע. היא הוציאה 100 ש"ח מארנקה ומסרה לפקיד.

אך הסיפור של אירנה הוא תסמין למחלה מפושטת בהרבה במערכת הבריאות בישראל. לפי הנתונים שבידי 'רופאים לזכויות אדם', בתי החולים בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים על ידי מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי.

המדינה מושכת ידיה מהאחריות לטיפול באנשים החיים בינינו, עד שאלו מגיעים למצבי קיצון ופוקדים את חדרי המיון בבתי החולים. בתי החולים מצדם נותרים עם החובות ונאלצים לצמצמם בדרכים לא דרכים. התמקחות על דמי מקדמה בהתאם למצוי בארנקה של המלווה, או סכום נוסף ל"סגירת החשבון" והחוב בן עשרות המיליונים צומצם בהצלחה ב-300 ש"ח נוספים. לרוב, כך הפקיד הודה, לאחר שהוא שולח את הקורבנות התורנים למשטרה להגיש תלונה הם מתייאשים ומשלמים.

לפי נתוני 'רופאים לזכויות אדם', בתיה"ח בישראל צוברים "חובות אבודים" של למעלה מ-70 מיליון ש"ח בשנה. חובות אלו נצברים ע"י מטופלים חסרי מעמד וביטוח רפואי

ערלות הלב של הברגים במערכת היא תוצאה של מדיניות אכזרית מונחית מלמעלה. הזכות לבריאות היא זכות יסוד של כל אדם ללא תלות במעמדו האזרחי. התנערות המדינה מזכות זו והזנחתם של אנשים לגורלם, לקושש טיפול במצב של חוסר ודאות, מובילה להשחתה מוסרית של המערכת כולה.

כשפקיד רואה לנגד עיניו את שורת המספרים התחתונה בחוב הנצבר של המוסד, ולא את אירנה, האישה שמולו, כל שקל שתוסיף לחשבון הסופי עולה על המוסר הבסיסי. בצומת שבין בני אדם ללא ביטוח רפואי, לפגיעה תקציבית חמורה בבתי החולים של כולנו, לקורבן אקראי שנהגה באנושיות כלפי האחר, עומד פקיד גביה. וכשטוב ליבה וחולשתה של מטופלת מנוצלים לתגרנות קטנונית, נראה שההשחתה כבר הושלמה.

ד"ר גיא שלו הוא אנתרופולוג רפואי בתכנית עמיתי בובר באוניברסיטה העברית. המחקר שלו עוסק בפוליטיקה של הרפואה ובתפקיד של הרפואה בפוליטיקה לאומית בישראל/פלסטין. גיא הוא חבר הועד המנהל בעמותת 'רופאים לזכויות אדם' ופעיל בארגון 'אקדמיה לשוויון'.

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.