מצטער בנות, אין דרך נעימה להגיד את זה, אתן פשוט לא משחקות מספיק טוב.

רגע רגע, לא לזרוק עגבניות, יש אנשים שאין להם מה לאכול, וחוץ מזה עגבניות פמיניסטיות הן בטוח עגבניות אורגניות וזה נורא יקר…

אם בבית הספר היסודי פינקו אותנו בציונים על מאמץ, שקדנות וגם על סדר וניקיון, בספורט המקצועי כל זה לא מספיק. בספורט (עוד המצאה מטופשת של הפטריארכיה הלבנה ההטרוסקסואלית) מודדים הישגים. ניצחון כמו שאמר כבר מישהו, הוא לא הדבר החשוב ביותר בספורט, הוא הדבר היחיד.

כל הפקולטות למדעי המיגדר הצצות כפיטריות אחרי הגשם, לא יכולות למחוק את ההבדלים הביולוגיים, ההורמונאליים והאבולוציוניים שמבדילים בין מבנה הגוף של הגבר והאישה, חוזק השרירים, הכח, המהירות והקואורדינציה.

הכותב הוא גבר בן 54 שאלפי נשים יכולות להשפיל אותו בכל ספורט, החל בסטנגה וכלה באיגרוף, מה שלא משנה בכלל את הטענה. הגבר הממוצע חזק ומהיר מהאישה הממוצעת, והמצטיינים שבגברים עדיפים לאין שיעור (ספורטיבית) על המצטינות שבנשים.

54 היה אגב גם הגיל של בובי ריגס כשהפסיד לבילי ג׳ין קינג במשחק טניס ״הקרב בין המינים״ מה שמוכיח אולי שגברים קשישים עדיף שיכתבו על ספורט נשים מאשר שינסו להתמודד עם טניסאיות על.

אבל אם בטניסאיות על עסקינן, הרי האחיות לבית וויליאמס ניסו את מזלן מול המדורג 203 בין הגברים, אלמוני בשם קרסטן בראצ׳ ובקושי חילצו נקודה. הוא מצידו טען בשחצנות גברית אופיינית שהתאים את קצב משחקו לרמה של מס׳ 600 בעולם ״בשביל לשמור על העיניין״.

אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה כאן, הרי ברור לכולם שגברים עדיפים על נשים בספורט, לא? בעצם אי אפשר להיות בטוח בכלום היום, אבל זו הסיבה שיש הפרדה מגדרית בספורט בעולם שדורש ומקבל הסרת ההפרדה המגדרית כמעט בכל תחום אחר.

אז על מה הכעס? כי יש כעס הרי, פמיניזם בלי כעס זה לא פמיניזם.

מסתבר שהטענה היא שאליפות העולם בכדורגל נשים לא זוכה לכיסוי תקשורתי מספיק. אנחנו לא בסדר שזה לא מספיק מעניין אותנו. אף אחד לא תובע את עלבונו של הקריקט, ספורט פופולארי מאד בחלקים שונים של הפלנטה שמקבל כיסוי מזערי, או של מרוצי חלזונות שלא מעניינים אף אחד. גם ליגת הבייסבול האמריקאית לא מקבלת סיקור משמעותי במדינות רבות, אבל אם אנחנו לא מתענינים בכדורגל נשים זה בגלל שוביניזם ושנאת נשים, כי הרי הכדור הוא אותו כדור, לא?

מה לדעתכם היתה מידת העיניין בסיקור אליפות העולם בכדורסל לגברים עד מטר ושמונים? להם לא מגיעה הזדמנות? הם לא מתאמצים? או אולי ליגה לגברים לבנים? למה להפלות אותם אל מול היתרונות האתלטיים הברורים של הכדורסלנים השחורים?

יש מספר עובדות לא נעימות, שאפשר להתווכח על הגורמים להן, אבל לא על אמיתותן.

נשים עוסקות פחות בספורט; נשים מתענינות פחות בספורט; נשים מתענינות עוד פחות בכדורגל; נשים שמתענינות בכדורגל, מתענינות בדרך כלל בכדורגל גברי (ולו רק מתוך ציפיה לראות את הריבועים בבטן של כריסטיאנו רונאלדו)

אחת מן הסתירות הפנימיות (והן רבות) בטיעונים הפמיניסטיים היא מצד אחד פסילה של תכונות הנתפסות כגבריות (תחרותיות והישגיות) ומצד שני שאיפה להביא את הנשים לאותו מקום בדיוק, להקנות להן את אותן תכונות שנתפסות כרעילות אצל הגברים.

התוצאה של הסתירה הזו היא רצון עז לראות יותר נשים עוסקות בספורט תחרותי והישגי, בענפים שנתפסים כגבריים.

מצד אחד בוז עמוק לעדת הגברים היצריים עם ענפי הספורט הכוחניים שלהם, ומצד שני ״גם אנחנו רוצות!״

אני תומך נחרץ של שיוויון על דרך של הסרת מיכשולים. לא יעלה על הדעת שבנות או נשים שמעונינות לעסוק בספורט, כל ספורט שלא יהיה, לא תמצאנה את המסגרת לעסוק בו. אני הרבה פחות נחרץ בתמיכה שלי בשיוויון על דרך של פריבילגיות והשוואה מלאכותית במצבים בהם אי השיוויון הוא אינהרנטי.

