האם חיסול מדען הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה היה הכרחי? מנע פיגוע מיידי או מלחמה? האם מנע את השימוש בידע שאגר במוחו של המדען הבכיר? האם החיסול מעכב או מחסל את פרויקט הגרעין האיראני?

סביר להניח שהתשובה לכל השאלות הללו שליליות. הידע כבר קיים. הרי המוסד עצמו הביא את ארכיון הגרעין האיראני לישראל וכל המידע נמצא שם, פתוח לפני כל מדען גרעין אחר באיראן ולפני כל הנהגה צבאית או פוליטית באיראן.

מדען גרעין הוא לא רב-מחבלים כמו מוחמד מורנייה שמייצר פיגועים מתוחכמים נגד ישראל וברחבי העולם. מדען גרעין גם לא מפתח לבדו את פרויקט הגרעין ואין שום ערך לשום סוד שהוא מחזיק, כמו שאין שום ערך לשום "סוד" שמחזיק ראש ממשלת ישראל, אם הוא לא  משתף בו את ראשי מערכת הביטחון שלו.

מדען גרעין לא מפתח לבדו את פרויקט הגרעין ואין שום ערך לשום סוד שהוא מחזיק, כמו שאין שום ערך לשום "סוד" שמחזיק ראש ממשלת ישראל, אם הוא לא  משתף בו את ראשי מערכת הביטחון שלו

הרי בנימין נתניהו לבדו לא יכול לשלוח צוללת לנמל איראני או להורות לחיל האוויר להפציץ מתקן גרעיני בלי שמפקדי החילות הללו והרמטכ"ל ושר הביטחון יודעים מהו ה"סוד". ואם רה"מ יודע סוד שמאיים על ישראל ואינו  מגלה אותו לראשי מערכות הביטחון שלו, הרי הוא פשוט פושע ובוגד.

גם פחריזאדה לא יכול לבדו לעשות שום דבר. לכן חיסולו הוא בגדר סיכול ממוקד שיש לשאול את מקבלי ההחלטות לגביו האם המחיר עבורו היה ויהיה כדאי.

כאשר תגיע הנקמה האיראנית, ושגרירות ישראלית או אמריקאית תעלה בעשן ותחת הריסותיה יקברו עשרות אזרחים חפים מפשע או חיילים או דיפלומטים, דמותו של מוחסן שחרזאדה תעמוד מול עיני הציבור.

כמו אז, כאשר חוסל השייח מוסאווי בלבנון 1992 וחודש אחר כך בגמר ימי האבל – 17.3.92 למען הדיוק – פוצץ ונחרב בניין השגרירות הישראלית בבואנוס איירס, ארגנטינה, כשהוא קובר תחתיו 29 בני אדם. זה לקח עוד שנים רבות עד שמוחמד מורנייה, מתכנן הפיגוע, חוסל בעצמו – ב-12.2.2008 למען הדיוק.

אבל מי שתכנן לחסל את מזכ"ל חזבאללה השייח מוסאווי בלבנון, לא חשב על בחירתו של השייח חסן נסראללה במקומו. ישראל קיבלה מנהיג אכזר יעיל ומתוחכם יותר ממוסאווי. נסראללה הוביל את הלחימה ברצועת הביטחון נגד ישראל וגרם לה לדמם קשות ולמעשה גרם לה לסגת מלבנון. מקבלי ההחלטה על חיסול מוסאווי הביעו מאז את צערם על ההחלטה הזו.

מי שתכנן לחסל את מזכ"ל חזבאללה השייח מוסאווי בלבנון, לא חשב על בחירתו של השייח חסן נסראללה במקומו. ישראל קיבלה מנהיג אכזר יעיל ומתוחכם יותר ממוסאווי

חיסול ממוקד נגד מנהיג טרור הוא עניין אחד וחיסול ממוקד נגד מדען גרעין של מדינת אויב הוא עניין אחר לחלוטין. השיקולים אם לבצע מבצע חיסול נגד מדען גרעין בכיר של איראן חייבים להכיל שורה של שאלות קריטיות כלפי מקבלי ההחלטות.

