ועדת אגרנט הסתירה את הטעות של המודיעין האמריקאי, את חילוקי הדעות, ואת הפער המודיעיני שנוצר בין ההערכות של המודיעין הישראלי והאמריקאי ערב מלחמת יום כיפור.

מסך העשן שיצרה הוועדה מנע פגיעה ביחסי החוץ של ישראל בשנים הראשונות אחרי המלחמה אך לאחר 47 שנים הגיע הזמן לפזרו. הקונספציה השגויה של אמ"ן הסיחה את דעת הציבור ואיפשרה להסתיר את הטעות של המודיעין האמריקאי, שהרעיף על ישראל הערכות מרגיעות ושגויות ב-24 השעות לפני פרוץ המלחמה, כפי שמסר דיין בעדותו לוועדה.

מסך העשן שיצרה הוועדה מנע פגיעה ביחסי החוץ של ישראל בשנים הראשונות אחרי המלחמה, אך לאחר 47 שנים הגיע הזמן לפזרו. העיסוק בקונספציה השגויה של אמ"ן איפשר להסתיר את טעות המודיעין האמריקאי

דו"ח הפוסטמורטם הראשוני של סוכנות הביון האמריקאית מדצמבר 1973 קובע שהיה כישלון של המודיעין האמריקאי שלא התריע על מלחמה. בדומה למסקנות של ועדת אגרנט שפורסמו מספר חודשים לאחר הדו"ח האמריקאי באפריל 1974, הדו"ח קובע שהיה לאמריקאים מודיעין בשפע, מספק ומדוייק, ושהבעיה היתה באנליזה המודיעינית שנכשלה בשל הפרה-קונספציה, שהערבים בחרו בפתרון מדיני ולא צבאי. דו"ח הפוסטמורטם האמריקאי מציין גם שהמודיעין האמריקאי הושפע יתר על המידה מההערכות השגויות של המודיעין הישראלי.

דיין העריך כבר ביום שישי ה-5 באוקטובר בבוקר שמלחמה תפרוץ וביקש מזעירא להתיישר מודיעינית עם האמריקאים. המודיעין האמריקאי השיב שהערבים אינם מתכוונים לתקוף ולא תהיה מלחמה. הטעות של המודיעין האמריקאי שיתקה את מנהיגי ישראל שחששו שהאמריקאים יאמרו שישראל שוב פתחה במלחמה.

ועדת אגרנט קיבלה את הטענה של דיין שישראל היתה חייבת להיות מתואמת, מיושרת ומהודקת עם האמריקאים עד הסוף, כדי שנקבל סיוע אמריקאי במהלך המלחמה. קיסינג'ר איים על מנהיגי ישראל בחודשים שלפני המלחמה שאם ישראל תפתח במלחמה האמריקאים לא יסייעו לה ותהיה שואה גמורה.

דיין, בעזרת היועץ המשפטי של משרד הבטחון, עו"ד אליקים רובינשטיין, שיכנע את הועדה שהיה מחוייב להיות מיושר עד הסוף עם האמריקאים. ועדת אגרנט קיבלה את דעתו והתעלמה מהטעות בהערכת הכוחות של דיין, שאמר שעשה רק את המינימום כי חשש שישראל תשאר לבדה במלחמה.

דיין העריך כבר ב-5 באוקטובר בבוקר שמלחמה תפרוץ וביקש מזעירא להתיישר מודיעינית עם האמריקאים. המודיעין האמריקאי השיב שהערבים אינם מתכוונים לתקוף ולא תהיה מלחמה. הטעות שיתקה את מנהיגי ישראל

מסך העשן שיצרה הועדה מסתיר כבר 47 שנים את הטעות הקשה של המודיעין האמריקאי ערב המלחמה. היו שם חילוקי דעות ופער בין ההערכות של המודיעין האמריקאי והישראלי שנוצר ערב המלחמה. היה זיכוי של הדרג המדיני בשל הצורך להיות מיושר ומהודק עד הסוף עם האמריקאים, כדי שיהיו מחוייבים לסייע לנו במלחמה. לטענת דיין ויועצו המשפטי אליקים רובינשטיין, אחרי שהאמריקאים אמרו לנו כי לא תהיה מלחמה, לדרג המדיני לא היתה ברירה לכאורה, והוא פעל מתוך אילוץ מדיני שהיה בחזקת כורח עליון.

האם חילוקי הדיעות והפער בהערכות המודיעיניות היו אמיתיים?

הרולד פורד, היסטוריון של סוכנות הביון האמריקאית שכתב את הביוגרפיה של ראש הסוכנות בזמן המלחמה, וויליאם קולבי, כתב שקיסינג'ר הסתיר מידע קריטי שהיה בידיו על המלחמה – מראש הסוכנות קולבי ומשאר קהילת המודיעין האמריקאית.

פורד כותב כי גורם נוסף אשר פגע בהערכה של קהילת המודיעין האמריקאית – היה מצבו של הנשיא ניקסון. דעתו של ניקסון היתה מוסחת עקב פרשת ווטרגייט שהייתה בשיאה בזמן המלחמה, ולכן לא התקיימו פגישות עבודה סדירות בבית הלבן עם הנשיא. לדוגמה, קיסינג'ר קיבל מידע בהול על המלחמה ב-5 באוקטובר בערב מריי קליין, ראש מחלקת המודיעין והמחקר במחלקת המדינה האמריקאית, אבל לא שיתף את ישראל ואת הסי. איי. אי. במידע שקיבל.

