הפעם לא מדובר ברשומה פוליטית לקראת הבחירות. גם בלא ברשומה משפטית. ואפילו לא ברשומה תרבותית או סוציולוגית קצרה. הפעם אתמקד בנושא היסטורי מפחיד. נושא צבאי-ביטחוני. ובעצם נושא אנושי מפחיד. לרגל שידור סדרת המופת התיעודית "לבנון" בכאן 11. סדרה שחברי המוכשר כל כך, איתי לנדסברג נבו, הוא בין יוצריה. נתחיל.

טראומה עמוקה וקולקטיבית היא כמובן פיגועי התופת בלב ת"א ובלב ירושלים בין השנים 1994-1997. אלה בוצעו בידי חמאס וג'יהאד איסלאמי בתגובה לטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון בתחילת 1994, ולאחר מכן בתגובה להתנקשות הישראלית בחיי יחיא עייאש ברצועת עזה בתחילת 1996. עייאש היה מהנדס פיגועי התופת האיומים.

טראומה עמוקה וקולקטיבית היא כמובן פיגועי התופת בלב ת"א ובלב ירושלים בין השנים 1994-1997, שבוצעו בידי חמאס וג'יהאד איסלאמי בתגובה לטבח גולדשטיין ולהתנקשות ביחיא עייאש

טראומה עמוקה ומקיפה יותר היא כמובן פיגועי התופת שהתחוללו בין השנים 2000-2004 בלב ת"א, בלב ירושלים ובלב חיפה. למעשה, פיגועי התופת התחוללו הן בתחום מדינת ישראל הריבונית, הן בלב הגדה המערבית והן ברצועת עזה בתקופה בה שלטה ישראל ברצועה זו באופן קרקעי (כיום היא שולטת על הרצועה מבחוץ). היה זה לאחר עליית שרון למתחם הר הבית שמכונה חראם א-שריף בפי הפלסטינים.

פיגועי התופת הללו בוצעו תחילה בידי חמאס וג'יהאד איסלאמי אך לאחר התנקשות בחיי מספר אנשי אש"פ, הצטרפה גם הזרוע הצבאית של אש"פ (פתח-תנזים) לביצוע פיגועי התופת הללו.

מאז שנת 2006 הוחלף האיום המחריד והקטלני של פיגועי התופת באיום המטרת הרקטות. אך על כך בפעם אחרת.

מאות אזרחי מדינת ישראל וכן מאות חיילי צה"ל נהרגו בפיגועי התופת הללו. למעלה מ-200 נהרגו בין השנים 1994-1997. למעלה מ-1000 נהרגו בין השנים 2000-2005 (גם באמצעות פיגועי ירי, דקירה ודריסה).

אלא שמוסד פיגועי התופת המחרידים הללו החל במזרח התיכון בכלל בתחילת שנות ה-80. המקום: לבנון. המושכת בחוטים: איראן. המבצעים: פלגים שיעים שיהפכו לימים לארגון מאוחד בשם חיזבאללה.

קיים קשר בין עליית משטרו של חומייני באיראן בשנת 1979 וכינון משמרות המהפכה האיראניים לבין עיצוב הדפוס המחריד והבלתי אנושי של פיגועי ההתאבדות.

קיים גם קשר בין פלישת צה"ל ללבנון וניסיונה של ישראל לכונן סדר מדיני חדש בלבנון (של מלחמת האזרחים) לבין פיגועי התופת הללו שהניבו מאות חיילים הרוגים מישראל, ארצות הברית, צרפת וגם אזרחים הרוגים מלבנון עצמה.

מוסד פיגועי התופת המחרידים החל במזה"ת בתחילת שנות ה-80 בלבנון. המושכת בחוטים: איראן. יש קשר בין עליית חומייני  וכינון משמרות המהפכה האיראניים לבין עיצוב הדפוס המחריד של פיגועי ההתאבדות

בנובמבר 1982 קרס מתחם הממשל הצבאי הישראלי בצור (אסון צור הראשון). 91 איש נהרגו. החקירה הרשמית בצה"ל הניבה קביעה בדבר דליפת גז. אך חקירת מצ"ח וגם ראיות נוספות שנחשפו לאחר מכן, לימדו שבעצם היה מדובר במכונית תופת שהנהג שלה הוביל אותה לבצע פיצוץ נפחי, המזכיר פיצוצים שנובעים מדליפות גז.

