ממשלות משקרות. הבעיה עם שקר של ממשלה היא בעיה מנטלית. לציבור קשה לעכל את העובדה שבחר אנשים עם סמכות להחליט על חיים או מוות והם פשוט משקרים לו בעניין הקריטי הזה.

ממשלות משקרות לציבור. ממשלת ישראל ביוני 82' שיקרה לציבור כבר בדברים הפומביים שפרסמה עם היציאה למלחמה:

"הממשלה החליטה להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון".

ממשלות משקרות. הבעיה עם שקר של ממשלה היא בעיה מנטלית. לציבור קשה לעכל את העובדה שבחר אנשים עם סמכות להחליט על חיים או מוות והם פשוט משקרים לו בעניין הקריטי הזה

בניסיון להרגיע את הציבור עלה רה"מ מנחם בגין על דוכן הכנסת והסביר כי הלחימה תיפסק בקו ה-40 ק"מ.

אבל החלטת הממשלה הכילה שני חלקים בעברית ברורה, שאותה הציבור לא הבין: "להוציא את יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים" – זו מטרה שאכן עונה על הגדרת 40 הק"מ, שכן זה היה הטווח של כלי הנשק הידועים באותה עת, אבל מיד בהמשך – "המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון" – זו כבר הגדרה שמגיעה עד ביירות. שם ישבו מפקדות אש"ף. פשוט למי שמכיר את המודיעין ואת הגיאוגרפיה, אך לא מובן כלל לציבור הרחב.

בהמשך החלטת הממשלה נאמר:

"בעת ביצוע החלטה זו אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו".

עוד שקר מוחלט. הצבא הסורי היה פרוש בין יחידות אש"ף בעומק לבנון וכל תנועה צפונה חייבה היתקלות "בצבא הסורי".

כתבנו את הדברים בפוסט קודם במאי השנה – מלחמה ללא אמת.

ובכן ממשלות משקרות בעת שהן מקבלות החלטות של חיים ומוות. ממשלת ישראל שיקרה כשהובילה את ישראל למלחמה בלבנון כבר שנתיים קודם לכן.

ראש הממשלה מנחם בגין פגש את שר ההגנה האמריקאי הייג בהלווייתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת באוקטובר 81' והודיע לו כבר שם על כוונתה של ישראל לסלק את אש"ף מלבנון. מפקדי המליציות הנוצריות בלבנון שפגשו אישית את בגין שמעו ממנו שישראל רוצה לסלק את אש"ף "כמה שיותר רחוק". הם מעידים על כך בסדרה "לבנון גבולות הדם" שהפרק השלישי שלה ישודר ברביעי הקרוב.

ממשלות משקרות בעת שהן מקבלות החלטות של חיים ומוות. ממשלת ישראל שיקרה כשהובילה את ישראל למלחמה בלבנון כבר שנתיים קודם לכן

אלא שבגין היה מוטרד באותם חודשים ממספר היבטים אסטרטגיים. בדרום נחתם הסכם שלום עם מצרים ומועד השלמתו נקבע לאפריל 1982, בגין לא רצה לפגוע בהסכם שהיווה שיא בהישגיו כרה"מ. במזרח החל נבנה כור גרעיני בעיראק ועמד להפוך לכור חם. כדי להשמידו ולמנוע את סכנת חדירתו של נשק גרעיני לאחת ממדינות האויב, ישראל הייתה צריכה להפציץ לפני הפיכתו לכור חם. בצפון הופגזו יישובים ישראלים בידי אש"ף והופלו מסוקים סורים בזחלה, אירוע שגרר הכנסת טילי קרקע אוויר ללבנון ואלה סיכנו את טיסותיו המבצעיות של חיל האוויר הישראלי.

