לפני כחודש, הזדמן לי לצפות בכנס מקוון של אוניברסיטת ניו יורק (NYU) של תנועת ה-BDS, תנועה רדיקלית שקוראת להחרים את ישראל על רקע טענות כוזבות של פגיעה בזכויות הפלסטינים. בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות: ארה"ב, דרום אפריקה, צ'ילה ואיטליה. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי לדעת שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך.

בכנס השתתפו צעירים קלים להשפעה ממדינות שונות. לתומי קיוויתי שאמצא דיונים עניינים, אבל מהר מאד נוכחתי שמדובר במפגן שנאה והשמצות. בכנס, מהות היא מילה גסה ושיח ההסתה הוא הדרך

למנחת הכנס ביומו הראשון קוראים ד"ר רפיף זיעדה. זיעדה גרה כיום בלונדון, למדה בעברה באוניברסיטת יורק בקנדה ובמקור נולדה בלבנון; כן, מדובר באותה לבנון שתושביה נאנקים כבר עשרות שנים תחת שלטון הטרור של ארגון החיזבאללה, אבל כנראה שהסבל של בני עמה של זיעדה לא מספיק חשוב כדי להתרכז במחוללי הטרור העיקריים במזרח התיכון.

במקום זה, זיעדה טוענת שהפלסטינים הם אלה שסבלו במשך עשרות שנים מהקולוניאליזם הישראלי, ופה היא כבר חוטאת בטעותה. לא מדובר בקולוניאליזם, כיוון שהרעיון של יהודים כ"מתנחלים-קולוניאליסטים" מופרך בקלות. שפע של ראיות מוכיחות שהיהודים הם האוכלוסייה הילידית של אזור דרום הלבנט; תיעודים היסטוריים וגנטיים מציבים את היהודים שם לפני למעלה מ-2,000 שנה, ויש עדויות שאין עליהן עוררין על מגורים מתמידים של יהודים באזור.

זיעדה לא הועילה בטובה להסביר כיצד אחרי שמשאבים רבים הושקעו ברשות הפלסטינית על ידי הקהילה הבינלאומית בבניית תשתיות, מוסדות וחברה אזרחית, הרשות לא הצליחה להקים ולבסס באופן ראוי את התשתית המתחייבת להקמת מדינה דמוקרטית ומתפקדת. אחת הבעיות היא שחיתות בצמרת השלטון הפלסטינית שמעלימה כספים ומתנהלת באופן בעייתי כלפי עמה.

קריאתו של הפאנל להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים הוא רעיון של שנאה גרידא, שנאה כל כך מעוורת שהיא לא חושבת אפילו על הסטודנטים הערבים בישראל, ששיעורם עלה מאד באוניברסיטאות בשנים האחרונות. בין השנים 2010–2019 עלה אחוז הסטודנטים הערבים באופן משמעותי כמעט בכל התארים: בתואר ראשון – מ-13.1% ל-18.1%, בתואר שני – מ-7.4% ל-14.6% ובתואר שלישי – מ-5.2% ל-7.0%, בהתאמה. לכן, החרמה של מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמה של הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה שבשביל תנועת ה-BDS, יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל.

החרמת מוסד אקדמי ישראלי תהיה גם החרמת הסטודנטים והמרצים הערבים בו. אבל כנראה של-BDS יותר חשוב להחרים מוסד א-פוליטי כמו אוניברסיטה, מאשר לדאוג לרווחת האוכלוסייה הערבית בישראל

עוד דובר בכנס היה ג'רמי פיליפס, סטודנט מדרום אפריקה, שכיהן כיו"ר הפורום לסולידריות פלסטינית באוניברסיטת קייפטאון; הוא כנראה לא באמת יודע מהי סולידריות. ג'רמי טוען שלא קיים חופש ביטוי בקמפוסים בישראל, אבל האוניברסיטאות בישראל הן מוסדות עם חופש ביטוי גמור לחלוטין. סטודנטים ומרצים יכולים להתבטא כפי שהם רוצים וחלקם אפילו קוראים לאינתיפדה. הייתי מצפה מג'רמי, כאזרח דרום אפריקאי, להבין את ההבדלים בין האפרטהייד שהיה שם לבין המצב כיום במדינת ישראל. ג'רמי יותר ממוזמן – חופשי אפילו – להיכנס לאוניברסיטה ישראלית ולראות איך החופש ניתן שם לכולם, כולל אלה שמפגינים ומוחים בחופשיות למען הפלסטינים.