בנובמבר 1983 – כעבור שנה בדיוק – התחולל אסון צור השני: קריסת מתחם משמר הגבול ושב"כ בצור. הפעם נהרגו 60 איש. הפעם לא היה ויכוח שמדובר בפיגוע תופת. במכונית תופת.

משמרות המהפכה האיראניים הדריכו אז את הג'יהאד האיסלאמי – פלג שיעי מיליטנטי שהוקם לאחר שצה"ל גירש את בכירי אש"פ מלבנון אך נשאר בה בהוראת ממשלת ישראל. פלג שפעל לגירוש הכובש מלבנון, תוך שאנשיו אוחזים באידיאולוגיה שיעית קנאית. פלג זה, ביחד עם פלגים שיעים נוספים שאומנו בידי משמרות המהפכה האיראניים, הניחו כעבור זמן לא רב את התשתית המשולבת לכינון מפלגת האל השיעית בלבנון:

חיזבאללה.

בין פיגוע התופת במתחם הממשל הצבאי הישראלי בצור של נובמבר 1982 לבין פיגוע התופת במתחם משמר הגבול ושב"כ בצור של נובמבר 1983, התחוללו פיגועי תופת איומים ועצומי ממדים גם כלפי צבאות זרים, שהתמקמו בביירות הן לבקשת ממשלת לבנון באוגוסט 1982 בעקבות פלישת צה"ל (ולצורך פיקוח על עזיבת אנשי אש"פ את לבנון) והן בעקבות הטבח הנורא שביצעו בספטמבר 1982 הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטינים בביירות: סברה, שתילה ובורג'-אל-בראג'נה.

במסגרת הטבח הנורא נרצחו 800-1000 ילדים, זקנים, גברים ונשים פלסטינים. משפחות שלמות הועמדו ליד הקיר והוצאו להורג בידי אנשי מיליציית הפלנגות הנוצריות האכזריות בשטח שהיה בשליטת צה"ל.

במסגרת הטבח הנורא נרצחו 800-1000 ילדים, זקנים, גברים ונשים פלסטינים. משפחות שלמות הועמדו ליד הקיר והוצאו להורג בידי אנשי מיליציית הפלנגות הנוצריות האכזריות בשטח שהיה בשליטת צה"ל

באפריל 1983 דהרה משאית תופת למתחם שגרירות ארצות הברית בביירות והתפוצצה. המתחם קרס. נמנו 63 הרוגים. טביעות האצבע (המודיעיניות) של עימאד מורנייה בהדרכת משמרות המהפכה האיראניים התגלו מאוחר יותר בידי המודיעין של ארצות הברית, ישראל ומדינות נוספות.

באוקטובר 1983 התחוללו שני פיגועי תופת עצומים במקביל במתחם מטה הנחתים של ארצות הברית (241 הרוגים) ובמתחם המטה הצבאי של הצבא הצרפתי בביירות (58 הרוגים צרפתים וכן 6 הרוגים לבנונים). 305 הרוגים בשני פיגועי תופת שבוצעו באמצעות משאיות תופת שעליהן היו חומרי נפץ בהיקף עצום. מדובר במספר ההרוגים הגדול ביותר של נחתים מצבא ארצות הברית ביום אחד מאז קרב איוו-ג'ימה המפורסם בין צבא ארצות הברית לצבא יפן הקיסרית במלחמת העולם השנייה. וכן מדובר במספר הגבוה ביותר של הרוגים צרפתים מאז סיום מלחמת אלג'יר. מדהים.

ושוב: עימאד מורנייה בהדרכת המודיעין האיראני (שהכחיש כמובן כל קשר למעשי הטבח) הוא השם שעלה ברבות השנים כאחראי למעשי הטבח. מדובר במי שהופקד לאחר מכן על הזרוע הצבאית של חיזבאללה. הוא ימות בהתפוצצות מכונית תופת מסתורית בלב דמשק בשנת 2008. המודיעין של מדינת ישראל ושל ארצות הברית, כך יטענו מקורות זרים, הם שאחראים למותו.