בגין נדרש להכריע. את האמת הוא לא רצה ולא היה יכול לספר לציבור בישראל. בוודאי לא על הכור בעיראק, בוודאי לא על מבצע גדול בלבנון נגד אש"ף. גם בחירות עמדו להיערך ב-81' ולכן המלחמה נדחתה עד לאחר שכל אלה הושלמו – הכור הופצץ, הסכם השלום בוצע וצה"ל השלים את הנסיגה מסיני. נותרו הטילים הסורים בלבנון ואש"ף. אלא שבשנה שלפני המלחמה, גם אש"ף כבר לא קיים את "חלקו" בסיבות למלחמה ולמעשה הסכים להפסקת אש שאותה גיבש המתווך האמריקאי פיליפ חביב.

אבל ממשלת ישראל חיפשה עילה למלחמה. עילה לסילוק הבעיה הפלסטינית מלבנון ומהאזור. שרון, שהפך לשר ביטחון, התבטא לא אחת שירדן היא המדינה הפלסטינית. למעשה התכנית הגדולה הייתה המלכת המנהיג הנוצרי הידידותי באשיר ג'מאייל על לבנון, חתימת הסכם שלום שני עם מדינה ערבית – לבנון, סילוק אש"ף והפיכת ירדן למדינה פלסטינית.

הציבור הישראלי שנתן מנדט לממשלתו לא ידע דבר מכל אלה. בניו נשלחו למלחמת ברירה בלבנון. מלחמה שבאה בעקבות תירוץ של התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, אך הייתה מתוכננת זמן רב מראש.

קציני צה"ל שמדברים בסדרה מעידים כי הם מתכננים ויודעים כבר בזמן אמת שהם נעים לביירות. לא 40 ק"מ ולא נעליים.

אבל ממשלת ישראל חיפשה עילה למלחמה. עילה לסילוק הבעיה הפלסטינית מלבנון ומהאזור. שרון, שהפך לשר ביטחון, התבטא לא אחת שירדן היא המדינה הפלסטינית

אבל הממשלה, בשקר המקורי שלה, יכולה לומר שאמרה שהיא מתכוונת לסלק את המחבלים "הם ומפקדותיהם מלבנון" – כלומר לכאורה אמרה את האמת. אלא שאמת שהציבור אינו מבין ואינו תומך בה מתוך הבנה, אינה אמת. היא שקר.

כך התגלגלו השקרים של הממשלה גם במצור על ביירות ואחר כך גם בשהות ארוכה בלבנון, שנמשכה שנים למרות שלא היה אויב בלבנון. האויב שנגדו יצאנו למלחמה כבר סולק וממשלת ישראל, בהחלטתה להישאר בלבנון, הצמיחה אויב לבנוני שביקש לסלק את חייליה מלבנון.

השקר הוליד עוד מלחמה.

גם היום השקרים של הממשלה מובילים למוות מיותר. ממשלת החירום סגרה את דיוניה בענייני הקורונה ל-30 שנה. מי שילך לארכיון הכנסת או לארכיון המדינה ויחפש את הפרוטוקולים של דיוני הממשלה בשנים שקדמו למלחמת לבנון הראשונה, יתקל ב"שגיאה טעות". תקלה טכנית ועוד תירוצים שמעלימים את המידע הזה מהציבור גם היום, 38 שנה אחרי המלחמה.

זה יהיה גם גורלם של הפרוטוקולים של הקורונה.

ממשלות משקרות. זה לא טבע הממשלה. זה טבע האדם שנבחר לתפקיד והוא חסר אומץ לקבל החלטות תחת מסד עובדות אמיתי, כשהוא משתף את אזרחי מדינתו באמת גם אם היא קשה וכואבת.

ממשלות משקרות ותפקידה של אופוזיציה הוא לחשוף את השקרים ולהציג אלטרנטיבה. היום כמו אז. אלא שמלחמות גורמות להשתקת האופוזיציה.

האלטרנטיבה לממשלת נתניהו התאדתה ונכנסה תחת כנפיו בתירוץ של טיפול חירום במגפת הקורונה. האופוזיציה של בגין ב-82' תמכה ברובה במלחמה כי חששה להיחשב מי שלא נותנת גב לחיילי צה"ל ולציבור שישב במקלטים. האמת הפחידה אותה.