הדרישה לשיוויון בסיקור בין שני אירועי ספורט שהפופולאריות שלהן בלתי ניתנת להשוואה היא מגוחכת. כמו גם הדרישה להשוואת התגמול הכספי.

אין בידי עדיין את המספרים מהאליפות האחרונה, אבל לשם דוגמא בלבד, מונדיאל הגברים ב 2014 הניב הכנסות בסך 4 מיליארד דולר, מונדיאל הנשים 73 מיליון דולר. שכר השחקנים במונדיאל הגברים היה 9% מההכנסות, שכר הנשים 13%.

בסולם הערכים שלי, גם אחרי זניחת הסוציאליזם של נעורי יש משהו שלא מסתדר לי עם אנשים שמרוויחים מאות מיליוני דולרים כדי לבעוט בכדור, אבל בתוך השגעון הזה יש הגיון פנימי, מי שמייצר כסף זוכה לתגמול.

גם בטניס, בו האחיות וויליאמס ששולטות בענף הנשי ללא עוררין מפסידות לגבר המדורג מספר 203 יש דרישה להשוואת שכר. הנשים משחקות 3 סטים והגברים 5, הכיסוי התקשורתי דומה מאד ובכל זאת העיניין והפופולריות של הטניס הגברי עדיין גדול לאין שיעור, בשם איזה שיוויון מדומה ניתן לדבר על השוואת שכר? אנחנו לא בבית הספר היסודי. אין ציון על מאמץ.

מספר הערות מהירות על קלישאות שאינן אלא כזבים בוטים שהפכו להיות חלק מחיינו. הכזבים הללו, אגב, יכולים למוטט את ההיבטים הדמוקרטיים שנותרו במדינת ישראל.

אז בואו נתחיל. מהר, קצר ובלתי אלגנטי. נשתדל לא לעורר פיהוק. בכל זאת, מדובר בקלישאות שנטחנו עד דק:

1

אי אפשר לדבר על משטר דמוקרטי-ליברלי ובמקביל לקיים דיקטטורה צבאית ששולטת בחיי מיליוני פלסטינים משוללי זכויות אזרח. פשוט אי אפשר. או משטר דמוקרטי או דיקטטורה צבאית. אין גם וגם.

2

אי אפשר לדבר על משטר דמוקרטי שעקרון היסוד שלו הוא שוויון אזרחי לפני החוק, כשביד אחת מעניקים אזרחות וכן זכויות אדם ואזרח לכל אזרחי מדינת ישראל הריבונית (זו שבקווי 4 ביוני 1967, למי ששכח) וכן למתנחלים הישראלים בגדה המערבית הכבושה, וביד השנייה שוללים אזרחות וכן שוללים זכויות אדם ואזרח מ-3 מיליון פלסטינים בגדה.

קודם כל, מפני שלא ניתן לקיים משטר דמוקרטי שבו ישנם 9 מיליון אזרחים ו-3 מיליון שאינם אזרחים. שנית, מפני שבגדה המערבית ישנן 2 מערכות חוק שונות בהתאם למוצא אתני נפרד: המתנחלים היהודים כפופים למערכת חוק ומשפט דמוקרטית כי הם אזרחים. הנתינים הפלסטינים כפופים למערכת משפט צבאית, כי הם נתיני דיקטטורה צבאית זרה שמעולם לא בחרו בה למשול בחייהם.

3

כשיש שתי מערכות חוק שונות ומפלות בהתאם למוצא אתני שונה, אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות. אבל דמוקרטיה זה לא. שם הגיוני, מעציב, מחריד וקולע הוא: משטר אפרטהייד. הלב נקרע תוך כדי כתיבה, אבל זו האמת המרה. 2 מערכות משפט שונות בהתאם למוצא אתני שונה היו הביטוי המרכזי והמקומם ביותר במשטר האפרטהייד ההוא. נכון, לפעמים אסור להשוות. אבל גם אסור להסוות. אסור להסוות את האמת הפשוטה.

4

אי אפשר לדבר על שותף פוליטי טבעי כפי שנתניהו מדבר על הרב רפי "טיפולי המרה להומואים" פרץ ועל בצלאל "מצעד הבהמות ודיר בלק אם ידיים לא יהודיות יגעו בתינוק הטהור שלי עם לידתו" סמוטריץ' – ואז לגנות בצביעות את דברי הרב פרץ על טיפולי המרה ללהט"ב. חמור מכך: נתניהו מינה את האיש החשוך הזה לתפקיד שר החינוך. החינוך! אז שיחסוך לנו את קשקושי הגינוי לדבריו.

אגב, מהי בדיוק אותה שותפות טבעית בין נתניהו לאיחוד מפלגות האפרטהייד? שותפות לאידיאולוגיית השליטה האלימה במיליוני אנשים משוללי זכויות אדם ואזרח. זהו הדבק שמחבר בין זולל השרימפס מבלפור לבין הטייס החשוך שמשווה בין נישואי יהודים ללא יהודים לרצח העם המחריד והשיטתי בהיסטוריה ("ההתבוללות היא כמו השואה". את זה, אגב, לא גינה הקיסר הנצחי מקיסריה).

