הפעם לא מדובר ברשומה פוליטית לקראת הבחירות. גם בלא ברשומה משפטית. ואפילו לא ברשומה תרבותית או סוציולוגית קצרה. הפעם אתמקד בנושא היסטורי מפחיד. נושא צבאי-ביטחוני. ובעצם נושא אנושי מפחיד. לרגל שידור סדרת המופת התיעודית "לבנון" בכאן 11. סדרה שחברי המוכשר כל כך, איתי לנדסברג נבו, הוא בין יוצריה. נתחיל.
טראומה עמוקה וקולקטיבית היא כמובן פיגועי התופת בלב ת"א ובלב ירושלים בין השנים 1994-1997. אלה בוצעו בידי חמאס וג'יהאד איסלאמי בתגובה לטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון בתחילת 1994, ולאחר מכן בתגובה להתנקשות הישראלית בחיי יחיא עייאש ברצועת עזה בתחילת 1996. עייאש היה מהנדס פיגועי התופת האיומים.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
היקף התופעה החוזרת של התעללויות במעונות יום מטריד במיוחד. כולנו נחשפים לסרטונים ולהקלטות שעולים לכותרות וגורמים לבטן שלנו להתכווץ. הכתבות שפורסמו לאחרונה מחדדות שוב את השאלה הקשה: האם אנחנו באמת יודעים מה קורה בין כותלי המעונות?
הורים מגלים אומץ רב, מקליטים וחושפים את ההתעללויות במסגרות. לולא הערנות שלהם הגנים היו ממשיכים לפעול כרגיל, וילדים נוספים היו עלולים להיפגע. החשיפה הזאת היא תוצאה של תחושת אחריות עמוקה מצד ההורים, שלמרות הכאב והפחד, נלחמים עבור הילדים של כולנו על מנת שיגדלו במסגרות מכבדות, דבר בסיסי מאין כמוהו.
חן שרון בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני במדיניות החינוך. היא דוקטורנטית במחלקה לעבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית, וחוקרת את איכות הטיפול במעונות יום.
בימים בהם נכתב טור זה אנחנו במהלכה של עסקה להחזרת חטופות וחטופים. איני יודע אם העסקה תעלה יפה עד תומה, ואם יוחזרו כל 98 החיים והמתים שנמצאים במנהרות חמאס. אבל גם אם כן, ואני מייחל לכך בכל מאודי, שום דבר אינו סגור.
אתחיל באזכור הכישלונות הידועים של מלחמת "חרבות ברזל". נכשלנו כישלון צורב ב"מיטוט חמאס". בימים אלה נמסר לנו בתקשורת שהארגון הצליח לגייס לשורותיו מחדש – חלק גדול ממספר הנפגעים שספג מאז השבעה באוקטובר.
ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
'חזרה ל 6 באוקטובר' זה ספין מצחין של הפסיכופת, ואוסף המופרעים סביבו
8 גדודי שריון סביב הרצועה כפי שהיה בימי אייזנקוט כרמטכל, ושום 6 באוקטובר לא חוזר. 8 גדודים סביבי הרצועה זה טנק כל 250 מטר. תאמינו לי כטנקיסט. כלב לא עובר את גדר הרצועה. עכבר לא מתגנב לאף קיבוץ
מי שלא ראה טנק יורק אש בימיו, לא יבין
צה'ל היה במוכנות אפס ב 6 באוקטובר. לא מדבר על מודיעין. מדבר על פריסת כוחות. אין שום מצב בעולם שזה יחזור. ובגלל זה ה 6 באוקטובר לא יחזור
מי שמאיים בחזרה ל 6 לאוקטובר זה זקן שנאחז בכסאו בציפרניים ומוכר לכם שטויות. אוכל לכם את הראש בהפחדות. הוא לא רק שקרן–בן–שקרן הוא גם אלוף ההפחדות שמשרתות את המשך שלטונו
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
מבצע חומת מגן התבצע באיחור מזעזע של שנתיים בגלל קונספציה שגויה – הממשלה חשבה שחיי החיילים שתפקידם להגן על האזרחים גבוה יותר מחיי האזרחים. ישבו להם חיילים מעולים בבסיסים וחיכו בשעה שאזרחים נהרגים מידי יום ברחובות.
הרעיון של משאיות תופת לא הומצא ע"י האיראנים… כחיפאי שמתגורר בעיר התחתית, ידוע לי שהאצ"ל פוצצו משאית עם חבית נפץ בפתח מטה המשטרה והבולשת הבריטית שהיה ממוקם ברח' העצמאות 82 (Kings rd דרך המלכים) דאז.
ובכל זאת האיראנים לא המציאו את הסכסוכים במזרח התיכון, הם לא יצרו מציאות של כיבוש אכזרי שנמשך עד היום בגדה המערבית. אפשר לומר יותר נכון שהקיצוניות האיראנית היא סימפטום. פצע שיכל להופיע בכל מקום בגוף אבל בין כה ובין כה היה מופיע כך או כך. אפשר לומר שפיגועי ההתאבדות האכזריים ובכלל האכזריות שלבשה תנועת המחאה הפלסטינית היא תולדה של אכזריות הכיבוש. אם תבחן את הכלים בהם נאבקו הפלסטינים בתחילת המאבק (לצורך הדיון נסמן אותו בסוף שנות השישים) אפשר לזהות מגמה ברורה של עלייה ברף האלימות, בהתאמה כמעט מושלמת של העלייה ברף האלימות שהופנה כלפיהם.
כתבה מאוד מעניינת, וקשה מאוד באותו זמן. אובדן מאות אלפי חיים צעירים של כמה מדינות במטחנה לבנונית לבנונית הערורה ובטח פי כמה פצועים שנשארו נכים קורבנות פגועי תופת נוראים.
מזרח התיכון איזור של רצח ומוות, קיצוניות דתית ושנאה רצחנית.