פיגועי התופת הללו הולידו את החלטת הממשלים בארצות הברית ובצרפת לקפל את הזנב ולפנות את כוחות הצבא של שתי המדינות מלבנון בשנת 1984. תעבור שנה עד שצה"ל ייסוג לרצועת הביטחון בשנת 1985 וימשיך לדמם ברצועה זו. יעברו 4 שנים נוספות עד שייחתם הסכם טאיף בין כל הפלגים בלבנון וזאת בחסות סורית בשנת 1989.

בכך תסתיים מלחמת האזרחים הלבנונית שהחלה בשנת 1975 והסתיימה כעבור 14 שנים. מלחמת אזרחים איומה שגבתה 150 אלף קורבנות (מלחמת האזרחים הסורית של העשור האחרון גבתה בין 400 אלף ל-500 אלף מתים. מלחמת האזרחים בתימן של השנים האחרונות, לשם השוואה, גבתה 230 אלף הרוגים).

כל המיליציות פורקו מנשקן למעט מיליציה צבאית אחת: חיזבאללה. הנימוק: הצורך להמשיך להיאבק בכובש הישראלי ברצועת הביטחון. חיזבאללה משלב עד היום בין מפלגה פוליטית שמיוצגת בפרלמנט הלבנוני לבין הזרוע הצבאית. מדובר בעצם בצבא גרילה שהוא הכוח הצבאי הדומיננטי בלבנון לצד צבא לבנון.

ויעברו 11 שנים תמימות מאז הסכם טאיף שנחתם להפסקת מלחמת האזרחים הלבנונית, עד שגם צה"ל ייסוג מלבנון במאי 2000.

כל המיליציות פורקו מנשקן למעט מיליציה צבאית אחת: חיזבאללה. הנימוק: הצורך להמשיך להיאבק בכובש הישראלי ברצועת הביטחון. חיזבאללה משלב עד היום בין מפלגה פוליטית שמיוצגת בפרלמנט הלבנוני לבין הזרוע הצבאית

מחיר הדמים הישראלי: 1215 חיילי צה"ל שנהרגו בלבנון בין השנים 1982-2000. מתוכם נהרגו 650 חיילי צה"ל בין השנים 1982-1985. לאחר מכן נהרכו מאות חיילים נוספים ברצועת הביטחון עד שנת 2000. הקזת דם איומה. אובדן נורא של חיים צעירים, לרבות חברי ובן כיתתי חי קלומיטי ז"ל שנהרג בינואר 1993 מפגיעת רסיס בעקבות פיצוץ מטען חבלה מטעם חיזבאללה. הוא עדיין לא היה בן 20 במותו. חלפו מאז 28 שנים בדיוק. הוא היה אמור לחגוג בשנת 2021 את יום הולדתו ה-48. כמה חבל.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30

משבר הקורונה הציף מספר סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך אם נתעלם מהתהליכים הפוליטיים המתקיימים בצילן, אנחנו עתידים לחזות בשינוי מהותי של המערכת, שאינו זוכה לדיון הציבורי הראוי לו. סוגיות אלו נוגעות לא רק לתפקידה הקריטי של המערכת בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל.

משבר הקורונה הציף סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך לא רק לתפקידה הקריטי בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל

השבתתה של מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה לא רק פגעה במסלול החינוכי, בתחושת הביטחון וביכולת הלמידה של תלמידי המערכת, אלא גם ביכולתם של הורים רבים לשוב אל מקום עבודתם במהלך אסטרטגיית היציאה, כל עוד אין לילדיהם האפשרות לחזור אל בתי הספר.

בנוסף, הרצון העז של גורמים שונים, ובראשם השלטון המקומי וועדי ההורים, להוציא את השליטה בחינוך ילדיהם ממערכת ממשלתית מרכזית ולהעבירה לניהול הרשויות המקומיות – גרם לניצול משבר הקורונה כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד.

בהשוואה שעשה פורום ארלוזורוב בין התנהלות ממשלת ישראל אל מול התנהלותן של ממשלות במדינות אחרות בעולם, עולה כי אחד הכשלים המרכזיים בניהול המשבר במערכת החינוך נשען על חוסר היכולת לייצר קונצנזוס בנוגע לממדי התחלואה בקרב ילדים. מגמה זו העמיקה בשבועות האחרונים, כאשר שר החינוך מציג נתונים הפוכים מאלו המוצגים מטעם משרד הבריאות.

