מצטער בנות, אין דרך נעימה להגיד את זה, אתן פשוט לא משחקות מספיק טוב.

רגע רגע, לא לזרוק עגבניות, יש אנשים שאין להם מה לאכול, וחוץ מזה עגבניות פמיניסטיות הן בטוח עגבניות אורגניות וזה נורא יקר…

אם בבית הספר היסודי פינקו אותנו בציונים על מאמץ, שקדנות וגם על סדר וניקיון, בספורט המקצועי כל זה לא מספיק. בספורט (עוד המצאה מטופשת של הפטריארכיה הלבנה ההטרוסקסואלית) מודדים הישגים. ניצחון כמו שאמר כבר מישהו, הוא לא הדבר החשוב ביותר בספורט, הוא הדבר היחיד.

כל הפקולטות למדעי המיגדר הצצות כפיטריות אחרי הגשם, לא יכולות למחוק את ההבדלים הביולוגיים, ההורמונאליים והאבולוציוניים שמבדילים בין מבנה הגוף של הגבר והאישה, חוזק השרירים, הכח, המהירות והקואורדינציה.

הכותב הוא גבר בן 54 שאלפי נשים יכולות להשפיל אותו בכל ספורט, החל בסטנגה וכלה באיגרוף, מה שלא משנה בכלל את הטענה. הגבר הממוצע חזק ומהיר מהאישה הממוצעת, והמצטיינים שבגברים עדיפים לאין שיעור (ספורטיבית) על המצטינות שבנשים.

54 היה אגב גם הגיל של בובי ריגס כשהפסיד לבילי ג'ין קינג במשחק טניס "הקרב בין המינים" מה שמוכיח אולי שגברים קשישים עדיף שיכתבו על ספורט נשים מאשר שינסו להתמודד עם טניסאיות על.

אבל אם בטניסאיות על עסקינן, הרי האחיות לבית וויליאמס ניסו את מזלן מול המדורג 203 בין הגברים, אלמוני בשם קרסטן בראצ' ובקושי חילצו נקודה. הוא מצידו טען בשחצנות גברית אופיינית שהתאים את קצב משחקו לרמה של מס' 600 בעולם "בשביל לשמור על העיניין".

אולי אני מתפרץ לדלת פתוחה כאן, הרי ברור לכולם שגברים עדיפים על נשים בספורט, לא? בעצם אי אפשר להיות בטוח בכלום היום, אבל זו הסיבה שיש הפרדה מגדרית בספורט בעולם שדורש ומקבל הסרת ההפרדה המגדרית כמעט בכל תחום אחר.

אז על מה הכעס? כי יש כעס הרי, פמיניזם בלי כעס זה לא פמיניזם.

מסתבר שהטענה היא שאליפות העולם בכדורגל נשים לא זוכה לכיסוי תקשורתי מספיק. אנחנו לא בסדר שזה לא מספיק מעניין אותנו. אף אחד לא תובע את עלבונו של הקריקט, ספורט פופולארי מאד בחלקים שונים של הפלנטה שמקבל כיסוי מזערי, או של מרוצי חלזונות שלא מעניינים אף אחד. גם ליגת הבייסבול האמריקאית לא מקבלת סיקור משמעותי במדינות רבות, אבל אם אנחנו לא מתענינים בכדורגל נשים זה בגלל שוביניזם ושנאת נשים, כי הרי הכדור הוא אותו כדור, לא?

מה לדעתכם היתה מידת העיניין בסיקור אליפות העולם בכדורסל לגברים עד מטר ושמונים? להם לא מגיעה הזדמנות? הם לא מתאמצים? או אולי ליגה לגברים לבנים? למה להפלות אותם אל מול היתרונות האתלטיים הברורים של הכדורסלנים השחורים?

יש מספר עובדות לא נעימות, שאפשר להתווכח על הגורמים להן, אבל לא על אמיתותן.

נשים עוסקות פחות בספורט; נשים מתענינות פחות בספורט; נשים מתענינות עוד פחות בכדורגל; נשים שמתענינות בכדורגל, מתענינות בדרך כלל בכדורגל גברי (ולו רק מתוך ציפיה לראות את הריבועים בבטן של כריסטיאנו רונאלדו)

אחת מן הסתירות הפנימיות (והן רבות) בטיעונים הפמיניסטיים היא מצד אחד פסילה של תכונות הנתפסות כגבריות (תחרותיות והישגיות) ומצד שני שאיפה להביא את הנשים לאותו מקום בדיוק, להקנות להן את אותן תכונות שנתפסות כרעילות אצל הגברים.

התוצאה של הסתירה הזו היא רצון עז לראות יותר נשים עוסקות בספורט תחרותי והישגי, בענפים שנתפסים כגבריים.