לאיראן יש יכולות רבות לתגובה ונקמה. מנהיגיה כבר סימנו את ישראל כאחראית ולכן זה כבר לא חשוב אם יד אמריקאית הייתה אחראית למבצע – כמו חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד משמרות המהפיכה של איראן, שחוסל ב-3.1.20 בהפצצה על שיירה שנסע בה – או יד נעלמה, ישראלית או אחרת. האחראים סומנו ומי שישלם את המחיר על כך סומן.

היכולות האיראניות ברחבי העולם וגם באזור עלולות לגרום לחיסול רבים מ"המחסלים" התמימים – אזרחים ישראלים, המזוהים עם האחראים לחיסול ונחשבים כעת יעד לנקמה בעקבות ההחלטה על חיסול פחריזאדה.

היכולות האיראניות ברחבי העולם וגם באזור עלולות לגרום לחיסול רבים מ"המחסלים" התמימים – אזרחים ישראלים, המזוהים עם האחראים לחיסול ונחשבים כעת יעד לנקמה בעקבות ההחלטה על חיסול פחריזאדה

החיסול הזה לא יעצור את פרויקט הגרעין, גם לא יעכב אותו. הוא בוודאי יאדיר את שמו של המוסד ושל רה"מ – אם אכן ישראל היא האחראית, כפי שדווח אתמול ב"ניו יורק טיימס".

החיסול הזה בעיקר מעיד על כיוון המחשבה שהוביל את ההנהגות בישראל בעשרות השנים שחלפו מאז חיסול מוסאווי. המחשבה שחיסול מנהיג אחד ישנה את המציאות. ובכן, חיסול השייח יאסין לא פגע בכוחו של חמאס. חיסול יאסין לא דומה לחיסול מחבלים המהווים "פצצה מתקתקת" כמו יחיא עייש. את מקומו של יאסין תפסו מנהיגים אחרים אידאולוגים ונחושים לא פחות.

דווקא בצד המחסל, מתברר שחיסול מנהיג אחד שינה את המציאות. רצח רה"מ יצחק רבין שינה את המציאות. והוא לא נרצח בידי אויבי ישראל .

מעט מאוד מנהיגים בעלי אומץ לשנות מציאות הצליחו להגיע אל יעדם. אנואר סאדאת הצליח להחזיר למצרים את האדמות שנכבשו ב-67' ולחתום על הסכם שלום עם ישראל. הוא נרצח אחר כך, אך מפעל חייו עומד על תילו עשרות שנים מאז ומצרים היא כיום שותפה אסטרטגית של ישראל במאבק מול חמאס ומול האסלאם הקיצוני.

דווקא באיראן יש צדדים שונים, מתונים וקיצוניים, שהדרך להגיע להסכמה איתם לא עוברת דרך קנה האקדח או מבצע החיסול, אלא דרך מדיניות שקולה, מורכבת וחכמה.

דווקא באיראן יש צדדים שונים, מתונים וקיצוניים, שהדרך להגיע להסכמה איתם לא עוברת דרך קנה האקדח או מבצע החיסול, אלא דרך מדיניות שקולה, מורכבת וחכמה

נשיא ארה"ב ברק אובמה הבין זאת כאשר הוביל את הסכם הגרעין מול איראן. למרות תדמית הדמון הנורא והמופרע שהייתה להנהגת איראן במערב, הצליח אובמה להביא את האיראנים ב-2015 לחתימה על הסכם שעיכב את פרויקט הגרעין לשנים.

המהלך הזה היה כרוך בסנקציות כלכליות מחד ולחצים פוליטיים, מדיניים אחרים מאידך, אבל גם בהבנה מי ממנהיגי איראן יותר שקול והגיוני – רוחאני לעומת אחמדינג'אד – וגם בתגמול כלכלי ופוליטי שהיה חשוב להנהגת איראן. עובדה היא שבסופו של המהלך האיראנים חתמו ועמדו בהסכם עד שהנשיא המטורלל דולנד טראמפ נסוג ממנו.