גם עכשיו כשהאופוזיציה צריכה לצעוק יומיום מעל כל במה את האמת לציבור, היא עושה שיקולי קואליציה ומצנזרת את עצמה לטקסטים עדינים שינעמו לבוחרים שעשויים לשנות את דעתם.

רק לא להרגיז אותם עם האמת.

האויב שנגדו יצאנו למלחמה כבר סולק, וממשלת ישראל, בהחלטתה להישאר בלבנון, הצמיחה אויב לבנוני שביקש לסלק את חייליה מלבנון. השקר הוליד עוד מלחמה. גם היום השקרים של הממשלה מובילים למוות מיותר

אי אפשר בהקשר הזה שלא לתהות על הלקח של העיתונות הישראלית. זו שסיקרה את המלחמה כאילו הייתה מלחמת אין ברירה ורק בדיעבד מתחה עליה ביקורת. לאחר ההלוויות. לאחר שהמתים כבר לא יודעים על סיבת מותם.

גם היום מסקרת העיתונות את החלטות קבינט הקורונה באותו אופן. לכאורה סיקור מאוזן. אלא שהמציאות מצביעה על טירוף מערכות. על ניצול תפקידו של רה"מ כדי להתחמק ממשפטו ועל הכפפת תקציב המדינה לשיקוליו המשפטיים. מדינה שלמה שבויה בידיו של אדם אחד וממשלה שלמה מתנהלת סביבו בתירוצים מושחתים ומובילה את ישראל לכאוס וכישלון ברור מראש.

מלחמות הן לא רק מלחמות בשדה הקרב, הן בעיקר מלחמה על חשיבותה של האמת ומהותה של הדמוקרטיה כמצפן לחייה של אומה. מחיר הדם בלבנון דומה למחיר שאזרחי ישראל משלמים גם כיום בגלל שקרים שמשקרים להם חברי הממשלה וראשה המניפולטיבי.

לבנון – גבולות הדם / סדרה ב-5 פרקים, ימי רביעי בערוץ כאן 11 בשעה 21:15. פרקים מלאים לצפיה כאן. יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס, מפיקה: ליאת אשד קמאי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

ביום שלישי, 12 בדצמבר 2019, המפלגה השמרנית בראשות בוריס ג'ונסון ניצחה בבחירות הכלליות לבית הנבחרים של בריטניה ועלתה מ-317 חברי פרלמנט ל-365 מתוך 650. זו הייתה התוצאה הטובה ביותר, והרוב הגדול ביותר, בו זכתה המפלגה השמרנית מאז שהובלה על ידי מרגרט תאצ'ר בבחירות הכלליות של שנת 1987.

EXIT POLL:

CONSERVATIVES 368
LABOUR 191
LIB DEMS 13
BREXIT 0
SNP 55

= Tory majority of 86, biggest since Margaret Thatcher

— Daniel Hewitt (@DanielHewittITV) December 12, 2019

בלב הקמפיין שניהלה המפלגה השמרנית הועמדו שלוש הבטחות:

1. להשלים את פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי – קרי סיום הברקזיט.
2. הקצאה מחדש של תקציבים וסמכויות לטובת רשויות אזוריות.
3. חיזוק האיחוד.

בשנת 2020, כאשר התפשטה מגפת הקורונה, ג'ונסון קיים את ההבטחה הראשונה. הברקזיט הושלם ובריטניה כיום נמצאת מחוץ לאיחוד האירופי ועם הסכם סחר ביד. ב-2021 ג'ונסון יצטרך להתמודד בגבורה ובתבונה עם אתגר כפול של קיום שתי הבטחות הבחירות הנוספות, הקצאה מחדש בראי השיקום מהקורונה והבחירות האזוריות שמתוכננים לחודש מאי הקרוב, ושמירה על הממלכה מאוחדת בראי הבחירות לפרלמנט הסקוטי, אשר יתקיימו גם הן בחודש מאי.