5

קלישאה מוכרת ואהובה: כמובן שאי אפשר לטעון בשנת 2008 שראש ממשלה תחת חקירות פליליות איבד את המנדט הציבורי והמוסרי שלו, ואז לטעון בשנת 2019 שאין בעיה להמשיך לכהן גם תחת כתב אישום ולהמשיך לנהל מדינה גם במעמד של נאשם במשפט פלילי.

זאת אומרת, אפשר לעשות את זה. אבל מרוב שהתרגלנו לשפל הלא ייאמן שאליו הוביל אותנו החשוד הקיסרי, אנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו משכשכים במי ביצה מצחינים באמת. משכשכים אמרנו? טובעים. אחושילינג טובעים.

6

ועכשיו קצת נגוון. הפעם קלישאות אהובות מבית מדרשו של השר שמופקד על משטרת ישראל: גם הדיבור הכי רהוט על שלטון חוק מפי גלעד ארדן, השר לחוסר ביטחון הפנים, לא יסתיר את צביעותו (דרש מאולמרט לפטור אותנו מנוכחותו תחת חקירות בלשכת ראש הממשלה מחד, אך פולט כמויות של ג'יפה מדף המסרים של אדונו הנאשם בכפוף לשימוע מאידך).

גם לא את גזענותו המסיתה וחסרת האחריות (ארדן בדה מלבו אינתיפאדת הצתות שלא הייתה ולא נבראה מטעם אזרחיה הערבים של מדינת ישראל בתקופת גל השריפות), ולא את יכולת ההסתה האישית הכי דוחה נגד מי שבכלל לא יכול להגיב עוד (קביעתו של ארדן שהמורה הישראלי יעקוב אבו-אל-קיעאן ז"ל היה טרוריסט שהושפע מדעאש. הוא מעולם לא התנצל על האמירה האיומה והמרתיחה הזו).

ארדן הוא מין נתניהו לעניים. טוב, אולי לא לעניים. בכל זאת, עוד מדושן עונג שגר בסביון, תומך במדיניות שהביאה לקריסת מדינת הרווחה ומתיימר לדבר בשם העם.

7

בכלל, נטיית רבים מפטפטני הממשלה הגרועה הזו לדבר בשם העם תוך כדי קיצוצים חוזרים ונשנים בתקציבי הרווחה, היא תופעה בלשנית וסוציולוגית מרתקת. אלופת השפל היא כמובן מירי רגב. לא, בעצם אופיר אקוניס. מממ….אולי בכלל גילה גמליאל. טוב, קשה להכריע. כנראה שבכל זאת בנימין נתניהו. האיש שהעניק לנו את הרע משני העולמות: הביא לקריסת מדינת הרווחה מחד, תוך שיצר גרעון עתק בתקציב המדינה מאידך.

8

ומי ישלם בעקבות קריסת מדינת הרווחה מחד ויצירת הגרעון התקציבי מאידך? נו, זה מובן מאליו: העשירים שירשו מהוריהם הון ומקרקעין. הם ישלמו מס ירושה. מס רווחי הון. ועדיין ימשיכו לחיות טוב. סתם, נו. צוחקים אתכם. ברור שאיש מהם לא ישלם מס ירושה כפי שנהוג במדינות אירופיות רבות.

ברור שרובנו המכריע והבלתי עשיר, ישלם את המחיר: נמשיך לשלם מיסי עתק מופרכים על עבודתנו (מס הכנסה הן לשכירים והן לעצמאים ומע"מ מקומם שמוטל על העצמאים) תמורת קיצוץ נוסף בשירותי הבריאות, הרווחה והחינוך הקורסים.

ובכל זאת, הקלישאה תרחף בחלל האוויר: נתניהו ידבר על העשור הטוב בתולדות הגלקסיה בתחום הכלכלי. אני מציע שישלח את בנו הבכור לקנות דירה. בלי תמיכה. בלי ירושה. ככה. לבד. בכוחות עצמו. אין לי ספק שהוא יצליח. כמו כולנו.

9

קלישאה נוספת היא כמובן הפריחה ביחסינו עם ארצות הברית. אלא שהפריחה היא בעיקר הפריחה על העור למראה נתניהו וטראמפ כשהם נפגשים ומתחבקים.

מעולם לא היה הציבור בארצות הברית מקוטב יותר ומפוצל יותר ביחסו למדינת ישראל: 79 אחוזים מתומכי המפלגה הרפובליקנית מגדירים עצמם תומכי המדיניות הישראלית לעומת 27 אחוזים בלבד מקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית. שפל היסטורי חסר תקדים.

ואת זה יצר מי שהסביר בארשת פנים נפוחה ובקול בס מעושה בשנת 2015 שהוא סבור שהברית עם מדינת ישראל חייבת להיות קונצנזוס דו-מפלגתי בארצות הברית. הוא טען שמדובר בנכס האסטרטגי המשמעותי ביותר למדינת ישראל. נו, אז אמר. כמו שאמר ב-1996 שיש להגביל ראש ממשלה לשתי כהונות בלבד.