מכאן דומה שחזרנו לאחור אל ימי המלחמה שבה נדמה למקבלי ההחלטות שהם יכולים לשכנע ולהכניע את אויביהם באמצעות כוח צבאי או באיום ישיר על חייהם.

זהו כמובן מצעד איוולת שרק מי שלא לומד מההיסטוריה צועד בו מחדש.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

במהלך העשור האחרון, בו שלטו בנימין נתניהו והגוש החרד"לי-פופוליסטי במדינה ביד רמה, נסקו השנאה והקיטוב. למרות שזה קרה במשמרתו של נתניהו ובעידודו המלא, אי אפשר להאשים רק אותו ואת תומכיו במצב שנקלענו אליו. נתניהו ליבה את אש השנאה לקול תשואות מעריציו, אך לא הוא יצק את היסודות שלה. זה לא פוטר אותו מאחריות, אך גם הצד השני צריך לקחת אחריות על מעשי ומחדלי אבותיו וסביו, שבתקופתם נזרעו זרעי הפורענות.

נתניהו ליבה את אש השנאה לקול תשואות מעריציו, אך לא הוא יצק את היסודות שלה. זה לא פוטר אותו מאחריות, אך גם הצד השני צריך לקחת אחריות על מעשי ומחדלי אבותיו וסביו, שבתקופתם נזרעו זרעי הפורענות

ברשומה שפרסמתי לפני כשבוע כתבתי על הצורך של הימין לחשב מסלול מחדש, אם אינו חפץ להוביל את המדינה הזאת לאבדון.

אך לא רק הימין אשם בעובדה שהחברה הישראלית היהודית מתפרקת לשבטים עוינים ומנוכרים זה לזה, עד למצב בו כל עתיד המפעל הציוני בסכנה.

אם מישהו עוד היה צריך תזכורת לכך, הדברים שפורסמו אחרי פטירתו של א.ב. יהושוע סיפקו אותה, ובגדול. לכאורה אין שום קשר בין א.ב. יהושוע למושג אאוטסיידר. הוא הרי היה אייקון תרבותי במשך יותר מחמישה עשורים של יצירה ספרותית פורייה ומשובחת. למרות זאת, מפרסום מאמרים שעד עתה לא ראו אור, מתברר שגם הוא חש לא פעם מידה של ניכור כלפי החברה הישראלית, ניכור שמקורו במוצא הספרדי שלו.

אם אדם שהיה מנכסי צאן הברזל של התרבות הישראלית חש כך, אפשר רק לדמיין את מידת הניכור והעוינות שהצטברו במשך 3 דורות בקרב הציבור המזרחי, בראש ובראשונה בקרב עולי צפון אפריקה.

את הזרעים זרעו האבות המייסדים של המדינה, כלומר אלו שיסדו את הממסד ששלט כאן ביד רמה מקום המדינה ועד 1977. היחס שלהם כלפי אותם מאות אלפי עולים שהיגרו ארצה במהלך שני העשורים הראשונים של המדינה ממרוקו, טוניס, עירק, תימן ועוד מדינות הערביות מוסלמיות בהן חיו קהילות יהודיות במשך מאות שנים – היחס הזה התאפיין בשילוב של התנשאות, גזענות וניצול.

בעבר כתבתי על הצורך של הימין לחשב מסלול מחדש אם אינו חפץ להוביל את המדינה הזאת לאבדון. אך לא רק הימין אשם בהתפרקות החברה הישראלית היהודית לשבטים עוינים ומנוכרים זה לזה

הם לא טרחו במיוחד לנסות להסתיר את העובדה שראו באותם עולים סוג של ברירת מחדל, שנאלצו לקבל אחרי שיהדות מזרח אירופה. אותה יהדות מזרח אירופית, שנחשבה מאז ראשית הציונות כעתודה הדמוגרפית של המדינה היהודית העתידה לקום – חוסלה בשואה. פתאום יהודי ארצות האסלאם והספרדים הפכו מהערת שוליים של המפעל הציוני לעתודה הדמוגרפית עליה תקום או תיפול מדינת ישראל.