דרשתי בראמבאט, סטודנטית באוניברסיטת קולומביה היוקרתית בארה"ב, ארגנה קמפיין להחרים חברות מסחריות אשר פועלות במדינת ישראל. החלטה חסרת כל היגיון כלכלי, חברתי ופוליטי לאור העובדה שנכון למרץ 2020, עבדו בישראל כ-87,000 פלסטינים.

משתתפי הפאנל שוכחים שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יהודה ושומרון לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים. והנה עוד דוגמה כיצד משתתפי הכנס אינם דואגים באמת לרווחת הפלסטינים.

דרשתי טוענת שישראל הבריחה את הערבים מבתיהם במלחמת העצמאות. אך לפי בני מוריס, פרופסור להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתמחה בכתיבה היסטורית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, לא מדובר בתכנון מראש:

"היישוב היהודי לא נכנס למלחמת 1948 עם תכנית-על לגירוש הערבים, ומנהיגיו הפוליטיים והצבאיים מעולם לא אימצו תכנית שכזו. מה שקרה היה בעיקרו אקראי וכתוצאה מהמלחמה".

עוד טוען פרופסור מוריס ש:

"רוב הכפרים והעיירות [הערביים] פשוט התרוקנו בהתקרב ריח הקרב".

אחת הבעיות הכי גדולות באותם כנסים אנטי-ישראלים היא פרופגנדה שקרית ושטיפת מוח לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות יוקרתיות כמו בראון, הווארד, קולומביה ואחרות בארה"ב. כך ניתנת הלגיטימציה להרעיל בשנאה ובדיות צעירים שייקחו וכבר לוקחים תפקידי מפתח אצל מנהיגת העולם החופשי, ארצות הברית.

משתתפי הפאנל שוכחים, שבאחת הפעמים היחידות שקמפיין ה-BDS כן צלח, הוא גרם לנזק לפלסטינים, כשהמפעל של חברת "סודה סטרים" הועבר משטחי יו"ש לאזור הנגב, ועקב כך פוטרו עשרות עובדים פלסטינים

אני ראיתי בכנס של NYU בעיקר עסקנות פוליטית ריקה מתוכן. לא היה שיח מהותי כי כאשר אין צידוק למאבק הכי קל להפיץ פייק-ניוז. אני מקווה שבעתיד אותם פעילים יצליחו להבין שהדרך הכי טובה לתמוך בפלסטינים היא על ידי עשייה ושיתוף פעולה עם ישראל ולא נגדה.

תום יוחאי הוא סטודנט שנה ג למדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. כתב ב-CAMERA Fellowship, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

לא ברור כמה התקדמנו מאז מלכות אחשורוש בפרס. אחשורוש מתייחס לוושתי, אשתו המלכה, כחלק מרכושו. הוא רוצה להראות את יופיה לכל שריו, והיא מפתיעה בפרץ פמיניסטי קשוח ומסרבת לתפקיד שיועד לה. הסרוב של ושתי מבהיל מאד – אישה שהיא גם יפה וגם אמיצה מערערת את יסודות הממלכה. הסרבנות עולה לה בחייה והיא מוצאת להורג.

ושתי מפתיעה בפרץ פמיניסטי קשוח ומסרבת לתפקיד שיועד לה, להראות את יופיה. הסרוב של ושתי מבהיל מאד – אישה שהיא גם יפה וגם אמיצה מערערת את יסודות הממלכה. הסרבנות עולה לה בחייה והיא מוצאת להורג

אסתר, הנערה היתומה והצנועה, נבחרה אולי בשל הרושם העדין שעשתה. היא לא פמיניסטית לוחמנית. ושתי היתה מעידה חד פעמית והנזק יתוקן באמצעות מלכה מז'אנר אחר. לא ממורמרת, לא כועסת, לא דעתנית ולא לוחמנית. יפה ושותקת. חכמי התלמוד תארו את אסתר כפסיבית ושתוקה:

"אסתר קרקע העולם היתה" (מסכת סנהדרין, עד).

וכוונתם שהיא היתה שקטה ופסיבית כמו אדמה חרושה. זהו דימוי קשה מאד. עורכת הדין אושרת שוהם נדרשה לביטוי הזה וכתבה סביבו מדרש חדש. המדרש שלה מופיע בספר דרשוני (חלק 2), ספר המאגד בתוכו מדרשי נשים שנכתבו בעשורים האחרונים.

זהו חלק מהתיקון הפמיניסטי הדתי. המקרא משאיר חללים רבים אותם מילאו חכמים בדרשות. הם זכו ביכולת לספר את הסיפור, לכתוב את ההיסטוריה ואת הנרטיב. הבעיה היא שעם כל הגיוון וריבוי הקולות בתלמוד, חכמים ייצגו רק חמישים אחוז של החברה.