10

הקלישאה האחרונה היא על התקשורת השמאלנית. תנסו פעם לקרוא "ישראל היום" (אני יודע שזה קשה). "ידיעות אחרונות". "מקור ראשון". תנסו להקשיב לגלי צה"ל עם יעקב ברדוגו ושות'. ליומני הערב של רשת ב' עם אמילי עמרוסי.

אין בעיה כמובן עם עיתונאים מצוינים וישרים שתומכים בעמדות ימניות. הבעיה היא אחרת: הבעיה היא כשמתחילים לדקלם מדף המסרים שיוצא מבלפור. דף המסרים שמוכתב בידי חשוד בעבירות פליליות שקיומו הפוליטי מושתת אך ורק על הסתה, שיסוי וכזבים בוטים.

אבל את זה שקיומו הפוליטי של נתניהו מושתת על הסתה ושיסוי, אנחנו כבר יודעים. יודעים היטב. הרי מדובר בקלישאה. קלישאה מעוררת פיהוק.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

הכל כאן
החושך לאור
החולני לטהור
האינטרנט חיבר הכל

זוועות לא היית שומע או רואה
שטויות מהגיהינום אכזריות קרה
ליד עזרה הדדית ושיתוף ואחווה

הכל כאן
העבר העתיד
בתוך כף היד
לחיצה מתונה
לחיצה של ידיד

מי בוט
ומי חי
מי יודע מי יגיד

יש הרבה פתיחות
ודברים יפים
חברה שלי התחתנה היום עם בת זוגה
אף אחד לא צינזר והתמלאתי שמחה

אני שומע אנשים מכל העולם
וזה נשמע לי מוכר
חולי נשק חיים ליד אנשים רגישים
משיחיים אפלים ליד כאלה באמת עוזרים

הכל כאן
הכל קרוב
אני לא יודע מה היה
ולא מה יהיה

אני רוצה לדמיין
שנתעייף להכביד זה על זה
וניתן לאחר להיות מה שהוא

ולא נבקש הרבה בתמורה
אלוהים ישמור טיפולי המרה
נדלקה מעלינו נורת אזהרה

אני מנסה להגיד לעצמי
שאין החמרה
כל עוד מותר לכתוב ולדבר
כל עוד יש ביטוי לחיי האחר

שיהיה במזל טוב, יש לנו 007 חדש, או יותר נכון חדשה.

בשירות הוד מלכותה, עם רישיון להרוג, סוכנת החרש החדשה של שירות הביון MI6 היא לשאנה לינץ' שמוכרת לנו כטייסת מריה רמבו מהסרט קפטן מרוול.

007, לשעבר ידוע כג׳יימס בונד, הוא יציר דימיונו של איאן פלמינג, סופר בריטי מצליח שב-1953 הגה את דמות המרגל רב התושיה שדמותו הונצחה ב-26 סרטים, החל בשנת 1962 ועד 2015. את דמותו גילמו לא פחות משבעה שחקנים עד היום.

שון קונרי השרמנטי, רוג׳ר מור המשעשע, דניאל קרייג הקשוח וכל השאר, כולם היו – בין יתר תכונותיהם הטובות יותר והטובות פחות, רודפי שמלות פוחזים ומיזוגנים לא קטנים, כיאה לדמות ספרותית משנות החמישים של המאה העשרים.

ג׳יימס בונד הוא התגלמות הגבריות הרעילה, סיוטן של הפמיניסטיות וחלומם החשאי של הגברים, גם אם היום רובם לא יעזו להודות בכך. בונד השרמנטי נוהג במכוניות המהירות, שותה את המשקאות הנכונים, יוצא מהמים יבש ומסורק וחובט באויביו בקלילות. והכי חשוב, מציל את נערת בונד מציפורני הרשע הישר למיטתו לאחר הפגנת התנגדות קלילה מצידה (התנגדות מעושה כמובן).

מכיוון שלפמיניזם לא היתה סבלנות לעמוד בתור כשחילקו חוש הומור, הדמות של בונד נתפסת אצלם כמודל חיקוי אמיתי, שמייצר דורות של גברברים, אשר משוכנעים שגם הם כמו בונד ישכיבו כל נערה על אף התנגדות קלילה (ומעושה כמובן).

משטרת המחשבות של הפמיניזם שמה לה למטרה לחסל דמויות הרסניות ומזיקות כדוגמת 007, לא יעלה על הדעת להרעיל את מוחם התמים של דורות של ילדים תמימים, שיהפכו לחיות טרף פראיות. מעניין שהרבה פחות מפריע למשטרת המחשבות הזדהות עם דמויות של רוצחים, מאפיונרים, פושעים וסוחרי סמים, כל עוד יתנהגו בנימוס ובכבוד לבנות זוגם כמובן.

זאת ועוד, תכונות שנהוג לכרוך בחבילה אחת עם מה שנהוג לכנות גבריות רעילה, לא מפריעות כלל וכלל כשהן מופיעות אצל דמויות נשיות, להיפך, במקרה הזה הן מעידות על העצמה נשית, שחרור ושבירת תקרת הזכוכית. יש להניח ש-007 החדשה תנהג בפראות לא פחותה, ותהרוג ביעילות רבה בדיוק כמו בונד קשישא, שנושל ממספר הקסם שליווה אותו כל כך הרבה שנים. מה זה אם לא סכיזופרניה פמיניסטית?