ב-2020 ג'ונסון קיים את הבטחת הבחירות הראשונה: הברקזיט הושלם ובריטניה מחוץ לאיחוד האירופי ועם הסכם סחר ביד. ב-2021 הוא יצטרך להתמודד עם אתגר כפול של קיום שתי הבטחות הבחירות הנוספות שלו

ב-18 בדצמבר 2014 התקיים בסקוטלנד משאל-עם פשוט של כן ולא על השאלה "האם סקוטלנד צריכה להיות מדינה עצמאית", על רקע זכייתה של המפלגה הלאומית הסקוטית (ה-SNP) בבחירות שהתקיימו לפרלמנט הסקוטי בשנת 2011. אותו משאל-עם הוגדר על ידי כל הצדדים כמשאל-עם של פעם בדור.

בבחירות 2011, ה-SNP זכתה לרוב מוחלט של המושבים, 60 מתוך 129, וכך היה בכוחה להקים ממשלת רוב שתערוך משאל-עם על עצמאות סקוטית. אומנם היה עליה לנהל תחילה משא ומתן עם ממשלת בריטניה, השלטון המרכזי, שהיתה אז ממשלת קואליציה של המפלגה השמרנית בראשות רה"מ דיוויד קמרון והמפלגה הליברל-דמוקרטית (ליב-דמז') בראשות סגן רה"מ ניק קלג.

קמרון וקלג הכירו במנדט של SNP לדרוש ולערוך משאל-עם על עצמאות, מתוקף זכייתה ברוב ועל בסיס המוסכמה החוקתית המכונה "מוסכמת סולסברי", האומרת שאין למנוע מממשלה אישור חקיקה שנכלל במצע הבחירות שעל בסיסו נבחרה. משום כך המשא ומתן התרכז בנושאים פרוצדורליים יותר כגון ניסוח השאלה, התשובות, פיקוח על הקמפיינים והגדרת בעלי זכות ההצבעה.

מחנה ה"כן" זכה לתמיכתן של ה-SNP ומפלגת הירוקים הסקוטית, כאשר הקודמת תרמה כ-340 אלף פאונד ישירות לארגון "YES SCOTLAND" – ארגון הקמפיין הרשמי של מחנה ה"כן". מחנה ה"לא" זכה לתמיכתן של שלוש המפלגות הפוליטיות הכלל-בריטיות הקרויות יוניוניסטיות: השמרנים, הלייבור, והליב-דמז'. כשהמפלגה היוניוניסטיות הגדולה בסקוטלנד, ועד לפני מספר שנים המפלגה הגדולה בסקוטלנד, נקודה, הלייבור העמידה לרשות הארגון "BETTER TOGETHER" את מנגנון השטח שלה. ואילו השמרנים והליב-דמז' כמפלגות השלטון הביאו את המקלות והגזרים לשכנוע מצביעים. למשל, שלילת השימוש במטבע הפאונד ע"י סקוטלנד במקרה של עצמאות, והבטחת אוטונומיה תקציבית גדולה יותר במקרה של הישארות בממלכה המאוחדת.

ב-18 בדצמבר 2014 התקיים בסקוטלנד משאל-עם על השאלה "האם סקוטלנד צריכה להיות מדינה עצמאית", על רקע זכיית המפלגה הלאומית הסקוטית בבחירות לפרלמנט הסקוטי ב-2011. משאל-העם הוגדר ע"י הצדדים כמשאל-עם של פעם בדור

במשאל-העם השתתפו 3,623,344 מצביעים. שיעור ההצבעה עמד על 84.6% וברף הגבוה ביותר מכל מערכת בחירות מאז 1910, ומחנה ה"לא" ניצח עם 55% בפער של 384 אלף קולות. היתרון של 10% בקלפי היה גבוה יותר מכל תוצאה שהעלו הסקרים בחודש האחרון של הקמפיין, אשר לרוב ניבאו ניצחון זעיר של 4-6%.