חילוקי הדיעות והפער המודיעיני בין ישראל וארה"ב היו למעשה מלאכותיים. קיסינג'ר היה צריך להעביר מיידית ובאופן בהול את המידע הקריטי שקיבל על המלחמה מריי קליין ביום שישי בערב. איתו היה צריך לקבל גם את המידע הקודם שקיבל מברנז'נייב על הכוונות הרציניות של הערבים לפתוח במלחמה, ולהגיד לדיין ולגולדה: 'אתם צודקים, הערבים מתכוננים לתקוף את ישראל מחר, תגייסו מילואים, אתם רשאים להתחיל עם מכה מונעת, אנחנו אתכם, מתואמים ומהודקים עד הסוף'.

קיסינג'ר לא עשה זאת והטעה את כולם. את האמריקאים, הישראלים, הרוסים, וגם את המצרים לכל אורך שנת 1973. לקיסינג'ר היתה מדיניות חשאית, דו-פרצופית, מקיאווליסטית, שלא היתה המדיניות האמריקאית הפורמלית ולא אושרה על ידי הממשל האמריקאי.

קיסינג'ר הטעה את כולם. את האמריקאים, הישראלים, הרוסים, וגם את המצרים לאורך שנת 1973. לקיסינג'ר היתה מדיניות חשאית, דו-פרצופית, מקיאווליסטית, שלא אושרה על ידי הממשל האמריקאי

המדיניות של קיסינג'ר במלחמה היתה הפוכה ממדיניותו של הנשיא ניקסון, ונגדה את האינטרס האמריקאי הגלובלי להביס את הרוסים במלחמה, ולבסס את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון ובעולם כמעצמת העל המובילה. יתכן שקיסינג'ר פעל בחשאי עבור האינטרסים של חברות הנפט האמריקאיות.

ניקסון ושלזינגר התערבו ברגע האחרון ומנעו את נפילת ישראל לתהום, בניגוד לדעתו של קיסינג'ר, והפעילו את הרכבת האוירית המסיבית לישראל שאיפשרה לישראל להפוך את הקערה על פיה במבצע אבירי הלב. גולדה מאיר הודתה לנשיא ניקסון מקרב לב על כך ובצדק בסיום המלחמה. הנשיא ניקסון היה ידיד ישראל ולא רצה להפסיד מלחמה שנייה לסובייטים בשנת 73, בניגוד למזכירו המקיאווליסטי, קיסינג'ר, שפעל בחשאי מאחורי גבו וגב המודיעין האמריקאי.

קיסינג'ר, מזכירו של "הנסיך" הנשיא ניקסון, נקרא "המקיאוולי האמריקאי" על ידי מעריצים ומבקרים. קיסינג'ר:

"מקיאוולי היה התיאורטיקן הפוליטי הראשון בעידן הנצרות שבאופן שיטתי ניתח את הדרישות של כוח והישרדות".

בריאליזם המיליטריסטי של מקיאוולי, התוצאה מצדיקה את האמצעים ומדינאות מופרדת ממוסר:

"יש מצבים מסויימים שבהם ככל שהשרידות יותר מאויימת, אפשרות הבחירה נעשית מוגבלת יותר, אלא אם כן אתה מעדיף להיהרס מאשר להשתמש באמצאים קיצוניים".

דיין לוקח אחריות אך ועדת אגרנט מתעלמת

דיין טעה בהערכת הכוחות, וחשב שישראל יכולה להרשות לעצמה מדיניות של לעשות רק את המינימום, ושגם כך ישראל תכה את האוייב שוק על ירך. השופט לנדוי כינה את החשש של דיין תסביך דה-גול, אך כפי שהתברר במלחמה, החשש של דיין היה לגמרי מוצדק. קיסינג'ר עצר את הסיוע הצבאי לישראל למרות צייתנותם העיוורת של מנהיגי ישראל.

אם הדבר היה תלוי בקיסינג'ר, ישראל היתה מקבלת את הסיוע החליפי שהובטח לה רק בסיום המלחמה כשהיא על סף כניעה בשל חוסר קריטי בציוד צבאי חליפי שהוא עיכב.

קיסינג'ר עצר את הסיוע הצבאי לישראל למרות צייתנותם העיוורת של מנהיגי ישראל. אם הדבר היה תלוי בו, ישראל היתה מקבלת את הסיוע החליפי שהובטח רק בסיום המלחמה, על סף כניעה בשל חוסר קריטי בציוד שעיכב

למזלה של ישראל, בסוף השבוע הראשון למלחמה סאדאת דחה את הצעת הפסקת האש במקום של רוסיה, ארה"ב ובריטניה. ישראל הצליחה לשכנע את מזכיר ההגנה שלזינגר ואת הנשיא ניקסון שרק רכבת אוירית מסיבית של מטוסי הצבא האמריקאי תאפשר לישראל לנצח במלחמה, והם התניעו את הרכבת האוירית האמריקאית בניגוד לדעתו של קיסינג'ר, שהמשיך להתנגד ולנסות למזער את הנזק, שגרמה לדעתו החלטת נשיא ארה"ב לסייע לישראל.