התנועה הפמיניסטית הדתית החזירה את הקול הנשי לכותלי בית המדרש, השיבה לנשים את היכולת לכתוב מדרשים ואת היכולת לכתוב את הסיפור מנקודת המבט הנשית. גילוי נאות: מדרש שכתבתי מופיע גם הוא בספר.

"אמרו להם חכמים 'אסתר קרקע העולם היתה' שאינה עושה מעשה אלא הוא (אחשורוש) עושה בה".

משעמד מרדכי ואמר לה לאסתר 'כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו' (מגילת אסתר פרק ד, יד)

זעקה נגדו: אני החרשתי כל ימיי ואתה אומר לי אם החרש תחרישי?! אני בכיתי וכאבתי במסתרים, ואתה, שרק טעמת טעם כאב, מייד זעקת בקול, שנאמר 'ויזעק זעקה גדולה ומרה'. אף אני לא אשתוק עוד, אף אני לא אסתיר ולא אסתר.

עוד מרדכי הולך ומוסיף 'ואת ובית אביך תאבדו', אמרה לו אסתר: 'אתה לקחתני כבת, אתה הוא בית אבי! תולה אתה גורלך בגורלי?' מייד עמדה ונטלה כח דיבור שנאמר 'ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי' נטלה כח בקשה ודרישה שנאמר 'שאלתי ובקשתי'.

לסוף שלחה להם לחכמים, חייכם, אתם אמרתם 'אסתר קרקע העולם היא' שאינה עושה מעשה, ולסוף נאמר 'ומאמר אסתר קיים'". (אסתר ט, לב)

זהו חלק מהתיקון הפמיניסטי הדתי. המקרא משאיר חללים אותם מילאו חכמים בדרשות וזכו לכתוב את ההיסטוריה והנרטיב. הבעיה היא שעם כל ריבוי הקולות בתלמוד, חכמים ייצגו רק 50 אחוז של החברה

המדרש של שוהם מצביע על נקודת המפנה בסיפור, על התפנית בעלילת חייה של אסתר. אחרי שמרדכי כפה עליה שתיקה בבית המלך, לפתע הוא כופה עליה לזעוק יחד עמו, לפרוע את כל הכללים בבית המלוכה ולסכן את עצמה למוות.

אסתר, כמו הרבה יתומות ויתומים, רגישה מאד לזיופים, זועמת על המסר הכפול בדברי מרדכי ונוזפת בו קשות על היותה כלי משחק בידיה. זו הנקודה בה אסתר כנראה מבינה שתם עידן הבכי במסתרים. תם עידן השתיקה. תם עידן הצייתנות לגבר שכביכול יודע מה לעשות, כביכול יודע איך העולם מתנהל אבל בעצם מטיל עליה את כל כובד האחריות. היא נחלצת מהעמדה השתוקה ומתחילה לפעול ולספר את הסיפור בעצמה.

היכולת לספר את הסיפור של חייך בעצמך, מרפאת. היכולת לעשות מעשה עצמאי, מרפאת. היכולת להפסיק לעבוד במסירות במפעל החיים שמישהו אחר מנהל זו החלמה. כדי להחלים מיתמות, מבדידות, מפוגענות, ומשליטה צריך קהילה תומכת וצריך מקום.

אדמת מרפא נשית היא מקום המיועד להחלמה עבור נשים שמתמודדות עם משבר נפשי בעקבות אלימות מינית. מדובר במענה ראשון מסוגו בעולם שמאפשר לקבל טיפול מותאם טראומה מינית, טיפול גופני, נפשי ורוחני.

במרכז הטיפול נמצאת האישה והיא זו שיודעת כיצד לרפא את עצמה. הטיפול מיועד לנשים שפעמים רבות עמדו על סף תהום רגשי ופיסי וכמעט אבדו את חייהן.

אמ"ן שוכנת בטבע ירוק ומספקת לנשים השוהות בו מרחב של תקוה והחלמה. שערי אמ"ן נפתחו בתקופת הקורונה, כשנשים רבות התדפקו על הדלתות משום שלא יכלו להישאר לבד. בימים אלה מתקיים קמפיין שיאפשר את המשך קיומה.