תוצאות משאל העם בסקוטלנד 2014, מתוך הגרדיאן

אך במקום לשכך את הסחף אל המפלגה הלאומית, כפי שהמפלגות הכלל-בריטיות ובראשם רה"מ קמרון קיוו, הכישלון חיזק אותה. בבחירות הכלליות לפרלמנט הבריטי, אשר נערכו רק 5 חודשים לאחר המשאל על עצמאות, ה-SNP הגדילה את מספר הקולות שלה פי 2.5, מ-20% מסך המצביעים בסקוטלנד ל-50%, אשר תורגמו לזינוק של מ-6 מושבים ב2010 ללא פחות מ-56. במילים אחרות, המפלגה הלאומית הסקוטית החזיקה בכ-95% מכל המושבים של סקוטלנד וכעת יכלה לטעון לייצוג טוטאלי של תושבי סקוטלנד.

הנפגעת העיקרית של עלייתה המטאורית של המפלגה הלאומית הסקוטית היתה מפלגת הלייבור, שמתוך 41 המושבים הסקוטים שזכתה בהם בשנת 2010 היא איבדה כמעט את כולם למעט אחד בבחירות הכלליות של שנת 2015. סיבת המפתח לכך הייתה איבוד של כמות עצומה, יותר משליש, מקרב קהל תומכיה המסורתיים בסקוטלנד, על רקע אכזבה מההתגייסות הנמרצת של הלייבור לטובת הקמפיין נגד עצמאות. רבים מהם ראו בהתנהלותה ביטוי ללקיחת תמיכתם כמובנת מאליה, ומצאו תחליף במפלגה הלאומית הסקוטית, אשר דוגלת גם היא באידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית.

Scotland turns yellow as SNP looks on course to wipe out Labour http://t.co/O14VvAQuoa pic.twitter.com/UiaM2f0m5F

— The Independent (@Independent) May 8, 2015

לעומת זאת, בבחירות לפרלמנט הסקוטי שנערכו במאי 2016, המפלגה השמרנית הצליחה כמעט להכפיל את מספר הקולות שקיבלה בקלפי והכפילה את מספר המושבים שלה מ-15 ל-31. התחזקותה של המפלגה השמרנית במערכת הפנימית של סקוטלנד מוסברת בזיהוי שלה כיריבתה המשמעותית של ה-SNP, אשר כאמור בבחירות הכלליות ב2015 התחזקה באופן חסר תקדים, מה שהפך אותה למשאבת קולות של מצביעים יוניוניסטים. רובם המכריע בעיקר מצביעי לייבור לשעבר, שעבורם שאלת ההישארות של סקוטלנד כחלק מהממלכה המאוחדת היוותה נושא הבחירות המכריע.

במקום לשכך את הסחף למפלגה הלאומית, כפי שקיוו במפלגות הכלל-בריטיות ורה"מ קמרון, הכישלון חיזק אותה. אחרי הבחירות לפרלמנט הבריטי החזיקה בכ-95% ממושבי סקוטלנד, ייצוג טוטאלי של תושבי סקוטלנד

חרף הצלחותיה האלקטורליות של ה-SNP, על פי כללי הפורמט של משאל-העם היינו מצפים שבזאת ייסתם הגולל על שאלת העצמאות לפחות למשך דור, וייתכן שכך היה לו לא נערך משאל-עם שני ביוני 2016. מדובר, כמובן, במשאל-עם על חברותה של בריטניה באיחוד האירופי. במשאל-עם זה, אזרחי בריטניה החליטו ברוב של 52 אחוז נגד 48 אחוז, שבריטניה צריכה לסיים את חברותה ולפרוש מהאיחוד האירופי.

בסקוטלנד ספציפית, לעומת זאת, התוצאה הייתה שונה בתכלית, עם 62% מהמצביעים נגד פרישה. המפלגה הלאומית הסקוטית עטה על הפער הבולט בין התוצאות ואימצה אותו לליבה, היא מצאה את קריאת הקרב שלה: 'הבריטים' מנתקים את סקוטלנד מאירופה נגד רצונה.

כך סוגיה, שהממשלה הבריטית, הנמצאת מאז 2010 בידי המפלגה השמרנית, חשבה שתויקה בארכיון עם חתימה גדולה של "נא לא לפתוח בזמן הקרוב", הוצמדה לברקזיט. הגעת הברקזיט לשלבי סיום והשלמת הפרישה חייבה את הפוליטיקאים להתייחס לשאלת קיום משאל-עם שני על עצמאות, המכונה בקיצור indyref 2.

בראיון לרשת BBC שהתקיים ב-3 בינואר, ראש הממשלה ג'ונסון נשאל מדוע בריטניה יכלה לקיים שני משאלי-עם על חברותה באיחוד האירופי, אך סקוטלנד מוגבלת למשאל-עם אחד על עצמאות. תשובתו הייתה שבין משאל-העם שהכניס את בריטניה לקהילה האירופית, גלגולו הקודם של האיחוד האירופי, למשאל-העם שהוציא אותה עברו 40 שנים, וכי לדעתו זה הטווח הנכון לעריכת משאל-עם נוסף על עצמאות סקוטית. אליסטר ג׳ק, השר האחראי על קישור בין ממשלת בריטניה המרכזית לממשלה הסקוטית, נשאל שאלה דומה בחודש נובמבר האחרון ותשובתו הייתה שיש להמתין לפחות 25 שנה. בצד הסקוטי שלא במפתיע, התשובות הן אחרות.

איאן בלקפורד, חבר פרלמנט וראש סיעת ה-SNP בפרלמנט הבריטי, הצהיר שיש ליזום משאל-עם במהלך 2021. ניקולה סטרג'ון, מנהיגת מפלגת ה-SNP והשרה הראשונה של סקוטלנד, מסרה בראיון לרשת BBC, שלדעתה יש לקיים משאל-עם שני בחמש השנים הבאות. מבחינתה רצוי שהמשאל יתקיים כמה שיותר מוקדם, אך כל עוד הדבר יעשה עד שנת 2026 היא פתוחה למשא ומתן. ובטור דעה שהתפרסם בתחילת ינואר, דוברת המפלגה לעניינים משפטיים וחוקתיים הציגה תוכנית ב' בה ה-SNP יחרימו את הפרלמנט הבריטי ויכריזו על עצמאות באופן חד-צדדי.

כך סוגיה, שהממשלה הבריטית, המצויה מאז 2010 בידי המפלגה השמרנית, חשבה שתויקה בארכיון עם חותמת "נא לא לפתוח בזמן הקרוב", הוצמדה לברקזיט, וחייבה התייחסות לשאלת קיום משאל-עם שני על עצמאות

בחודש מאי הקרוב תושבי סקוטלנד ילכו לקלפיות ויבחרו פרלמנט סקוטי חדש שהרכבו, יהיה אשר יהיה, יקבע את אינטנסיביות השיח סביב עצמאות. הבחירות הללו הן אתגר עבור בוריס ג'ונסון, כמנהיג המפלגה השמרנית וכראש הממשלה של הממלכה המאוחדת, אותו הוא יצטרך לצלוח על מנת לשמור על הממלכה מאוחדת מבחינה חוקתית ובנוסף גם זהותית. בדומה לדיוויד קמרון לפניו, גם ג'ונסון עשוי לגלות שהאתגר הסקוטי מחייב להיעזר בכוחות פוליטיים נוספים.

יניב בן דוד הוא סטודנט למדע המדינה באוניברסיטה העברית. מתעניין בהיסטוריה והמסורות של הפוליטיקה הבריטית, במערכת הפוליטית לרבות הפוליטיקה הפנימית של ארצות המלכה המאוחדת, הפרישה מהאיחוד האירופי, והמיקצוע של הפוליטיקה.