דיין לקח אחריות על הטעות המרכזית של מלחמת יום כיפור, הטעות בהערכת הכוחות, ביום השני של המלחמה, ב-7 באוקטובר 1973. שהובילה לטעויותיו האחרות.

הוידוי של דיין מה-7 באוקטובר 1973 נאמר בישיבה פורמלית ומתועדת של קבינט המלחמה של גולדה מאיר, בו השתתפו מלבד ראש הממשלה ושר הבטחון גם השרים הבכירים ישראל גלילי ויגאל אלון ומנכ"לי משרד החוץ, משרד ראש הממלה ומזכיריהם הצבאיים. לכן יש להודעה\וידוי של דיין תוקף היסטורי.

לא ברור איך יכלה ועדת אגרנט להתעלם מההודעה של דיין מה-7 באוקטובר 1973 שנאמרה בשלושת הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, אותם חקרה ועדת אגרנט בפירוט רב. לא יתכן שהפרוטוקול הדרמטי של קבינט המלחמה מה-7 באוקטובר שבו דיין אמר:

"לא הערכתי די את כח האויב, את המשקל הלוחמתי שלו, והגזמתי בהערכת הכוחות שלנו וביכולתם לעמוד",

לא היה על שולחן הועדה. אחרי המלחמה, דיין אימץ את סיפור ההפתעה שלא היתה, את הקונספציה השגויה של אמ"ן שאותה דחה לפני המלחמה, האשים את הדרג הצבאי בטעות בהערכת הכוחות ויישר קו עם מסקנות דוח הפוסטמורטם האמריקאי של קולבי ושל ועדת אגרנט.

אין עוד צורך לחפות על מעשי קיסינג'ר והטעויות של דיין

קיסינג'ר לא היה ידיד ישראל ב1973. משה דיין וגולדה מאיר כשלו בהבנת המדיניות של קיסינג'ר וחשבו שהוא הטוב בידידי ישראל בוושינגטון, ושכל חברי הקבינט האמריקאי של הנשיא ניקסון "ללא יוצא מהכלל" הם מימינו, בחזית אחידה נגד ישראל. כך אמר קיסינג'ר לדיפלומטים הישראלים שהאמינו בו אמון עיוור. לעומת זאת, לחברי הקבינט האמריקאי, קיסינג'ר הורה להתנהג מול ראש הממשלה גולדה מאיר בברוטליות ואגרסיביות גדולה אף יותר ממנו, כדי שיוכל לשחק את האיש הטוב.

קיסינג'ר לא היה ידיד ישראל ב-1973. דיין וגולדה מאיר כשלו בהבנת מדיניותו. חשבו שהוא הטוב בידידי ישראל בוושינגטון ושכל חברי הקבינט האמריקאי של ניקסון "ללא יוצא מהכלל" בחזית אחידה נגד ישראל

גולדה מאיר אמרה למנכ"ל משרדה מרדכי גזית שקיסינג'ר עשה "מעל ומעבר" למען ישראל ואל להם להטיל בו דופי באפריל 1973. היא לא שינתה את דעתה עד סוף המלחמה כשהתעמתה איתו בוושינגטון ב1 בנובמבר. דיין אמר לועדת אגרנט גם לאחר המלחמה, ב-11 בפברואר 1974, שהתרשם כי קיסינג'ר אמר אמת. אך יצירת חילוקי הדעות והפער המלאכותי בהערכות המודיעיניות של ישראל וארה"ב ערב המלחמה על ידי אי שיתוף מידע קריטי על המלחמה עם קהילת המודיעין האמריקאית ועם ישראל, מצטרפים לשורת מעשים של קיסינג'ר שפגעו קשה בישראל במלחמה.

ועדת אגרנט סיפקה לקיסינג'ר ולדיין מסך עשן שאיפשר להם להתחמק מאחריותם והגיע זמן לפזרו. יחסי ישראל ארה"ב טובים וחזקים ואינם תלויים יותר ביועץ לבטחון לאומי ומזכיר המדינה האמריקאי המקיאווליסטי, הנרי קיסינג'ר, שאיים אין ספור פעמים על ישראל בעצירת אספקת מטוסי הפנטום, בהתנתקות מישראל ובהערכה מחדש של יחסי ישראל ארה"ב – ביודעו שזו נקודת החולשה של משה דיין וגולדה מאיר.

אין צורך יותר לחפות על מעשיו ועל מדיניותו הדו פרצופית והעוינת של קיסינג'ר לישראל בשנת 1973. קיסינג'ר היה היוצא מהכלל שפעל בחשאי מאחורי הקלעים בוושינגטון ופגע בישראל וביחסי ישראל-ארה"ב יותר מכל חבר קבינט או יועץ לבטחון לאומי אחר בממשל האמריקאי אי פעם.