מפרשת ילדי תימן (שעל קורבנותיה נמנו לא רק עולים מתימן אלא גם עולי צפון אפריקה, מדינות הבלקן ואפילו משפחות ספרדיות ותיקות בעלות היסטוריה של דורות רבים בארץ), ועד מערכת חינוך, שאחת ממטרותיה העיקריות הייתה לוודא כי רוב ילדי אותם עולים ינותבו מראש למסלול שיועד להם – חוטבי העצים ושואבי המים של החברה הישראלית.

סדרת התעודה של דוד דרעי, "סלאח פה זה א"י", המחישה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את עוצמת הניכור והמידור שהיו מנת חלקם של אותם עולים. ההבדל בין ירוחם, דימונה, קריית גת ויתר עיירות העולים המזרחיים שנקראו "עיירות פיתוח" אך בפועל היו עיירות קיפוח – לבין בנטוסטנים, לא היה גדול במיוחד.

היום מאשימים את מדינת ישראל שהיא מדינת אפרטהייד. זו עלילת דם. בפועל, הכי קרוב שישראל אי פעם הגיעה לאפרטהייד אינו קשור כלל לערביי ישראל אלא ליחס כלפי המזרחים בשנות החמישים, השישים ורוב שנות השבעים.

סדרת התעודה של דוד דרעי, "סלאח פה זה א"י", המחישה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את עוצמת הניכור והמידור שהיו מנת חלקם של אותם עולים

דור העולים עצמם הבינו שהם חלשים מכדי לנסות להתקומם נגד הממסד. מחאתם התרכזה סביב העברת המרירות, הכעס והניכור לדור הבא.

בניהם, הדור הראשון של צברים מזרחיים, היו אלו שהעזו, בין היתר בגלל מחדל מלחמת יום הכיפורים, לקרוא תיגר על מפא"י. ואכן במאי 1977 חוללו את המהפך שהעלה את בגין לשלטון.

זה אומנם היה מהפך, אך ממש לא מהפכה. לא בגין והנהגת הליכוד ולא הציבור שהעלה אותם לשלטון רצו מהפכה. הם לא רצו לפרק את הממסד ואת מוסדות המדינה, אלא רק לקבל את המקום שלהם סביב מדורת השבט ולא להיות נדחקים לשורות האחרונות, כאשר החום בקושי מגיע אליהם.

זאת הסיבה שבשנת 92', כשהיה ברור שהליכוד הצליח תוך 15 שנה להגיע לסף של שחיתות וסיאוב שלקח למפא"י 30 שנה להגיע אליו, מפלגת העבודה זכתה לקמבק גדול.

ההתחלה הייתה מבטיחה, ובפעם הראשונה היה נראה שיש סיכוי לחלום השלום עם הפלסטינים לקרום עור וגידים. שברו של החלום ורצח של ראש הממשלה יצחק רבין יצרו הזדמנות לליכוד לחזור לשלטון, כאשר בראשו עומד פוליטיקאי צעיר וחסר ניסיון יחסית בשם בנימין נתניהו.

מערכת הבחירות של 96' הייתה הראשונה בה סוגיית הזהות שיחקה תפקיד. זוכרים את הסיסמה "ביבי טוב ליהודים"? שימו לב, לא "טוב לישראל", לא "טוב לישראלים", אלא טוב ליהודים. שם החל המסע של נתניהו לקרוא תיגר על הזהות הישראלית ועל היות מדינת ישראל מדינה ציונית, כלומר יהודית בעיקר במובן הלאומי, לא הדתי.