אז מה אכפת לי בעצם מהמספר הזה 007, ולמה אני מקדיש פוסט שלם ליללות על גיבור תרבות שנגנב על ידי הפמיניזם? הרי אני ממש לא רוצה להיות בחברתם של הגזענים שמיללים על בחירתה של שחקנית שחורה לגלם את בת הים הקטנה.

פשוט לשאנה לינצ׳ בתור 007 היא בלון ניסוי, היא כניעה של האולפנים ללחץ מתמשך של אירגונים פמיניסטיים ללהק אישה לתפקיד ג׳יימס בונד. כן – אישה לתפקיד ג׳ימס בונד, חזרנו לימי שייקספיר בהם גברים גילמו דמויות של נשים, רק להיפך.

אז בסרט הבא בונד עדיין איתנו, והוא כנראה עדיין חרמן פאתטי שלא מסתגל לעידן ה-me2. אבל השלב הבא הוא השמדה מוחלטת של ג׳ימס בונד, וזה בסדר גמור אם אין יותר מקום לגיבור מהסוג הזה, אם הוא נמאס, לא מחדש, לא מעניין.

זה לא בסדר אם זו כניעה למשטרת המחשבות. לא יכול להיות שאסור יהיה להציג דמות של גבר מיזוגני, אבל כן אפשר יהיה להציג דמויות אלימות ושליליות מכל סוג אחר, רק כי כך קבע הפמיניזם.

אם נצנזר יצירות אומנות בגלל תכונות האופי המיזוגניות של הדמויות בהן, או בגלל הדרך בה מוצגות הדמויות הנשיות, נשאר ללא אומנות, והתהליך כבר החל. לא עם ג׳יימס בונד אלא עם לוליטה שיש קריאות להחרימו, עם למי צלצלו הפעמונים של האמינגווי ועם ספרים של קרואק, הנרי מילר ומארק טווין.

יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

ישנו קיטוב הולך וגובר בשיח הפוליטי בעולם בשנים האחרונות, זאת בשל פער סוציו-אקונומי מתמשך, מתיחות פוליטית וגורמים תרבותיים נוספים.

ענייני דת ואמונה משתייכים לגורמי הקיטוב הנפיצים ביותר. זאת למרות שדתות רבות מושתתות על עקרונות יסוד שעניינם הפצת שלום ואחווה. עם זאת, על אף שחלק מן הדתות מהוות את הגורם העיקרי בהצתת מתיחויות, יש כאלו הרואים בדתות השונות ובאמונה הדתית כבסיס מאחד לבניית גשרים בין אויבים וזרים.

הרב דוד רוזן, המשמש כמנהל הבינלאומי לעניינים בין-דתיים מטעם הועד היהודי-אמריקני בירושלים (AJC Jerusalem), הקדיש את חייו המקצועיים ליצירת קשרים חזקים יותר בין היהדות לבין דתות מרכזיות נוספות בעולם.

על אף כי נדמה שדתות רבות מנוגדות זו לזו, הרב רוזן ועמיתיו ברחבי העולם מנפצים את המיתוס הזה מדי יום ביומו. הרב רוזן מוכיח שבמקום בו מאמצים דיפלומטיים וממשלתיים להשגת הסכמים והבנות בין מדינות נחלו כשלון, דווקא יוזמות פרטיות הובילו לשינוי ברמה הגלובלית.

על אף האמור לעיל, עבודתו של רוזן אינה נטולת אתגרים, שכן עליו למצוא קרקע משותפת בין הדתות, המגשרת על מאות שנים של מחלוקות קשות על רקע דתי. כיום הוא עובד על יוזמה פרטית לבניית גשרים בין-דתיים ברחבי העולם, משימה המצריכה השקעת מאמצים רבים בכמה מהמסגרות הקשות ביותר לפעולה.

איחוי הקרעים

הרב רוזן נולד וגדל באנגליה למשפחת רבנים מוכרת. הוא משבח את החינוך האורתודוכסי שקיבל בנעוריו, וטוען כי בזכותו למד על פתיחות כלפי העולם ועל חשיבות העזרה לנזקקים.

לאחר שסיים את תפקידו כרבה הראשי של אירלנד, הוא החל בקריירה ארוכה לטיפוח דיאלוג בין-דתי וערוצי דיפלומטיה בלתי רשמיים.

הפעם הראשונה שבה נתקל באתגר רב-דתי ורב-תרבותי הייתה במסגרת לימודיו בירושלים, שעיקרם היו לימודי דת והסמכה לרבנות, אך כללו גם מפגשים עם אנשים מקהילות דתיות שונות.

רוזן שירת בצה"ל כתותחן בחיל השריון, ולאחר מכן כרב של הגייסות שהוצבו במערב סיני. עם תום שירותו הצבאי, רוזן מילא מספר תפקידים ברחבי העולם, וכאשר הגיע לדרום אפריקה החל לפעול במרץ לגישור בין הדתות.

הוא שימש כרב בכיר בקהילה היהודית הגדולה ביותר בסי פוינט, קייפ טאון, כחבר בית הדין בקייפ טאון ואף נמנה על מייסדי הפורום הבין-דתי בקייפ טאון – גוף המורכב מיהודים, מוסלמים ונוצרים.