אין צורך יותר לחפות גם על הטעויות של דיין, מחשש שיתחיל "פרשה" חדשה כפי שאמרה אחרי המלחמה גולדה מאיר. דיין היה האיש שנתן את ההוראה להפעיל את רשת הסוכנים  במצרים בשנות החמישים, ודיין נתן את ההוראה לא להזיז כוחות ולהתחיל "צנוע" במלחמת יום כיפור כי טעה בהערכת הכוחות וחשב שגם כך נכה את המצרים שוק על ירך. ועדת אגרנט טעתה כשזיכתה את הדרג המדיני ויצרה את מסך העשן עבורם.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

"איזו מכונה משונה הוא האדם. אתה מכניס לתוכו לחם, יין, צנון, דגים – והוא מוציא מתוכו קולות צחוק, אנחות וחלומות"- ניקוס קזאנצאקיס, זורבה היווני.

אריאנה מלמד ב"הארץ שלנו", ראש השנה 1968

לראשונה בחיי הכתיבה הציבורית שלי, שהחלו בגיל עשר וקצת ב"הארץ שלנו", שם מופיעה תמונתה של ילדה בלונדינית רצינית עד אימה (היו לי שיני ארנב. ופלאטות. פחדתי לחייך) ששמה אריאנה-ענת מלמד, מאשדוד – אני מתקשה למצוא את משפט הפתיחה שלאחריו קל כל כך לכתוב. אני מתרגשת. בגיל 63, אחרי 34 שנים רצופות בעיתונות ועוד כעשור של כתיבה ספוראדית ב"דבר" וב"העולם הזה" ובכל מיני, ספרים שכתבתי, ספרים שערכתי, ספרים שתרגמתי, אלפי כתבות – לראשונה אני מגשימה חלום ופותחת מועדון.

אני מתרגשת. בגיל 63, אחרי 34 שנים רצופות בעיתונות ועוד כעשור של כתיבה ספוראדית בעיתונות, ספרים שכתבתי, ספרים שערכתי, ספרים שתרגמתי, אלפי כתבות – לראשונה אני מגשימה חלום ופותחת מועדון

עם קילומטרז' כתיבה כמו שלי, הלחם והיין וסלט הצנון היווני הורדרד הופכים מאליהם למלים, וזה נעים ומעשיר; מעולם לא התייסרתי בכתיבה ומעולם לא קידשתי את הייסורים, גם לא התבכיינתי על מר גורלי. אבל הפעם ממש לא קל.
כולה בלוג, תגידו. נכון, אבל בלוג בלי עור. בלוג חשוף, לא מוגן, לא מתחנף ומבקש ליצור דיאלוג על מה שכואב, כיחידים וכשבטים משוסעים, ולעשות את כל זה בחיוך ועם המון מוסיקה וצלחות ששוברים בשיא השירה והריקודים.
כמו ביוון. כמו בבית הגידול העתיק שלנו, של המשפחה המשונה שלי.

ליד הבית בו גדלתי, בעיירת הפיתוח אשדוד-ים בראשית שנות הששים, היתה משחטת עופות שהשמיעה קולות ניסור אימתניים, ועבדו בה כמה מן החברים של הורי. כמוהם, מורטי הנוצות היו מהגרים עניים מן הדיור הציבורי. ביום הולדתי החמישי, אחרי החגיגה והעוגה, אבא אחז בידי ויחד בוססנו בחול אל המשחטה, לבקשתי. הסברתי שתמיד פחדתי לעבור שם ועכשיו, כשאני כבר גדולה, צריך להפסיק לפחד. "נכון", אמר גרגורי סמיונוביץ' מלמד, רתך זמני בחברת החשמל, עולה חדש וציוני ותיק.

הוא תמיד התייחס לבקשות המוזרות שלי ברצינות, וכמוהו באטריס איזידורובנה אלברכט, אמי: גם סבא איזידור אלברכט דה מדינה, בשמו המלא, וגם המלאכית עמליה שקראתי לה סבתא בעברית וטאנטה, כלומר דודה, בגרמנית, שפת אמי, מעולם לא הקלו ראש בשאלות ובנדנודים שלי. להיפך. כולם היו מלמדי, ומהם השכלתי. מסיפוריהם, מאנחותיהם, מקולות הצחוק והחלומות. לא היתה דרך אחרת להשכילני: את הספרים השאירו בארץ-שם. גם את התארים, חפצי האמנות, הבתים, ההיסטוריה, השפות, הזהויות שנאלצו לזנוח, הכל נשאר או אבד, נגנב או נרצח במקומות אחרים. אבל את כושרם לספר סיפורים ולשיר שירים שלא מעכשיו ולא מכאן, אי אפשר היה לקחת לבני המשפחה הגרעינית הזעירה הזאת.

גם לא את אהבת החיים ואהבת האדם, ואת האמונה האופטימית בטוב שבאדם, ובכך שכולנו נבראנו בצלם, וכולנו מבורכים. וכולנו, כמובן, אוהבים לבשל, בעיקר אוכל יווני.