אסתר, כמו הרבה יתומות ויתומים, רגישה לזיופים, זועמת על המסר הכפול בדברי מרדכי ונוזפת בו על היותה כלי משחק בידיה. זו הנקודה בה היא כנראה מבינה שתם עידן הבכי במסתרים, השתיקה והצייתנות לגבר שכביכול יודע מה לעשות

כדי לקחת חלק היכנסו ותרמו. כדי לראות ולהתרשם היכנסו לכתבה המצורפת ששודרה בכאן 11:

אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית דתיה פמיניסטית, גדלה בבית חרדי-חרד"לי. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה וביטוי עצמי. מחברת "באהבתינו" – מדריך לאינטימיות זוגית. מלמדת מדיטציה ופרשת השבוע ב"מתן". חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". נשואה, אם וסבתא.

מי שטועה פעם אחת, בסדר – כולנו טועים. מי שטועה פעם שנייה, חבר טוב צריך להעיר לו, אבל מי שטועה פעם אחר פעם, גם אחרי שהטעות הכרונית גורמת נזק כבד לאיש ולסביבתו, הרי זאת בעיה מסדר גודל אחר.

במה הדברים אמורים? באובססיה של מערב אירופה וחוגים רחבים בארצות הברית לכך שהמזרח הערבי חייב להיות דמוקרטיה, וכי חייבים לקיים שם בחירות.

אי אפשר לכפות דמוקרטיה. או שאתה דמוקרטי או שאתה לא. דמוקרטיה הוא תהליך פנימי של כל חברה וחברה.

מערב אירופה וחוגים רחבים בארה"ב אובססיבים לכך שהמזרח הערבי חייב להיות דמוקרטיה, וכי חייבים לקיים שם בחירות. אבל אי אפשר לכפות דמוקרטיה. דמוקרטיה הוא תהליך פנימי של כל חברה וחברה

גם למערב אירופה ולארה"ב לקח דורות עד שהתפתחויות היסטוריות, שהתחילו במגנה קרטה באנגליה במסעי הצלב, עבור דרך המהפכה הצרפתית, אביב העמים באירופה במאה ה-19 והמהפכה האמריקאית – עד שהתגבשו הדמוקרטיות המערביות המוכרות לנו היום.

דמוקרטיה מתקיימת בחברות שרוצות אותה. בחברות שלא רוצות אותה – היא לא תתקיים. אי אפשר לכפות דמוקרטיה מבחוץ – חוץ מהיוצא מן הכלל של יפן אחרי הטראומה הגדולה של מלחמת העולם השנייה.

אם מערב אירופה לוחצת על אבו מאזן לערוך בחירות, היא חייבת לדעת שהיציבות היחסית שהושגה במשולש ישראל, אשף וחמאס עלולה להתערער.

ולא צריך לנחש – אחרי שקונדוליסה רייס האמריקנית הכריחה את הנשיא מובארכ לערוך בחירות אשר נתנו לגיטימציה לאחים המוסלמים, והבחירות לרשות הפלסטינית שהעלו את חמאס לשלטון, די ברור שהבחירות שמדובר בהם עכשיו לרשות הפלסטינית לא יסתיימו אחרת.

משבר לוב הגדול גרם לאירופה נזק בלתי הפיך. כאשר פרץ הסער הערבי הדיקטטור הגדול של לוב, מועמר קדאפי, היה משרת נאמן של מדינות מערב אירופה. הוא חיסל את תוכנית הגרעין הסודית שלו, עצר את ההגירה מאפריקה ליבשת הנוצרית, לחם באל-קאעידה, היה מקור יציב של אנרגיה והשקיע סכומי עתק בכלכלה האירופית.

כאשר ביקש לדכא את המרד נגדו וכמעט הצליח, אומנם בשיטות דיכוי האופייניות לדיקטטורים מסוגו, אירופה התערבה מפאת "זכויות האדם" והתלהבות מ"האביב הערבי" שלא היה ולא נברא.

אחרי שקונדוליסה רייס האמריקאית הכריחה את הנשיא מובארכ לערוך בחירות, שנתנו לגיטימציה לאחים המוסלמים, והבחירות לרש"פ העלו את חמאס לשלטון, די ברור שהבחירות עכשיו לרש"פ לא יסתיימו אחרת

ומי החליף את קדאפי? אנרכיה, שבה האיסלאם הרדיקלי משתתף בחגיגה הגדולה. את אירופה שטף, ועדיין, זרם פליטים מאפריקה, אספקת האנרגיה השתבשה לחלוטין, ולחלל הריק חדרה תורכיה תוך עימות עם ציי המלחמה של איטליה וצרפת.

האם מישהו במערב למד לקח? לא נראה. הרשות הפלסטינית זכתה לשנות יציבות ארוכות. אבל המערב חושב שהרשות היא בלגיה – והיא לא.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.