מקרי ההתעללות העלו דרישה לפיקוח ממשלתי בפעוטונים. הפיקוח הקיים בגני העירייה לרוב תורם, לעיתים מכביד, אך לא פותר את חוסר האמון ההורי כלפי גננות ומטפלות. הנבואה השלילית עלולה להגשים את עצמה – או להיפך

* * *

בחלק הראשון של הפוסט בחנתי האם ניתן להסתפק בפיקוח על הגננות או שצריך להשתמש בכלים נוספים. מה משמח גננות ומה מקשה עליהן?

כשגננות מספרות לי על מה שמשמח אותן בעבודתן זה קשור בדרך כלל בהצלחות עם ילדים: כשהצליחו לגרום לילדים להירגע, להתעניין, לשמוח, לגלות מעורבות, להצליח חברתית, להיות ערני במפגשים, להתקדם בלמידה, להתגבר על קשיים. אני רואה את עיניהן מאירות גם כשהן מספרות על אופק מקצועי חדש ומעשיר שנפתח בפניהן, כמו למשל הובלת פרויקט שמדבר ללִבַּן.

מבחינת גורמי הלחץ גננות מדווחות על מספר גורמים עיקריים:

היום, יותר מבעבר, גננות משתפות בחשש כרוני מפני תגובות ההורים. קבוצות הווטסאפ והמדיה החברתית על חוקי הדינמיקה שמאפיינים אותן, מגבירות ומחריפות את החרדה מפני ההורים.

לא אחת הן מתלוננות על הורים שמתערבים באופן שלדעתן אינו תורם לילד ולחבריו. כל זה מעיק עליהן, דורש מהן משאבים ומעורר בהן דריכות ומגננה.

היום, כמו בעבר, גננות ומטפלות עסוקות בקושי העצום שמציבות בעיות ההתנהגות: ילדים סוערים, לא אסופים, לא מווסתים, עם פעלתנות יתר תנועתית וּווֹקאלית, שלעיתים גם מהווים סכנה לעצמם ולילדים אחרים. אי-שקט הוא דבר מדבק ושוחק. קשה למבוגר להרגיע ילד כשאינו רגוע בעצמו.

בנוסף, לגננת, לסייעת ולמטפלת אין חדר מורים ואין פינת קפה לפגוש בה עמיתים, להתייעץ ולשחרר קיטור. רוב האנשים שהן רואות לאורך היום הם ילדים. לכן, למרות שכל הזמן הן מוקפות באנשים רבות מהן מדווחות על בדידות.

כמובן, גם גננות, סייעות ומטפלות טרודות בבעיות פקקים, משכנתא, משפחה, בריאות, משימות וסידורים. אז כיצד יגיעו לגן כשהן שלוות, אנרגטיות, יעילות, יצירתיות, חביבות, חומלות? וכיצד יוכלו הורים לדעת שתפקודן תקין? האם פיקוח הוא המענה האולטימטיבי לבעיה?

במקרה שלי חששתי שהגן ימשיך להתנהל על-ידי גננות מחליפות. לגננת היו מוניטין טובים אך לא היה ברור אם ומתי תחזור. לכן התייעצתי עם המדריך המוערך שלי בשירות הפסיכולוגי בעיר אחרת בה עבדתי.

לאחר יומיים בישר להפתעתי שהוא מכיר היטב את הגננת ואף דרש בשלומה, כמי ששמע ממני שהיא נעדרת מהעבודה. היא סיפרה לו שהיא מתמודדת עם צרה. מבלי לפרט מה קרה לה, סיפר שהאזין ואף תמך וייעץ לה ככל יכולתו.

לשמחתי הרבה הגננת שבה למחרת לעבודה. ביקשתי לדבר איתה ואמרתי שהבנתי שעוברים עליה ימים קשים. איחלתי לה שדברים יסתדרו וישתפרו גם אם איני יודעת במה מדובר, אך בינתיים ביקשתי שתפנה אלי כדי להיעזר בי בכל מה שאפשר, והבטחתי לגייס לשם כך הורים נוספים. טושים, בריסטולים, מסיבות, אירועים, התנדבויות, טרדות, מה שלא יהיה, הבטחתי לנסות לעזור, לתמוך ולפתור, כדי להקל עליה.

זה נגע בה. ככל הנראה הרגישה שמכבדים את פרטיותה אך במקביל מצוקתה אינה שקופה ושההורים, שרוצים בטובת ילדיהם, מבינים שטובתה טובתם.

מעולם לא ניצלה לרעה את הצעתי: פה ושם ביקשה עזרה באירועים שונים, באיסוף כספים או חפצים. אך מאותו יום ואילך הגיעה לגן בסדירות וניהלה אותו בַּמקצועיות ההחלטית והנעימה שתאמה את המוניטין המעולה שלה מהשנים הקודמות. בתי וחבריה זכו לשנת לימודים מסודרת ויציבה. מבטה לימד שהיא מרגישה שרואים ומכבדים אותה, שהיא מרגישה בן אדם.

אפקט פגמליון דו-סטרי

בעולמנו הלחוץ טבעי שהורים ירצו פשוט להפקיד את הילד ולמהר לענייניהם, בשאיפה שמי שמטפל בילד יֵדע להחזיק את עצמו ובמקרה שלא, המערכת תפקח עין ותיישר אותו.