כולה בלוג, תגידו. נכון, אבל בלוג בלי עור. בלוג חשוף, לא מוגן, לא מתחנף ומבקש ליצור דיאלוג על מה שכואב, כיחידים וכשבטים משוסעים, ולעשות את כל זה בחיוך ועם המון מוסיקה וצלחות ששוברים בשיא

פסענו אל המשחטה. אני מניחה שליבי הלם. לא זוכרת. ואז אבא אמר: "אדון טימסיט ואדון אנקונינה וגיברת ועקנין אמא של ז'וז'ו מהגן שלך? שעובדים פה? הם עובדים יותר קשה ממני ומאמא ומסבא. שיהיה לך כבוד אליהם. תמיד תגידי להם יפה שלום, ואם קשה לך, תחשבי על ילדים כמוך שקשה להם יותר, ועל מבוגרים שקשה להם יותר מלמשפחה שלנו, וביחד נעזור להם והעולם יהיה טוב יותר. בסדר? רוצה גלידה מישמיש? בואי, נלך למרכז לקנות. ולא נספר לאמא". הוא אמר את זה ביידיש. משמש, אמר ביוונית.

שלום, נעים מאד. שמי אריאדנה אורסולה חנה אלברכט. אתם מכירים אותי כאריאנה מלמד. או כ"אנה וגנר", שם עט שבו כתבתי פעם, מזמן, את "אהבה ואוכל", טור אישי מאד בוויינט. או כ"את יותר גרועה מהיטלר" (טוקבקיסטית טבעונית) או כ"גרפומנית פרה שמנה שמאלנית עוכרת ישראל הלוואי שתמותי", או כ"פליטת הפח הגדול", או כ"אשכנזיה פריווילגית גזענית".

לכבוד הבלוג הראשון הזה, נדמה לי ששווה למחוק רק תגית אחת. פרה? סבבה. יותר גרועה מהיטלר? כפרה, הגזמת בשירות הקיסר ביבי.
אבל אשכנזיה? פריווילגית? אני?

אז מה לי ולמועדון תל אביבי נושן, מה לי ולאריס סאן ולטריפונאס, ולמה עולות בעיני דמעות גם עכשיו כשאני מהמהמת לעצמי "סיגה סיגה", שאריס אללה ירחמו שר כ"חמדתי סיגל סיגל"? למה אשכנזיה (ילידת רומניה, בת לאם יוצאת אוסטריה שאביה גרמני ולאב מולדבי שאביו רוסי), שרה ביוונית?

קבלו עדכון, אבישי בן חיים, גלית דיסטל אטבריאן ועושי דברם בשירות המפלג והמשסע הלאומי, הקיסר מקיסריה בנימין נתניהו.
אני לא אשכנזיה.
ואני לא מזרחית/ספרדיה.

אז מה לי ולמועדון תל אביבי נושן, מה לי ולאריס סאן ולטריפונאס, ולמה עולות בעיני דמעות גם עכשיו כשאני מהמהמת לעצמי "סיגה סיגה", שאריס אללה ירחמו שר כ"חמדתי סיגל סיגל"?

אני יהודיה רומניוטית.
העדה שלי, הכי עתיקה בעולם, קטנה מאד.
אנחנו יוצאי יואנינה שביוון, ואתונה, וסלוניקי.
מצאו זכר לקיומנו שם כבר בשנות השבעים של המאה הראשונה לספירה, באגורה שבאתונה. הרבה לפני שיהודים התנחלו בספרד או באשכנז או באנדלוס.

יש לנו מנהגים שלא קיימים בשום עדה אחרת.
למשל, את "כל נדרי" אנחנו אומרים בעברית.
יש לנו טקסים שונים, מנגינות שונות.
לא כל כך התערבבנו עם אנוסי ספרד, או עם אחרים.
היינו, איך לומר זאת, חלוצי היהדות בגולה.

הגענו ליוון יחד עם שליחיו של ישו. ונשארנו שם בצומוד עצום כל עוד יכולנו.
כמה מאיתנו, כמו בני משפחתי משני הצדדים, התגלגלו למדינות אשכנז ואפילו למזרח אירופה.
אחרים, למצרים ומשם לצרפת.
אחרים, למרוקו ומשם לישראל.

אני מכירה רק אדם אחד שמשפחתו התגלגלה ככה. כבוד השר לענייני מודיעין אלי אבידר, חבר למחאה מבלפור: כששואלים אותו על מוצאו, במיוחד כשהוא מדבר ערבית משכילית עשירה בלהג מצרי, הוא אומר שהוא לא אשכנזי ולא ספרדי, והוא מחייך, ואז המראיינים שלו חושבים שיש לו חוש הומור מצוין.
אבל אם תפתחו את עמוד הויקיפדיה המוקדש לו, תראו משהו מוזר. הוא מקפיד לציין שמוצאם של הוריו המצרים הוא מיואנינה.
העיר של אבות אבותי הרחוקים.
הרומניוטים.

ויש עוד אחד שאני יודעת עליו. ז'ורז' מוסטאקי.
עם הפרצוף הצועני של יהודי או יווני? שיוסי בנאי שר יפה כל כך? אז גם וגם. יהודי. יווני. משפחתו היגרה למצרים בצוק עיתים או מלחמה כלשהי. והיו הרבה כאלה על אדמת יוון. ומשם, לצרפת.
אלי אבידר, ממצרים לישראל.