מצד אחד בוז עמוק לעדת הגברים היצריים עם ענפי הספורט הכוחניים שלהם, ומצד שני "גם אנחנו רוצות!"

אני תומך נחרץ של שיוויון על דרך של הסרת מיכשולים. לא יעלה על הדעת שבנות או נשים שמעונינות לעסוק בספורט, כל ספורט שלא יהיה, לא תמצאנה את המסגרת לעסוק בו. אני הרבה פחות נחרץ בתמיכה שלי בשיוויון על דרך של פריבילגיות והשוואה מלאכותית במצבים בהם אי השיוויון הוא אינהרנטי.

הדרישה לשיוויון בסיקור בין שני אירועי ספורט שהפופולאריות שלהן בלתי ניתנת להשוואה היא מגוחכת. כמו גם הדרישה להשוואת התגמול הכספי.

אין בידי עדיין את המספרים מהאליפות האחרונה, אבל לשם דוגמא בלבד, מונדיאל הגברים ב 2014 הניב הכנסות בסך 4 מיליארד דולר, מונדיאל הנשים 73 מיליון דולר. שכר השחקנים במונדיאל הגברים היה 9% מההכנסות, שכר הנשים 13%.

בסולם הערכים שלי, גם אחרי זניחת הסוציאליזם של נעורי יש משהו שלא מסתדר לי עם אנשים שמרוויחים מאות מיליוני דולרים כדי לבעוט בכדור, אבל בתוך השגעון הזה יש הגיון פנימי, מי שמייצר כסף זוכה לתגמול.

גם בטניס, בו האחיות וויליאמס ששולטות בענף הנשי ללא עוררין מפסידות לגבר המדורג מספר 203 יש דרישה להשוואת שכר. הנשים משחקות 3 סטים והגברים 5, הכיסוי התקשורתי דומה מאד ובכל זאת העיניין והפופולריות של הטניס הגברי עדיין גדול לאין שיעור, בשם איזה שיוויון מדומה ניתן לדבר על השוואת שכר? אנחנו לא בבית הספר היסודי. אין ציון על מאמץ.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

עם סיום השבוע הראשון במשפטו הפלילי של דונלד טראמפ, עסקה התקשורת בעיקר בדרמה סביב בחירת המושבעים ובהשלכות המשפט על הבחירות לנשיאות.

אלא שהדיווחים מאולם המשפט בניו יורק מעלים גם השוואות בלתי נמנעות, ואיתן מחשבות נוגות, לגבי משפט אחר, המתקיים כאן אצלנו, בבית המשפט המחוזי בירושלים. זהו כמובן משפטו הפלילי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המתנהל כבר כארבע שנים – ואשר סופו כלל אינו נראה באופק.

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

כמו חג הפסח, ופורים שקדם לו, גם חג המימונה יצוין בשמחה מהולה בעצב, בצל החטופים השבויים עדיין ומלחמת חרבות ברזל, שהציפה מאורעות מימים חשוכים של פרעות ביהודים.

המימונה, עם ברכת "תרבחו ותסעדו" ומטעמים מתוקים, כבר מזמן אינה נחלתם של יוצאי צפון אפריקה בלבד. והחג שהיה מזוהה בעיקר עם יהודי מרוקו ופוליטיקאים "היורדים" אל העם, הפך תוך כמה עשורים לחג כלל ישראלי. גם כאלה שמוצאם רחוק מהרי האטלס ומדבר סהרה מכינים מופלטה וספינג' וחוגגים את החג.

אמיר בשה הוא שותף במשרד עורכי הדין בשה זבידה המתמחה במשפט עבודה קיבוצי ואישי. מנכ"ל מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, העוסק בהנצחת גולדה מאיר, תוך עיסוק בפועלה ומורשתה, קידום מנהיגות נשים, עידוד מחקר ושיח על מדינת הרווחה ועידוד מחקר ושיח על שאיפתה של ישראל לשלום וביטחון. עו"ד בשה חיבר מאמרים ומחקרים רבים בנושא משפט עבודה והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.

הגיע הזמן לחשוף את טיבה של הסיסמה החדשה שפרצה לחיינו ב-7/10: ביחד ננצח. מדובר בקופירייטינג גאוני, שדי קשה להתווכח איתו. הסיסמה הזו פרצה דרך כל גדרות החשיבה הביקורתית, ולמרות כל התראות התצפיתניות של האמת וההיגיון.

נכון היה לפרק את הסיסמה לשתי מילים, ולשאול מה זה אומר ננצח, ומיהם הביחד שאמורים לנצח. הקופירייטר הגאון הוא לבטח תומך הממשלה, אולי אפילו העומד בראשה.

שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)