אך בדומה לרובנו, גם גננות, סייעות ומטפלות הן בני-אדם וגם להן נגמר לפעמים הכוח. גם הן זקוקות לעידוד. גם הן יכולות להרגיש אמביוולנטיות כלפי עבודתן אפילו שמדובר בילדינו היקרים לנו מכל. גם הן יכולות להרגיש שחוקות. גם הן עלולות להרגיש תסכול מול הפער שבין דרישות תפקידן לבין תנאיו, תגמוליו ואופק הקידום שבו.

מחקרים מראים שציפיות הגננת או המורה מהילד משפיעות בעוצמה על תפקודו: כשהציפיות ממנו גבוהות הוא מצליח לתפקד במלוא הפוטנציאל שלו ולהיפך, כשמייחסים לילד יכולת נמוכה ומצפים שייכשל הוא מתפקד נמוך מכפי יכולתו.

תופעה זו המכונה "אפקט פגמליון", נחקרה לרוב בהקשר תפקודם של ילדים (או כפיפים), כמושפע מציפיות מי אחראי עליהם. כשגננת, מורה או מטפלת מייחסת לילד תכונות טובות ויכולות גבוהות, היא מעבירה לו ציפייה חיובית, שמוציאה ממנו את מיטבו וגורמת לו להרגיש מסוגל ומשמעותי.

"אפקט הנבואה שמגשימה את עצמה" יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך. גננות מספרות שהן נטענות באנרגיות כשילדי בגן מראים להן חיבה, הערכה ותודה.

הורים יכולים להעצים את האפקט הזה: ככל שיגלו אמון ואכפתיות כלפי מי שמטפלת בילדיהם היא תרגיש עם עצמה טוב יותר בעבודתה. ולהיפך: ככל שהורים יהיו חשדניים, ביקורתיים וטעונים כלפי גננות, מטפלות וסייעות, הן יתפקדו ברמה נמוכה יותר.

חובתם של הורים להתבונן במי שמטפלים בילדיהם במבט בוחן, אך גם במבט שרואה אותם, כי מדובר בבני אדם שמושפעים בחוזקה מהיחס כלפיהם.

אינני מציעה להתעלם מאינדיקציות למסוכנות, להזנחה ולפוגענות. גם במקרה שלי עמדתי על המשמר. אך האופן בו בחרתי לפעול היה באמצעות הניסיון לחזק ולהעצים את הגננת מאחורי הקלעים.

ניתן להשפיע על מה שקורה בגן ואצל המטפלת לא רק דרך השגחה, מעקב, פיקוח, ריגול או חקיקה אלא גם באמצעות אכפתיות, תמיכה וציפייה חיובית. לאפשר לנשים שמטפלות, משגיחות ומחנכות את הילדים להישען על רוח גבית שמגיעה מהורים אכפתיים וחיוביים.

כשם שאיננו רוצים שגננות יסתפקו בהשגחה ובפיקוח על הילדים אלא שיטפחו ויעצימו אותם, כך יכולים אנו לנהוג כלפיהן. איננו רוצים שרק יתערבו, אלא שיהיו מעורבות. איננו רוצים שרק ישגיחו ויעבירו ביקורת, אלא שיהיו מעורבות, אכפתיות ומיטיבות.

יחס של אמון, אכפתיות והערכה כלפיהן עשוי לחלחל ולעבור הלאה לילדים. מדובר בהשקעה שולית של תשומת לב ועשייה, שיכולה להניב פירות רבים.

בנוסף, היא יכולה להרגיע את ההורים, כי אחד ממנגנוני ההגנה המוצלחים מפני חרדה הוא מנגנון ההיפוך – מסביל לפעיל – מנגנון בו אנו מיטיבים עם האחר כפי שהיינו רוצים שינהג בנו, באופן שבו זמנית מקנה לנו תחושת שליטה בסיטואציה וגם מייצר הדים חיוביים באחר ומגביר את המוטיבציה שלו ללכת לקראתנו.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.

כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.

בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.

טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.

הספרטנים היו פלג מהשבט הדורי, שבצל התמוטטות המרחב בסוף תקופת הברונזה נדדו (בערך במקביל לתקופת ההתנחלות שלנו בכנען) מצפון יוון לדרומה, לארץ אותה הבטיח להם אביהם המיתולוגי הרקולס – לספרטה. שם הם השתלטו על נחלת העם המקורי ששכן שם, ההלוטים, ופיתחו להם תרבות חיים ייחודית ומשגשגת.

התרבות הספרטנית הייתה תרבות מגויסת שנבנתה למטרה אחת, והיא יצירת כוח צבאי החזק והמאיים ביותר האפשרי. לצורך-כך, מצד אחד הם בנו לילדיהם מערכת חינוך בדמות פנימיות צבאיות (האגוגה) שהפכה את כל הבוגרים לחיילים מקצועיים, ומהצד השני, כדי לתחזק ולהזין את התרבות הצבאית הזו, הם שעבדו להם את האוכלוסייה המקומית ההלוטית שנאלצה לשרתם תחת חוד כידוני וחרבות הצבא.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.