ומשפחת מלמד? עד כמה שאני יודעת, מיואנינה לבורסה שבטורקיה, משם לבולגריה ולמולדביה (הענף של אבי, מלמד. תמיד במלרע, בבקשה) והענף של אמא, לגרמניה, אוסטריה ומשם לבוקובינה, שולי האימפריה האוסטרו-הונגרית.
סבי איזידור כבר לא דיבר יוונית, ידע רק לשיר ולקלל. אמי באטריס למדה יוונית קלאסית בגימנסיה, פחדה פחד מוות מהמורה שלה והקפידה ללמד אותי מיתולוגיה, פילוסופיה, אטימולוגיה ושירה יוונית בתרגום.

סבי איזידור כבר לא דיבר יוונית, ידע רק לשיר ולקלל. אמי באטריס למדה יוונית קלאסית בגימנסיה, פחדה פחד מוות מהמורה שלה והקפידה ללמד אותי מיתולוגיה, פילוסופיה, אטימולוגיה ושירה יוונית בתרגום

מצד אבי, קצת יותר מסובך לשחזר, אבל אביו, סבא סמיון, כלומר שמעון או סמעאן כפי שסבתא קלרה קראה לו, עוד ידע כמה ניגונים מתוך האלפים המיוחסים לרומניוטים. מה שבטוח, כולנו אמרנו "קפטדס" כשהתכוונו לקציצות ו"ספנקופיתה" כשרצינו מאפה תרד בבצק פילו, וזיתים היו עבורנו תמיד רק קלמטה, וגבינה היתה פטה, ויוגורט היה הדבר הנפלא הזה שסבתא היתה מכינה לבד, עם דבש. ובמקביל, כל המטבח היהודימהמזרח אירופי היה על השולחן, פלוס המוזרויות שלנו.

משפחה קטנה מאד, ניצולי שואה, דוברי המון שפות, מאחרוני השוכנים במעברה של אשדוד, מאחרוני המשתכנים בדיור הציבורי ברחוב סיני מול החולות האינסופיים. עניים, חלוצים בחולות, בוני עיר חדשה לתפארת מדינת ישראל.
אז למי קראתם אשכנזיה פריווילגית? ולמה?

כי, כפרות משני עברי השסע מעשה ידי האדון בגין וביבי המלך, מטומטמים אנחנו לא. קודם הגיע לחולות הזהב של יפו אחד, איזידור אלברכט דה מדינה, סבא שלי, והוא שלח איגרות לרומניה, שם נותרו אמי ואבי ואנוכי התינוקת כי לא הורשינו לעזוב.

אמא היתה מהנדסת מכונות עם התמחות בהנדסה גרעינית. אבא, פרוייקטור לאומי של חברת הטלפונים. במילות צופן משפחתיות, בגרמנית עילית ובקליגרפיה יפהפיה, כתב איזידור שבארץ ישראל עדיף להיות אשכנזים. ושכדאי שנזנח את השם "אלברכט" כשנגיע. וכדאי עם זאת לא לדבר יידיש בקול רם ולא ללכת לתיאטרון יידיש, כי הבחורים של אדון בן גוריון מרביצים ודורשים לדבר רק בלשון הקודש. ושלא כדאי להגיד שאנחנו רומניוטים, כי מי מהישראלים הסאברעס יבין?
סבא צדק.

אמא היתה מהנדסת מכונות עם התמחות בהנדסה גרעינית. אבא, פרוייקטור לאומי של חברת הטלפונים. במילות צופן משפחתיות, בגרמנית עילית ובקליגרפיה יפהפיה, כתב איזידור שבארץ ישראל עדיף להיות אשכנזים

באמת לא הבינו, הסברס האלה. אבישי בו חיים, למשל. או גלית דיסטל אטבריאן, משאללה איזה דמיון מפותח יש לה, שייחסה לי ילדות פורצלן חיוורת ופריווילגית בפוסט שכולו שקר על גבי שקר שפרסמה עלי בפייסבוק. או פתאים בשירות הקיטוב והשיסוע שדורשים ממני לסתום את הפה, כי אני הרי מהאליטות הרקובות או ההגמוניה השלטת או כל חלום אחר או אנחה שקיימים רק בראש שלהם.

בבלוג הזה, במועדון הזה, אשתדל לכתוב אמת ולדבר אמת ללא מורא, כפי שלימדני מורי ורבי בעיתונות, אורי אבנרי. ואשתדל לעשות זאת זה בחיוך ועם המון מוסיקה צוענית וייוונית, כפי שלימדוני אבא ואמא וסבתא וסבא. יהיו מתכונים ודיונים פוליטיים, יהיו מחשבות על ספרים ועל טלוויזיה, והמון סיפורים שלא יכולתי לכתוב בשום מקום אחר.

וכשיהיה קשה, אזכר בשיר הזה של מוסטאקי. כלומר של מיקיס תאודורקיס. שיר על זמנים קשים באמת. שיר של ימי משטר הקולונלים ביוון. אצלנו בבית באשדוד קראו לו בשמו היווני, ימאסטה דיו, אנחנו שניים, ושרו בצרפתית, nous sommes deux. יש גם גרסה עברית של אליאור ייני, זכרו יגן עלינו ממרומים, שהופקה לכבודו של מיקיס תאודורקיס.

