אתחיל בסיפור קטן ששמעתי לאחרונה.

בימי הקיץ החמים של חודש יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מבית הספר צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה.

האם כתבה הודעה זועמת למנהלת בית הספר, שהסבירה כי זאת אכן הייתה הנחיה הגורפת – לאסור שימוש בברזיות. רק אחרי שהורים נוספים פנו והזהירו מפני סכנת התייבשות של הילדים, נמצא הפתרון – נאסרה השתייה הישירה מהברזייה אבל הותר למלא בקבוקים.

בימי החום של יוני האחרון, א', תלמידת כיתה ב', החלה לחזור מביה"ס צמאה מאוד. בקבוק המים שלה, שהיה מלא בבוקר, חזר מדי יום ריק. האם תהתה על כך והילדה סיפרה, שבגלל תקנות הקורונה אסור להם למלא מים מהברזייה

זה היה רגע אחד של כעס ותסכול שהצטרף לרגעים רבים אחרים בהם היה נראה שדרישות המתווים גוברות על ההיגיון הבסיסי שקשור לרווחתם של הילדים. קשה היה להאשים את הנהלת בית הספר והמורות. ההנחיה הגיעה מלמעלה, והייתה מגובה בהצדקה בטיחותית. המנהלת והמורים נתבקשו ליישם אותה באופן מלא.

באף אחד מהמתווים לא הוגדר מרחב לשיקול הדעת של אנשי הצוות שהכירו את הילדים ועבדו איתם. אלו היו הנהלים ופתיחתו של בית הספר הייתה תלויה בקיום מלא שלהם.

לנו ההורים (שנשארו מחוץ לשערי בית הספר), למורים, וגם להנהלה לא היה מקום להשפיע על ההחלטות חשובות שעיצבו את המרחב הבית ספרי. כמו ילדים, נשארנו חסרי אונים מול כוחות גדולים יותר שעיצבו עבורנו את המציאות היומיומית.

מה לברזייה ולמתווה הנוכחי? הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדרו של מנגנון לפתרון בעיות בתוך כל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שעל מנת ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה מורכבת כל כך של שונות בצרכים, בזמינות ההורים, בזמינות המורים, במשאבים, חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתי הספר. שיקול דעת של האנשים שמכירים את הילדים, את המורים ואת ההורים ויכולים להתאים את המתווה אליהם.

רק מי שמכיר את הילדים ועובד איתם יכול לראות את החורים שבכל מתווה ולמצוא להם פתרונות מתאימים, שישמרו על כללי הבטיחות אבל גם על רווחתם של הילדים, המורים וההורים. אם מי שעובד עם הילדים אינו חושב שיש לו השפעה, אינו מקבל אחריות לחפש ולמצוא פתרונות, הוא יהפוך להיות כוח שיטור ופיקוח בבית הספר. מוציא לפועל של המתווה. הוא לא יהיה פנוי לעסוק ברווחתם הילדים. הוא לא ישים לב לילדים הצמאים.

הברזייה היא סימפטום. לא לבעיות שקיימות בכל מתווה, אלא להיעדר מנגנון לפתרון בעיות בכל אחד מהמתווים. להיעדר חשיבה על כך, שכדי ליישם מתווים בטיחותיים בסיטואציה כה מורכבת חייב להיות מרחב לשיקול דעת אוטונומי של בתיה"ס

אפשר לכתוב מתווים שיגדירו את גבולות הבטיחות אך גם יגדירו מרחב פעולה אוטונומי לבתי הספר. אפשר לכתוב מתווים שיזמינו את צוות בית הספר וההורים להתמודד עם המגבלות ולמצוא להם פתרונות שמתאימים לצרכים וליכולות של בית הספר. במקום מתווה גורף שאוסר על פתיחת כיתות ד' ה', היה אפשר לתת למנהלים ולמנהלות לגבש מתווים מקומיים שיאפשרו מפגשים של התלמידים עם המורים בכפוף לתנאי הבטיחות, ויסייעו לשמור על רווחת הילדים.