רוזן, שנודע בשל עבודתו החלוצית ביצירת קשרים בין הקהילה היהודית לקהילה הקתולית, אף נטל חלק בצוות המצומצם שניהל משא ומתן לביסוס קשרים מלאים בין מדינת ישראל לבין הותיקן, והיה הרב האורתודוכסי הראשון שהוענק לו תואר אבירות על ידי האפיפיור. תואר זה הוענק לו בשל עבודתו לפיוס בין היהדות לנצרות.

בנוסף לעבודתו בועד היהודי-אמריקני, הרב רוזן הינו נציג הרבנות הראשית לישראל בועדה לשיח בין-דתי ובמועצה הבין-דתית המתאמת בישראל. הוא מומחה במציאת אפיקים דיסקרטיים ליצירת גשרים חדשים ולצמצום פערים בין מדינות שממשלותיהן לא הצליחו לכונן קשרים דיפלומטיים זו עם זו.

המטען התרבותי והגאופוליטי שגרם לסכסוכים רבי שנים בין הדתות הופך את עבודתו של רוזן למאתגרת. רוזן השקיע זמן רב בכינון ערוצי תקשורת בין מנהיגים מוסלמים ויהודים, והוא נחשב לפורץ דרך בתחומו. אחד ההישגים העיקריים של רוזן במאמציו הבין-דתיים הינו בפיתוח היחסים בין ישראל והמערב, לבין המפרץ הפרסי.

על אף שאזור המפרץ הפרסי נודע ביחסו העוין כלפי ישראל וביריבות בין המדינות, רוזן הצליח למצוא תומכים משתי המדינות ליוזמתו החשובה. הוא מאמין כי כינון קשרים עם אזור המפרץ הפרסי חיוני לפתרון בעיות רבות במזרח התיכון, לרבות בעיות שאינן קשורות לדת.

גישה בין-דתית לדיפלומטיה

כחבר בגוף היהודי הבכיר ביותר בישראל, רוזן מבין את חשיבותם של מנהיגים דתיים בהובלת שינוי פוליטי. בראיון שהעניק בשנת 2017 הוא ציין כי "מנהיגים דתיים יכולים להשפיע השפעה אמיתית על הפוליטיקה במספר מקומות. הדברים נכונים בעיקר בעולם המוסלמי, שם הדת שלובה ושזורה בעולם הפוליטי".

זאת הסיבה שבגללה השקיע רוזן מאמץ רב בכינון קשרים עם מספר נציגים ממשפחות המלוכה המוסלמיות ברחבי העולם, ומאמציו השתלמו.

הוא הצליח לייצר ערוצי תקשורת עם ערב הסעודית, מדינה הידועה באיבתה המתמשכת כלפי ישראל. הוא מונה כחבר מן המניין במרכז העולמי של המלך עבדאללה לשיח בין דתי ובין תרבותי (KAICIID). במסגרת פעולתו במרכז זה, עובד הרב באופן צמוד עם קובעי מדיניות ועם קבוצות רב-דתיות לקידום השלום ולפתרון הסכסוך.

הרב רוזן אף הצליח לפלס את דרכו לאיחוד האמירויות, ואף הוזמן לשאת נאום באחד מהכנסים המרכזיים בנושא שיח בין דתי שהתקיים שם. בדרכו הדיפלומטית הייחודית, קיים רוזן טקס צנוע של הדלקת נרות חנוכה בנוכחות מנהיגים יהודיים ומוסלמים מאיחוד האמירויות גם יחד.

יצוין כי עמדותיו של רוזן לגישור הפערים בין התרבויות שנויות במחלוקת אפילו בישראל עצמה. הוא אחד הדוברים להכרה בדרישה הפלסטינית, ותומך נלהב בפתרון שתי המדינות, כאחד ממייסדי הארגון שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם.

גישתו האמיצה של רוזן לכינון ערוצים דיפלומטיים על בסיס דתי כבר סייעה לו לשבור מחיצות שעמדו על תילן במשך עשורים רבים. הוא סייר במקומות כמו אבו-דאבי ואינדונזיה, ואף נשא שם נאומים, מקומות שישראלים בפרט, ולעיתים יהודים בכלל, אינם רצויים בהם.

עבודתו עזרה להפיח חיים בקשר בין מנהיגים דתיים ופוליטיים מוסלמיים, ועודנה ממשיכה לשרת כאלטרנטיבה חשובה לגישושים פוליטיים.

היום קצר והמלאכה מרובה

כיום, רוזן הוא אחד מהדוברים המשפיעים ביותר בנושא שיח בין-דתי בעולם. הוא זכה להכרה ולשבחים רבים בשל עבודתו, אולם משימתו טרם הושלמה. הוא ממשיך לכהן במספר תפקידים וארגונים שמטתם לכונן קשרים בין-דתיים, והוא דואג להמשיך ולהפיץ את המסר שלו ברחבי העולם.

על אף שיש שיפור משמעותי בתחום ונעשו כמה צעדים חשובים, טרם הושגה מטרתו להגיע להבנה הדדית בין הדתות, ובאמצעותה ליצור קשרים בין מדינות עוינות.

