לפני כ-9 שנים, כשהייתי בן 44, התפרצה אצלי "סכיזופרניה פארנואידית" (אתם מכירים אותה כמחלת רדיפה) – שמעתי קולות, ראיתי דברים, חשבתי מחשבות שווא. מחלה נוראית שרודפת אותך אל הגיהנום.
שנתיים אחר כך התפרצה המחלה הדו קוטבית: "מאניה דיפרסיה". היי מטורף שנמשך חודשים ואז שקיעה אל חושך ותהום. המשכתי להתנהל בחיים כשאני חי בין שני עולמות. הסכיזופרניה ליוותה אותי עד 2015. באמצע היו לי שתי מאניות דיפרסיות ארוכות. אלוהים יודע איך יצאתי מזה ללא טיפול.
בשנת 2015, במרחב עבודה של 30-40 איש היה לי התקף פסיכוטי בו שמעתי את כולם מעליבים אותי, משפילים אותי, צוחקים עליי. רודפים אותי. הלחץ בראש כבר היה מעבר לכוחותיי. פעם ראשונה ששיתפתי את בן זוגי בדבר הנורא הזה. הלכנו לרופאת משפחה ששלחה אותי לפסיכיאטר שאיבחן בארבעים דקות גיהנום של חמש שנים. מ-2015 אני מטופל תרופתית ומאוזן.
היום אני יודע מתי הייתי חולה ומתי לא. 5 שנים שלא ידעתי שאני חולה. אני לא שופט איש שעזב אותי או שלא היה שם בשבילי ולא מפנה אצבע מאשימה לסובבים אותי שלא הפנו אותי לטיפול. אני כאן כדי למנוע כאב מהאבודים.
בשנת 2017 הגיעה הרגרסיה. נטלתי כל לילה קוקטייל כדורים כמו היו סוכריות צבעוניות. לכל כדור תפקיד אחר בפעילות הנפש שלי. אחרי המפגש הראשון שלי אי פעם עם פסיכיאטר, שהגיע אחרי התקף נוראי, היה לי ברור שאני לא משחק עם זה. גם אם הרגשות השתנו, התשוקה נעלמה והפכתי אדם מסורס.
עם כל זאת, אני עדיין מאמין בטיפול תרופתי. אם באישפוז האחרון של אבא שלי – שהיה גם הוא פגוע נפש – הוא היה מקבל את התרופות של חייו, אולי הוא היה איתנו היום. מבחינתי חולה נפש הוא כמו חולה סוכרת. כשיש בעיה נוטלים תרופה. כמו אקמול לכאב ראש. פשוט. בלי שאלות.
הצעירים שממלאים את המוסדות הפסיכיאטריים בישראל ואלו שמתנגדים לאישפוז שואלים שאלות, מתנגדים לתרופות וממשיכים לחיות בגיהנום. שלהם. של המשפחה. במקרה שלי זה התפרץ בגיל מאוחר (44). ניסיון החיים עזר לי להתמודד עם האמת החדשה של חיי. אני, בכל מקרה, לא רציתי לחזור לגיהנום שנמשך ארבע או חמש שנים (לעולם לא אדע).
הטיפול התרופתי הגיע לצד ליווי של פסיכולוגים אליהם מעולם לא התחברתי. הרגשתי ששיחזור אונס שעברתי בגיל 12 לא באמת יעזור לי עם המצוקות היומיומיות, והיו הרבה. כך סיכמתי לעצמי את חוויית הפסיכולוגיה.
הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכולוגי ניתן במסגרת 'מכבי שירותי בריאות' שבדיוק הנגישו והפריטו את נושא הפסיכיאטריה והעבירו אותה אל המסגרת הקהילתית. עליתי לוועדת סל שיקום של משרד הבריאות והביטוח הלאומי והוחלט להעניק לי מעטפת פתרונות שמציעים לפגועי נפש.