כל מתווה שמגביר את תחושת חוסר השליטה וחוסר האונים של צוות בית הספר ושל ההורים פוגע ביכולת של המנהלים, המורים וההורים לפעול יחד כדי ליצור מעטפת קשובה, מרגיעה ומטפחת עבור הילדים. הם זקוקים לכך עתה יותר מתמיד.

הכותבת היא ד"ר נעמה גרשי היא מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.

דר' נעמה גרשי היא מרצה וחוקרת במגמה לפסיכולוגיה קלינית וחינוכית של הילד בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. מחקריה עוסקים בהורות לילדים עם הפרעת קשב, במעורבות הורים בשיעורי בית ובקשר בין הורים, מורים ותהליכי למידה. מתחילת משבר הקורונה היא עוסקת באתגרים להורות שיצרה התקופה, בכוחות שמאפשרים להתמודד איתם ובהשפעה של יצירת שותפות בין הורים למורים על הצלחת הלמידה מרחוק. נעמה מתגוררת בירושלים, אמא לשני ילדים צעירים ששוהים בבית מאז חנוכה. כמו הורים רבים, היא מנסה להחזיק את הראש מעל למים ולא לאבד את השפיות. (צילום: דוברות האוניברסיטה העברית)

בספרה "להצטרף להתנגדות" ובהקדמה שנכתבה לו נאמר שפרופ' קרול גיליגן, מההוגות הפמיניסטיות החשובות ביותר של ימינו, מעידה על עצמה שהיא "אישה שמקשיבה", לא רק למה שמושמע אלא בעיקר למה שמושתק.

בקרוב מתחיל סמסטר ב' באקדמיה. זה יהיה הסמסטר השלישי שלי בזום, ולמרות שאני אמורה לחשוב רק על איך אני צולחת את תקופת המבחנים הנוכחית – אני לא מפסיקה לתהות למה אני לא יכולה ללמוד פרונטלית במכללה ולחוות את החוויה הסטודנטיאלית לה ציפיתי. למה אזרחי ואזרחיות המדינה קורסים וקורסות תחת המשבר הכלכלי שהביא עמו גם משבר נפשי, ומדוע הגענו לשיא חודשי במספר הנפטרים והנפטרות מקורונה.

זה יהיה הסמסטר ה-3 שלי בזום, ולמרות שאני אמורה לחשוב רק על צליחת תקופת המבחנים הנוכחית – אני לא מפסיקה לתהות למה אני לא יכולה ללמוד פרונטלית במכללה ולחוות את החוויה הסטודנטיאלית לה ציפיתי

אני לא מוצאת תשובה לשאלה, איך ייתכן שאנחנו עדיין עמוק בתוך משבר הקורונה אחרי 3 סגרים. התשובות קיימות אבל נדע אותן בעוד 30 שנים כשיתפרסמו הפרוטוקולים מקבינט הקורונה. קבינט שמורכב כעת מרוב גברי מוחץ ועד לא מזמן היה מורכב מגברים בלבד.

לפני כשבועיים התפרסם מדד תפישת השחיתות העולמי של ארגון "שקיפות בינלאומית" שכלל בתוכו דגש להתמודדות עם הקורונה – המדד קורא לכולנו להקשיב למה שמושתק, וליתר דיוק – מושתק ל30 השנים הקרובות. זמני זה כבר לא מידתי.

ישראל נמצאת במקום ה-35 עם ציון של 60 מתוך 100. בריאיון ל"סדר עולמי" דיברה ראשת הארגון בישראל, השופטת בדימוס נילי ארד, על ההשפעה של היעדר השקיפות. על כך שהציבור מרגיש שמשהו לא טוב קורה מאחוריי דלתיים סגורות. היא ציינה את ניו זילנד, שבראשה עומדת ראשת הממשלה ג'סינדה ארדרן, כדוגמה לממשלה שפועלת בשקיפות, משתפת את הציבור, קונה את אמונו וגורמת לו לרצות לפעול על פי הנהלים.

אני אוסיף במאמר מוסגר, שבחודש אוקטובר אשתקד התקיימו בחירות בניו זילנד, בהן זכתה ראשת הממשלה המכהנת. זה לא מנע את השקיפות, ככה זה כשאין מה להסתיר.