ליוסף בודאק ניסיון של מעל 15 שנים בניתוח המצב הפוליטי בתורכיה, הן יחסי הפנים והן יחסי החוץ במדינה. הוא מעניק ייעוץ אסטרטגי לתאגידים זרים המעוניינים להתבסס בתורכיה, ובנוסף הוא מציע אסטרטגיות ייחודיות ופרובוקטיביות לכינון שלום במזרח התיכון, אזור שהיציבות חיונית בו.

הכותרות לאחרונה מזכירות כמה שוֹנוּת וחוסר ישע מזקקים מאנשים אימה חבויה, וכמו מטען חשמלי שדבק בגוף, הם מטיחים אותה החוצה במכות. אולי זה ריפוי עצמי או גירוש שדים, או פיצוי על עבדות רגשית שהושתה עליהם בידי מי שהיה אמור לאהוב אותם.

משחק הנסיבות מעסיק אותי תדיר. אני לא חושבת שיש סיבה לכל, אבל נסיבות תמיד יש. בדיאלוג פנימי ענף, אני בונה לאנשים קייסים שלא יפקירו אף עין לאדישות יבשה. אפילו במקרה הפרטי שלי, אני נודדת מדי פעם לנסיבות.

זו לא הייתה המטפלת שהכאיבה לי: זה היה בעלה. הייתי בת שנתיים. אין לנו מושג כמה זמן זה נמשך; אבל בדיעבד, בטיפול, גיליתי שלא רק שבימינו אני נושאת פוסט-טראומה פעילה למדי, אלא שגם בילדותי – שהייתה רצופת חרדה שהנפש הבלתי מזוינת תתקשה לפרש, כי ילדים הרי מביעים מצוקה בשפתם בלבד – למעשה התמודדתי עם פוסט-טראומה.

עשר שנים לאחר ההתרחשות, בגיל שתים-עשרה, צפו רסיסי זיכרונות בסיוטים שהלכו והדירו שינה מעיניי. אמנם חלומות מקפיאי דם תמיד רדפו אותי בלילות, אבל אני זוכרת את הלילות ההם וזוכרת איך התעוררתי והרגשתי שונה, וזוכרת את הרגע בו הבנתי שמדובר בזיכרון. ואת הרגע שהמבוגרים אישרו שזה אכן קרה.

נסיבות ילדות הציפו את הזיכרון הזה, ולפרקים אני תוהה לגבי הנסיבות שמביאות אדם שלדעתי היה מבוגר מאבא שלי והיה לו זקן ובו כבר נזרקה שיבה, לפגוע בילדה בת שנתיים.

במהלך השנים ניסיתי להמציא מסלול שפיתל את האיש והמיר אותו לכדי הגבר האלים אליו צמח; ותהיתי אם הייתי יכולה להיות ילדה שונה, ילדה טובה שלא נמלטת מנפשה. התאבלתי עליי קצת, כי החרדה הגולמית והילדית שהבעתי בזמנו פגשה רצון תמידי שאשתנה ואהיה אחרת, ולא יכולתי. אני עדיין מתרגלת לזה שאפשר פשוט לאהוב אותי.

דברים תמיד פוגשים בי בין הנקודות, אולי משום שאני מתקיימת בכמה מקומות בו-זמנית. חלומות על חנק ומוות מעירים אותי לאחרונה בשעות לא שעות, ועל אף שהימים עוברים עליי בנעימים, הרגלים עתיקים בי שוב זוקפים ראש ומתקוממים נוכח הקלות שאני מתנסה בה. כאילו שמשהו בי יודע שקלות היא ממני והלאה, וזה הכל שואו, והנה תזכורת לילית לכמה שאני נוקשה ומתגוננת עדיין.

הרי דבר אז הוביל לדבר – יכולתי לעשות תיקון רציני לשיעורי חשבון עם כל האחד ועוד אחד שעשיתי בטיפול. כל אחד כזה הוא סופרנובה בשמי בחיי, הרבה אחרי הפיצוץ בזמן אמת. כך עובד רצף זמן-חלל-גוף-נפש. החיים הם ציר, לא נקודה.

לאלימות בגיל צעיר עלולה להיות השפעה הרסנית על הנפש המתפתחת, על אמונה עצמית ושידור מצוקה, לראות במבוגרים אוטוריטה והגנה, לקשר סיבה ותוצאה. ילדים מתעתעים במבוגרים, לא בכוונה:

פשוט רוב המבוגרים שוכחים איך מרגיש וחושב ילד, איך ילדה רואה את העולם, והם אומדים את שלומם ורווחתם בכלים שהזמן העניק להם, ולקטנים טרם הזדמן לרכוש. והם כל-כך חיים את הרגע ותכלסיים כאלה, שנדמה שהם שכחו מכל העניין לגמרי.

אל תבלבלו חוסר מיומנות עם חוסן נפשי. הקשיבו למילים ולהתנהגות. הקשיבו לאנשים כמו שמקשיבים למוזיקה. דברים עלולים לקנן בפנים, לשבת בתנור הרגשי על חום נמוך ולתפוח; ואם מתישהו יצפצף הטיימר ויגיח התבשיל, אתם מוכרחים להיות מסוגלים להקשיב ולשמוע את הצפצוף.