"ציפור נפש" גוף שאחראי על המרקם המשפחתי של החולה במסגרתו עובד סוציאלי הגיע אלי הביתה אחת ועזר לי לפתור בעיות אישיות ולהתמודד מול הביורוקרטיה של הרשויות והביטוח הלאומי. "מעוף" של אנוש (העמותה הישראלית לבריאות הנפש) הצמידו לי מאמנת אישית. התאהבתי בה. יד ביד ליוותה אותי ומצאה לי פתרונות מהנסיון הרב שצברה בתחום האישי והמקצועי.
הייתה גם מלווה שיקומית איתה נפגשתי אחת למספר חודשים. שינויים שעשיתי ב- Fashion Israel, מגזין האופנה שייסדתי, ניתן לזקוף לעצות הנבונות שקיבלתי מהקואצ'רית שלי.
מפעל מוגן ומפגשים חברתיים עם חולים פחות התאימו עבורי. במסגרת סל שיקום קיבלתי את "עמיתים", גוף שמציע פתרונות חברתיים וחוגים. חשבתי שיהיה לי נכון להשתמש בהם כדי שאוכל לשחות בבריכה תרמית במחיר מוזל ובכך לנסות להקל על כאבי הגב הכרוניים שהופיעו לי באמצע החיים ומלווים אותי ללא הפסקה בכל יום. בוקר, צהריים וערב.
שחיתי תקופה קצרה ב"ספיבק" – בריכה של 'איל"ן' ברמת גן. שם הבנתי שגם על הנכות הפיזית בגב וזו הנפשית אסור לי לקטר. ראיתי מראות קשים. ילדי שיתוק מוחין, צעירים נטולי גפיים, כסאות גלגלים היו במקום כיסאות נוח. פחות התאימו לי השאלות של הרכזת, אז וויתרתי עליה ועל הבריכה.
באחד ממפגשי הסיכום שהתקיימו לפני וועדת סל שיקום עם המלווה השיקומית והמאמנת העיסקית, הוצע לי להצטרף ל"דו שיח" – קורס ראשון מסוגו שמכשיר פגועי נפש להיות מעין דוברים של "אנוש". הקורס היה אמור להיפתח יום אחרי המפגש. אמרתי כן בלי לחשוב. לא ידעתי אז כמה ה"כן" הזה ישנה את חיי.
עם אבא מעולם לא דיברתי על מחלות הנפש שלו. מעולם לא ביקרתי אותו באישפוזים ב"גהה", "שלוותה", "אברבנאל", "באר יעקב" ו"טלביה" בירושלים. הייתי ילד קטן. אבל את זעקות האימה שלו בלילות, בתקופות שהיה בבית, לעולם לא אשכח.
בשנת 2017 כבר הייתי דמות מוכרת בתעשיית האופנה הישראלית. גם Fashion Israel, שפרץ כמטאור בשנת 2014, הפך מותג מוכר במעגל של משרדי יח"צ שמתמקדים באופנה, סוכנויות דוגמנות, צלמים, סטייליסטים, דוגמניות ושאר אנשי המקצוע של עולם האופנה הישראלי. בועת האופנה התל אביבית. תעשייה קשוחה שמציבה אתגרים לא פשוטים לאנשים שהגיעו אליו כמעט משום מקום. בעיקר לאנשים מסוגי.
בבוקר תחילת הקורס הייתי בהלם. פעם ראשונה אני נמצא עם פגועי נפש במצב כזה או אחר. ליבת הלימודים היתה להכשיר אותנו לספר את הסיפור האישי שלנו בלוחות זמנים משתנים על פי בקשת הלקוח – הגוף המזמין את ההרצאה.
כל אחד מאיתנו למד על עולם בריאות הנפש. המחלות, דרכי הטיפול, סל שיקום, הסטיגמה הקשה שיש לחולים. מספרים ונתונים. סטיגמה כמעט ולא חוויתי. לא כהומו ולא כפגוע נפש. היה לי ברור שהיא קיימת בגדול במיוחד לא במרחב בו חייתי. בעיקר בפריפריה. אפלייה, גזענות ומיגור הסטיגמה הינם נדבך מהותי בהרצאות שאני מקיים ברחבי הארץ, בנוסף לסיפור האישי והמפורט לפרטי פרטים.