מערכת הבחירות של 96' הייתה הראשונה בה סוגיית הזהות שיחקה תפקיד. זוכרים את הסיסמה "ביבי טוב ליהודים"? שימו לב, לא "טוב לישראל", לא "טוב לישראלים", אלא טוב ליהודים

הוא הבין שבניגוד לדור הבנים, שרצה רק מקום שווה סביב המדורה הישראלית, דור הנכדים רצה להתנער כליל מהמדורה הישראלית, ולהחליף אותה במדורה יהודית, ממנה יודר כל מי שלא מוכן לאמץ את הזהות הזאת.

אך קרתה לו תקלה. חוסר ניסיונו הפוליטי גרם לו לבצע שורה של טעויות שהביאו להפסד הצורב שנחל ב-1999, לפני שהתודעה שרצה ליצור הספיקה להתקבע.

זה היה הרגע שהשמאל פספס. אהוד ברק קלט באופן אינטלקטואלי את התהליכים שעוברים על דור הנכדים המזרחיים, ולכן הבין שהשמאל חייב להתנצל בפני דור הבנים והנכדים על העוולות שנעשו לאבותיו בשנות ה-50 וה-60. הבעיה הייתה שהמחנה שלו לא קיבל את הגישה שלו. ההתנצלות נשארה בגדר מילים ללא כיסוי. במקום להתחיל תהליך של איחוי, זה רק הגביר את העוינות והניכור.

אם זה לא הספיק, מבחינה מדינית השמאל גם נשאר תקוע אי שם בשנות התשעים. הרי כל בר דעת מבין כי לאור מה שעבר על העולם הערבי בעשור האחרון, סוגיית פתרון שתי מדינות הפכה לבדיחה לא רלוונטית. אך השמאל הישראלי ממשיך לסרב לראות את המציאות וממשיך למכור אשליות.

ההתעקשות הזאת של להיות צדקן בסוגיות עוולות העבר שנעשו לציבור המזרחי, וצודק אך מאוד לא חכם בהיבט המדיני, נתנה לנתניהו את ההזדמנות לקאמבק.

הפעם לא ביצע טעויות של טירון. התוצאה הייתה כהונה רצופה של מעל עשור, במהלכה הצליח לקבע את מלחמת הזהויות בין הזהות הישראלית של השמאלנים לבין הזהות היהודית של הימנים כשדה הקרב הכמעט יחידי של הפוליטיקה הישראלית.

במהלך כהונה רצופה של מעל עשור הצליח נתניהו לקבע את מלחמת הזהויות בין הזהות הישראלית של השמאלנים לבין הזהות היהודית של הימנים – כשדה הקרב הכמעט יחיד של הפוליטיקה הישראלית

הסיכוי היחידי של השמאל לנצח בשדה הקרב הזה טמון בכך שללא דיחוי יחשב מסלול מחדש, או ליתר דיוק שני מסלולים חדשים, זהותי-חברתי ומדיני.

מסלול חברתי חדש חייב להתמקד בהתנצלות, ועוד יותר מזה, בצורך של המדינה להודות בעוולות שעשתה לאבותיהם וסביהם של הציבור המזרחי, להכיר בהם, ולפעול סוף סוף לתיקונם. למושג תשובה חשיבתו רבה במסורת היהודית, אך תשובה מותנית בהתנצלות ובלקיחת אחריות. בלי זה, ההתנצלות לא רק שאינה שווה, אלא רק מגבירה את הכעס, העלבון והניכור.

במסלול המדיני, השמאל חייב להפנים שפתרון שתי המדינות מת, לפחות בעתיד הנראה לעין, ולהגיד לעם ישראל שמבחינתו האתגר המדיני העומד על הפרק הינו כיצד עלינו להתמודד עם המציאות החד-מדינתית אליה נקלענו, כאשר ברור שבעתיד הנראה לעין תהיה רק ישות מדינית אחת בין הירדן לים – מדינת ישראל.