ג'סינדה ארדרן עושה הכל כדי שהציבור יסמוך על הממשלה, יבין שאף לא שיקול פוליטי אחד עומד לנגד עיניה, ומצליחה לעשות זאת בלי שימוש בטקטיקות של הפחדה ועם שקיפות מלאה. מסתבר שזה אפשרי.

אני לא מוצאת תשובה לשאלה, איך ייתכן שאנחנו עדיין עמוק בתוך משבר הקורונה אחרי 3 סגרים. התשובות קיימות אבל נדע אותן בעוד 30 שנים כשיתפרסמו הפרוטוקולים מקבינט הקורונה

כשהתחלתי לכתוב את הרשומה שאתם ואתן קוראות וקוראים כרגע רציתי לוודא מי הן השרים והשרות שיושבים ויושבות בקבינט הקורונה.

החלטתי לפנות למשרד ראש הממשלה ולברר היכן אוכל למצוא את רשימת שרי ושרות הקבינט המעודכנת, מרכזת פניות הציבור של משרד ראש הממשלה הפנתה אותי לויקיפדיה. אתר שלא ראוי להסתמך עליו בכתיבת מאמרים אקדמיים הוא כעת מקור מידע מוסמך ורשמי מטעם משרד ראש הממשלה.

תשובתה של מרכזת פניות הציבור במשרד ראש הממשלה

חוסר השקיפות של קבינט הקורונה הוא לא הדבר היחיד שצריך להפריע לנו בקבינט הקורונה, הפטרנליזם הוא חלק בלתי נפרד מקבינט שכמעט ואין בו נשים ועד לא מזמן היה נחלתם של גברים בלבד. פטרנליזם שמזכיר ימים חשוכים בהם ביקשו להקל על חיי הנשים על ידי שלילת זכות ההצבעה שלהן, הם יודעים מה טוב בעבורנו.

הגיע הזמן להפסיק לשאול למה הרמזור אדום באמצע הלילה ולעשות מעשה, בבחירות הקרובות אנו צריכות וצריכים לדרוש מהרשימות המועמדות לכנסת להתחייב לייצוג שוויוני יותר במוקדי קבלת ההחלטות, פריטטיות מסוג אחר, כזה שבאמת עובד.

מרכזת פניות הציבור של משרד ראש הממשלה הפנתה אותי לויקיפדיה. אתר שלא ראוי להסתמך עליו בכתיבת מאמרים אקדמיים הוא כעת מקור מידע מוסמך ורשמי מטעם משרד ראש הממשלה.

אסיים באמירה אייקונית של שופטת בית המשפט העליון האמריקאי רות' ביידר גינסבורג זכרונה לברכה:

"כשאני לפעמים נשאלת מתי יהיו מספיק נשים בבית המשפט העליון, ואני עונה כשתהיינה תשע נשים שופטות. האנשים בשוק מהתשובה. אבל מאז ומתמיד היו בבית המשפט העליון תשעה גברים שופטים ואף פעם לא עלתה אפילו שאלה אחת למה זה ככה".

אני לא מבקשת שכל קבינט הקורונה יורכב מנשים, אני מבקשת שיהיה בו ייצוג מכובד שלהן. במערכת הבחירות קוראות לזה ריץ' רץ'. שיתנו לנו את האפשרות להשמיע את הקול השונה שלנו, כפי שכינתה אותו פרופ' גיליגן. קול שהוציא את המדינות שבראשן עמדו נשים מהמשבר הנוכחי, אולי שווה לתת לקול שראה את הדרך לפתרון הדילמה של היינץ בצורה שונה, לחשוב גם על פתרון שונה למשבר הקורונה.

טל פרנק היא סטודנטית למשפטים בשנה א' שכותבת על פמיניזם, אפליה מגדרית באקדמיה, הסללה מגדרית, על למה חשוב לדבר בלשון נקבה ועל פוליטיקה, כי הכל פוליטי. בנוסף היא מתעניינת ביחסים בינלאומיים, משפט צבאי וזכויות בעלי החיים.