היו שם צעירים ובוגרים. שם שמעתי לראשונה על אישפוזים. הבנתי שאני מקרה יוצא דופן של אדם שהיה בגיהנום ללא איבחון, טיפול או אישפוז. חייתי בין העולמות. חולה מאוד, לצד שיגרת החיים, עבודה, זוגיות ילדים.
הפתיע אותי לשמוע מצעירים בני שמונה עשרה ועשרים שחוו התקף פסיכוטי ואישפזו את עצמם. או כאלה שאושפזו בכפייה. מי מהם שניסה להתאבד בדרכים שונות. קפיצה מחלון היא דרך נפוצה של אנשים שנמצאים בהתקף פסיכוטי מתמשך.
שם, בחדר הזה, עלה השם "אברבנאל". הוא גם עלה במפגשים שקיימתי עם חולים קשים במועדונים חברתיים של "אנוש". הסיפורים היו קשים. החוויות שעברו שם היו לא קלות – בלשון המעטה.
אמא סיפרה כי אבא עבר באישפוזים שלו טיפולים במכות חשמל, ובמקרים מסויימים היה קשור (טיפול במכות חשמל ניתן גם היום במקרים של דיכאון קליני עמוק כשהטיפול תרופתי לא נמצא יעיל). אני זוכר אותי כילד בן תשע שנכנס בבוקר למקלחת כדי לצחצח שיניים ומוצא את אבא מנסה להתאבד עם חגורה.
אישפוז הוא מוצא אחרון. בניגוד לעיתונאית שהתנגחה מולי בראיון טלוויזיוני כשאמרה: "אנשים נכנסים לאברבנאל, יוצאים ומתאבדים", מנסיוני, חולים נכנסים חולים ויוצאים משם משוקמים. אתה לא באמת מבריא. את ה"ליתיום" למשל, אצטרך לקחת עד יומי האחרון.
אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.
אבי ז"ל נפטר בשיבה טובה, בשנת תשנ"ו, ארבעה ימים קודם הפסח לפני עשרים ושמונה שנה. קמנו מהשבעה הקצרה, וכמה שעות מאוחר יותר מצאתי עצמי יושב בראש שולחן הסדר החגיגי, מוקף במשפחתי האהובה ומתקשה להתחיל בשירת "קַדֵּשׁ וּרְחַץ" ואמירת הקידוש.
השנה נתונות מחשבותיי לאלפי משפחות שאבדו את יקיריהן בטבח שביצע חמאס בשבעה באוקטובר ובמלחמה שנמשכת מאז, לחטופים הנמקים במנהרות האפלות בעזה ולמשפחותיהם, לכמאה וחמישים אלף פליטים בארצם מיישובי הנגב המערבי והגליל. אני כמעט מתבייש בקושי שלי אז אל מול הייסורים שהם עוברים יום-יום ועוד יותר מאז כניסת החג.
הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
גאולה?
למה לא להדגיש חירות במעשים?
מה לגבי דגש על יישום מצוות פדיון שבויים עכשיו, ולא רק כאב ומחשבות ותקווה לגאולתם?
מה לגבי מעשים למימוש החירות בדמוקרטיה, ולא שיעבוד וכפיה?
לא לחטאי הטיית משפט, רדיפת שלמנים, קידוש אבנים ועליה בהר, דבר שקר, ואף שנאת חינם?
קניונים ונהנתנות? מה לגבי השתמטות המונים וסחטנות מליארדים בזמן שאחרים עובדים ומשרתים?
ומי אמר שגאולה צריכה לעבור דרך חורבן האחר?
אולי נסייע בבניה של דו קיום אזורי, בהדרגה?
אף מילה על "הנהגה" של מושחתים ומשיחיים ומשתמטים, ללא דוגמה אישית והקרבה למען העם?