ימאסטה דיו, אנחנו שניים. למצפון של יוון במשטר הקולונלים הרצחני היה שם אחד, ידוע ומוכר ומגויס: מיקיס תאודוראקיס, שהלחין את פס הקול הבלתי נשכח של "זורבה היווני".

ב-1970 יצא לספר לאירופה המנומנמת על בתי כלא ועינויים ותקווה, ואיש עם פרצוף יווני של יהודי או צועני ישב איתו וכתב מלים ל"אנחנו שניים, אנחנו שלושה, אנחנו אלף ושלושה", שיר שמרסן את הזעם וממשטר אותו בריתמוס ובמלודיה שאי אפשר להפסיק לשיר עד סוף המשימה, הנצחון על הרוע האנושי.

ואיך ננצח? בסולידריות, ומתוך הכאב המשותף; מוסטאקי מסיים במלים הנפלאות, כולן שלו, et la douleur nous guidera, והכאב הוא שינחה אותנו". ואבא גרישה אמר: "תמיד תזכרי שימאסטה דיו, ימאסטה טריס. ותיזהרי שם בהפגנות, כן? לא כולם מכירים את השיר הזה".
והנה, בביצוע אליאור ייני ובעברית, לתועלת מחאות העתיד.

השיר לא התנחל בלבבות בישראל.
לבדי שרתי אותו בקולי קולות בהפגנות בבלפור.
אנחנו שניים, אנו שלושה. אנחנו אלף ושלושה.
וכולכם מוזמנים, כבר אמרתי, למועדון שאין בו עוד פריווילגים ומקופחים, רק בני אדם, ולחם, ויין, וקולות צחוק וחלומות.

גם לי היה קשה. קשה מאד. ח' כאבה לי בגרון, ע' עשתה לי להקיא. התאמנתי המון. שנים ארוכות, מגן לאה ועד כיתה ג' חלפו עד שהצלחתי.

ובכיתה ג', שבועיים לפני יום הולדתי השמיני, נסענו בסוסיתא מקרטעת ליפו, לקישלה, בנין המשטרה העותומנית, שם חנינו ליד מועדון אריאנה, לבקשתי.
למה? כי שמעתי את אדון רפאל אומר שעליזה ואריס רבו, ועכשיו היא כבר לא מופיעה ב"זורבה" בגבעת עליה על הים, אלא ב"אריאנה". ואני, שלמדתי את כל המליםצשל "נערה ממש אוצר" בעל פה, רציתי לשמוע את לוסי מלול, עליזה עזיקרי בשבילכם, שרה בחי. ל"זורבה" לא לקחו אותי. אמרו, לא מתאים לילדים. אבל "אריאנה", משפחתי יותר ופחות וולגרי, היה מגרש ביתי.

לוסי לא הופיעה. אדון רפאל טעה. במקומה, אבא התנדב לרקוד סירטאקי, כשכפות רגלי הקטנות על נעליו והוא אוחז בידיי ואני רוקדת איתו וככה לומדת. זו הפעם האחרונה בחיי שרקדתי בשמחה ובלי כאב. שבוע לאחר מכן, בתאונת דרכים קשה מול הבית, איבדתי את ההכרה, את יכולת התנועה וחלק מן הזכרון שלי ואת ילדותי כולה.

זו הפעם האחרונה בחיי שרקדתי בשמחה ובלי כאב. שבוע לאחר מכן, בתאונת דרכים קשה מול הבית, איבדתי את ההכרה, את יכולת התנועה וחלק מן הזכרון שלי ואת ילדותי כולה

ביום הולדתי השמיני עברתי, בהרדמה מלאה, פרוצדורה שארכה שמונה שעות ומטרתה היתה למנוע את נזקי השברים הפתוחים בעצם הירך שאיימו לקצר לי את רגל שמאל ביותר מדי סנטימטרים. כשהתעוררתי מן הניתוח, הייתי כבר מישהי אחרת לגמרי. נכה, חצי ראש קרח, סדק בגולגולת, גבס על שתי רגליים ועד לחזה, באמצע – חור לקקי ופיפי שעושים בסיר של בית חולים. על הגבס, תאריך בטוש אדום: 16.3.1958.

כשהתעוררתי בהתאוששות, ביקשתי שיקנו לי במתנה עט. הראשון של חיי. והתחלתי לכתוב.

אריאנה מלמד היא אזרחית ותיקה, כותבת ותיקה, פעילה פוליטית וחברתית ותיקה. נכה חדשה. ספרים; "בית ספר לבלט", "חלודה ואבק כוכבים". "קרולינה לא רוקדת", ספר לילדים שחושבים מחוץ לקופסה, יראה אור בראשית 2022.. עורכת ומנחה סדנאות כתיבה, גרה בראש פינה. משתדלת לחשוב באופן עצמאי.

במבט לאחור, הלקח החשוב מפרשת בריחת הששה מכלא גלבוע הוא לא הבריחה עצמה, אלא תוצאותיה, וההתפתחות המשמעותית ביותר היא שערביי ישראל התייצבו לצד מדינת ישראל ולא לטובת הטרור הפלסטיני.