אני לומדת לאהוב אותי. לומדת להקשיב לי יותר טוב – זה תיקון פי מאה יותר חשוב מחשבון (אבל אל תתעלמו ממה שעשיתי כאן). על זה עומדת אהבה, לדעתי, כי ביכולת להקשיב טמון הכל: טמונות פיוס וקבלה, טמונים כבוד וגבולות, טמונות אחריות ונוכחות. אלה מנות חלקנו, כולנו. ההפך מאילוף והמרה, ההפך מאוטם וצינה. היכולת להתפתח, להתקדם, לאהוב, טמונות בקשב. הקשיבו.

סתיו מילוא אורבך. בת 30, אבל גם 14 ולרגעים 60. בחורה קטנה, שיער גדול. חיה על התפר. המילה האיומה ביותר היא "פוטנציאל". התחושה האהובה עליי היא ערגה, היא נמצאת בכל. עוגיות שוקולד-צ'יפס מדליקות אותי. גם מים בטעם אננס, במחילה. רוצה להיות תסריטאית ושחקנית. ואהיה.

כשהוצע לי למנכ"ל את עמותת-עוגן, המגוננת על חושפי שחיתויות, לא תיארתי לעצמי שאני עומדת להכיר מקרוב התעללות אכזרית וצינית בבני-אדם, ולא הכנתי את עצמי נפשית להתמודדות הזו. איש לא הכין אותי לתפקיד. למזלי, הגעתי אליו כשאני כבר מצוידת במטען של ותק בעולם הזה, שסיפק לי כלים להתמודדות עם תלאות החיים. היה לי חשוב לשמור על שפיותי כדי להיות אפקטיבית עבור אבירי היושר האלה.

אביא כאן כמה תמונות, סיפורים קטנים מחיי אבירי-היושר.
כן כן, הסיפורים האלה קטנים לעומת הסיפור הגדול.

תמונה ראשונה:
גבר בסביבות גיל ארבעים, הקריירה שלו באחד השיאים שלה. איש גאה, ובצדק, יוצא בשבת עם משפחתו לבילוי בגן-ציבורי. אשתו, ילדיו, אחיו, גיסותיו, ילדיהם… והפעוט שבילדיו נישא על ידיו.

לפתע, חבטה איומה. הפעוט שעל ידיו מושלך מידיו.
בעודו מנסה לארגן את חלקי התמונה הפסטורלית מחדש, הבריונים שחבטו בו והעיפו את הפעוט, מסתלקים מהזירה.

תמונה שנייה:
צהריים. אני בבית, אבל תמיד, ת מ י ד, פנויה לענות לטלפון כשאני רואה על הצג את שמו של אביר-היושר מורן גנוסר.
למרות שמורן יודע להתעצבן, בדרך-כלל הוא נשמע רגוע, ואפילו ישנוני משהו:
"מה נשמע"? הוא שואל.
"הכול בסדר, אצלי, מה אצלך"?
"שמו לי בתיבת-הדואר תרמיל של כדור רובה" הוא אומר.
צונאמי של מחשבות מציף את ראשי:
חיי מורן בסכנה, מזל שאשתו לא הגיעה לתיבת-הדואר לפניו, בחדר המדרגות מחכים לו רוצחים, צריך לקרוא למשטרה…
"מה נעשה, מורני"? אני שואלת.
"כלום. אני לא מפחד מהם"

משפט שגור בפי אבירי-היושר ששריר המצליחנות פועם בהם נון-סטופ הוא: "אני לא מפחד מהם". ומורן באמת לא פוחד. ואולי הבהלה שאוחזת בי מחזקת אותו. רק אחרי כמה ימים הואיל בטובו להגיש תלונה במשטרה. הוא הרי יודע שלמשטרה אין זמן וכוח אדם לטפל בעניינים זוטרים שכאלה.

תמונה שלישית:
בית-משפחה נורמטיבית. אולי קצת יותר מ"נורמטיבית", קצת לפלפית. מסוג המשפחות שמקפידות על חינוך לערכים ואנושיות.
דפיקות בדלת. משטרה.
מחפשים סמים. לא פחות.
מחפשים, ומיד מוצאים.
מוצאים שקית ובתוכה סמים.
מצאו, כי ידעו איפה הונחה השקית. ידעו!
עד אותו רגע בני-הבית לא ראו בעיניהם סמים.

כשאין מה להעליל על אביר-יושר, הארגון יתפור לו תיקים.
מישהו שתל שקית סמים בביתו, מישהו שיש לו קשרים במשטרה.

53 תיקים נתפרו לאביר-היושר הזה.
כל התיקים הללו, אחד לאחד, הופרכו בבית-המשפט.

הסיפור הגדול הוא המאבק של האבירים מול מערכת האכיפה, מול מערכת המשפט, ומול העדר תמיכה ציבורית במאבקם למען הציבור.
על המאבק הזה אכתוב בפוסטים הבאים.

גלילה ונגרוב, מעצבת-אופנה, עצמאית למעלה מ-30 שנה. אחר-כך מנכ"לה כשנתיים את עמותת-עוגן.