כך, למרות הסגירה המהירה מאוד של המערכת שבוצעה בזמן הסגר הראשון, ישראל התעכבה בצורה משמעותית ביישום המגבלות אל מול נתוני התחלואה, והפעילה את מערכת החינוך למשך כמעט חודשיים (לא רצופים) במהלך שיאו של גל התחלואה השני. כעת, בשיאו של גל התחלואה השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים), מעמיקים עוד יותר השסעים ואי ההסכמה בין משרדי החינוך והבריאות בכל בנוגע לפתיחתה או סגירתה של המערכת. חשוב לזכור כי בכל רגע בו מקבלי ההחלטות מתווכחים על המתווה הנכון, מיליוני תלמידי ותלמידות ישראל נמצאים במצב של אי ודאות בלתי נסבל.

המורכבות של מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל בחודשים האחרונים בכל הנוגע להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח הם התגשמות חלום למנהלי בתי ספר רבים בישראל.

מורכבות מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל באשר להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח, קורצים למנהלי בתיה"ס רבים

למרות זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו הדגישה את מרכזיותה של מערכת החינוך בחיינו, ועל כן עלינו ללמוד מהשנה הזו ולייעל את המערכת, לא להפריט אותה. למרות שאין יחסי ציבור טובים למונח הריכוזיות, המצב ההיברידי בו נמצאת המערכת, בו חלקה מופרט וחלקה ריכוזי, רק פוגע בה.

הדרישה לעצמאות ניהולית, תקציבית ופדגוגית של בתי ספר בישראל אינה דרישה חדשה, אך משבר הקורונה, מסתבר, ליבה את האש מתחת לרגליהם של מנהלי בתי ספר והוליד מאבק מחודש לביזור סמכויות.

הרציונל נשען על ההנחה כי "השטח" (יהיה מונח מופשט זה אשר יהיה) מבין ויודע את כלל צרכיו ואין צורך במנגנון ריכוזי, איטי וביורוקרטי בכדי להוליד חינוך טוב ואיכותי לילדי ישראל. גם אם הנחה זו נכונה, והיא לא, הרי שהרצון לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות מהיסוד את מערכת החינוך הוא בעייתי.  המהלך הנכון יותר הוא שיפור ערוצי התקשורת בין השטח לבין משרד החינוך, ולא הפקעת סמכויות מידי המדינה.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתי ספר, אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו.

טוב יעשה משרד החינוך כולו אם יכניס לתוך תהליכי קבלת ההחלטות גם אנשי שטח. באופן זה, המדיניות תייצג נאמנה יותר את האינטרסים המקומיים, ובה בעת תיקח בחשבון סוגיות רחבות יותר אשר לא פעם מתעלמים מהן מתוך הרצון להתמקד במצוינות לימודית גרידא. המהירות בה מקבלי ההחלטות שוקלים הפרטה של שירותי החינוך במדינה מעידה יותר מכל על פזיזות מקבלי ההחלטות בהקשר זה.

השורה התחתונה אם כן, ברורה למדי. משרד החינוך צריך רפורמה, אך הפרטה, ביזור ואוטונומיה אינן הנחלה אליה הוא משווע. ריכוזיות הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות, אז ריכוז נכון, אשר משלב אנשי מקצוע רלוונטיים ומייצר מדיניות הוליסטית יותר, היא היא הרפורמה אותה משרד החינוך צריך.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתיה"ס אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו

הדרישות למתן סמכויות רחבות לבתי ספר צריכה להיענות בפריסת ידיים רחבה של משרד החינוך ובקריאת "ברוכים הבאים". רק ככה, משרד החינוך צריך להשתנות לאור המשבר הנוכחי.

טל חסדאי-ריפא הוא חוקר בכיר בפורום ארלוזרוב. טל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בן 31, נשוי, אבא טרי. נע על התפר שבין אופטימיות להרמת ידיים, אבל מאמין גדול שראוי שיהיה כאן יותר טוב.