שני הצעדים הללו לא יבטיחו ניצחון על הליכוד, אך בלעדיהם אין כל סיכוי לכך. ללא מהלך שובר שוויון כזה, ישראל תמצא עצמה ניצבת מול שלושה תסריטים, כולם גרועים:

1

הראשון – נמשיך להתגלגל מבחירות לבחירות ללא יכולת להקים ממשלה יציבה שתוכל לכהן יותר משנתיים.

2

השני – עליה חדה באחוז ההצבעה של הציבור הערבי, שהבין כבר שהמצב הנוכחי מאפשר לו סוף סוף לרדת מהיציע ולהעלות על המגרש. כרגע יש פער של מעל 20% בין אחוז ההצבעה של הציבור היהודי לערבי. עליה של 10% בקרב אחוז ההצבעה הערבי משנה את כללי המשחק, והם יחליפו את החרדים כלשון המאזניים. זה לגיטימי, אך בעייתי.

3

התסריט השלישי הוא הכי גרוע. גוש נתניהו, שהפך לגוש עליונות הזהות היהודית וריסוק הישראלית, יצליח לקושש 61 או 62 מנדטים. התנאי של המרכיבים החרד"לים והחרדים של הגוש הזה יהיו פשוטים – חקיקה שהופכת את ישראל למדינת יהודה, תמורת חקיקה שתאפשר לנתניהו לשים פס על מערכת המשפט שתרוסק. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שתסריט זה יסתיים במלחמת אחים בין היהודים לישראלים.

בתסריט השלישי גוש נתניהו, שהפך לגוש עליונות הזהות היהודית, יצליח לקושש רוב. מרכיביו החרד"לים והחרדים ידרשו חקיקה שתהפוך את ישראל ליהודה, תמורת חקיקה שתאפשר לנתניהו ריסוק מערכת המשפט

שורה תחתונה, השמאל חייב להבין שנתניהו והביביזם אינם החטא, אלא העונש על חטאי שנות ה-50 וה-60. בסדרת התעודה "סלאח פה זה א"י", אחת הנכדות של גיבורי הסרט, בחורה רהוטה שעומדת בפני גיוס, מתלבטת קשות בינה לעצמה על יחסה לישראל, ישראל שעוללה את אשר עוללה לסביה ומעולם לא ביקשה סליחה. ואז היא מודה בניכור שחשה כלפי הזהות הישראלית, לכאורה הזהות שלה.

עיתונאי במשך כשני עשורים (עורך כלכלי ג'רוזלם פוסט, עורך ראשי מעריב בינלאומי, עורך חדשות מקור ראשון, עורך ראשי אתר אינטרנט אנגלית של חדשות ערוץ 2). קצין מודיעין לשעבר ב-ANC המחתרת שפעלה נגד משטר האפרטהייד בדרא"פ, אחרי זה עבד עם מנדלה. מנכ"ל CISec - http://www.cisec.info חברה העוסקת בעיצוב תודעה ולוחמת שיח.

הלקח המרכזי והמידי לקראת עוד סיבוב בחירות הוא הכבוד שיש לתת להכרעת האזרחים. כבר הצעתי בעבר לנבחרי הציבור להקדים ולאמץ קוד אתי שלא יאפשר לח"כים לפרוש ממפלגותיהם לאחר הבחירות. קוד אתי שיקבע כי מי שעומד למשפט לא יוכל להתמודד על מקום בכנסת.

בכוונת מכוון אני מדבר על קוד אתי ולא על חוק. הגיעה העת לשנות כיוון ולפעול מתוך ערכי מוסר ולא להסתמך רק על חוקים, שלא אחת מייצגים הסכמות רדודות ולא מוסריות, תולדה של פשרות שמזכירות את שוק הירקות והפירות.