לסלול וללכת בדרך החירות.
להגשים חזון וערכים.
חג שמח
"אם אין מלחמה אין ממשלה" איים איתמר בן גביר על בנימין נתניהו. לכאורה זו הסיבה לפחד של בנימין נתניהו מפני עסקת שבויים וסיום רשמי של המלחמה.
אחרי המלחמה יימשך משפטו, הכנסת תתפזר, ייערכו בחירות ונתניהו ימצא את עצמו מול איום הכלא וייאלץ להיפרד ממנעמי המלונות והטיסות, מעמד רה"מ והכבוד שמעניקה לו מירי רגב בטקסים ממלכתיים.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ביבי לא מפחד מסמוטריץ' ובן גביר – גם להם אין אלטרנטיבה לביבי. מה שביבי עושה זה מה שהוא תמיד עושה, והכי טוב בו בעולם – למשוך זמן.
הזמן יקהה את הכל. את המחדלים, את הכשלונות – בינתיים יצוצו דברים חדשים שימלאו את הסדר יום הציבורי, מישהו יאמר משהו על צ'חצ'חים שיאפשר להסעיר את "הבייס", חילונים נגד חרדים, בעד ונגד מדינה פלסטינית, משהו. והבחירות הבאות כבר לא יהיו על מחדל ז*ן באוקטובר, וכל המצביעים יחזרו לשבט שלהם.
הכי חשוב – נושאי המשרות הציבוריות יתחילו להתפטר: הרמטכ"ל, ראש השב"כ, שופטים בבית המשפט העליון, ואם יחזיק מעמד מספיק זמן אז לבסוף היועצת המשפטית. כל אחד מהנ"ל יוחלף ע"י מלחך פינכה נאמן, עד שלא תהיה שום יכולת מעשית למנוע את ההפיכה המשטרית.
כמו שעון מקולקל שמדייק פעמיים ביממה, גם היותו פרנואיד לא אומר שאין מי שיפיל אותו לו רק תיקרא ההזדמנות.
וזה לא יהיה גנץ, כי גנץ לא באמת מדאיג את ביבי, והיה בהינתן הצורך, ביבי כבר יידע איך להשפיט את גנץ ושמונת מנדטיו (ואגב, הוא לא באמת צריך להתאמץ, כי יותר מאשר ביבי רוצה להשפיט אותו, גנץ רוצה להיות שפוט של ביבי, רק תן לו סיבה או הזדמנות).
אלו יהיו רק חיבור של לפיד (שלא רואה את ביבי ממטר) עם ליברמן (שמכיר הכי טוב את הפרנואיד הנרקיסיסטי) ועם כוחות שכרגע מחוץ לכנסת (ומבשילים מיום ליום).
אז לביבי יש רק תוכנית פעולה אחת, לשמור בכל מחיר את 63 המופלאים (מנקודת מבטו) לצידו, ושבעזרת תימרונם הנכון בכל רגע ורגע הוא מרחיק ממנו את קץ הימים שלו. רק איתרע מזלנו שבכל יום שבו ביבי מרחיק ממנו את קיצו, הוא גם מדרדר את המדינה עוד כברת דרך אל התהום.
ב 2018 ביבי היה יכול לפרוש ולתת הרצאות ולחיות חיי לואי ה 14
היום ביבי הוא בנאדם רדוף בכל העולם. לא יכול לצאת מהבית בלי מעגל סטרילי של 500 מטר, פלוגת אבטחה, 5 כלי רכב משוריינים זהים
תוסיף לזה את הפרנויה האקוטית
שום הרצאות ושום נעליים. רדוף עד סוף ימיו, עם פסק דין, בלי פסק דין, עסקת טיעון, עם או בלי בחירות. הפסיכופת לא יוכל ללכת בשום רחוב בעולם כאחד האדם, בשום מקום עד סוף ימיו המקוללים
הלב השבור של חוף זיקים
מחאת הסטודנטים עשויה להחזיר את טראמפ לבית הלבן
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם