ממשלות משקרות. הבעיה עם שקר של ממשלה היא בעיה מנטלית. לציבור קשה לעכל את העובדה שבחר אנשים עם סמכות להחליט על חיים או מוות והם פשוט משקרים לו בעניין הקריטי הזה.

ממשלות משקרות לציבור. ממשלת ישראל ביוני 82' שיקרה לציבור כבר בדברים הפומביים שפרסמה עם היציאה למלחמה:

"הממשלה החליטה להטיל על צה"ל את המשימה להוציא את כל יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון".

ממשלות משקרות. הבעיה עם שקר של ממשלה היא בעיה מנטלית. לציבור קשה לעכל את העובדה שבחר אנשים עם סמכות להחליט על חיים או מוות והם פשוט משקרים לו בעניין הקריטי הזה

בניסיון להרגיע את הציבור עלה רה"מ מנחם בגין על דוכן הכנסת והסביר כי הלחימה תיפסק בקו ה-40 ק"מ.

אבל החלטת הממשלה הכילה שני חלקים בעברית ברורה, שאותה הציבור לא הבין: "להוציא את יישובי הצפון מטווח האש של הטרוריסטים" – זו מטרה שאכן עונה על הגדרת 40 הק"מ, שכן זה היה הטווח של כלי הנשק הידועים באותה עת, אבל מיד בהמשך – "המרוכזים, הם, מפקדותיהם ובסיסיהם בלבנון" – זו כבר הגדרה שמגיעה עד ביירות. שם ישבו מפקדות אש"ף. פשוט למי שמכיר את המודיעין ואת הגיאוגרפיה, אך לא מובן כלל לציבור הרחב.

בהמשך החלטת הממשלה נאמר:

"בעת ביצוע החלטה זו אין לתקוף את הצבא הסורי, אלא אם הוא יתקוף את כוחותינו".

עוד שקר מוחלט. הצבא הסורי היה פרוש בין יחידות אש"ף בעומק לבנון וכל תנועה צפונה חייבה היתקלות "בצבא הסורי".

כתבנו את הדברים בפוסט קודם במאי השנה – מלחמה ללא אמת.

ובכן ממשלות משקרות בעת שהן מקבלות החלטות של חיים ומוות. ממשלת ישראל שיקרה כשהובילה את ישראל למלחמה בלבנון כבר שנתיים קודם לכן.

ראש הממשלה מנחם בגין פגש את שר ההגנה האמריקאי הייג בהלווייתו של נשיא מצרים אנואר סאדאת באוקטובר 81' והודיע לו כבר שם על כוונתה של ישראל לסלק את אש"ף מלבנון. מפקדי המליציות הנוצריות בלבנון שפגשו אישית את בגין שמעו ממנו שישראל רוצה לסלק את אש"ף "כמה שיותר רחוק". הם מעידים על כך בסדרה "לבנון גבולות הדם" שהפרק השלישי שלה ישודר ברביעי הקרוב.

ממשלות משקרות בעת שהן מקבלות החלטות של חיים ומוות. ממשלת ישראל שיקרה כשהובילה את ישראל למלחמה בלבנון כבר שנתיים קודם לכן

אלא שבגין היה מוטרד באותם חודשים ממספר היבטים אסטרטגיים. בדרום נחתם הסכם שלום עם מצרים ומועד השלמתו נקבע לאפריל 1982, בגין לא רצה לפגוע בהסכם שהיווה שיא בהישגיו כרה"מ. במזרח החל נבנה כור גרעיני בעיראק ועמד להפוך לכור חם. כדי להשמידו ולמנוע את סכנת חדירתו של נשק גרעיני לאחת ממדינות האויב, ישראל הייתה צריכה להפציץ לפני הפיכתו לכור חם. בצפון הופגזו יישובים ישראלים בידי אש"ף והופלו מסוקים סורים בזחלה, אירוע שגרר הכנסת טילי קרקע אוויר ללבנון ואלה סיכנו את טיסותיו המבצעיות של חיל האוויר הישראלי.

בגין נדרש להכריע. את האמת הוא לא רצה ולא היה יכול לספר לציבור בישראל. בוודאי לא על הכור בעיראק, בוודאי לא על מבצע גדול בלבנון נגד אש"ף. גם בחירות עמדו להיערך ב-81' ולכן המלחמה נדחתה עד לאחר שכל אלה הושלמו – הכור הופצץ, הסכם השלום בוצע וצה"ל השלים את הנסיגה מסיני. נותרו הטילים הסורים בלבנון ואש"ף. אלא שבשנה שלפני המלחמה, גם אש"ף כבר לא קיים את "חלקו" בסיבות למלחמה ולמעשה הסכים להפסקת אש שאותה גיבש המתווך האמריקאי פיליפ חביב.

אבל ממשלת ישראל חיפשה עילה למלחמה. עילה לסילוק הבעיה הפלסטינית מלבנון ומהאזור. שרון, שהפך לשר ביטחון, התבטא לא אחת שירדן היא המדינה הפלסטינית. למעשה התכנית הגדולה הייתה המלכת המנהיג הנוצרי הידידותי באשיר ג'מאייל על לבנון, חתימת הסכם שלום שני עם מדינה ערבית – לבנון, סילוק אש"ף והפיכת ירדן למדינה פלסטינית.

הציבור הישראלי שנתן מנדט לממשלתו לא ידע דבר מכל אלה. בניו נשלחו למלחמת ברירה בלבנון. מלחמה שבאה בעקבות תירוץ של התנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, אך הייתה מתוכננת זמן רב מראש.

קציני צה"ל שמדברים בסדרה מעידים כי הם מתכננים ויודעים כבר בזמן אמת שהם נעים לביירות. לא 40 ק"מ ולא נעליים.

אבל ממשלת ישראל חיפשה עילה למלחמה. עילה לסילוק הבעיה הפלסטינית מלבנון ומהאזור. שרון, שהפך לשר ביטחון, התבטא לא אחת שירדן היא המדינה הפלסטינית

אבל הממשלה, בשקר המקורי שלה, יכולה לומר שאמרה שהיא מתכוונת לסלק את המחבלים "הם ומפקדותיהם מלבנון" – כלומר לכאורה אמרה את האמת. אלא שאמת שהציבור אינו מבין ואינו תומך בה מתוך הבנה, אינה אמת. היא שקר.

כך התגלגלו השקרים של הממשלה גם במצור על ביירות ואחר כך גם בשהות ארוכה בלבנון, שנמשכה שנים למרות שלא היה אויב בלבנון. האויב שנגדו יצאנו למלחמה כבר סולק וממשלת ישראל, בהחלטתה להישאר בלבנון, הצמיחה אויב לבנוני שביקש לסלק את חייליה מלבנון.

השקר הוליד עוד מלחמה.

גם היום השקרים של הממשלה מובילים למוות מיותר. ממשלת החירום סגרה את דיוניה בענייני הקורונה ל-30 שנה. מי שילך לארכיון הכנסת או לארכיון המדינה ויחפש את הפרוטוקולים של דיוני הממשלה בשנים שקדמו למלחמת לבנון הראשונה, יתקל ב"שגיאה טעות". תקלה טכנית ועוד תירוצים שמעלימים את המידע הזה מהציבור גם היום, 38 שנה אחרי המלחמה.

זה יהיה גם גורלם של הפרוטוקולים של הקורונה.

ממשלות משקרות. זה לא טבע הממשלה. זה טבע האדם שנבחר לתפקיד והוא חסר אומץ לקבל החלטות תחת מסד עובדות אמיתי, כשהוא משתף את אזרחי מדינתו באמת גם אם היא קשה וכואבת.

ממשלות משקרות ותפקידה של אופוזיציה הוא לחשוף את השקרים ולהציג אלטרנטיבה. היום כמו אז. אלא שמלחמות גורמות להשתקת האופוזיציה.

האלטרנטיבה לממשלת נתניהו התאדתה ונכנסה תחת כנפיו בתירוץ של טיפול חירום במגפת הקורונה. האופוזיציה של בגין ב-82' תמכה ברובה במלחמה כי חששה להיחשב מי שלא נותנת גב לחיילי צה"ל ולציבור שישב במקלטים. האמת הפחידה אותה.

גם עכשיו כשהאופוזיציה צריכה לצעוק יומיום מעל כל במה את האמת לציבור, היא עושה שיקולי קואליציה ומצנזרת את עצמה לטקסטים עדינים שינעמו לבוחרים שעשויים לשנות את דעתם.

רק לא להרגיז אותם עם האמת.

האויב שנגדו יצאנו למלחמה כבר סולק, וממשלת ישראל, בהחלטתה להישאר בלבנון, הצמיחה אויב לבנוני שביקש לסלק את חייליה מלבנון. השקר הוליד עוד מלחמה. גם היום השקרים של הממשלה מובילים למוות מיותר

אי אפשר בהקשר הזה שלא לתהות על הלקח של העיתונות הישראלית. זו שסיקרה את המלחמה כאילו הייתה מלחמת אין ברירה ורק בדיעבד מתחה עליה ביקורת. לאחר ההלוויות. לאחר שהמתים כבר לא יודעים על סיבת מותם.

גם היום מסקרת העיתונות את החלטות קבינט הקורונה באותו אופן. לכאורה סיקור מאוזן. אלא שהמציאות מצביעה על טירוף מערכות. על ניצול תפקידו של רה"מ כדי להתחמק ממשפטו ועל הכפפת תקציב המדינה לשיקוליו המשפטיים. מדינה שלמה שבויה בידיו של אדם אחד וממשלה שלמה מתנהלת סביבו בתירוצים מושחתים ומובילה את ישראל לכאוס וכישלון ברור מראש.

מלחמות הן לא רק מלחמות בשדה הקרב, הן בעיקר מלחמה על חשיבותה של האמת ומהותה של הדמוקרטיה כמצפן לחייה של אומה. מחיר הדם בלבנון דומה למחיר שאזרחי ישראל משלמים גם כיום בגלל שקרים שמשקרים להם חברי הממשלה וראשה המניפולטיבי.

לבנון – גבולות הדם / סדרה ב-5 פרקים, ימי רביעי בערוץ כאן 11 בשעה 21:15. פרקים מלאים לצפיה כאן. יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס, מפיקה: ליאת אשד קמאי.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.