הלקח החשוב מפרשת בריחת הששה מכלא גלבוע הוא לא הבריחה עצמה, אלא תוצאותיה, וההתפתחות המשמעותית ביותר היא שערביי ישראל התייצבו לצד מדינת ישראל ולא לטובת הטרור הפלסטיני

לא זו בלבד, אלא שגם בגדה לא הצליחו שניים מן הבורחים למצוא מחסה, אלא רק בחיק משפחותיהם, ועל פי מה שהדברים נראים כלפי חוץ, המשפחות דאגו למו"מ עם ישראל, אולי דרך הרשות הפלסטינית, על מנת שהם לא ייהרגו במהלך פשיטה.

לאכזבת אירגוני הטרור שהתארגנו במחנה הפלסטינים כדי להיכנס לקרב עם כוחות צה"ל, הבורחים לא הלכו למחנה, אלא למשפחות.

אשר לשיתוף הפעולה של ערביי ישראל עם הכוחות המחפשים, הרי שהתפתחו חילופי דברים נרגזים בין הנהגת הג'יהאד האסלאמי לבין הנהגת ערביי ישראל. בסופה שמח מוחמד ברכה, ראש וועדת המעקב הפן ערבית, "לבשר" כי קיבל איגרת מחאלד אל-בטש, מראשי הג'יהאד האסלאמי, ובה הודיע לו אל-בטש כי נסתיימה מערכת ההשמצות נגד נצרת הגיבורה.

אבל מה שהתברר לג'יהאד האסלאמי ולשאר האירגונים הוא, שאין להם עורף אזרחי תומך ושהם לא כמו דגים במים – דרישות מינימליות למלחמת גרילה מוצלחת. לא בישראל, ולמרבה ההפתעה גם לא בג'נין, שאמורה הייתה להיות בירת המאבק, כך לפחות קיוו האירגונים.

מעניינת במיוחד ההחלטה של שני הבורחים שהצליחו להגיע לג'נין. ההחלטה שלהם ללכת למשפחות ולא למחנה הפליטים נובעת מתהליכי עומק העוברים על החברה הפלסטינית בגדה – ההתפוררות לחמולות ואובדן המרקם הממלכתי, הכולל גם את משמעת האירגונים.

מעניינת במיוחד ההחלטה של שני הבורחים שהצליחו להגיע לג'נין. ההחלטה שלהם ללכת למשפחות ולא למחנה הפליטים נובעת מתהליכי עומק העוברים על החברה הפלסטינית בגדה

בנפת חברון למשל, פרשת ניזאר בנאת הפכה למלחמת חמולות, כאשר הידיעה האחרונה היא מתקפה של משפחת ניזאר בנאת על משפחת אחד הקצינים של הבטחון המסכל בכפר דורא.

מה שמאיץ את תהליך ההתפוררות הוא הפסקת הסיוע הבינלאומי לרשות הפלסטינית, מה שמקשה עליה לשלם משכורות לעובדיה, שהם חוט השדרה של הרשות הפלסטינית.

מדינות המפרץ וסעודיה הפסיקו מזמן את הסיוע, אחרי שנוכחו לראות שהרשות לא מתייצבת עמן בהיערכות מול איראן, ואבו מאזן גם לא מוזמן יותר לבקר אצלן.

מה שנשאר לרשות זה המימון של אירופה, אבל אירופה כועסת על ביטול הבחירות הפלסטיניות. אירופה מסרה לרשות כי הסיוע יתחדש החודש, אבל מקורות ברשות מסרו לאתר של פתח, כי גם החודש הסיוע האירופי לא יחודש.

אולי כדי לרצות את אירופה, הודיעה רמאללה כי תערוך בחירות לעיריות, אבל האירגונים הודיעו כי יחרימו את הבחירות האלה, וגם הרשימות שהיו אומרות לרוץ לבחירות לפרלמנט הודיעו כי יארגנו חרם על הבחירות המוניציפליות.

פרשת ניזאר בנאת דרדרה את יחסי המוקטעה עם אירופה עוד יותר, והסכנה היא שככל שהמוקטעה תתקשה להחזיק את הנפות השונות, אל החלל הזה יכנסו האירגונים. אבל פרשת הבורחים מגלבוע הראתה כי גם לסחורה שלהם אין קונים.

זה מקרב אותנו לסכנת חידוש הטרור, מכיוון שהאירגונים לא ישלימו עם ירידת ערך מניותיהם, ויש סכנה שהם יתפתו להיות רלוונטיים אם יחדשו את הפיגועים בישראל או נגד ההתנחלויות.

זה מקרב אותנו לסכנת חידוש הטרור, מכיוון שהאירגונים לא ישלימו עם ירידת ערך מניותיהם, ויש סכנה שיתפתו להיות רלוונטיים אם יחדשו את הפיגועים בישראל או נגד ההתנחלויות

זה לא פשוט, כי אין להם עורף ציבורי, וגם ירדן לא תרשה לתת להם בסיס עורפי כמו בעבר, אבל יש חשש כי לפחות הם ינסו, ויש להיות ערים לכך.

התקרית ביו"ש: ארבעה מחבלים נהרגו במבצע מעצרים נגד תשתית חמאס ברחבי הגדה. שלושה מבוקשים נעצרו. צה"ל נערך גם לירי רקטות מעזה@ItayBlumental https://t.co/rVbmcWs2Ar

— כאן חדשות (@kann_news) September 26, 2021

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.