בכוונת מכוון אני מדבר על קוד אתי ולא על חוק. הגיעה העת לשנות כיוון ולפעול מתוך ערכי מוסר ולא להסתמך רק על חוקים, שלא אחת מייצגים הסכמות רדודות ולא מוסריות, תולדה של פשרות שמזכירות שוק

הקוד האתי משקף הסכמה גורפת על המותר והאסור, על הראוי לנבחרי ציבור. עקרונות הקוד האתי יחזירו את האמון בכנסת, אמון שנשחק בגלל סדרת חוקים לא סבירה, שמאפשרת כמעט בכל רגע לשבור את הכלים ולצאת לבחירות.

ברור לי שכל מי שקורא את המשפטים הללו מהנהן בראשו לאות הסכמה, אבל מיד עולה השאלה: מה עושים אם הם לא מוכנים לאמץ קוד אתי? התשובה לשאלה הזאת נמצאת באחריות כל אחד ואחת מאתנו.

בבחירות הקרובות, נצביע עבור מפלגות שדוגלות באתיקה ובמוסר. מפלגות שהעומד בראשן שומר על כללי התנהגות ראויים ופועל על פי עקרונות המוסר. למשל, דוחה מתנות מאילי הון. מפלגות, שבהן ברור לכל מי שמתמודדת או מתמודד במסגרתן, שהמנדט ניתן למפלגה והוא לא אישי.

במילים אחרות וברורות, מפלגה שחבריה בכנסת פרשו יכולה להימחק על ידינו, הבוחרות והבוחרים. כך גם לגבי מפלגה שהעומד בראשה מבלה ימים בהיכל בית המשפט ומבייש את מעמד הפוליטיקה הישראלית.

אינני חורץ את גורלו של בנימין נתניהו ספציפית, ואני מאחל לו הצלחה מכל הלב, רק שיעשה זאת כאזרח מהשורה. גם מבחינה עניינית, לאחר שתיים עשרה שנים בתפקיד ראש הממשלה אפשר לומר: "די, עייפתי", ולאפשר למישהי או מישהו אחר למלא את התפקיד.

הבחירות הנוכחיות הן גם כישלון שלנו כחברה שלא רוצה להגיע לטוב משותף. הממשלה הנוכחית היא לא משאת לב למרבית הציבור, כולל אני, אך היא סוג של פתרון ביניים למדינת ישראל. מדינה מפותחת, מובילה בתחומי דעת רבים, אך כישלון חרוץ בכל הקשור לחתירה לטוב משותף.

זו מדינה שמצליחה למרות המחלוקות בתוכה ולמרות הרוע הזורם בנהרות הרשת הדיגיטלית, אך הרוע הזה מאפיין גם את ההתנהלות בבית הנבחרים שלה. למעשה, מאז הקמת המדינה ועד היום לא נמצאה הדרך להגיע להסכמות ולהבנות. יש שיאמרו שזו החוקה שצריכה לעשות את המלאכה. החוקה אכן חשובה, אך אתיקה ומוסר חשובים פי כמה וכמה.

הקוד האתי משקף הסכמה גורפת על המותר והאסור ועל הראוי והפסול לנבחרי ציבור. עקרונות הקוד האתי יחזירו את האמון בכנסת, שנשחק בגלל סדרת חוקים לא סבירה, המאפשרת כמעט בכל רגע לשבור את הכלים

זו הפניה האחרונה לפני שיוצאים לעוד סיבוב בחירות. ישראל נמצאת במשבר חברתי עמוק, משבר דיור, אלימות, עוני וכיבוש מתמשך שאוכל בנו מדי יום ביומו. ברור לי שכל עוד הפרטנר מהצד השני מגמגם ולא פונה לשלום – המרחק לפתרון הכיבוש עוד רחוק.

התפקיד של ממשלות ישראל הוא לשרטט את יתרונות הטוב המשותף. עקרון שניתן ליישם כלפי פנים וכלפי חוץ. במקום לשחק בכיסאות מוסיקליים, חייבים לשבת ביחד ולעבוד בצוות, עם מנהיגים שמבינים מהי עבודת צוות.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.